דרושי הצל״ח – קטע 15

(ב) ובזה נלע"ד כוונת הפייטן. היום הרת עולם. היום יעמיד במשפט וכו'. הנה מחשבות נדמו להריון כמו שכתב הרד"ק בתהלים ז' בפסוק הרה עמל. ואמר הפייטן היום הרת עולם. דהיינו שעלה במחשבה. ולא היה בריאת האדם רק בניסן. ואם כן למה זה התקיעת שופר. וכל התעוררות מלכיות זכרונות שופרות. ואי משום שהוא מימי תשובה. מה יום זה משאר הימים של עשי"ת. אלא ודאי היום יעמיד במשפט היום יום הדין לכל יצורי עולמים. והנה המהרש"א בח"א הביא בשם הר"מ דבשלמא לר"א ניחא שהוקבע תשרי לדין שהוא זכרון ליום ראשון שבו נידון אדם הראשון. אבל לר"י שבניסן נברא העולם למה הוקבע תשרי. ותירץ הר"ן שזה מרחמי השם לקבוע יום הדין סמוך ליוה"כ. יום מחילה יום הוקבע לרחמים. כדי שמי שנתחייב בדין בר"ה. יש לפניו יוה"כ לחסות בצל כנפי רחמים. כי ביום הזה יכפר עליכם. והקשה המהרש"א דא"כ למה הוקבע א' בתשרי הוה לקבוע יותר סמוך ליוה"כ מה דאפשר. ואני אומר דגם ר"א ור"י מודו לדברי התוס' ששני הסברות אמיתיות. ושעולם עלה במחשבה ולא נברא עד חצי שנה אח"כ. אלא שבזה נחלקו ר"א סובר שמחשבה היה בניסן והבריאה היתה בתשרי. ור"י סובר להיפך. וזה לענ"ד כוונת רש"י במס' ר"ה דף יוד ע"ב. תניא ר"א בתשרי נברא העולם. פרש"י מקרא יליף לה לקמן. ולכאורה מה בעי רש"י בזה ולדידי ניחא דכיון דבין למר ובין למר גם תשרי גם ניסן היה הבריאה חד למחשבה וחד למעשה. א"כ נחלקו ואכתי לא ידעינן מחלוקתן כיון שעיקר מחלקותן אימת היה המחשבה ואימת המעשה אכתי לא ידעינן מחלוקתן עצמו. אם מה שכל א' אומר נברא העולם כוונתו על מחשבת הבריאה או על המעשה. ולכך פרש"י דר"א בעצמו יליף לה מקרא. ומהנך קראי חזינן דבמעשה הבריאה איירי והנה העולם עלה במחשבה לברוא במדת הדין אלא שאח"כ במעשה שיתף רחמים בדין וא"כ לכ"ע בא' בתשרי בתחלת בריאת העולם היה יום דין. אלא לר"א היה במעשה דינו של אדם הראשון. ולר"י אז היה המחשבה של הבריאה. והמחשבה במה"ד, וא"כ לכאורה אין מקום לקושית הר"ן. שהקשה לר"י מה שייכות יש לא' בתשרי לקבוע בו יום דין. והרי התירוץ מבואר שיום זה היה תחלת הדין במחשבה. וצריך לומר דעיקר קושית הר"ן למה קבע הקב"ה יום המחשבה. יותר היה ראוי לקבוע יום המעשה א' בניסן שבו היה הדין בפועל שבו נידן אדם הראשון, וע"ז שפיר משני הר"ן שרצה הקב"ה לקבוע יום הדין סמוך ליוה"כ וא"כ קושית המהרש"א שהקשה אם בשביל סמוך ליוה"כ למה דוקא בא' בתשרי אין כאן קושיא כלל שעכ"פ לא סגי מלקבוע או בא' בתשרי או בא' בניסן ולא בשאר יומי כלל:

(ג) היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כו', הנה הפייטן אמר דרך תימה היום הרת עולם וכבר כתבתי שהרת רומז על הריון שהוא המחשבה, והרי העולם עלה במחשבה להבראות במדת הדין הגמור בלי שיתוף רחמים, בראשית ברא אלקים ובאמת ראה הקב"ה שאינו מתקיים בלי שיתוף רחמים, ולכן במעשה הבריאה נאמר ביום עשות ה' אלקים שיתן ה' רחמיו בדין, ועכ"פ היום הזה שהוא הרת דהיינו בו עלתה המחשבה א"כ עדין אין כאן שיתוף רחמים, ובאמת ר"ה הוא יום דין גמור ולכן קמתמה היום יעמיד במשפט אתמהה מי יכול לקום ולעמוד בדין, כאשר באמת מלאכים יחפזון, ולכן אמר הפייטן כל יצורי עולמים ולא אמר כל יצורי עולם אלא אפי' עולם המלאכים ושאר עולמים כלם ירגזון ואימת הדין עליהם, ומה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק אנחנו אזובי קיר המלוכלכים בפשעים איו מספר ואין תורה ואין מצות דמגנו עלינו והנה הזמן קצר והמלאכה מרובה ויהושע אמר עברו בקרב המחנה וצוו את העם הכינו לכם צדה כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן הזה לבוא לרשת וגו':

(ד) וכן אני מכריז הכינו לכם צדה, תשובה ומע"ט כי בעוד שלשת ימים אתם עוברין כבני מרון וכלנו נסקרים בסקירה אחת לפני היוצר יחד לבנו המבין כל סתרי מעשינו כמו שנא' אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה', והתנא אמר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים והנה קרוב יום ה' אשר הספר הזה נפתח ומאליו יקרא:

(ה) היום הרת עולם, כמה יש לנו לירא מפחד ה' ומהדר גאונו ביום הדין הזה שהחושך יכסה ארץ והאור נכסה שהוא רמז להתנהגות במדת הדין בלי מיזוג החסדים שהוא רומז לאור בוקר ותגבורת הדינים רמוז במלת הרת עולם מבלי שנביט לדברי המקובלים כי אין לנו עסק בנסתרות, והנגלות לנו, והנה בראשית ברא אלקים כפי' רש"י ממדרשי רז"ל שעלה במחשבה להבראות במדה"ד אשר לזה רומז שם אלקים, הנה שם אלקים אותיותיו חמש וריבועו ר' ומילוי שלו ש', ועם חשבון פשוטו שהוא פ"ו ועם י"ג אותיות שמלואו ועם הכולל ת', וזה רמוז הרת המורה על תוקף הדין:

(ו) אמנם התקנה לזה הוא השופר, והקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים להתנהג בחסידות במדת החסד והנה עצם מדת הרחמים הוא בתורה שבכתב והתורה מגינה ומצלי ולכן כתיב את ה' אלקיך תירא ואת לרבות ת"ח כי תירא מהתורה חושבנא דדין כחושבנא דדין ואם אין תורה אז תירא ח"ו ולכן תרועה הוא התיקון של הרת כי תרועה הם אותיות הרת ועוד ע"ו מזה כ"ב אותיות התורה ונ"ד סדרות שהם ע"ו וכן חסד עם ג' אותיות והכולל הוא ע"ו אבל המבזה לומדי תורה ואין התורה נחשב אצלו למאומה ואינו מוקיר רבנן לקיים את ה' אלקיך תירא, נשאר משפטו בר"ה בלי תיקון החסד וממילא שולטין בו כל מדות הדין בלי חסד ובלי רחמים והעולם סוברים שזה מסירת דין לשמים ובאמת אין כאן רק הודעה ממה שנעשה למעלה וח"ו למסור דין על הכלל לא עלה על לבי ולא הוצאתי דבר כזה או כיוצא בזה מפי על הכלל ומה שנוגע לכלל מחויב כל אחד ובפרט גדולי הדור למסור עצמם להיות כפרתם ודוד המלך אמר תהי נא ידך בי, ור' ישמעאל אמר ישראל אני כפרתן אבל גם אנשים פרטים ח"ו למסור דין ולא אמרתי ירא ה' וישפוט סתם, אלא אמרתי ביום פלוני העתיד לבוא ירא ה' וישפוט על כבוד תורתו, הרחבתי זמן שבין כך יוכלו להתחרט ומהפכין מדת הדין עצמו לרחמים ואני מתפלל כעת על כולנו שהקב"ה יתן בלבנו שנשוב בימים מועטים הללו תשובה שלימה בכל לבנו מאהבה עזה עד שנזכה ביום הדין הסמוך לצאת זכאים וצדיקים במשפט עד שלא נצטרך לרחמים, ובזה מה שחושבים קצת עלי שקללתי הקללה הזו שהמה חושבים תתהפך לברכה ונאמנים פצעי אוהב:

(ז) ונחזור לראשונים, כי ר"ה הוא יומא דדינא קשה מאד, על שאי אפשר לעמוד בו בלי תיקון השופר, והשופר חכמה ואינה מלאכה, ומלבד דברים נסתרים שאין לנו עסק בהם, אבל מה שאמרו במדרש שע"י השופר הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, וא"כ השופר בא לעורר החסד בשרשו העליון, וחסד עם הכולל גימט' חכמה, והיינו ע"י התשובה כי אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, וכששב צריך להיות הפוכו, והיפוך השטות הוא החכמה ואינו מלאכה כטעות העולם שסוברים שעיקר התשובה מה שמתענים והולכים למקוה, ובזה יוצאים ידי חובתם, והם אינם יודעים שאין המעשה עיקר רק טפל, ואחר כונת הלב הן הן הדברים, והתוקע מתעסק לא יצא ידי חובתו, ומתעסק היינו מצות אנשים מלומדה, אבותיו היו מתענין בקצת ימים הללו, והיו עומדים באשמורת, וגם הוא עושה כן אבל אינו משים אל לבו עיקר עונותיו, אשר כל השנה עבר עליו כמתנמנם, דהיינו נים ולא נים תיר ולא תיר, והיינו נים למעשה המצות, הכל כמתוך השינה בעצלות גדול בלי שום כונה, כל תפילתינו ומעשינו במצות שדופות קדים, פגרים מתים והרוח אין בהם, דהיינו כונת הדבר שניתן פנימית נשמה בהמצוה זה אין בנו, ונא נים לעבירות, כל העבירות בעוה"ר אנחנו עושים בגוף ונשמה בכל לב וחשק נפלא, הבוער כתנור תיר ולא תיר להיפך תיר להעבירות ולא תיר למצות:

(ה) והנה דוד המלך ע"ה אמר עון עקבי יסובני, לא נתירא אלא מעבירות שאדם דש בעקביו, לפי שהיה נזהר מאוד מהחמורות ועל אלו אמר למה אירא בימי רע, והנה ק"ו מה אם עבירות הללו שאינם חמורות, וגם בעשייתן לא עשאן בהתלהבות בתאות לב, כי אם ממש בלי כונת הלב, כדבר הנידוש בעקב כל כך נתירא, ומה נעשה אנחנו פקודה כי יפקוד זדונינו בכמה חמורות שבחמורות, והכל בהתגברות היצר, ואין אנחנו צריכין לחפש, כי נגד פנינו רשעינו יענה בגזל ועריות ושבועת שוא, ולשון הרע ושנאה וקנאה וליצנות ושחוק ועונש מדות ומשקולות והשגת גבול, וכעס וגאוה ועינים רמות, בהסתכלות בנשים ומקשה עצמו לדעת ומנאפים ביד, מכל אלה לא הוטהרנו, ואיך לא נירא מיום הקדוש הגדול והנורא:

(ט) ושמא ייקל אדם לעצמו לומר בטוחים אנחנו שנצא בדימוס, כבר כתב הע"ז שע"י שאנו מתיראין מיום הדין אנו זוכים שנצא בדימוס, ובזה נלע"ד מה שארז"ל במס' ר"ה למה תוקעין בר"ה, למה תוקעין רחמנא אמר תקעו, אלא למה מריעין, מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה, אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבים, ותוקעין ומריעין כשהן עומדים, כדי לערבב השטן, ויש לדקדק וכי התרצן עלה בדעתו שהמקשן לא ידע כלל שמ"ע לתקוע בר"ה, עד שהשיב לו רחמנא אמר תקעו, ועוד מה זה רחמנא אמר, והוה ליה למימר התורה אמרה תקעו, ועוד באמרו למה מריעין, השיב לו ג"כ כבראשונה רחמנא אמר וכו', ודבר זה קשה להולמו, שהרי באמת תקיעה לא מצינו בתורה לא בר"ה ולא ביובל רק תרועה, אלא דדרשינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, וא"כ כיון שאמר לו רחמנא אמר תקעו, כבר אמר נו שהתרועה הוא מצות עשה, דאי לא התרועה שגורמת תקיעה לפניה ולאחריה, איך מצינו כלל שאמר רחמנא תקעו, וא"כ למה הוצרך שוב לומר רחמנא אמר זכרון תרועה, ועוד למה הביא קרא דזכרון תרועה, יותר היה לו להביא קרא דיום תרועה כי זכרון אדרבה משמע שדי לנו בזכרון פסוקי תרועה עד שבאמת רצו רז"ל בריש פ' ד' לאוקמי שחל בשבת, ואם לבסוף נדחה מימרא זו, מ"מ עכ"פ יותר מקרא מבואר לחיוב התרועה הוא יום תרועה:

(י) ויבואר ע"ד שדברנו שבתרועה מרומז כל תגבורות הדינין, בשלש אותיות הרת, , וגם מיתוק החסדים בשתי אותיות ע"ו, והנה לכאורה יפלא, אם השופר מעורר שורש הרחמים והחסדים, לא היה לנו לרמוז רק החסד, ולא אותיות המורים על הדין, אלא שחלילה לנו לשכוח אימת הדין, ודוד המלך אחרי כל תשובת המשקל שעשה, וגודל היסורין שקבל על עצמו, ותעניות וסיגופים ודמעות, אמר כי פשעי אני אדע, וחטאתי נגדי תמיד, ועל ידי זה זוכה לעורר הרחמים, וכדברי הט"ז, וזה כונת הגמ' למה תוקעין בר"ה, בר"ה דייקא שבו תגבורת הדינין, ובו הרת עולם שבו עלה במחשבה במדת הדין, בלי שום רחמים ואי' איפה לקול שופר ביום זה תרתי דסתרי אהדדי, ולזה משני רחמנא אמר תקעו שזה מצד רחמיו המרובים שרצה לזכותינו, שעל ידינו יתעוררו הרחמים, ועל זה מקשה למה מריעין, אם זה רצונו לעורר רחמים אם כן למה יזכרו ראשונים מדת הדין, וא"כ למה מריעין רוצה לומר שם תרועה ששלש אותיות הרת שבו מורים על תגבורת שרשי הדין והרי כבר נמתקו, ולזה משני רחמנא אמר זכרון תרועה, זכרון דייקא שיהיה לנו אימת הדין למזכרת ולזכרון, ואשרי אדם מפחד תמיד, וע"י זה הקב"ה מרחם עלינו, ומעורר חסדיו ורחמיו המרובים, ותמיד יש לירא שמא יגרום החטא:

ובזה נלע"ד פי' הגמ' במס' ר"ה ובערכין אמר ר' אבוהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביוה"כ, אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה, ולכאורה יש לדקדק, אמרו אפשר מלך יושב, והלא ודאי הוא יושב על כסא דין, וכך הוה להגמ' לומר אמר להם מלך יושב כו':

(יא) ואומר אני, שהמלאכים בראותם גודל חסד ה', אשר מעולם על יראיו, גם בעצם ימי הדין המעותד לדין עמים, הקב"ה בשביל אהבת ישראל מניח כסא הדין ויושב על כסא רחמים, ומוצא לאור משפטנו בדימוס, הם שואלים למה אין ישראל אומרים שירה, ואף ששירה אי אפשר לומר בלב עצב, כי אם בגילה ורנה וקול שמחה, הלא עתה ראוי שיגילו וישמחו, בישועה הגדולה הזאת, ישועת הנפש, וכבר נסתלק פחד ומורא, והקב"ה משיב, זה מדתן של ישראל קדושי עליון, שתמיד מוראי עליהם והמה תמיד מתיראים, פן ח"ו יגרום החטא ויזכרו גם ראשונים, ותמיד כל יום הדין הם אינם מאמינים בעצמם, ואולי ישוב לשבת על כסא המשפט, וזהו אפשר מלך יושב על כסא דין, לא שיושב באמת על כסא דין שכבר ישב על כסא רחמים, מ"מ עדין אפשרות הוא לישב על כסא דין ולפתוח ספרי חיים וספרי מתים, ואיך יערב לבבנו לומר שירה, ומעתה יקחו מוסר אותן הממלאים כריסם בר"ה, ואוכלים למעדנים וסוברים כיון שכבר יצאו מבה"כ אין מורא היום עליהם, והנה מלי כריסא זינא בישי, ויצר סמוך למצוא מקום להחטיא האדם בעצם היום הקדוש, ולכן צריך להיות כל היום מלא פחד ה' והדר גאונו:

(יב) ונחזור לסוף דברי הגמר', אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וכו' הנה בריש פ' שבועת העדות אמר ר' יהודא שמעתי שאם רצה הדיין להושיב את שניהן רשאי, ומסיק שם מחלוקת בתחלת דין, אבל בשעת גמר דין ד"ה דיינין בישיבה ובע"ד בעמידה, הרי שבתחלת דין דהיינו בשעת מו"מ הבע"ד בישיבה, ובשעת גמ"ד בעמידה, ומעתה הכונה למה תוקעין ומריעין כשהן יושבים, ותוקעין כו' בשלמא כשהן יושבים שפיר תוקעין ומריעין דהיינו תרועה שיש בו זכרון הדין והרחמים שעדיין לא נגמר דין, ומי יודע אם לחסד אם למשפט, אבל למה מריעין כשהן עומדים, דהיינו גמר שכבר יצאנו בדימוס, ולמה יזכר לנו כל שרשי הדינין וקאמר כדי לערבב השטן, כי השטן עומד ומצפה למצוא מקום להחטיא, וכמו שכתב הח"ה שהשטן שונא יותר מכל שונאים כי לכל שונא יש קץ ממ"נ אם השונא מתגבר עלי פעם ושתים עד שנפלתי לארץ, שוב הוא מניח כי סובר כבר שלמתי רצוני ואם אני מתגבר עליו פעם ושתים שוב הוא מתיאש מלהלחם, אבל השטן אינו כן אם נתגבר על האדם והחטיאו בכמה עבירות, אעפ"כ הוא יושב במארב לתפסו עוד בכל מה שיוכל, וכמו כן אף שאדם מתגבר עליו כמה פעמים הוא אינו מתיאש ואל תאמין בעצמך עד יום מורך ולכן אף אם יצאנו בדימוס, אעפ"כ השטן מצפה להחטיא בעצם היום הקדוש, וכמו שאמרו רז"ל האידנא יומא דכיפורי ואבעול כמה בתולתא וכו', ולכן צריכין אנו להיות מורא היום עלינו לערבב השטן:

(יג) והנה כאשר נדייק בדברי רז"ל בתשובת הקב"ה למלאכי השרת אפשר מלך יושב וכו', וישראל אומרים שירה, והנה השיב להם תשובה בלשון נסתר, לא כמדבר בעדו, והכי הוי להגמרא לומר בתשובת הקב"ה אפשר אני יושב על כסא דין וספרי כו' פתוחים לפני:

(יד) אמנם לדברינו יתכן, ששאלת המלאכים היה באשר כבר נסתלק מכסא דין ואלינו יפן ברחמיו, והנה כשהקב"ה יושב על כסא דין נקרא מלך, המלך הקדוש והמלך המשפט, כי מלך במשפט יעמיד ארץ, ואנחנו נקראים עבדיו, אבל כשיושב על כסא רחמים, נקרא אב ואנחנו בנים, ולכן אין הקב"ה רוצה לכנות אז המשפט לעצמו כי ברחמיו המרובים אי אפשר לישב על כסא דין, ולכן אמר כמסתתר שעכ"פ אפשר להיות במדרגת מלך יושב על כסא דין: והנה כשהקב"ה יושב על כסא רחמים, והוא לנו לאב ואנחנו בניו כלום יש אב המחייב את בנו ואנחנו בטוחים לזכות, אבל אם חס ושלום נשאר כמלך יושב על כסא דין מי יוכל להצטדק, ודי אם ע"י תשובה נהיה כבינונים, להיות תלויים עד יוה"כ, וזהו כונת היום הרת עולם, כל מדרגות שרשי הדינין, היום יעמיד במשפט אתמהה, אך אם כבנים שנתעוררנו בתשובה מאהבה, וזהו כונת השופר כי השופר בו יחיה הקב"ה המתים לעתיד, שיתקע בשופר גדול, וכן השופר בר"ה לפי מה שכתב הרמב"ם שרמז יש בו עורו ישנים כו' מתרדמתכם, וע"י התשובה הוא תחת המתים, כי הרשע בחייו נקרא מת, ובשובו נאמר שובו וחיו, והיינו אם עושה תשובה מאהבה, וזדונות שהם העבירות בעצמם שהמה מצד המיתה, הוא היצה"ר הוא המלאך המות, נעשים זכיות דבוק בחי עולמים, ואז הקב"ה מתמלא רחמים כאב ל בניו, אבל אם כעבדים תשובה מיראה לא מאהבה, ואין כאן מדרגת בנים, ונשאר הקב"ה בבחינת מלך, וממילא במשפט יעמיד ואז ח"ו אין תקנה בר"ה, ואנו מבקשים להרחיב זמן, עינינו לך תלויות עד יוה"כ:

(טו) ועתה אחיי ורעיי, ניתנה לב לשוב אל ה', כולי האי ואולי, שלשה לבכי שלשה ימים הבאים עוד עד ר"ה, דמוע תדמע עינינו, וממ"נ אם אנחנו עושים תשובה מאהבה, ואנו בנים למקום, איך בן יכול לסבול חילול כבוד אביו, כאשר אנחנו רואים חילול שמו הגדול בגלות הזה, ואי' כבוד האב הנכבד, ואם הבן גולה מעל שולחן אביו זמן ארוך כזה, אלף תרצ"ח שנים, והכתוב צוח אם אב אני איה כבודי, והלוא כל זה בעונותינו הרבים אשר כנו כל הקיצין, ואם אנחנו במדרגת עבדים, א"כ כמה יש לנו לירא בקים למשפט אלהים, ואם אדם נידון בכל יום, פקידה ועיונא בעלמא, אבל בר"ה נסקרים ונזכרים כל המעשים, וכל המחשבות, והנה כל איש יודע נגעי לבבו וטומאת מחשבותיו, ואם אדונים אני איה מוראי:

(טז) ומניעת התשובה קשה מעבירה עצמה, כי עצם העבירה יצרו של אדם מתגבר עליו, אבל אחר העבירה כל רשע ורשע יודע שנכשל, ואין מענה ליצה"ר, רק שבעוה"ר העבירה אשר טמאתו מטמטמת לבו, והוא עצמו מקשה לבו:

(יז) ורז"ל אמרו אלמלא שלש מקראות וכו', וחד מינייהו אשר הרעותי, והקב"ה כביכול ברצותו לזכות עמו תולה בעצמו, וזהו כונת דוד המלך גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי, כביכול אתה צריך לסבול עמדי שאתה גרמת, ועיין בילקוט רמז תקנ"ב, ובזה נלענ"ד פירוש הפסוק תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו, כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, והנה ר"ה נקרא חג שהחודש מתכסה בו, וצריך להבין מה ענינו, ורבינו משולם רצה לומר שאין שעיר ר"ח קרב בר"ה, ור"ת נחלק עליו וגם ר' משולם הודה, אלא שפירש דבריו שאין שעיר נזכר במקרא בר"ה שהרי לא כתיב רק מלבד עולת החודש, אבל חטאת לא כתיב: