דרושי הצל״ח – קטע 19

(ב) עכ"פ יצא לנו מזה שתקנת חולי הנפשות שילכו הם לבקש רופא לנפשם, ולא שהרופא יחזר אחריהם, אמנם אעפ"כ ראוי להרופא הנפשות לבקש את החולים מכמה טעמים נכונים, והבדל גדול יש בין חולי הגוף לחולי הנפש, כי חולי הגוף האוכל הבוסר שיניו תקהינה, ולא יקהה שיני זרים באכילת' וכן בכל מיני החליים והכאבים כלם מי יחוש ומי ירגיש בהכאב חוץ ממנו החולה בעצמו נכאב ונעצב ולא יכאיב לאחרים בכאבו, אבל חולי הנפש האיש אחד יחטא ועל כל העדה עדת ישראל יהי' הקצף, בהכריעו כף חובה וכמאמר חז"ל, לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב וכו', וכאלו כל העולם חציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו וכל העולם לכף זכות, עשה עבירה אחת אוי לו שהכריע כל העולם לכף חוב, וכמתלא דספינה שאמר הלא תחתי אני קודח, הרי שבחליו של החולה כאיב להרופא ג"כ ועמו הוא בצרה, לכך צריך הוא לבקש, ולחפש אחרי החולים לרפאם:

(ג) ועוד כי בחולי הגוף כל עוד שיתגבר החולי ירגיש יותר בכאבו, דרך משל אם תבוא סירכה על הריאה יתגבר עליו חולי השועל, ואם תוסיף הריאה עוד והסרך במקום אחר יתגבר חולי השועל וירגיש יותר, וידע ויבין כי איש ידוע חולי הוא ויבקש רפואה לנפשו, אבל חולי הנפשות נהפוך הוא, שכל עוד שיגדיל הכאב ותתגבר החולשה יותר תתמעט הרגשת החולה בחליו, עד שלא ירגיש לגמרי, כי אם יחטא פעם אחד בראות העין, ויסתכל במקום שלא הי' ראוי או ח"ו יסתכל באשת איש, ויהרהר ודאי שמטמא עיני נשמתו, וכל הרשעים מלאים חרטה, כי תיכף יתחרט כאשר יסתלק היצר ממנו ידע שחטא וירגיש פגמו, ואם שוב תתגבר החולשה ויוסיף עון ופשע ויסתכל עוד הפעם, בודאי שהוסיף פגם בנשמתו, ועור עיני עצמו, אמנם שוב כסוס כפרד לא יבין כי עבר עבירה ושנה בו נעשית לו כהיתר, ואינו מרגיש בחליו כלל, וזך וישר פעלו אצלו, וכמו כן בכל העבירות, דרך משל הרגיל לשנות בכל יום ב' או ג' פרקים משניות או דפים גמרא אם יום אחד לא ישלים חקו ירע בעיניו, ואם שוב יבטל יום אחר יום, שוב הבטלה נעשית אצלו טבע, וילך כל היום הולך ובטל, פעם בשוק ופעם בכתובות, ובמושב לצים וברוב דברים לא יחדל פשע, לשון הרע ורכילות ושקרים וניבול פה, וכמו כן בהילוך לבית הכנסת פעם ראשון יקשה בעיניו להתפלל ביחיד, וכאשר יבטל התמיד פעם ושתים שיתפלל ביחיד, שוב אדרבה יקשה עליו ההילוך לבה"כ, ויתן אמתלא שגשם שוטף וטיט ורפש בדרך, וכאשר רגליו לרע ירוצו לילך להלשין על חבירו, לא יעצרנו הגשם והשלג, ולילה כיום יאיר לו, והי' במחשך מעשיהם, לא כן לקום באשמורות לעבודת בוראו יתעצל מלקום:

(ד) ולא יפה כתב הרמב"ם על אנשים כאלה שאוהבים המאכלים הרעים, ושונאים המאכלים הטובים, כמו הלחם אשר עליו יחי' האדם, כי כשם שיש מאכל גופני גשמי להגוף, שממנו יחי', ויש מאכל רע סמא דמותא, כן הנשמה צריכה למזון הנפש, להשפיע לה שפע חיים העליונים, ויש מאכלים רעים מאכלים לצוד ציד צודד נפשות ולדמם יארב:

(ה) והנה המות והחיים ביד הלשון, ומרפא לשון עץ החיים והתורה היא סמא דחיי, והדברים בטלים וניצנות וניבול פה ושקרים ורכילות הוא סמא דמותא, במדבר הזה שם יתמו ושם ימותו, ולא ישיגם ארחות חיים, ותמה אני על אנשים המניחים חיי עולם לעולם כל ימיהם לא יביטו בשום ספר, ואפילו בחיי שעה אינם עוסקין שאינם טרודים כל כך על המחיה ועל הכלכלה ופרנסתם מצוי', והמה הולכים בטל, ודאי שאנשים אלו אומרים למר מתוק אבל סופם מרה כלענה:

(ו) ודא בי' כולה ביה שמבזה תורת משה, כי אין לך בזיון גדול מזה שלא להביט בה כלל, כבר כל המצות בזויות עליו, ואם יעשה איזה מצוה הוא רק מצות אנשים מלמדה, והקב"ה אמר הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, והדבר תמוה מה בצע בהתמדת התורה, ואם עוזב את הקב"ה, ובפרט ישראל באותו העת שהיו עובדי ע"ג, מה בצע בלימודם, ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך אתה שנאת מוסר ואם כן איך אמרו הלואי אותי עזבו וכו' אמנם הפשוט שבודאי אין חפץ להקב"ה בקילוסו של רשע ולא בלמוד תורתו וכאשר האריכו כל חכמי המוסר, שכל תורתו של רשע נופלת בקליפה, אמנם מה שהקב"ה בקש ואת תורתי שמרו הרי הטעם נאמר בצדו, שהמאור שבה הי' מחזירם למוטב, כי כל דברי תורה מלאים תוכחת מוסר, ועל שם זה נקראת תורה, שהיא מורה לאדם הדרך ילך בה, והנה מצינו שני מיני רשעים יש רשע מאריך ברעתו כי טחו עיניו מראות וכאשר יבוא איזה מוכיח ויוכיחנו אזי יפקחו עיניו ויתחרט על מעשיו, ויש רשע רע מוסיף על חטאתו פשע, ושונא התוכחה ובשעה שהמוכיח יושב ודורש דברי תוכחה יעמוד כעל קוצים, ורוצה ומצפה שיפסיק הדורש, איש כזה אין תרופה למכתו, וגם אם ילמוד בתורה לא תועילנו, ולכך שפיר אמר הפסוק, ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וגו', ואם מפני שהמאור שבה תחזירנו למוטב, לזה מסיים הפסוק ואתה שנאת מוסר:

(ז) והטעם נראה לי במה שאמר הלואי אותי עזבו רק תורתי שמרו, דהנה בירמי' ג' נאמר לאמר, הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אלי' עוד הלא חנף תחנף י ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום ה', הנה האי קרא לאו רישא סיפא דפתח שהיתה לאיש אחר, דמשמע ע"י נישואין ומסיים ואת זנית רעים רבים, ועוד דמאי לאמר דפתח בי', ואלשיך הרגיש בזה, ונדחק לאמר שק"ו שזנית ע"ש, והאמת נהפוך הוא שע"י זנות לא נאסרה אם זינתה אחר הגירושין מותרת לחזור לבעלה, ואלשיך רצה לתרץ זה במתק לשונו שאת זנית קודם שגרשתיך, ודבר זה לא נזכר במקרא, והנה בפרק חלק אמר שמואל, באו עשרה בני אדם וישבו לפני הנביא ואמרו אשה שגירשה בעלה וכו' אמר הקב"ה איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי' ע"ש, וזאת אמר הכתוב לאמר הן ישלח איש את אשתו פירוש שישראל אמרו שגירשם הקב"ה, וההוכחה שלהם היתה שהרי זנו רעים רבים, והוא אומר שובו אלי, והרי אשת איש שזינתה אסורה לבעלה, אלא ודאי שגירשם, וגרושה שזינתה מותרת לחזור למגרש, ועל זה נתחכמו לאמר שקבלו קדושין מאחר ולא בתורת זנות, וא"כ אסורים לחזור, והנה הדבר תמוה איך עלה על דעתם שנתגרשו, והרי לא בא ספר כריתות לידם, והי' עולה על דעת ישראל שכיון שזנו ג"כ קודם הגירושין, וכבר נאסרו על הבעל ע"י זנות, א"כ זכות הוא לה הגירושין ויכול לגרשה לזכות לה גט ע"י אחר וכמ"ש באה"ע בהגהת רמ"א סי' א' שמי שהמירה אשתו מזכה לה גט ע"י אחר ע"ש, והיו סבורים שע"י אותו השר שמכרם לו להיות אצלו בגנות, זיכה להם הגט והקב"ה זיכה הגט קודם שזנו לפי שכבר הי' גלוי לפניו שיזנו, וזכות היא להם, והנה שם בחלק אמרו נבוכדנצר עבדי, עבד שקנה נכסים וכו', והנה הדין פשוט שע"י עבדו אינו יכול לזכות לאחרים דבר, מפני שיד עבדו כידו, ומדזיכה להם גט ע"י, מכלל שהוציאו לחירות, ואם כן הוא בן חורין ותופסין קדושין שלו, ע"י זה טענו שהיו לאיש אחר בקדושין, והקב"ה השיב ואת זנית רעים רבים, פירוש שטועה אתה שמעולם לא גרשתיך, וכיון שלא גרשתיך שוב גם הוכחה השניה בטלה, והשר נשאר עבד ואין לו קידושין, והא דלא נאסרו על ידי זנות כבר תירץ מהרימ"ט בדרושיו, בכל דברים שמתחלה קידשוה הקב"ה ע"מ שלא יזנו, ועתה שזנו הופקעו הקידושין למפרע, ולא נאסרה כלל ואיזה ספר כריתות וגו', שלא שלחתים בגט רק בפשעיכם שולחה אמכם ממילא שבטלו הקידושין, והקשה הפרשת דרכים א"כ בפ' חלק שטענו ישראל אשה שגירשה בעלה וכו', כלום יש להם זה על זה והשיב איזה ספר כריתות, ומה בכך כיון שבטלו הקידושין למפרע, וניחא לי' לבעל פרשת דרכים דנתקדשו ישראל בכמה פרוטות שיחולו זה אחר זה בכל עת שיתבטלו קדושין הראשונים יחולו האחרים וכן לעולם, הא למה זה דומה למ"ש הרמב"ם הנותן שתי פרוטות לאשה, ואמר באחת התקדשי היום ובאחת לאחר שתתגרשי וכו' ע"ש בפרשת דרכים:

(ח) והנה באמת ישראל נתקדשו בשטר דהיינו התורה, והנה באה"ע סי' מ' האומר לאשה הרי את מקודשת לי בפרוט' זו לאחר ל' יום אעפ"י שנתאכלו המעות תוך ל' יום הרי זו מקודשת לאחר ל' יום וכתב ברמ"א וי"א דאם קידשה בשטר ואינו בעין לאחר ל' יום וכו' אינה מקודשת, והשתא ניחא מה דאמר הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו שהי' השטר קידושין קיים, והיו הקידושין חלים מעתה מחדש משא"כ כשעזבו התורה ואין השטר קיים בטלו הקידושין לגמרי, ומעתה ריב לי עם כמה בעלי בתים, שבכל שנה אני מוכיח אותם על זה שיקבעו עתים לתורה והמה מוסר לא לקחו:

(ט) כתיב העידותי בכם היום וגו' החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים, הנה אמרו לר"י איכא סבי בבבל תמה אמר למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב כיון שאמרו מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו, והנה הרבה מבני הקהלה שמתפללים ביחיד ומואסים בחיים ורגליהם ירדו מות לרע ירוצו ולא יגעו ולילך לבה"כ יגעו והנה כבר הוכחתי ואמרתי שבודאי בשעת מיתתו של אדם הנשמה רוצה לעלות למעלה, והנה הנשמ' אם היא זוכה לעלות למעלה עול' היא דרך בהכ"נ, ומיכאל הכה"ג העליון מקריב אותה למעלה אבל כשכל ימיו או רוב ימיו לא בא לבה"כ, איך תעלה נשמתו דרך שם והמקום הזה הוא לו מזכרת עון ונשמתו משוטטת בין הקליפות וזה שאמר הכתוב לא הבאת לי שה עולתיך, וחלב זבחיך לא כבדתני כי ידוע שהתפלה היא במקום תמידין, שה עולתיך לא הבאת לי שלא הביא קרבנו למקום השראת השכינה בבית הכנסת רק התפלל בביתו ובודאי שהתפלה נפסלת בפסול חוץ למקומו וחלב זבחיך פירוש זבחיך בשעה שהוא נזבח בשעת מיתה ג"כ לא כבדתני, כי אין הנשמה עולה למעלה, כי אפס מקום לעלות, ומכ"ש אותן שבאים לבית הכנסת ומשיחין שיחה בטלה, וריב לי עם בעלי הבית המדרש שפקרו בדבר זה הרבה, ובפרט הלומדים יודעים רבונם ומורדים בו ר"ל מהאי עונשא, ומה להאריך בפניהם עונשי הדבר והכל גלוי להם לכן יתנו לב לשוב מדרך זה, וה' הטוב יכפר בעד (י) הימים הללו שמם מוכיח עליהם, ונקראו ימי תשובה ואפילו יחיד השב מקבלים תשובתו, ויוכל לתקן בכל יום דבר יום ביומו, מה שפגם בכל השנה ומה בצע בתענית בלי התעוררות תשו' ועיקר התענית לחשוב לתקן מעשיו, וז"ל הש"ע בא"ח סי' תקס"ח כל השרוי בתענית בין שהיה מתענה על צרתו, ובין שהיה מתענה עם הצבור, הרי זה לא ינהג עידונין בעצמו, ולא יקל ראשו, ולא יהי' שמח וטוב לב, אלא דואג ואונן כענין מה שנאמר מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו עכ"ל, והנה אין לך מתענה על צרתו כמי שמתענה על צרת העבירות, ועפ"י רוב ביום התענית המה הולכים ומטיילים, והכל להעביר השעה למען לא ירגישו בצער התענית ואין זה מדיני התשובה:

(יא) צריך אני להזהיר על דבר שנכשלים בו בר"ה וביוה"כ רוב העולם ואפי' הלומדים בשעה שמנגנים עלינו בשעה שסוגרים הארון ואומרים שהם כורעים וכו', ואח"כ תכף פותחים הארון, ואומרים תכף ואנחנו ואח"כ עומדים בשתיקה, והש"ץ מנגן זמן רב, ואח"כ נופלים כורעים, ודבר זה חירוף וגידוף שמשמע שמלת ואנחנו ח"ו קאי אדלעיל וכו' וח"ו ואנחנו אנא ימתין עד שעה שיפול כורעים יאמר בנשימה אחת ואנחנו כורעים:

(יב) והנה אמרתי דבר זה בפני חתני הותיק, וכה הראני בספר ישן נושן אצלו כתוב על קלף בכתב רש"י, וכתוב שם בשם רב כהן צדק שהיה גאון קדמון, וזה לשונו וכשהיה אומר עלינו לשבח וכו' היה מפסיק מעט, ואז אמר ואנו כורעים כדי שלא נראה שקאי על הראשון והנאני מאד שכוונתי לדעת הגאון, ואם הגאון בכל השנה ק"ו בימים נוראים שכשאומר תכף ואנחנו ואח"כ שוהה הרבה מאוד שיש להקפיד:

(יג) צריך להזהיר על שמירת שבת, ואת בני העיר הזהרתי כמה פעמים, אמנם בני הכפרים שמעתי שאין בני הכפרים מקדימים ליום הכניסת שבת ומאחרים עד הלילה, וגם בשבת עצמו הבהמות שלהם עושים במלאכה בשדות, ועוברים על איסור דאורייתא למען ינוח וגו', וגם אלו שיש להם שדות שלהם אפי' ע"י א"י אסורים לעבוד בשדות בשבת חרישה וזריעה וקצירה כל זה מלאכת פרהסיא ולא מהני קיבולת ומכ"ש שכר יום:

(יב) הנשים בכפרים משוטטות בכל הכפר בלי שומר וגם ביום יש איסור שאין שם ישראל מצוי וק"ו משתחשך: וגם צריכים ליזהר בבישולי המאכלים שלא יהיה הכל ע"י השפחה אינה יהודית וגם צריך להשגיח משום טריפות, וגם דרכם באפיית הפת השפחה משכמת ואופה לבדה וזה איסור גמור שאפילו במקום שנוהגים היתר בפת של א"י אבל פת של ישראל שאפאו ישמעאל ודאי אסור.

(טו) וראוי לחזור אחר דברים שסגולתן לכפר עונות ואין לך מפורש יותר שמכפר עון מצדקה וגמילות חסדים לעניים וקרא כתיב בחסד ואמת יכופר עון וחטאך בצדקה פרוק, וצדקה ז"ל הש"ע בי"ד סי' רמ"ז מ"ע ליתן צדקה כפי השגת ידו וכמה פעמים נצטוינו בה במ"ע ויש ל"ת במעלים עינו ממנה שנאמר וכו' ע"ש:

(טז) כתב הרמב"ם כל הנביאים צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הם נגאלים, שנאמר והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלקיך ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן: דרוש ט"ז לשבת תשובה תקכ"ט (א) בירושלמי שלהי יומא אמר ר' יוחנן זו דברי ראב"ע ור"י ור"ע אבל דברי חכמים שעיר המשתלח מכפר אם אין שעיר היום מכפר, כיצד הוא מכפר רבי זעירא אמר כל שהוא ר' חנינא אמר בסוף, מה נפקא מביניהון מתמיד, על דעת דר"ז כבר כיפר, על דעת דר"ח לא כיפר:

(ב) והקשה היפ"מ שאם מת א"כ מה נ"מ בכפרת יוה"כ, הרי מיתה ממרקת וכה"ג הקשה בבבלי במס' שבועות דף ח' ע"ב, על מה דאמר שם אם אינו מכפר למה תולה, אמר ר"ז לומר שאם מת מת בלא עון, והקשה רבא אם מת מיתה ממרקת ואומר אני דאף דסבר רבי שיוה"כ מכפר אפילו בעומד במרדו, מ"מ על עבירה זו עצמה דהיינו מניעת התשובה אין יוה"כ מכפר, שהרי גם לרבי עכ"פ אין יוה"כ מכפר בעודו עובר העבירה, שהרי מוקי שם לרבי כרת דיומי' בחנקתי' אומצא, אי נמי דאכל סמוך לשקיעת החמה, והרי עבירה זו שאינו שב בתשובה עובר ביוה"כ בכל רגע, ומטעם זה אמרתי הרהורי עבירה קשים מעבירה, שגוף העבירה אינו עובר כי אם ברגע המעשה, אבל ההרהור הוא זמן רב, וכן מניעת התשובה עובר בכל רגע בעשה, שהרי התשובה עצמה היא מ"ע, והתוודו את עונם, והיא מ"ע שאין קבוע לה זמן רק כל שעתא זימנא הוא:

(ג) ובזה נ"ל ע"ד פירוש הפסוקים בירמיה, מה תטיבי דרכך לבקש אהבה, לכן גם את הרעות למדת את דרכיך, גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה, ותאמרי כי נקיתי אך שב אפו ממני, הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי, והפוסקים תמוהים מה כוונתו באמרו לא במחתרת ועוד אם חטאו בחמורות וקלות, איך אמרו נקיתי שב אפו איך וכיצד כיון שלא עשו תשובה, ועוד אמרו הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי, משמע שעל גוף מעשה העבירה אינו נשפט, רק על אומרם לא חטאתי, ונראה שהנביא הוכיח אותם על מעשיהם גם על מניעת התשובה ואמר מה תטיבי דרכך לבקש אהבה דהיינו זכות, שביקשו אהבת הרשעים כזה דבר שאין התשובה לחודה תספיק בלתי יסורים כידוע מן ד' חילוקי כפרה ועבירה גוררת עבירה, ואדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, לכן גם את הרעות למדת וגו', והיינו חילול השם שהמה לימדו אחרים לעשות רע, וכמו שאמרו בגמרא היכי דמי חלול השם וכו' ובזה פשיטא שלא יכופר עד יום המיתה,, ועל אלו אמר הנביא אין תימה שאת מתעצלת בתשובה, כיון שאין התשובה גורמת כפרה בלי יסורים ומיתה שוב מפקירים עצמם לגמרי, אבל התימה הוא גם בכנפיך, שהוא עון ציצית, כמבואר בפרק במה מדליקין, נמצאו נפשות אביונים נקיים שמתו בעון זה, ובזה התימה איך לא חזרת בתשובה, והלא היא מצוה קלה רק מ"ע שאינו זז משם עד שמוחלין לו תכף בשובו, אבל את סרבת ולא רצית לשוב ועל זה אמר לא במחתרת מצאתים כפי הדרוש שדרשתי ד' תשרי שמי שרוצה לשוב בתשובה צריך לבוא במחתרת, דהיינו חתירה שחתר הקב"ה תחת כסא כבודו, לקבל דרך שם בעלי תשובה מפני מדת הדין, ואתכם לא מצאתי במחתרת שלא רציתם לעשות תשובה, ולכן נמצאו דם נפשות נקיים, כי על כל אלה, ותאמרי כי נקיתי היינו על כל אלה אפילו על החמורות וחילול השם, ותאמרי כי נקיתי, והיינו שפסקו כרבי, שיוה"כ מכפר אפילו בלי תשובה, ועל כל עבירות שבתורה, ובזה אך שב אפו ממני שכבר נקיתי, וכן כתיב ביוה"כ לטהר אתכם, ועל זה הוכיח הנביא בשם הקב"ה אפילו יהיבנא לך כרבי, מכל מקום אין יוה"כ מכפר על עבירה שעובר ביוה"כ עצמו כל היום, ולא היה אפילו רגע פנוי מבלי עבירה זו בו ביום לכפר, וזהו מניעת התשובה שעל זה עובר בכל רגע ביוה"כ עצמו, ולכן הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי, שאלו אמרת חטאתי, היינו תשובה אבל כיון שלא אמרת חטאתי, על זה הנני נשפט אותך, עוד נלע"ד קישור קצת פסוקים מהנ"ל, דהנה קטינא אשכחיה מלאכי וכו' ואמר לו סרבל וכו' וסדינא וכו' ציצית מה תהא עלה, וא"ל ענשיתו אעשה, וא"ל בעידן ריתחא ענשינן, ואלו דברי הנביא מה תטיבי וגו', והיינו עבירות חמורות, ועל ידיהם חרה אף ה', ובזה גם בכנפיך שהוא רק מ"ע נמצאו נפשות אביונים וכו', כי על כל אלה, ותאמרי כי נקיתי אך שב אפו וגו', רצה לומר שהוכיח איך בכל אלה שכבר ראית שבכנפיך וגו', אעפ"כ תאמרי שב אפו, איך תאמרי ששב אפו א"כ איך העניש על עשה והלא מנענש על עשה, מכלל שהוא עידן ריתחא, וא"כ לא שב אפו כלל:

(ד) והנה במה דמוקי בשבועות דף י"ב ע"ב לרבי כרת דיומא בחנקתי' אומצא קשיא לי, ולמה לא מוקי כרת דיומא באומר הנני אוכל ויוה"כ מכפר, דבזה מודה רבי שאין יוה"כ מכפר, כדאיתא ביומא דף פ"ז ע"א, דמוקי להא דאחטא ויוה"כ מכפר אפי' לרבי, ואגב שאני: