דרושי הצל״ח – קטע 22

(א) ישעיה קרא בגרון אל תחשוך וכו' ואותי יום יום ידרשון וכו' הדקדוקים רבו, קרא בגרון פשיטא שלא יקרא ביד או ברגל, והארבנאל כתב שהוא מהרמת קול, שעקר ההרמה תלוי במוצא הגרון, והרמת קול צריך לד' סיבות, או שמדבר מתוך כעס, או שמדבר אל החרש או לריחוק מקום או להפסק מחיצה ע"ש שהאריך, ולדבריו הרם קולך מיותר בקרא ואלשיך כתב שאפילו נחר גרונו יקרא בגרון, וצריך טעם למה נחוץ כל כך כשופר, כבר דקדק האלשיך נקודת הפתח מורה שופר הידוע:

הנה הימים האדירים האלה סגולתם רב ועצום, להרבות תפלה ותחנונים לפני המקום, וכל אשר תמצא יד האדם לעשות מעשה הטוב והחסד בימים האדירים יעשה, כי הזמן גרמא, ושערי תשובה פתוחים, והקב"ה נמצא וקרוב לכל אשר יקראוהו, וימינו פשוטה לקבל שבים, ואין לנו דוגמתן בשאר ימות השנה, ומי פתי יעזוב הימים האלו בשיהי ופיהי, ומה יעשה ליום פקודה, כי אם לא ישוב הרי זה מתחייב בנפשו, והרי הוא תלוי ועומד עד יוה"כ, ודבר זה שהוא נמנע מלעשות תשובה בקרב הימים האלה, הוא חמור יותר מגוף החטא והעון, כי הוא כביכול מבזה למלכו של עולם, הפושט ידו לקבל שבים, וזה נמנע מלגשת אליו, ולבקש לפניו, ואם מלך בשר ודם היה בא לעיר, והיה מכריז והולך כי רצונו שיקדמו פניו לשאול בשלומו, ושזה רצונו ושסילק מהשערים כל שומרי השער בני החיל, למען יהיה דלת פתוחה לכל מי שירצה לעשות נחת רוח למלך, הא ודאי שמי שאינו סר לשאול לשלום, הרי הוא מבזה את המלך ומורד במלכות הוא, ואחת דינו להמיתו, וכן הדבר הזה שבכל יתר ימי השנה ננעלו כל השערים, ובפרט אחר חורבן בה"מ שנפסקה מחיצה של ברזל בין ישראל לאביהן שבשמים, ובפרט ע"י רבוי העונות שלנו המחיצה מתעבה, וכל עון ופשע הוא מסך מבדיל יותר, כי עונותינו הם מבדילים בינינו לבין אלקינו ובאהבת ה' אותנו וברוב חסדו נתן לנו עשרה ימים הללו בשנה לדורשו בהמצאו, והוא קרוב לנו ורוצה בתשובת רשעים, ולכן אין מהראוי להתעצל רק לקום לראש אשמורת, ובתפלה ובתחנונים ירבה, גם בלילה על משכבו יתודה בבכי, ויש הפרש גדול בין התשובה בימים האדירים הללו, ובין שאר ימות השנה, כי בשאר ימות השנה מחיצה של ברזל מפסקת, והמחיצה היא עצמה נעשית מפשעינו ומחטאותנו, וע"י כל עון ועון נברא משחית ומקטרג ובעלות התפלה השמימה, הנה האויר הוא מלא מהקליפות, וכל אחד מכיר את התפלה, ממי שבראו וחוטף התפלה וכן המצות שהרשע עושה טרם שב בתשובה, הכל נופל בקליפה, ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי, ואין הקב"ה חפץ בקילוסו של רשע, והטעם שע"י זה נותן כח בהקליפה, והנה כאשר ירצה לשוב בתשובה, הנה כתיב נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים כי משל הזורע השדה טרם חרש ועקר הקוצים, הנה לא תצמיח ולא יענה בה כל עשב, אבל מי שרוצה ליהנות מזרעו צריך מתחילה לחרוש ולנקות השדה מעשבים, ואז הארץ תתן יבולה, כן האדם בעוד שלא עקר הקוצים, כי כל חטא הוא קוץ ממאיר, אזי לא תשמע תפלתו, וכל מצותיו לא יתקבלו ברצון, כי הקליפות חוטפות הכל, וצריך מתחלה לענות בצום נפשו, וביתר הסיגופים כפי תשובת המשקל, שבזה הוא משבר הקליפות, ומחליש כחם עד יתמו, ואז יתקבלו תפלותיו, וצריך לזה זמן רב ובין כך יתגבר יצרו עליו, וכבר הוא מעותד להתגברות היצר עליו, כי יש להיצה"ר סיוע גדול מהמשחיתים אשר ברא הוא עצמו לחבל, אבל בעשרת ימי תשובה התשובה בנקל מאוד, כי אז הדלת פתוחה, כי כן יסד המלך מלכו של עולם, ואז אפילו הרשע יכול להעלות תפלתו ולשפוך שיחו לבקש ולחנן, ומבני סיגופים גדולים הוא נכנס לפנים להיכל המלך לבקש מלפניו, ומי שישן בימים הקדושים האלו בשינת האולת, אשר תסלף דרכו לאמר מחר אעשה כדבר המלך, ודוחה מיום אל יום ויש מחר כלאחר שנים, והימים יפנו והוא רשע בעונו ימות, ואף יביא כל אילי נביות לא יקבלו ממנו והרי זה דומה לנוסע ללייפסיק ביום השוק, וכל ימי השוק הוא סובב בבתי משתאות, עד שיעבור הזמן ואז כל הוצאותיו לאבדון, והוא נשאר כל השנה בלי פרנסה, ומי שלא טרח בע"ש לא יאכל בשבת, והנה הקב"ה באהבתו את עמו צוה הנביא לעורר לב העם לתשובה בזמן הזה יתר משאר ימות השנה, והנה לכאורה יש לבעל דין לחלוק, מה בצע בימים מועטים הללו, לתקן אשר פגם וקלקל בכל ימי השנה, והנה ראה זה מצאתי שכתב האר"י, שיש כח בימים הללו כל יום לתקן במה שחטא בכל השנה ביום הזה, דהיינו יום השבת יתקן כל מה שחטא בכל שבתות השנה, וכן יום אחד בשבת של עשרת ימי תשובה סגולתו לתקן כל מה שחטא בכל יום אחד בשבת, וכן כל יום ויום, ולכן היו מפרישין הכהן הגדול מביתו שבעת ימים קודם יוה"כ, לפי שכפרת כל ישראל תלוי בו, והיה צריך להיות נקי מכל פגם וסיג, ויבוא זכאי ויכפר, ולכך הפרישוהו ז' ימים שהם כוללים כל ימי השבוע, וכל יום תקון שנגדו לכל השנה, ובזה נשאר הכהן גדול זך ונקי וחף מכל פשע.

(ב) והנה כמה מעליא דבר זה לתשובה, מתוק מדבש רודה מגוית הארי, ואני מצאתי גם בגמרא כיוצא בזה במס' חגיגה רב אידי בריה דר' יעקב בר אידי, הוה רגיל דאזיל תלתא ירחי באורחא, והוה יתיב חד יומא באושפיזא, וחד יומא בבי רב, והדר אתי והוה קרו ליה רבנן בר בי רב דחד יומא, נפק ר' יוחנן לבי מדרשא ודרש, ואותי יום יום ידרשו ודעת דרכי יחפצון, וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו, אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפי' יום אחד בשנה לשמה, מעלה עליו הכתוב כאלו עסק כל השנה כלה, וכן הוא אומר במדת פורעניות, במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום, יום לשנה יום לשנה, וכי ארבעים שנה חטאו והלא לא חטאו אלא ארבעים יום, אלא לומר לך כל העובר עבירה אפילו פעם אחת בשנה מעלה עליו הכתוב כאלו עבר כל השנה כלה: הרי מפורש בגמרא שיום אחד יוכל לתקן כל השנה, וא"כ יפה כתב האר"י שיוכל לתקן בימים הקדושים הללו מעשה כל ימות השנה.

(ג) ועוד נ"ל כי שפיר יכול לשוב, כי רחמנא ליבא בעי, ואחר כוונת הלב הם הם הדברים, ועקר התשובה הוא עזיבת החטא, וכל התפלות ובכיות שצריך הבעל תשובה, הכל הוא רק הכשר מצוה, והתפילות פעולתם כי עזיבת החטא הוא החרטה על מה שעשה, וגומר בדעתו שלא ישוב לכסלה עוד, והוידוי על חטאו ג"כ בלב שלם אמנם זה בחטאו נתגאה, ויצה"ר שופטו ומושל בגופו, וכבר נקשר בתאות היצר, ואי אפשר לו להתחרט בלב שלם, עד ישבר לבו הזונה ע"י התענית שמחליש כח התאוה, ואז יוכל להתחרט בלב שלם, אבל מי שמסגף נפשו ואינו מתחרט בלב שלם על עונו, אינו פועל בסגופים כלום ומשחית נפשו וגופו, והרי זה כטובל ושרץ בידו, ועל כיוצא בזה נאמר לא תירתו תרתי גיהנם, ודרך מוסר אמרתי גוף ונשמה אם תריבם דחו ולא יוכלו קום, כי המסגף נפשו לשם שמים מסייעים לו מן השמים , וניזון בחסדו של הקב"ה, אבל המתענה ואינו חוזר בתשובה מצד הטבע אינו ניזון, והקב"ה מונע ממנו גם שפע החסד, ואין לו שום חיוני ונשאר קרח מכאן ומכאן, וזה גוף ונשמה אם תריבם, דהיינו שיריב עם שניהם יחדיו, הנשמה תעונה ברב פשעיו, והגוף יעונה ברעבון דחו ולא יוכלו קום:

(ד) ועכ"פ עקר התשובה הוא עזיבת החטא, וטהרת מחשבתו מיום ההוא ומעלה, וכמ"ש הכתוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו, וכל יתר תקוני התשובה הכשר מצוה הם, אמנם אל יהיה הדבר קל בעיניך, כי הכשר מצוה צורך גדול הוא, כי להמית את המשחיתים אשר כבר נבראו בעונותינו, לזה צריך תשובת המשקל, אמנם אם גומר בדעתו לקיים אח"כ כל תקוני התשובה, מיום שנתן אל לבו נשמעו דבריו, וכמ"ש במס' תענית, בימי ר' זירא גזור גזירא, וגזור דלא למיתב בתעניתא, אמר רבי זירא ניקבליה עלוון, ולכי בטיל גזירה ליתבין, דכתיב אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון אשר נתת אל לבך להבין ולהתענות לפני ה' אלקיך, נשמעו דבריך:

(ח) וזה שאמר הכתוב קרא בגרון אל תחשוך, שיאמר מוסר ותוכחה בבה"כ בקול רם כשופר, פירוש מיום ראשון של ר"ה, שאז נשמע שופר תרועה בעיר ויחרדו העם מאימת יום הדין, אז גם אתה הרם קולך, כי הזמן גרמא, והימים ימי רצון, ואם יאמרו מה יספיק זמן קצר כזה לתקן כל ימות השנה, אשר המה מלאי עון, לזה אמר הכתוב ואותי יום יום ידרשון, וכמ"ש רז"ל במס' חגיגה, וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו, אלא שכל העוסק בתורה לשמה יום אחד כאלו עסק כל השנה, הרי ששפיר יש יכולת לתקן כל השנה ובפרט לפי מה שכתב האר"י ז"ל:

(ו) ועוד הטעם השני כי רחמנא ליבא בעי, והקב"ה יקבל גם את מחשבתו הטובה, לזה אמר ודעת דרכי יחפצון שעקר שיקבלו עליהם להבא להטיב מעשיהם:

(ז) והנה רז"ל אמרו בשלהי יומא, גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כשגגות, איני האמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונו' נעשו לו כזכיות, שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חי' יחיה, ל"ק כאן מאהבה כאן מיראה:

(ח) והנה לכאורה יש לתרץ קושיית הגמרא באופן אחר, דכאן כתיב ועשה משפט וצדקה, דהיינו שמלבד התשובה על עונו הוא מחפש אחר צדקה ומשפט, לכן נחשב כזכות, אמנם היינו תירוץ הגמרא בעצמו, שמסתמא שמי שעושה תשובה מיראה אינו עושה יותר מהחיוב המוטל, כי גם אותו החיוב אילולי מוראו לא היה עושה, אבל העושה מאהבתו חשק אהבתו גורם לו להוסיף מצות ומעשי':

(ט) והנה יש הפרש בין האוהב להירא, כי דרך משל אדם האוהב את אדם, מרוב אהבתו יראה להתקרב אליו, ולהיות מצוי אצלו לחשק אהבה, אבל ממי שמתירא מחבירו, אדרבה ' הוא מתרחק ממנו ובורח מחמת יראתו: (י)

עוד יש הפרש בין העובד מאהבה לעובד מיראה, כי העובד מאהבה לעולם לא תשבע נפשו ממצות ומע"ט, וחושק תמיד להוסיף מצות ומע"ט, לקנות דביקות בקב"ה, והוא חוקר תמיד פן נעלם ממנו איזה משפט של קיום המצוה, ופן לא עשאה כהלכתה, ולא יקנה דביקות כל כך, והוא חושק באהבת התורה, אבל העובד מיראה, מה שיודע שהוא עבירה הוא נזהר ממנה, מחמת יראת העונש, ומה שנעלם ממנו הוא אצלו כמציאה, ואינו רוצה לחקור יותר, כי אינו רוצה לקבל על עצמו עול התורה, כי אם ההכרחי מיראת העונש:

וז"ש הכתוב כי אם יעשו תשובה, לא די שלא יזכרו ראשונות לעבירות אלא אפילו יתהפכו לזכיות, וזש"ה כגוי אשר צדקה עשה, דהיינו שהחטא נחשב כאלו עשה צדקה. ומשפט אלקיו לא עזב, כאלו לא עזב מעולם ולא חטא , וכמ"ש בגמרא ר' חמא בר' חנינא רמי, כתיב שובו בנים שובבים, דמעיקרא שובבים, וכתיב ארפא משובתם, ל"ק כאן מאהבה כאן מיראה:

(יא) והנה לפי היעודי' הטובים שיועד כאן שיתהפכו לזכיות, וכאלו לא חטא מעולם הנה לזה צריך תשובה מאהבה:

וזה שאמר הכתוב ישאנוני משפטי צדק שישאל ויחקור במשפטי התורה, וצדק צדק ירדוף ותמיד ישאל פן נעלם ממנו דבר, קרבת אלקים יחפצו, שאלו המה שני עדים נאמנים שהוא עושה מאהבה, כי העושה מיראה אינו חוקר יותר, ודי לו בדעתו שהוא מקיים מה שכבר ידוע לו, וכן אינו מתקרב כי אדרבה הירא דרכו להתרחק:

(יב) והנה הזמן הזה הוא יקר הערך, וראוי לכל אחד להתעורר על רוב פשעיו, ולבקש רחמים על נפשו, והנה השל"ה כתב כי העולם טועים וסוברים, שאינו נקרא בעל תשובה, כי אם מי שנכשל באחת מהחמורות, דהיינו שנכשל באשת איש, או בשפיכת דמים, או כפר ונותנים סי' על זה תשב אנוש עד דכא, אבל באמת דוד המלך ע"ה אמר, עון עקבי יסובני, שעבירות שאדם דש בעקביו המה מסבבים אותו ליום הדין, ונחזי אנן עבירות המצויות לה"ר ורכילות וליצנות ושקרנות, ומתכבדות בקלון חבירו, בזה נכשלים הלומדים יותר מעמי הארץ בעו"ה, והסתכלות בנשים, ובעו"ה פשתה המספחת, , וגבהו בנות ציון, ותלכנה בשוקים וברחובות קרי' בין האנשים בערבוביא, , ועומדים כל יום השבת באמצע הרחוב פרוצות כזונות, ושבועת שיא במו"מ ורבית ואונאה ועשיית עול במדות ובמשקלות ובמשורה, ולבישת שעטנז, והרבית בשחוק הקארטן, ויתר השחוק ואוכל בלי נטילת ידים ובלא ברכה לפניה ולאחריה, וגוזל הקדוש ב"ה וכנסת ישראל וברכת המזון הוא מ"ע דאורייתא, ויחוד עם נשים, ובחורים ובתולות בגנות ופרדסים, וניבול פה וגזל העניים, ולא תאמר שאינו נקרא גזלן אלא כמו ויגזול החנית מיד המצרי, אלא שמי שעושה תחבולות להקל מעל עצמו עול המס, ויש לאל ידו ליתן, הרי הוא גוזל את העניים, ותפילין צריכין להיות מרובעים, והמעלים עין מן הצדקה כאלו שופך דמים, וכעובד אלילים, ומלשינות וכו' שזהו מן העבירות החמורות והמבזה לומדי תורה שנקרא אפיקורס, וחילול שבת בטלטול המוקצה, או בנושאו משא חוץ לעירוב היהודים, ודיבורו עם א"י לעשות מלאכתו, ומיעוט השגחה על עסק האכילה, כמו מליחה בכלי מנוקב, ויתר דיני המליחה, ותפלה בלי כונה, ושיחה בעילה בבית הכנסת, וביטול תורה כנגד כולם, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו, ואפי' דש בי' ואמרו בגמרא שיורד לגיהנם ואינו עולה והכועס כאלו עובד אלילים. אוי נא לנו כי חטאנו ומי יוכל להצדיק נפשו:

והנה ידעתי כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ורשעים יצה"ר שופטן, ועושה דרכו ישר בעיניו, לאמר הן אמת כי ימצא בו עונות כמה וכמה, אבל יותר ויותר מזה יכריעו הזכיות, וכל אחד מישראל מתפלל שלש אבעיות ביום, ותפילין וק"ש ויתר המצות הנהוגות, ואפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון ועוד כהנה וכהנה טענת היצר להתרשל בתשובה.

(יג) וכבר ראיתי להגאון מ' אפרים זצ"ל, בהקדמת ספרו שפתי דעת כתב, פוק חזי מה עמא דבר, הנמצא במצריים וכשדים דור אשר הכין לבו אל ה' כמונו היום, כי בכל מקום מוקטר ומוגש לה', מנחה טהורה בתי כנסיות ובתי מדרשות, והבל פיהן של תינוקות, והחזקת ישיבות עד כי אין בית אשר איננו מנא תורה , וסדר הדיינין וסדר הצדקה, תורה ועבודה וג"ח, אמת ומשפט ושלום כולם בנוים לתלפיות, ולפי הנגלה כל משכיל ישתומם. הלעולמים יזנח ה' ולא יוסיף לרצות עמו, ואי' הבטחתו היום אם בקולו תשמעו:

(יד) והשיב שם על טענתם וז"ל, אנכי הרואה שאין הדבר כן, כי אין תוכנו כברנו, אך שכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, וכל אחד צדיק בעיניו, ואין צדיק זולתו בארץ, ותמיד הם מספרים בגנות חבריהם, כאלו המה מתאוננים על רוע מעשיהם, ואינו מבחין כי הנגע בקירות ביתו, ובמומו הוא פוסל אחרים, ואותן שבידם שבט המוסר להשיב רבים מעון אחרי לא יועיל הלכו, והסיבה לכל זה רדיפת העושר ובקשת הכבוד, (טו) ובעו"ה הרבה שכחו אל מושיעם, מהרבה גירושים ומיתר צרות ומאורעות אשר היה מקרוב על עם ה' אלה, וגם כעת ההנחה ושלוה מעט, שבין מכה למכה, גם השלוה אינו כדבעי, ותמיד שונאי ישראל חושבים עלינו בנכליהם, להלשין עלינו בפני המלכה והשרים, ולולי ה' שהיה לנו ויתן אותנו לרחמים בעיני המלכה החסידה האדירה ובעיני השרים:

(טז) ולא די לנו שנאת האומות, שקצת מהם שונאים אותנו, אלא שכל אחד מישראל שונא חבירו ומתקנא בו, ושמח לאידו, ואלו שמנו על גב הצרות אשר עלינו מבית ומחוץ, לא היינו כל כך שונאים זה לזה, כי אז היה נכנע לבבינו, אבל שום אחד לא חלי ולא מרגיש והרב הנ"ל כתב שם כי ראה בספר אחד שכתב גדול אחד לחבירו, טעם על המאורעות שאירעו בזמנינו, והמשילנו לשיכור היושב בבית שכלו בוער באש, והשכור יושב ומשורר וצועק כמנהג השיכורים, ואינו מרגיש כי סביביו אכלה אש, כן אנחנו שכורי התאוה ושקועים בהבלי העולם, רדיפת הכבוד והשררה, ורדיפת הממון ורדיפת התאוה, ועל ידי זה נשכחו כל הצרות שסביבותינו נשערה מאוד, רוח סועה וסער, ואנחנו בתוך ההפכה, ואין מרגישין בכל זה ע"ש שהאריך:

(יז) והנה משל שמעתי על כיוצא בזה מהמנוח החסיד המוכיח מוהר"ר ליב פיסטינר זצ"ל, משל לחנוני המקיף וכו', והנמשל החנוני הגדול, הוא הקב"ה המקיף לכל באי עולם, וכמ"ש בפרקים החנות פתוחה והחנוני מקיף, והפנקס פתוחה וכו', ואמרתי פירוש שהפסוק לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן, כי באמת יצר לב האדם רע מנעוריו. וכל ימינו אין לנו מנוחה, ואוי לו מיצרו וכו', ולפעמים היצר מתגבר, ואין לך צדיק אשר לא יחטא, אלא שהצדיק אם חטא עושה תשובה, ומשלם מה שלוה, ולא די שעושה תשובה, אלא שאעפ"כ לבו דואג בקרבו וחונן ומבקש תמיד מבוראו למחול לו, אף שעשה תשובה, אבל הרשע כל ימיו מוסיף חטא על פשע, ולוה בכל יום, וזה לוה רשע ולא ישלם, שעקר הרשעה מה שאינו משלם מה שלוה שפעמים אף הצדיק נכשל ולוה, אבל רשע זה לוה הלואה אחר הלואה ולא ישלם, שאינו מהרהר בתשובה כלל:

(יח) והנה הקב"ה מקיף לכל אדם, אלא ששכחה שולטת בנו ואנחנו שוכחים, אבל למעלה הפנקס פתוח, ואין שכחה לפני כסא כבודו, והנה אנחנו סוברים כי פרענו החוב ע"י מצות שעשינו, אבל באמת כאשר באים לחשבון ומצאו כמה חסרונות וכמה זיופות, וכן התפלות שלנו רובם זיופות שדופות קדים מחשבת פגול, הלואי שלא תהיה התפלה לחטאה, והכסף הוא מזויף והוא בדיל, נראה ככסף, התפילין פסולין והטליתים המה שעטנז והחוב רב ועצום, וכמו כשהחנוני בא לתבוע חובו, הבע"ב צועק מעולם לא עשיתי כל כך הרבה מלבושים, והחנוני מתחיל לחשוב המלבושים הקטנים ודברים קטנים שצריך בביתו, וכל פרוטה מצטרפת לסך רב ועצום, וצועק ככרוכיא כי כל הונו לא יספיק לו לפרעון החוב:

כן האדם, הנה כמו שהגוף לבוש במלבושים, כן הנשמה זכה האדם במצות ובמע"ט הוא זוכה לכתנות אור, וללבוש צח ומצוחצח, וכן ח"ו להיפך, אם עבר עבירות, הנה עושה לנשמתו לבושים צואים, וכמו שמצינו ביהושע בן יהוצדק, הסירו הלבושים הצואים מעליו, והלבש אותו מח ומזה מוסר לאב הרואה בנו עובר עבירה ושותק, כי יהושע ע"י בניו הלבישוהו תחלה בגדים הצואים עד לבסוף לרוב זכותו הסירו מעליו הלבושים ההם והלבישוהו מחלצות: