דרושי הצל״ח – קטע 23

(יט) והנה עבירות קלות אינן נחשבות בעיני האדם, ולרוב ההרגל אשר רגל על לשונו ידבר לה"ר, ולא ירגיש כלל שסיפר לה"ר וכמו כן יתר העבירות המורגלים ברוב ההמון:

ולאחר מותו כאשר מלבישים לנשמתו הבגדים הצואים, הוא צועק ככרוכיא רי מעולם לא עשה מלבושים רבים כאלו, ואז מבקרים פנקסו ומגיד לאדם מה שחו, וחכמי הגמרא כד מטו להך קרא בכו, ומה יעשו אזובי קיר כמונו, ואז רשעו נגד פניו יענה, כל דבור ודבור של לה"ר, ולה"ר הוא מעבירות חמורות שקול כנגד שלש עבירות ע"ג וג"ע וש"ד, ובית שני נחרב בעון שנאת חנם ולה"ר, ומה נאמר ומה נדבר ליום הדין, וליום התוכחה וגם מגידים לו כמה פעמים כעס וכל הכועס כאלו וכו': ומראים לו רוב תפלתו פגול המה לא יועילו לרצון, וכל המשחיתים שברא בהסתכלו בנשים והרהר ביום ובלילה, ואז האדם צועק במרי נפשו ואין עוזר לו:

ועל זה אמר שלמה ונהמת באחריתך, בכלות בשרך ושארך, ואמרת איך שנאתי מוסר, ותוכחת נאץ לבי, ולא שמעתי בקול מורי, ולמלמדי לא הטיתי אזני:

(כ) והנה אלקים נצב בעדת אל, והקב"ה אמר לאברהם שעתידין בניו לישב בדין והקב"ה יעמוד, ואמרתי הטעם למה הקב"ה עומד בעמידה בשעת מושב הדיינין, לפי שהקב"ה ג"כ נשפט אז לפי שמטריחין אותו להחזיר ממון לבעליו, וכמ"ש רז"ל בסנהדרין כי המשפט לאלקים הוא, אמר רב חמא ברבי חנינא, אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שנוטלין ממון מזה ונותנין לזה שלא כדין, אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו, ופירש"י כי המשפט לאלקים כאלו אתה מוציא ממון מיד הקב"ה, שהרי עליו להחזיר, וכן אמרו שם בסנהדרין ויהיו העדים יודעים את מי הם מעידים וכו' ע"ש, נמצא שהקב"ה בעל דין הוא, והבעלי דינים מצותן בעמידה, לכך כביכול אלקים נצב בעדת אל, ועתה שימו על לב, כי המליצים שאתם בוחרים לטעון נגד הקב"ה הוא טוען, ובזה אמרתי פי' הפסוקים בישעיה מ"ג, עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל, לא הבאת לי שה עולתיך, וזבחיך לא כבדתני וגו', קנית לי בכסף קנה וגו', אך העבדתני בחטאתיך הוגעתני בעונותיך, אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני, וחטאתיך לא אזכור, הזכירני נשפטה יחד ספר אתה למען תצדק, אביך הראשון חטא ומליציך פשעו בי, ואחלל שרי קדש וגו', והנה על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים: והנה נתמוטטו עמודי עולם, ונתרבה שכחת התורה, ועבודה בטלה לגמרי, ואין לנו לא קרבן ולא מזבח כפרה, ולא מגישי מנחה ואם יש לנו התפלה במקום הקרבנות, הלא פסולי המוקדשין המה, מחשבה פוסלת בהם, ועל גמילות חסדים לא די שאין אנחנו גומלים חסד זה עם זה, כי אם להיפך מה שאפשר לגזול ולהשיג גבול, ולהזיק את חבירו מה שבכוחו יעשה: (כא) ועוד עקר גמילות חסדים הוא צדקה לעניים, שזה החסד היותר גדול, ובעו"ה העניות מתרבה, והעשירים מעלימים עין, והנה שמעתי ממחותני הגאון מוהר"ר יצחק סג"ל אב"ד דק"ק גלוגא, פירוש הפסוק ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו, ואמר הפירוש ע"פ הפסוק בישעיה כ"ח ושמתי משפט לקו וצדקה למשקולת, ולפי זה כיון שהפכו ללענה משפט, ונפסק הקו ממילא צדקה לארץ הניחו, שנפל מדת הצדקה לארץ עכ"ד פח"ח:

כב ואני אמרתי כי זה תלוי בזה, כי אחרי שהמה מסרבים בדין תורה, לכך מרפים ידיהם מן הצדקה, דהנה מי שנותן צדקה אינו מפסיד, והוא כמלוה מעות לבטוח גדול ברבית טובות, ומי לנו בטוח יותר מקב"ה, ומקרא מלא דבר הכתוב מלוה ה' חונן דל, הרי שזה שחונן את הדל הוא מלוה לכ', והנה דרך העולם שאף לבטוח היותר הגדול, אם יש לו סכסוך עם איזה אדם ישמור ממנו ולא ילונו אף שהוא בטוח לאחרים, הוא אינו מאמין בו, כי מתיירא שיתפוס על הסכסוך שיש לו עמו, והנה לא דיין לרשעים שגולים ממון, אלא שמטריחים את הקב"ה להחזיר גזילה לבעליו, והרי הוא גוזל את הקב"ה. וכיון שגזל את הקב"ה שוב לא ילוה להקב"ה, כי מתירא שכביכול הקב"ה יתפוס על חובו, ולכך כיון שהפכו ללענה משפט ממילא צדקה לארץ הניחו, כי אינו מאמין בבוראי להיות מלוה ה' חונן דל, הרי שבהתרועע יסוד המשפט. נפל יסוד גמילות חסדים וצדקה לעניים ולכן כתב שמרו משפע ועשו צדקה, וזה תלוי בזה, כי אם לא ישמור משפט לא יעשה צדקה.

(כג) ונבוא לביאור פסוקי ישעי' הנ"ל, עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, דהיינו שיעסקו בתורה. ומשם יראו לספר תהלת ה' ועוזו ונפלאותיו, וכן על עסק התפלה, ואמר תהלתי יספרו, כמי שמספר מעות יכוין לבו לכל אחד שלא יטעה בחשבונו ויפסיד, כן ראוי למתפלל לכוין בכל תיבה, כאלו מספר ומונה. ולא אותי קראת יעקב וגו', ומתרעם הפסוק על ביטול תורה ותפלה, ובטול עמוד התורה ועמוד התפלה שהוא כעין עבודה:

(כד) ונגד עמוד העבודה ממש, אמר לא הבאת לי שה עולתיך וגו', שהוא ביטול העבודה, והנה התחיל בעמוד השלישי שהוא ג"ח, והנה בשתי עמודים הנ"ל רפו ידיהם מהם, אבל לא עשו ההיפך, ונגד עמוד השלישי אמר אך העבדתני בחטאותיך, הוגעתני בעונותיך, כי לא די שאינם גומלים חסדים זה עם זה, אלא משיגים גבול זה לזה ומפסידים זה לזה מה שאפשר, וגם לי וגם לך לא יהי' וגם עבירה גוררת עוד עבירה שגוזלין ממש זה מזה, והמה מטריחים להקב"ה להחזיר גזילה לבעליו, וזה שאמר העבדתני והוגעתני בעונותיך, שכביכול מחשב לו ליגיעה ולטרחה להחזיר הגזילה, וכמ"ש בגמרא אלא שמטריחים אותי וכו':

(כח) אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וגו', הנה בשלהי יומא אמרו עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר, עד שירצה את חבירו, את זו דרש ראב"ע, מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו, עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר, עד שירצה את חבירו, אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים, ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, תנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה וכו':

(וכו) ומהרשא ז"ל בחידושי אגדות כתב, דר"ע וראב"ע פליגי דראב"ע דריש לפני ה' אדלעיל מכל חטאותיכם לפני ה' דהיינו מכל חטאיות שהמה רק לפני ה', דהיינו שבין אדם למקום בזה יכפר עליכם, ולא עבירות שבינו לחבירו, ור"ע דריש לפני ה' אסיפא, לפני ה' תטהרו, שהטהרה הוא לפני ה' שהקב"ה בעצמו הוא המטהר, והנה לפי דבריו לר"ע אין לנו ראי' שעבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר, ואתמהה שאטו ר"ע ס"ל שעבירות שבין אדם לחבירו יוה"כ מכפר, וא"כ הלכה כר"ע נגד ראב"ע, ואנן קיימ"ל להלכה שצריך נרצות חבירו ולפייסו קודם יוה"כ, וכן פסק בש"ע א"ח ריש סי' תר"ו, וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות תשובה הלכה ז', וז"ל אין התשובה ויוה"כ מכפרים, אלא עבירות שבין אדם למקום, כגון שאכל דבר איסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהם, אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל או המקלל חבירו או גוזלו, וכיוצא בהם לעולם אינו נמחל לו וכו', ועוד דאי ס"ד דר"ע פליג, לא הוה לי' למימר אמר ר"ע, אלא ר"ע אומר אבל מדקאמר אמר ר"ע משמע דלא אתי לפלוגתא:

(כז) ונראה דודאי גם ר"ע דריש כראב"ע, שעבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר, וטעמא הוא דאתי למיהב מדוע אין יוה"כ מכפר בעבירות שבין אדם לחבירו, והנה בראש השנה הוא הדין למעלה, וכן יוה"כ הוא הדין למעלה. אמנם יש הפרש שבראש השנה הב"ד של מעלה יושבים בדין, ואין הקב"ה דן בעצמו כי אם ביוה"כ, והנה כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, וכמו שארז"ל בפסוק כי לא ישא לפשעכם א"כ אין יוה"כ מכפר לו, כי אינו משפט לפני אלקי ישראל, אבל מי שאינו גוזל חבירו ועושה הכל על פי משפטי התורה ג"כ למעלה מלפני ה' משפטו יצא, וזה שאמר ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים, מי מטהר אתכם הקב"ה בעצמו, אבל הב"ד של מעלה אינם יכולים לוותר:

(כח) וזה הוא הכיוון בפסוק ישעי' כאשר הוכיח אותם במקרא הראשון הוגעתני בעונותיך, שכוונתו על הגזל הוכיח אותם ואמר על מה יש לכם לבטוח שהרי עבירה זו אפילו יוה"כ אינו מכפר, וז"ש אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך וגו', שאין כח ביד שום שר של מעלה למחות הפשעים, רק הקב"ה בעצמו וא"כ המסרב מלקבל דין תורה אין עונותיו נמחין:

(כט) עוד נלע"ד אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם וכו', הנה זה ידוע שהעונות נמשלים לכתמי צואה. לדבר מיאוס ולמומין ומכות וחסרון אבר, הכל לפי חומר העון ולפי רוב ההתמדה בו ככה מתלכלכת הנשמה, ומתחילה שולט בחיצוניות שלה כאלו נכתמו בגדי הנשמה בכתמי העבירות, ואח"כ הקליפה מתגברת ושולטת באיברי הנשמה, ובפנימית עד שלפי רוב העונות שולטת הקליפה בכל שיעור קומה של הנשמה, וכמו שהוכיח הנביא ישעי' מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, פצע וחבורה ומכה טרי' וגו', והנה הנשמה צריכה טהרה וכיבוס וחבטה כמו שמכבסין בגד פשתן, ואם כבר שלט בגוף, איברי הנשמה צריכה רפואה ותחבושת מצרי ומזור, והנה מי הוא הכובס או הרופא, הנה בפרשת פרה אדומה ארז"ל משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, תבוא אמו ותקנח, והנה הכבוס שלנו הוא לפי המדרגה, כי הכבוס הוא ע"י האם ואם אנחנו נמשלנו לעבדים, האם היא שפחה כעבד יליד בית, והטהרה ע"י השפחה, ואם אנחנו במדרגת בנים למקום הטהרה ע"י כנסת ישראל האם הקדושה המטהרת אותנו, ואם אמנם נתגברו עונותינו, עד שפגמנו גם בהשכינה כמו אנחנו אלה בגלות, אשר בעונותינו נמכרנו ובפשעינו שלחה אמנו אוי נא לנו כי חטאנו, ואיך תטהר אותנו, והיא בעצמה כביכול צריכה טהרה מהפגמין שפגמנו בה, אז הקב"ה מטהר כנסת ישראל, ואותנו ברחמיו המרובים:

(ל) וכל טהרה וכבוס היינו יסורים, כהתוך כסף בתוך כור, וגם הגיהנם הוא כבוס וטהרה, אלא יש הפרש בין יסורים ליסורים, כשהיסורים המה ע"י שפחה בושה, המה באכזריות ובלי רחמים, וכמו לפעמים הכובסת שאינה חסה על כליו של בעה"ב, וגורמת כמה קרעים, כן כשהיסורים באים ע"י השפחה, ועל זה נאמר תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחך, שתיסרך רעתך בעצמך, כי בכל רעה ועבירה בורא משחית ומחבל, ומלבד אלו שבורא מגביר כח השפחה בישא שהיא הלילית וכח הס"מ, ותחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה, ואיך תכבס אותנו כנסת ישראל והיא נתגרשה בעונותינו, כי גלתה השכינה מכבוס שלנו היסורים שאנחנו סובלים בגלות, לא די שאינם מתקנים אדרבה מקרעים כמה קרעים, כי המה יסורים שיש בהם ביטול תורה ועבודה, ומתחדשים כמה עונות שהיסורים מעבירים ע"ד קונו, כי זה כוונת השפחה, ומה יהי' בסופינו, ויום אחר יום מתגברת הטומאה בנפשינו וכל זה אנחנו גורמים, על שאין אנחנו מתעוררים מעצמינו בתשובה, ואנחנו ישנים שנת האולת זה זמן רב, ועל זה נאמר וקרעים תלביש נומה, שמתוך הכבוס שע"י השפחה הגורמת כמה קרעים חדשים בנשמה, והקב"ה רחק ממנו בעונותינו, ואיך יכבס אותנו, והוא כביכול אין שמו נקרא עלינו בשם אב, כי נגרע שם אבינו מעל נחלתו, ואנחנו עבדים לעבדים, ואם היינו מתעוררים בתשובה בכל לב, אז הי' הקב"ה מייחד שמו עלינו בשם אב, והי' הוא המטהר והמכבס את נשמתינו, ואז הי' חס ונשארו בגדי הנשמה שלמים, כי בכל מעשה נעשה בגד להנשמה, אם במעשה הטוב הם בגדי חפש בגדי כהונה גדולה, ואם במעשה העבירה בגדי צואה, ולפעמים ע"י יסורים האדם מבעט וקורא תגר על המצות שעשה, ומפסיד הבגדים ההם בעו"ה, וזה שכיח, אבל אם הקב"ה המטהר הוא חס על הבגדים, וזה שאמר הנביא וגם עתה שובו עדי בכל לבבכם, ובצום ובבכי ומספד וקרעו לבבכם ואל בגדיכם, ושובו אל ה' אלהיכם, כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה, מי יודע ישוב ונחם, והשאיר אחריו ברכה מנחה ונסך לה' אלהיכם, הנה אמר הנביא, וגם עתה אף שכבר גברו העונות שובו עדי בכל לבבכם, שתהי' התשובה מלב ובצום וגו', ואז וקרעו לבבכם ואל בגדיכם, כי אם יבאו היסורים ע"י השפחה, היא תקרע בגדיכם שהמה המצות שעשיתם שתבעטו בהם מחמת יסורים, אבל אם תקרעו לבבכם אז הקב"ה בעצמו יטהר וישארו בגדיכם שלמים מי יודע ישוב וגו' והשאיר אחריו ברכה מנחה ונסך, המה המצות שעשה ישארו ברכה מנחה ונסך לה':

(לא) ונחזור לראשונות, כי הכבוס שלנו הוא על אחד משלשה דרכים, כשאנחנו בתחתית דיוטא מדרגת עבדים, ואז עבד כי ימלוך ושפחה תירש גבירתה ונגרע שם אבינו מעל נחלתו, וכאלו אין לנו חלק ונחלה בבית אבינו, כי בעו"ה אין דורש ואין מבקש, על מקדש ה' השמם זמן רב בעונותינו, וציון היא דורש אין לה, ועוד איך יהי' נקרא שם אבינו עלינו ואם אב אני איה כבודי כי אין לו כסא כבוד כי יד על כס יה וגו', והנה הכסא אינו חסר כי אם א' לומר כי אין צריך לזה זמן רב לכונן הכסא הזה על מכונו רק א' אחת, דהיינו יום אחד כי היום אם בקונו תשמעו, ובידינו הוא בכל יום ויום להשיב את המלך על כסאו ואיך אין אנו בושים ובפרט בזמן הזה שאנחנו אומרים המלך הקדוש המלך המשפט, ואי' כסא כבוד המלוכה, ואיזה בית אשר תבנה לו ואיזה מקום מנוחתו, ועבור זה אשר אנחנו כיתומים ואין אב, ואם כי נתגרשה האם בעונותינו ושפחה תירש גבירתה. והכבוס ע"י השפחה ורעתינו תיסרנו, ולכן נפלנו ולא קמנו יגענו ביסורים ולא הונח לנו בתשובה כי אין זה רצון השפחה, ואדרבה גורמת טומאה בנפשינו, וכל יום קללתו מרובה:

(לב) אבל אם אנחנו עושים תשובה מאהבה, או אף מיראה, ואז אנחנו במדרגת בנים, ותבוא האם הקדושה היא שכינת עוזנו לטהרנו, אבל אם מרוב עונותינו פגמנו בהשכינה, אי אפשר לה לטהר אותנו, כי היא צריכה טהרה, ואין חבוש מתיר עצמו, ואנחנו צריכין לטהר אותה תחלה, וכשקב"ה רואה טוב כוונתינו ותשובתינו אז הקב"ה מטהר אותנו:

וזה שאמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ואין הכוונה שאנחנו מקבלים טהרה, אלא שאנחנו מטהרים את השכינה מכל פגמים שפגמנו בה, וכל זה לפני הקב"ה, ואז מי מטהר אתכם אביכם שבשמים, והביא הפסוק וזרקתי עליכם מים טהורים, שהקב"ה כשמטהר ומכבס אותנו לוקח מים טהורים שלא לכלות את הבגד, אבל השפחה אדרבה לוקחת מים ארסיים לכלות את הכל, וגם בזה כוונת ר' עקיבא לחזק דברי ראב"ע, דהנה זה ידוע בנים אי אפשר שלא יהיו אחים זה לזה, שכיון שהם בני אב אחד, אבל עבדים אף שהם יחד עבדים לאדון אחד אין להם קורבה זה עם זה, ולכן אמר הפסוק בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו, שכיון שאתם בנים לה' ואב אחד לכלנו א"כ ממילא אנחנו אחים זה לזה. וראוי להיות אהבה ואחוה בינינו לכן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות, ונמצא כאשר שלום בינינו זה מראה שאנחנו בנים למקום, אבל אם שנאה בינינו מראה על מדרגת עבדים, ולכן כיון שאי אפשר להיות טהרה שלנו טהרת אמת כי אם ע"י אבינו שבשמים, צריך שלא יהי' פירוד בישראל, ולכן עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר, שאז אין כאן מדרגת אב, ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, אביכם דייק: והנה אחיי ורעיי כבר עברו רוב ימי התשובה רובה דמינכר, ועוד לפנינו ארבעה ימים, והנה תמיד צריך ביקור ארבעה ימים, ואח"כ הוא עולה כליל לה', ואנחנו ג"כ נבקר מעשינו ונפשפש בהם, וכבר ארז"ל אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו, וכמה יסורים כבר עדו ועברו עלינו אנחנו עדת ה' נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה, כי מי יודע מה נעשה בדינינו בר"ה העבר, ואולי צריכין אנחנו לקרוע איזה גזר דין, וכבר אמרו שב בנתים מוחלין לו, ואח"כ הוא מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות, ולכן הדבר נחוץ לשוב מיד, ופשיטא דפשיטא כאשר ניתן אל לבנו בנים אנחנו לה' אלקינו, ובידינו הדבר להקים כסא אבינו על מכונו, והנה למען אהבת אבינו נשוב אליו בכל לב ובכל נפש, והשם ברחמיו יקבל תשובתינו כריח ניחוח, ובעצם היום הקדוש הבא עלינו לטובה יכפר עלינו לטהר אותנו, ולהשיב נדחינו מארבע כנפות הארץ, ולקבץ גליותינו מהרה, ובא לציון גואל במהרה בימינו אכי"ר: דרוש לעשרת י"ת (א) למלך שהיה לו בן והחזיקו בהיכלו היכל המלך, כבוד אומר כולו, והלבישו במלבושי יקר, והבן כסיל לא ידע, כי כל הכבוד שיש לו הכל ליקרי' דאבוה הוא, ולא כיבד את אביו כראוי, וגירש אותו האב מפלטרין דילי', ואעפ"כ רחמי האב על הבן, ולא הפשיטו את בגדיו, אדרבה הלבישו בגדי כבוד, שבכל מקום בואו אף בארץ אויב, יכירוהו במלבושיו כי בן מלך הוא, והזהיר את בנו לאמר בזאת אדע אימת אתה ראוי לחזור לביתי אם בגדיך בכל עת יהיו לבנים כראוי לבן מלך, ואם יבוא באונס איזה לכלוך, תכף תכבסי בנתר ותרבי לך בורית, ותכבסנו במים היטב עד שיוסר הכתם אז אדע כי תוכל להתנהג כראוי, והנה אני שולח אתך את אמך, להשגיח על דרכיך, וליסרך בכל עת שתתנהג כשורה והנני מצוה אותך כל אשר תאמר אליך שמע בקולה:

(ב) והבן הזה כצאתו את פני אביו, נתחבר להדיוטות במלאכות נמבזות מלוכלכות, ואמו הוכיחה אותו ולא שמע בקולה, והתחיל התגלגל באשפתות ולהתגולל בדם, עד שלכלך את כל הבגדים בזפת מכל צדדיו, עד שלא יספיק שנה ושנתים לכבס בגד קטן מבגדי המלכות שיחזרו לליבונם, ולבש בגדים צואים עד שלא ניכר אם הוא בן מלך:

(ג) פתאום בא המלך למדינה ההיא, וטרם בואו התחילו לתקוע בחצוצרות ליקרי' דמלכותא, כמנהג המלכים, ונזדעזעו כל בני המדינה, ושאל הבן מה קול הרעש הזה, ומה זה פחד הגדול שנפל על כל יושבי המדינה, וישיבוהו הנה המלך יבוא, וכל אחד לבו דואג פן ימצא המלך מריבה כנגדו, ויאמר הבן הנה האנשים האלו הולכין בבגדי כבוד, וראוים לקבל פני המלך, ולא הוזהרו מהמלך, וכך יראים את המלך, מה אעשה אני שלכלכתי את כל בגדי המלך, ולא הוזהרתי בכל אזהרות שהזהרני אבי, ולא בכל התוכחות שיסרתני אמי, והנה הבן מתחיל לאסוף נתר ובורית ללבן הבגדים, וירא כי לא יספיק לזה זמן רב, ימים ושנים והמלך לא יתמהמה רק יהיה בעיר עשרה ימים, ויתחכם הבן וילך מידי יום לבאר המים. וישא מים ויאסוף מים רבים מאוד, בעוד עשרה ימים בא המלך, והנה הבן פחד גדול נפל עליו, וילבוש לבנים כמנהג המדינה שהוא עכשיו, שאין ןהם ערך לבגדי המלך, והמלך בראותו את בנו שאל אי' בגדיך בגדי המלכות, והבן במר לבו אין לו פה להשיב, ויען ויאמר אבי אבי מה אומר מה אדבר, לכלכתי את כל הבגדים אבל לא אוסיף עוד, והראי' ראה מים רבים אשר הכינותי ללבנם, ולכבסם ברבות הזמן, עד אוכל לכבסם בנתר ובורית, הנה המה שרוים במים רבים, וישאלהו ולמה לא הוכיחה אותך אמך, ויתחכם הבן שאם ישיב שרחמי האם מרובים, הנה המלך יכעוס על האם, ויען ויאמר לא קבלתי תוכחה, מרדתי באמי, וכזאת וכזאת עשיתי לה, כי אמר הבן מוטב יכעוס המלך עלי ולא על אמי, כי כאשר אמי תחזור להיכל המלך תוכל לפייס גם עלי, ומתחיל הבן להתחנן לפני אביו, לרחם על האם האהובה אהבת נעורים יזכור, והמלך בראותו כי הבן מוכן לכבס הבגדים, לפי רוב המים שהכין, אז האמין בו שבודאי יכבוס הבגדים וגם בראותו רחמי הבן על האם, אז נכמרו רחמי המלך על בנו לאמר, הראיתם את בני יחידי שהוא בעת צרה גדולה, ועוזב צרתו ועקר בקשתו על אמו והמלך ירחמהו: