דרושי הצל״ח – קטע 18

(כא) והנה ר' יוחנן ב"ז אמר ברכה לתלמידיו, יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא ב"ו, והנה ראשית דבריו המה נפלאו, איך שייך בזה יהי רצון ומלפני מי יהיה רצון והלא אמרו רז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנא' ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, אלא ודאי שריב"ז ליראה גבוה כיון, ותלמידיו הבינו מתחלה כפשוטו, ואמרו ע"כ והשיב ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שמא יראני אדם, הכונה שלא יראה אותו אדם אפי' אין לו ממשלה עליו, אעפ"כ מתבייש וזו יראת הבושה, כן יהי מורא שמים עליכם, לא יראת העונש כי אם יראת הבושה, ושוב מצאתי במהרש"א בחדושי אגדות ברכות פרק ה' ג"כ מפרש דברי ריב"ז על יראת הרוממות והנאני, כן גם אתם תזכו להכיר גדולת ה', ועוצם רוממתו וקדושת פמליא של מעלה, ואז תזכו ליראת הבושה וזהו ודאי צריך סיוע מן השמים:

(כב) ובזה נבוא לביאור המאמר הנצב פתח השער, אשרי איש ירא את ה', אשרי איש ולא אשרי אשה, והנה המקשה היה מפרש ירא את ה' ביראה המפורסמת, שהוא יראת העונש, וכבר כתבתי שזה שייך רק במצות לא תעשה, וא"כ זה שוה באשה כמו באיש ולכן הקשה אשרי איש ולא אשרי אשה, ובאה התשובה ע"ז, אמר ר' עמרם אמר רב אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש:

והנה בשלהי מס' מכות, דריש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני, שס"ה מצות ל"ת כמנין ימות החמה, רמ"ח מ"ע כנגד אבריו של אדם, והנה רש"י פירש רמ"ח מצות עשה שכל אבר אומר קיים בי מצוה, שס"ה מצות ל"ת שבכל יום מזהירין עליו שלא לעבור, ויש לדקדק ומדוע לא היה בהיפך שס"ה מצות עשה שבכל יום אומרים לו קיים מצוה רמ"ח מצות ל"ת שכל אבר ואבר אומר אל תעבור בי עבירה, ובעין יעקב בשם הרמ"ה כתב האי ימות החמה ואבריו של אדם סימנא בעלמא הוא, , ואני אומר ח"ו שנפל דברי רז"ל בשורש גדול כזה, ליתן סימן על צד המקרה, אלא בדוקא דברו, כי המהרש"א בחידושי אגדות שם, כתיב אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, כי רבוי המצות במספר הוא מצד המקבלים, אבל מצד נותן התורה לא יקבלו ריבוי, והוא כי במצות אנכי שהוא היחוד, ובלא יהיה לך שהוא ההיפוך ומזהיר על שיתוף ש"ש וד"א, בזה נכללו כל העשין והלאוין, אלא שהאדם מצד שהיא מוטבע בחומר ובזמן, לכך בא לו הריבוי (עיין במהרש"א שם):

(כג) ואני אומר דבר גדול דבר בזה, כי כל המצות עשה כלם רומזים בו יתברך ואחוזים בו, ובכל מ"ע מיחדים שמו ומקבלים אלקותו, וכל ל"ת אם היינו יודעים עקרה ושורשה למעלה הוא כפירה באלקותו ומקבל עליו עבודת גלולים והנה האדם נקרא אדם מצד הכתוב בצלם אלקים עשה את האדם, ועל הכסא דמות כמראה אדם, וכן אדם הוא מלשון אדמה לעליון, אם היינו מקיימין התורה והמצות, אבל בעוה"ר אנו פוגמין ונמשלנו כבהמות, והנה תחלת קלקול דורות הקדמונים בעבודת גלולים היה לצבא השמים, שהיו סוברים שהם פועלים מצד עצמם, וכנזכר במורה נבוכים ענין ויכוח אברהם עם אנשי דורו, והגדול שבצבא השמים הנרגשים בפעולתם הוא השמש, , ולכן תחלת כל הע"ג היו נידחים לשמש, ושוב אח"כ נדחו ונפלו בכמה מיני מכשולים כי עבירה גוררת עבירה, אבל שורש לכל עבודת עובדי גלולים, היה מתחלה שטעו בשמש, ולכן אמר ר' שמלאי סימן למ"ע שהוא רומז ליחוד ואחיזתנו בשורשי קדושה של מעלה הוא בצלם אלקים עשה את האדם, ועל הכסא דמות כמראה אדם, ולכן נתן הרמז אבריו של אדם, ועל הלאוין שכלם המה כפירה בעיקר ועובד ע"ג נתן הסימן מימות החמה, ועכשיו אחיי נרגיש בנפשינו, גודל הפגם שפגמנו בהרבה ל"ת שעברנו בפועל וק"ו הירא מעבירות שבידו מעריות, חייבי כריתות ומיתות ב"ד אוי לנו כי חטאנו, וזה ג"כ כונת ר' יוחנן בפ"ק דתענית, כי שתים רעות עשו עמי, אחת שהיא כשתים, ומה ניהו ע"ג, שבכל עבירה יש בה פגם ע"ג והנה הכשדים והמצרים הקדמונים שלא היו מאמינים כלל בבורא אינם קרואים אדם, וכעובדא דר' שילא בשלהי ברכות דנגדי' להאי גברא ואמר דנגדי' משום דבעל חמרתא, ונמצא בהעמיק הענין אחר שורש הדברים, העובר על ל"ת והרי הוא כעובד ע"ג הוא דומה לחמור, ושוב אינו בגדר איש, וזהו כונת ר' עמרם אשרי מי שעושה תשובה כשהוא עדין איש, וא"כ אכתי לא עבר על ל"ת רק על ביטול מ"ע וזה ודאי שאינו מתירא מעונש, ומה דכתיב ירא היינו יראה הגבוה, שלא יופסק דביקתו באדם העליון, ובמ"ע שפיר קאמר אשרי איש:

(כד) ריב"ל אמר אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש, כבר כתבתי בנוסח ע"ח שחטאנו לפניך ביצה"ר, וע"ח שחטאנו לפניך ביודעים וכו', שבעבירה הראשונה היצה"ר צריך להלחם בכל כחו עם האדם, אבל כיון שכבר נכשל האדם בעבירה, שוב אין ליצה"ר טרחה עמו, כי כבר עבירה שבידו היא גוררתו לעבור עוד עבירה, וזה בעברו על ל"ת, כי בזה בורא קטיגור ומשחית ומחבל, ולכן עבר אדם על עשה, לא זז משם עד שמוחלין לו, כי לא קנה בזה שום קטיגור, וחטא להקב"ה וברוב חסדו הוא נוח לרצות בתשובה ומוחל מיד, אבל עבר על ל"ת כבר ברא קטיגור וקליפה, ולכן תשובה תולה כי הקב"ה מצדו מוחל אבל הקטיגור אינו מסתלק ותשובה תולה עד יוה"כ, ואז מביאים שעיר המשתלח, וכתיב ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה, ומסתלק הקטיגור משם, ולכן מי שמתגבר על יצרו בודאי לא נכשל בל"ת, דאל"כ לא היה היצר שוב נלחם עמו שיאמר עליו שמתגבר עליו, ואיש כזה ודאי שמה שעושה תשובה הוא על מ"ע, ולכן כתיב אשרי איש ולא אשה.

(כה) באופן שבכל עבירה ועבירה יש בה מכשול ע"ג, ולכן מצד מדה"ד הנפש החוטאת היא תמות, ואין הפרש בין חטא לחטא, כי כלם משום לתא דע"ג, וזה אצלי הכונה במשנה שלהי מכות ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל כו', ורש"י פירש שכמה מצות שלא היה צריך להזהיר עליהם כגון על אכילת שקצים ונבילות, שאין לך אדם שאינו קץ בהם, ולא הזהיר אלא כדי שיקבלו שכר על שפורשים מהם, והרמב"ם בפירוש המשנה פירש, כי מעקרי האמונה בתורה כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתתף עמה כונה מכוונת העולם בשום פנייה, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה הוא זוכה לחיי העוה"ב וע"ז אמר ר"ח כי בהיות המצות הרבה אי אפשר שלא יעשה האדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה, ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו בשלמותה וכו':

(כו) ואני אומר כאשר נדקדק במאמר ר' שמלאי שם בגמ' שאמר תרי"ג מצות וכו', שנאמר תורה צוה לנו משה, תורה בגי' תרי"א, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, הנה אמרו מפי הגבורה צריך פירוש, והוה ליה למימר מפי הקב"ה שמענום, ונראה עפ"י דברי המהרש"א בחדושי אגדות הנ"ל, שמצד הנותן אין שום רבוי במצות, וכל העשין בכלל יחודו של הקב"ה, ונכלל במאמר אנכי וכל הלאוין נכלל בכלל ע"ג ונכללו במאמר לא יהיה לך, אלא רבוי המצות הוא מצד חומר הגס של המקבצים, ולפ"ז אני אומר יוסיף דעת יוסיף מכאוב העבירות, ואלמלא היה הקב"ה מודיע לנו כל המצות בטעמם, היינו נענשים על כל העבירות בעונש חמור של ע"ג, ולא עוד אלא שהיינו נענשים גם על המחשבה כמו בע"ג דכתיב למען תפוש בני ישראל בלבם, ולכן אמר ר' חנניא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לדונם לזכות, ושלא להעניש על המחשבה, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, ולא גלה להם כעם, ולכן לפי המקבלים אין שאר המצות בכלל לא יהיה לך, לפי מה שקבלו הם לפי חומרם, וזהו שאמר לפיכך הרבה להם תורה ומצות דוק בדבריו, שלא אמר סתם, לפיכך הרבה תורה ומצות, אבל אמר הרבה להם להם דייקא, שמצדם הוא הרבה ולא מצד הנותן:

(כז) וזהו שאמרו בגמרא אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ידוע שהגבורה היינו מדה"ד, ומצד מדת הדין היה קו הדין, שבאמת גם מצד המקבלים יהיה הכל בכלל אנכי ולא יהיה לך אלא ה' חפץ, ה' דייקא מדת הרחמים חפץ להצדיק, לפיכך הרבה תורה ומצות:

(כח) ועכ"פ בכל עבירה יש פגם ע"ג, ואם אין אנו יודעים עכ"פ מחשב שוגג לענין ע"ג, מלבד זדונו בגוף העבירה, והרי אף בשוגג נעשה פגם שהרי צריך לקרבן, וזהו כונת רבינו הקדוש בפ"ב דאבות שאמר דע מה למעלה ממך, פירוש אף שאין אתה מתכוין במעשה העבירה לע"ג, מ"מ דע מה למעלה נעשה ממך, שכל מעשיך עושים רושם למעלה, ודע מה נעשה למעלה ממך וא"כ הרי יש עכ"פ פגם גדול של ע"ג ע"י מעשיך למעלה, ועוד שגם לפי שכל האנושי הוא ג"כ כעובד ע"ג, שהרי יש עין רואה ואוזן שומעת וכו', וממ"נ אם אתה יודע רבונך עומד עליך, ואתה עובר את מצות המלך, אין לך עבד מורד על אדוניו גדול מזה, ואם אתה כופר בהשגחה, אתה כופר בעקר, ועכשיו מה נאמר ומה נדבר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, כי רבו עונינו עד למעלה, והנה בכל עבירה האדם פוגם בנפשו, והם רמ"ח אברי הנשמה וע"י ביטול מ"ע נחלש האבר, וע"י עבירה בפועל שעובר על ל"ת נעשה בעל מום ונכרת האבר, הכל פגם העבירה בנפש, ואנחנו כלנו בעלי מומין מכף רגל ועד ראש אין בנו מתום, והנה עבר על ל"ת תשובה תולה ויוה"כ מכפר, וכבר אמרתי הטעם שאז משלחים הקטיגור הנעשה מעבירה ע"י שעיר המשתלח המדברה, ונפרד מהקדושה, אבל אנן יתמי דיתמי שאין לנו לא כה"ג שיכפר ביום הכיפורים, ולא שעיר המשתלח ועונותינו ענו בנו איך ירפאו המומין, והנה מצינו בשעת קבלת התורה נרפאו כל המומין, אף אנו נקבל עתה במחשבותינו את התורה, לשמור ולעשות כל דברי התורה מהיום ומעלה, בכל לב ונפש, והקב"ה ברחמיו יקבלנו כעמידתינו בהר סיני, וירפא כל מכאובי נפשותינו ברחמים ויקבל תשובתינו ברצון אמן: דרוש יד לעשרת ימי תשובה (א) (תהלים ע"ז) אחזת שמורות עיני נפעמתי ולא אדבר כו', הנה אסף ראה ברוח הקודש אריכות הגלות וירידת הדורות, והתרחקם משרשם העליון, דור אחר דור שפל יותר בעומק השפלות להתגברות היצה"ר, והדורות לפנינו אם שלחו ידם במצות הן עשה והן ל"ת, ואפי' בח"כ ומיתות ב"ד החמורות לא שלחו יד בעצם התורה, והיתה התורה חשובה מאד גם בעיני הרשעים, כי ידעו קדושת וחשיבות התורה אלא שיצר התאוה התגבר עליהם, ולכן תמיד אחר המעשה התחרטו, והרשעים מלאים חרטה. וידעו כי לא ימלטו מהעונש, וגם היו מגדלים בניהם לת"ת, ואם היו רואים מזרעם שאוחזים מעשיהם בידיהם, היו מצטערים על זה מאוד, כי הם עצמם ידעו גנות מעשיהם, והיו הרשעים שבזמנים ההם אף שהיה במחשך מעשיהם, כי כן כתיב ולחושך קרא לילה, שדרז"ל על מעשיהם של רשעים, עם כל זה לא נתגבר עליהם חשכת לילה, ונגה עליהם אור התורה, ואעפ"כ היו מעשיהם הרעים גורמים אריכת הגלות זמן רב ועצום, ומה נאמר ומה נדבר אנחנו הדור העני הזה, שבעוה"ר רבו המתפרצים פריצי בני עמנו אשר שננו כחרב לשונם לבזות תורת משה, ותלמוד דרבינא ורב, וגבר חשכת האפיקורסות, עד כי כיבו אור תורה ואין נוגה להם, ובחושך ידמו ואיך נקוה ואור הגאולה, וגם את בניהם אינם מגדלים לתורה, ואדרבה מושכים אותם מבית הספר, וירגילום בספרים אחרים, להכניס ספק בלבם בכל האותות ומופתים שבתורה, ומתחלה נותנים אמתלא, כי צריכים הם להרגילם בכתב ולשון הנהוג, וסוף דבר באים לשלוח יד בתורה, ואינם מאמינים לא בה' לא במשה עבדו, ועל זה אמר הכתוב שתו בשמים פיהם, ולשונם תהלך בארץ, ר"ל צריכים להרגילם בספרים בלשונות עמים, אך למה שתו בשמים פיהם, והתורה משתכחת בכל יום יותר, ורז"ל מרו במס' שבת (קל"ה ע"ב) ת"ר כשנכנסו רבותינו בכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל וכו', והיה זה קצת נחמה שזה זמן קירוב הגאולה והייתי מצפה לביאת משיח, אבל באמת הוא טעות, שכבר אמרו שם ח"ו שתשתכח תורה, אלא שלא ימצאו הלכה ברורה:

(כ) ונחזור לדברי אסף כאשר ראה ברוחו הקודש דורנו השפל הזה, היה מתאונן אחזת שמורות עיני כו', כי היה מצטער על אריכת גלות השכינה ותרד פלאים, והתחיל נדון ק"ו בעצמו ואמר חשבתי ימים מקדם, הדורות שלפנינו שאף שהיה כובד הגלות, וגם נמצאו בעמי רשעים, עם כ"ז נגה להם אור יום, שהיתה התורה חשובה בעיניהם, חשבתי ימים מקדם שנות עולמים התורה נקראת ימים מקדם כי התורה קדמה אגפים שנה לבריאת העולם, והיינו ימים מקדם מיעוט ימים שנים, וכל יום מיומו של הקב"ה שהוא אלף שנים והיינו שנות עולמים, כי ימים הללו הם שנות עולמים, כי שית שני הוה עלמא, שמרומז בששת ימי בראשית, ועם כל זה גרמו מעשיהם הרעים עיכוב גלות, ומה אומר ומה אדבר, אזכרה נגינתי בלילה הדור הזה, ונגינתי דרשו בפסיקתא לשון שבר, אשר מגן צריך בידיך, אזכרה שברי הגדול בדור הזה, שחשכה עלינו חשכת לילה, חושך ענן וערפל, ואין נוגה אור התורה והתורה מבוזה בעיני האפקורסים אני הגבר ראה עני בשבט עברתו, אוי לי שעלתה בימי כך, עניות התורה, אותי נהג ויולך חוכך ולא אור, ולכאורה הוא כפל חושך ולא אור ולפי דרכינו ניחא שהרשעים שבדורות הקודמים אף שעשו עבירות חמורות, והיה מעשיהם חושך, עם כל זה מתוך החושך היו מסתכלים באור התורה, ומתוך כך היו מתחרטים אח"כ, אבל אותי נהג ויולך חושך ולא אור כלל, ואמר אסף עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי, בראותי עומק החושך הזה, עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי, כי חז"ל דרשו והארץ היתה תוהו ובוהו על גליות הקודמות, ואח"כ כתיב ורוח אלהים כו', זה רוחו של משיח, ואמר עכשיו אחפש רוחי, כי כבר כלו כל גליות הקדומות, ועדיין משיח לא בא, והתירוץ הוא כי מרחפת על פני המים כתיב התורה נמשלה למים, אבל בהתבטל התורה למי ירחף, והתחיל אסף לבקש מה' שיתן בלב עמו לשוב ללימוד התורה, כי התורה לא ניתנה לנו לזמן קצוב, אבל ניתנה לעולמי עולמים, ואמר הלעולמים יזנח ה', והיה לו לומר העולמים יזנח, אבל אמר הלעולמים רצונו וכי הדבר שנתן לנו לעולמים יזנח ח"ו, וכן האפס לנצח, וכי דבר שהוא נצחי, אפס ח"ו וכן גמר אומר לדור ודור, וכי אומר שהוא לדור ודור, דהיינו אמרת ה' צרופה שהיא התורה, גמר ח"ו, השכח חנות אל, דרשו בפסיקתא השכחת חנייתך ע"פ ה' יחנו:

(ג) והנה בזמן שבה"מ היה קיים, היה חנותו ושכינתו בבית המקדש, וכשחרב בה"מ אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, ועכשיו אין מקום לחנייתו, כי המקדש חרב, וד' אמות של הלכה לא שכיחי בעוה"ר, כי התורה מתבטלת בימינו, ואיה מקום ומשכן להשכינה, אם קפץ באף כי באפי נשבעתי והדרנא בי, ולכן אמר אף שהקב"ה נשבע על הגלות הזה, אבל זה היה באף והוא מתאונן כביכול על שבועה זו, והותר הנדר אבל רחמיו היא סלה, ואומר חלותי היא שנות ימין עליון, בפסיקתא אמר ר' יצחק משל לגיבור שהיה שרי במדינה, והיו בני המדינה בטוחים בו, כשיבואו הגייסות לשם הוא יוצא ומראה להם פנים, והם בורחים, כיון שבאו הגייסות לשם, אמר ימיני חששה לי, אבל הקב"ה אינו כן, אלא הן לא קצרה יד ה' מהושיע כי עונות כם היו מבדילים, והנה אני עתה בעו"ה נהייתי ונחליתי זה כמה ירחים יסורים שאינן של אהבה, יסורים שיש בהם ביטול תורה, וגם אין בי כח לצאת ולבוא לפניכם בדרושי תוכחה כפעם בפעם, והנה אני יודע נגעי עצמי, שאני מלא חטאים עונות ופשעים, ולא כגמול הטוב אשר גמל הקב"ה ברחמיו עמי מיום היותי גמלתי לו, ובמה יתרצה עבד מורד כמוני אל אדוניו הקב"ה שהוא אדון לכלנו, וקויתי אולי אבנה אנכי מכם, כי ה' נתן לי לשון למודים, והייתי רגיל לדרוש לכם בימים הללו דברים המעוררים הלב לשוב בתשובה, והנה החוטא והפושע הוא מגביר מדת הדין ומהפך מדה"ר למדה"ד, והשב בתשובה גמורה זדונות נעשו לו כזכיות, ומהפך מדה"ד למדה"ר, ונמצא הרשע עושה מהימין שמאל, ונשתנית כביכול הימין, והבעל תשובה אדרבה מגביר הימין, ולכן אמרתי חלותי היא שנות ימין עליון לשון בתמי' וכי ח"ו ע"י חלותי אמנע מהתוכחה וח"ו יהיה שנות ימין עליון, ומצאתי מחויב בדבר ובכל כוחי לדרוש היום:

(ד) והנה רז"ל אמרו הני בריוני דהוו וכו', אמרו עד האידנא הוי קטיני חריך שקי וכו', יהבו דעתייהו והדרי בתשובה, והנה ח"ו אתם אינכם בריוני ואני אינני ר' זירא, אבל כל זה קצת פעולה עשיתי ע"י התוכחה להזכיר בתשובה, והחלש כמוני אמרתי כי גביר אני, והייתי מראה להגייסות המה חיילות חיילות מקטריגים, שאנחנו בראנו אותם במעשינו הרעים, והמה מתאספים ליום הדין להלחם בנו ולקטרג עלינו וע"י שהייתי מראה פנים של בכי לכם, ועוררתי אתכם לבכות ולהתחרט, ולשוב בתשובה היו הגייסות בורחות, ועכשיו אני אומר ימיני חוששה לי, כחי הגשמי חלושה, וגם ימיני הרוחני חלושה במיעוט תורה ומיעוט מעשים טובים, ואני אבקש מכם ליתן לב מעצמכם, להתעורר בתשובה, ואולי אבנה גם אנכי מכם:

(ה) ואומר חלותי היא שנות ימין עליון, הנה במצרים כתיב מדלג על ההרים, והקב"ה הוציאם ממצרים קודם זמנם, כי ראה כי נשתקעו בטומאה, ודאג שח"ו ישתקעו בה, ומיהר לגאול אותם בחפזון: דרוש ט"ו לשבת תשובה (א) לא המדרש הוא העיקר והתכלית, ולא זו הדרך המביאה האדם לחיי עוה"ב, ומה יתרון לאדם ברבי הפשטים והדרשו', וח"ו אין אני מגנה דברי תורה, וכל דברי תורה חביבים עלי ביותר, אך ורק לדרוש ברבים, עקר הדבר לדרוש דיני התורה והמצות, אשר יעשה האדם וחי בהם, חיי עולם, ולדרוש דברי אגדה המושכים לבו של אדם, ומטין אותו מדרך המות לדרך החיים, ולרפאות את נפשות החולים בחלי רע חולי הנפש, והנה לכאורה הדבר תמוה, שיעמוד מוכיח וידרוש ברבים תוכחת מוסר, ונקח דמיון מחולי הגוף, מי דרכו לחזר על מי הלא החולה מחזיר אחר הרופא, וכן ג"כ מי שהוא חולה בחלי הנפש, ראוי הוא שיחזור אחר הרופא, ולבוא לפני החכם ישקהו סמא דחיי, והן אמת נכון הדבר שרוכלים מחזירין בעירות וגם בימי חכמי הש"ס, כהאי רוכל דהוה מכריז ואמר, מאן בעי סמא דחיי, אמנם כן הדבר מוכיחים הנוסעים ממקום למקום, כי אולי באיזה מהמקומות אין שם רופא הנפש לכך הה נוסעים ממקום למקום אך אולי לא ידעו ולא ירגישו בו שהוא יודע לרפאות, לכך צריך להכריז שידעו בו שהוא רופא, ומאן דכאיב לי' כאיבי אזל לבי אסיא, אמנם רב הדר בעירו, וכבר הוכיח פעם ושתים ושלש לפי הנראה אך למחסור שיוכיח ברבים, כי ממ"נ מי שמבקש רפואה יבוא אצלו, ומי שאינו מבקש מה תועיל התוכחה,, איש כזה ילעיג על כל דברי חכמים, וכן מצינו ברמב"ם בהלכות דעות פרק ב', חולי הגוף טועמים מר למתוק ומתוק למר ויש מן החולים מי שמתאוה ותאב למאכלות שאינן ראוים לאכילה, כגון הפחם ושונא המאכלות הטובים כגון הפת והבשר הכל לפי רוב החולי, כך בני אדם שנפשותיהם חולות מתאוים ואוהבים הדעות הרעות, ושונאים הדרך הטובה ומתעצלים ללכת בה והיא כבידה עליהם למאוד, לפי חליים, וכן ישעיהו אומר באנשים הללו, הוי אומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חשך לאור ואור לחשך, שמים מר למתוק ומתוק למר, ועליהם נאמר העוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי חשך ומה היא תקנת חולי הנפש ילכו אצל החכמים שהם רופאי הנפשות וירפאו חליים בדעות, שמלמדין אותן עד שיחזירום לדרך הטובה, והמכירים בדעות הרעות שלהם ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם עליהם אמר שלמה, חכמה ומוסר אוילים בזו עכ"ל הרמב"ם ז"ל, והוצק חן בשפתותיו: