דרושי הצל״ח – קטע 13

(ו) והנה מה שאמרו ודלמא כאכילת קישואין ופירשו בגמ' דהיינו שאוכלים קצתם, ועוד שהרי רב אמר מסתפינא מהאי קרא ואבדתם בגוים, ואיך אמר אח"כ אלא מסיפא ואכלה אתכם ארץ אויביכם, והרי רב אמר שמסתפי מקרא ואבדתם והאי אלא מסיפא לאו רב בעצמו אמרו, שהרי רב פפא כמה דורות אחר רב הי', והוא הקשה ודלמא כאבידה המתבקשת, ומשני הגמ' אלא מסיפא, וא"כ אכתי קשה על רב שהזכיר רישא דקרא, והנה המהרש"א בחדושי אגדות כתב על האי קרא תעיתי כשה אובד בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי, שאף שפשע העבד בך הנה מצותיך לא שכחתי והם עמי וראוי לך לבקש אותי בשביל מצותיך שהם עמי:

(ז) והנה הס"א מצד עצמה אין לה חיות והיא סטרא דמותא, וע"י מה שנופל בה ניצוצי קדושה מזה יש לה חיות, והרשע ברשעו הוא נופל בס"א, וע"י מצות קצת שמקיים ברשעו, יש להקליפה חיי שעה עד שעושה תשובה, ומוציא בולעה של הקליפה מפי', ואם הוא מנוול ברשעו, הן אין חפץ הקב"ה בקיום מצותיו, וכמו שנאמר מי בקש זאת מידכם וכו', וכן כתיב ולא אריח בריח ניחוחכם, וכן כתיב ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי, וכיון שמה שהקב"ה מבקש הרשע בעודו ברשעו, הוא רק בשביל קצת מצות שהוא מקיים, וכמו שכתב המהרש"א בח"א:

(ח) וזה הנלע"ד שדימה דוד לשה אובד שאמר תעיתי כשה אובד ולמה דוקא שה, ונלע"ד שדבר אחד האובד בעודו אובד אין לבעליו שום הנאה מפירותיו, וכמו פרה לחלוב ושור לעול שאם הוא אבוד אף שנמצא אח"כ. מ"מ זמן הזה שהי' אבוד הוא פסידא דלא הדר, משא"כ שה שאף בהיותו אבוד צמרו גדל והולך וכשנמצא אח"כ אין למפרע שום פסידא, והנה יש רשע גמור עד שאפילו תורה ומצות שלו אינן מתקבלין, וכמו שאמר משה על עדת קרח אל תפן אל מנחתם שאפי' חלקם במנחת ציבור תניחנו האש, ויש רשע שלפעמי' עושה עבירה, אמנם איננו משתקע ברשעו ואוי לו מיצרו ואוי לו מיוצרו, וזה עכ"פ מצות יש לו שהם מתקבלים, ולכן אמר דוד תעיתי כשה אובד דייקא שעושה צמר כן זה ג"כ עושה מצות שהמה רצוים, וא"כ בקש עבדך בשביל המצות, כי מצותיך לא שכחתי, והנה רב אמר מסתפינא מהאי קרא ואבדתם, ואבדה זו קשה להחזירה, כי הרשע האובד ברשעו, ננעלו דרכי התשובה בפניו, ולא יבקש את אדונו ובעל אבידה לא יבקש אבידתו כי אין לו שום הנאה ממנו, ואינו כדאי שיבקשנו רבו, וע"ז מתקיף רב פפא ודלמא כאבידה המתבקשת, דכתיב תעיתי כשה וגו' כי מצותיך וגו', ומשני אלא מסיפא דכתיב ואכלה אתכם ארץ אויביכם, והאכילה הזו היינו שהוא נעשה מאכל להאויב שמקבל שפע ממצות שלו שכלם נופלים בקליפה, וכמו שכתב הרמב"ם בה' תשובה עושה מצות טורפין בפניו וא"כ אין להקב"ה שום תועלת בו, וממילא לא יבקשנו, ושפיר קאמר רב דמסתפינא מרישא דקרא ואבדתם וגו', כי אינה כאבדה המתבקשת, וע"ז מקשה ודלמא כאכילת קישואין דאוכל מקצתה כן הכי נמי די שהקליפה אוכל מהעבירה, שבזה ודאי נותן שפע לקליפה אבל אכתי אין עבירה מכבה מצוה ואכתי הוא כאבידה המתבקשת בשביל המצוה:

(ט) והנה כמה מעלות טובות למקום, ואיך הוא יקרב רחוקים כי הנה רז"ל אמרו יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, וא"כ הרשע מצד הטבע כמעט שאי אפשר לו לקיים שום מצוה, שהרי יצרו מתגבר עליו והקב"ה אינו מן הדין שיעזור לו כיון שכבר נפרד מבוראו אבל הקב"ה צופה לרשע וחפץ בהצדקו ועוזרו לקיים מצות גם בעודו ברשעו וזהו הנוסח אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים והוא כפול ומתחלה קורא פושעים ולבסוף שבים:

אמנם הענין אתה נותן יד לפושעים הפי' בעודם פושעים אתה נותן להם יד להתגבר ולקיים מצות, ויש רשעים שמגיע להם כמעשה הצדיקים, ובזה שאתה עוזרם לקיים קצת מצות נברר שחפץ בהם ואתה מבקש תשובתם, וימינך פשוטה לקבל שבים, אבל יש רשעים נמכרים לעקר האומרים לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו, ופוקרים בתורה ובמצות, ומה שעושים קצת מצות הוא רק מצות אנשים מלומדה, ואין בהם שום כונה טובה אלו קשה להם לשוב, כי אין דורש ואין מבקש תשובתם, ואולי זה הוכיח ירמיה באמרו אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו, ואמרי רז"ל הלואי אותי עזבו רק את תורתי שמרו, כי הנביא אמר שקשה מאד למצוא להם תיקון, שאם לא עזבו אותי היו הם מחזרים לבקש רבונם, ואף אם אותי עזבו אם את תורתי שמרו והיה להקב"ה חפץ בם, והיה הקב"ה מחזיר אחריהם להחזירם בתשובה, אבל כיון שאותי עזבו וגם תורתי לא שמרו, אין דורש ואין מבקש, וכמשל שהמשיל האלשיך למנגן א' שהיה יודע לנגן בנעימה בכינור שבידו, והיה מנגן תמיד לפני המלך, ובאו ואמרו להמלך שהמנגן הזה עושה כל מעשים רעים, גנוב ונאוף ורצח ועל הכל מחל לו המלך לקול השיר הנעים שהיה נהנה המלך, פעם א' אמרו למלך שאחד קטע ידו של המנגן, ואז צוה המלך לעשות משפטים גדולים בהמנגן על כל המעשים שעשה. כי מעתה שאין להמלך שום חפץ בו, גלגל עליו כל הראשונים. הנמשל מובן כמבואר באלשיך על מגילת קינות:

(יא) והנה אנחנו כצאן תעינו וכשה אובד, אבל מצות ה' לא בקשנו ואיה איפוא תקותינו, וכבר בא המלך, וכבר הוכרז גודל מדותיו הרחמים, ועדין לא שבנו וקודם כל לקבל עול מלכותו ולהראות שאנחנו עמו צריך לקבל טבעו של המלך אשר פסלנו, והוא לתקן פגם ברית קודש חותם המלך. וזה ראשית התשובה, מי שיודע בעצמו שקלקל בברית, שירבה בבכי ובתשובה אולי יש תקוה, ואם לא עכשיו שדלת התשובה פתוחה עד אשר לא יסגר השער אימתי:

(יב) והנה כתיב וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער, ויאמרו איש אל רעהו מה אנחנו יושבים פה עד מתנו וגו', ויבואו אל אוהל ויאכלו וישתו וישאו משם כסף וזהב ובגדים וגו', ויבואו אל אוהל אחר וגו' ולבסוף כתיב, ויאמרו איש אל רעהו לא כן אנחנו עושים, היום הזה יום בשורה הוא, ואנחנו מחשים, וחכינו עד אור הבוקר ומצאנו עון, ועתה לכו ונבואה ונגידה בית המלך, יש לדקדק שאמר וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער, ומקרא מסורס וכך הוה ליה למימר וארבעה אנשים מצורעים היו פתח השער, וכמו כן שאר דקדוקים, ודרך רמז יש לומר שהרשע נמשל למצורע, ובכל עון נרשם בפניו רושם העון שאת וספחת ובהרת, וקאמר וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער, שאפי' על פתח השער דהיינו בעי"ת שאז השער פתות, וכל הרוצה לכנוס נכנס, כי הקב"ה נמצא לקבל שבים, והם לא שבו ועדין היו מצורעים, וכשמגיע יוה"כ וה' השמיע את מחנה ארם קול רכב וקול סוס וגו', וינוסו הוא רמז שכל המקטריגים ביוה"כ אין להם רשות לקטרג, ואז מה המצורעים עושים בימי רצון הללו ויבואו אל אוהל ויאכלו וישתו וישאו בגדים וכסף, כל בקשות שלהם על אכילה ושתיה ועושר וכבוד ובגדים, זהו עיקר התפלות שלהם בימים הללו, ואין דורש ואין מבקש על חורבן בה"מ וגלות השכינה וגלות ישראל, ובעו"ה אין משים על לב צער השכינה, והיא עמנו בגלות, ובזה אמרתי ג"כ מה שאמר תעיתי כשה דוקא, כי ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, לפי שאלו עומדים עליהם ונותנים להם לאכול, ולכן הם מכירים בעליהם, והשה אף שבעליו מטפל עמו להביאו למקום מרעה, מ"מ אינו מאכילו בידים, ואינו מכיר בעליו כן אנחנו אין מכירין, ולכן אמר כשה אובד, ואף שהשכינה עמנו בגלות אין אנחנו מכירין, ויש שאינו מכיר ויש שמכיר ומתנכר כבן סורר ומורה והנביא אמר ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן, ורוצה לומר ישראל כל השנה נא ידע, אלא אפילו עמי בעת שהקב"ה נקרא מלך הקדוש ואין מלך בלא עם, ועל מי הוא מולך אם לא עלינו עמו וצאן מרעיתו, ובנו בחר וכשהקב"ה נקרא מלך הוא צריך לעם, ואמר אפי' בימים הללו ושהם עמי לא התבונן, ואנחנו בעוה"ר חללנו לארץ הנזר והעטרה והתפלות שלנו המה עולים לכתר, וכל מה שאפשר לקבוע אבנים טובות ומרגליות, יש לקבוע בו לפי שהוא נתונה בראש המלך, ונחזי אנו אם התפלות שלנו כדאי שיעלו בראש המלך הגדול, הלא פיגול הם ונפסלו בפסול כמה מחשבות ואיך יעלו לרצון, הוי גוי חוטא, עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים אמר הנביא שלא תתמה איך נהיתה הרעה הגדולה הזאת, שירדנו כל כך בעמקי מצולת הקליפות, תחת אשר היינו בני אל חי, ואיך ירדנו פלאים, ולכן פי' לנו הנביא על דרך הוי מושכי עון בחבלי השוא וכעבות עגלה חטאה, ועבירה גוררת עבירה ואמר כך הי' ירידתינו ממדריגה למדריגה מתחלה הוי גוי חוטא בשוגג ולבסוף עם כבד עון במזיד, ואח"כ זרע מרעים חוטא ומחטיא את הרבים, ולבסוף בנים משחיתים, כי מולידים בנים בטומאה, ובפרט בעריות ובזה עזבו את ה', ואכתי אף שהם עזבו את ה' ה' לא עזב אותם וכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם והכל כדי שלא ישתקעו בטומאה, אבל הם נאצו את קדוש ישראל ואמרו לאל סור ממנו, ובעוה"ר מהדרי אפייהו משכינה, וכמו שהוכיח ירמיה על זה כי פנו אלי עורף ולא פנים, ובזה נזרו אחור:

(יג) אי נמי הוי גוי חוטא ד' מדרגות נגד ד' חילוקי כפרה, וחוטא היינו חסרון קיום מצות עשה ועון הוא עובר בפועל על ל"ת, וזרע מרעים הוי עריות כריתות ומיתות ב"ד, בנים משחיתים הוא חילול השם, וכמו שאמרו כגון אנא וכו' כן כאן בנים שהיו במדרגות בנים ונעשו משחיתים והרי זה חילול השם.

ונחזור לראשונים ויבואו אל אהל וכו' שכל עיקר התפלות והבקשות הוא על פרנסה ועל בגדים נאים, ומי יתן ולא יהיו שעטנז והנשים נכשלים באלו הבגדים הבאים מוינא שהמה שעטנז, ויבואו אל אהל אחר כלומר יום אחר יום בכל ימי הרצון זה פרי תפילותיהם, ולבסוף נאמר ויאמרו איש אל אחיו, לא כן אנחנו עושים היום הזה יום בשורה הוא ואנחנו מחשים, וחכינו עד אור הבוקר ומצאנו עון, ועתה לכו ונבוא' ונגידה בית המלך, הנה שישו אתה משוש כל המתאבלי' עלי', וכל מי שאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה, וכן הוא בירושלים של מעלה עיקר עוה"ב שצדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה, וכל מי שמתפלל על גלות השכינה ומצטער בצרת הגלות שלה זוכה להיות נהנה לעתיד מזיו השכינה, אבל מי שפורק עול מעל צוארו ואינו מתפלל על זה איך יזכה לעתיד:

והנה הגאולה האחרונה נקרא בוקר ואור וכמו שנאמר קומי אורי כי בא אורך וכתיב אתא בוקר וגו' ואם הגאולה יהי' על ידינו דהיינו בתפלתינו, אז יהי' לנו חלק בגאולה ונהי' מבני היכלא דמלכא, ואם נקשה ערפינו הלוא לסוף הקב"ה יעשה את שלו ודי לאבל שיעמוד באבלו, ואז יהי' ח"ו כליון גדול ואחד מעיר או שנים ממשפחה, אוי לאותה בושה להיות נדחה ממחיצת הצדיקים לעתיד, וכבר כתב הרמב"ם שהנקמה גדולה שאין למעלה ממנה, הוא שלא יזכה לזה, והנה נתנו לב לא כן אנחנו עושים, כי לא נכון לעזוב יום הקדוש יום הכיפורים בלא תשובה, היום הזה יום בשורה, ובכל השנה אנו מצפים ביוה"כ יהיה יום בשורה לכנסת ישראל, קול מבשר ואומר, ואנחנו מחשים ואינם מתפללים ע"ז וחכינו עד אור הבוקר, דהיינו הגאולה עתידה ומצאנו עון, וח"ו נהיה נדחים לגמרי, ואז לא יועיל תשובה, ועתה לכו ונבואה ונגידה בית המלך, נגידה איש נגעי לבבו ונתודע על פשעינו אחיי ורעיי הלא זה דכתיב ויבואו אל אוהל אחד ויאכלו וישתו וגו' וישובו ויבואו אל אהל אחר וגו', זה דרכם של כמה בעלי בתים בסעודת מרעים, זה באוהל זה היום ולמחר זה באוהל זה, וכבר הוכחתי שגוף האכילה והשתיה ראוי להיות עפ"י הכרח, וכבר אמרו פת במלח ומים במשורה, אם אתה עושה כן אשריך, אלא שאין זה מדת כל אדם, והדור חלוש, אבל לבקש תחבולות על עוה"ז הוא עון פלילי, וארי נוהם מתוך קופה של בשר, היצה"ר הוא ארי גוריא דנורא, ומתוך כך באים להסתכלות בנשים, ואין שום דבר טוב צומח מזה, ופוגמין ברית בלשון וברית המעור, והנה אחיי נתנה לב לשוב, ומי שרוצה לזכות לאור בוקר יזרח שמש לצדיקים לעתיד לבא צריך תשובה ובפרט על ח"כ, שכרת הנפש היא שנכרתה משורש שלה, ואין לה חלק בשכינה אם לא בחילא דתיובתא:

(יד) והנה עתה העת שהקב"ה מצוי לנו, ואם אנו עושים תשובה הוא מקבל ברחמים, ואם אנחנו נותנים כתף סוררת, הרי כמו שמדחה את המלך, והרי זה עון פלילי יותר מגוף עבירה, נמצא מהפך כונת המלך מטובה לרעה, שכוונת ביאתו היה בחסד ורחמים, ועכשיו נהפך לרוגז, והרי המלך כועס ונעשה בע"ד, ועד ודיין, וזהו כונת הפסוק וקרבתי אליכם למשפט, שאני מקרב עצמי אליכם לעת המשפט, כדי שתשובו, אבל ע"י קושית ערפכם, והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים, והיינו דבכי ר' יוחנן עבד שרבו מקרבו לדונו דהיינו שמקרבו במדת הרחמים, ורוצה לתשובתו ואח"כ כל כך נתן העבד כתף סוררת, עד שנהפך רבו לאכזר וממהר להעידו כלום תקנה יש לו:

(טו) וזהו כונת המאמר שהתחלנו, שובה ישראל עד ה' עד שהוא במדת הרחמים, ואם לאו אלקיך מתעביד סנגוריא קטגוריא, שזהו עצמו שהוא סניגור נהפך לקטיגור, שאין לך עון פלילי יותר מזה, המלך מבקש שישוב אליו ומסרב, הלא חטאת קסם מרי, וזהו שאמרו ישראל, רבש"ע אם אנו עושים תשובה מי מעיד בנו, הכונה בכל עבירה קונה קטיגור, וזה עומד ומקטרג, והרי הוא עד לעצמו, ובכל מצוה נברא סניגור, וזהו ג"כ עד לעצמו, וע"י תשובה זדונות נעשו זכיות, הנה מי יעיד הקטיגור לא יעיד על העבירה, שאין רצונו להזכיר לטובה, וסניגור לא נברא מזה בתחלה ואף שע"י התשובה נברא סניגור, דהיינו התשובה היא מצוה בפני עצמה, אבל זו המצוה שנהפכה עבירה למצוה, אמרו מי מעיד, וע"ז אמר הקב"ה אם לרעה נעשי' עד ק"ו לטובה והקב"ה מעיד בבעלי תשו', ועכ"פ אם האדם ח"ו מתרשל בימים אלו, זהו עצמו עון פלילי, ובזה:

(טז) נלע"ד מה שאמר שם במסכת חגיגה אמר ריב"ז אוי לנו ששקל עלינו הכתוב קלות ונשבעים בשמי שהיא חמורות, וכתיב עושקי ש"ש כחמורות, שכאן כתיב מנאפים מכשפים שהוא חייבי לאוין, והדבר יפלא, וכי באמת אין הפרש בין קלות לחמורות, אמנם לדידי שקאי על מניעת התשובה ניחא, שבזה הקלות חמורות יותר מהחמורות כי על החמורות יכול עדין היצה"ר לפתותו, ולומר הלא אין התשובה לבדה מכפרת בלי יסורין, כנודע מארבעה חלוקי כפרה אבל על חז"ל שתשובה ויוה"כ מכפרות לחלוטין, ואין לו שום אמתלא, למה לא ישוב, וע"כ המניעה מהתשובה על הקלות הוא חמור מאד, ומעתה ממ"נ מי שיודע בעצמו שנכשל ח"ו בחמורות הוא ירבה בבכי לפי חומר הנושא, ומי שחטא בקלות פשיטא מחויב לשוב, וגם מתורץ שם קושית התוס' דאמרינן שם בחגיגה, אמר ר' חנינא בר פפא כל העושה דבר ומתחרט בו מוחלין לו מיד, שנא' ולא יראוני הא יראוני מוחלין לו, וכתבו התוס' בעושק ש"ש כתיב, דהוה ליה ל"ת, ופליגא דר' ישמעאל דאמר תשובה תולה ויוה"כ מכפר, ואיכא ברייתא אחרת דאמר על עשה ועל ל"ת תשובה מכפרת ע"ש בתוס', ולדידי ניחא בלא"ה, שהרי וקרבתי אליכם היינו דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב וא"כ הרי יוה"כ נכון ומזומן עם התשובה לכפר:

(יז) וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר, הנה כמה צריך הבן אדם להשגיח על הנהגת הבורא עמו אם בחסד ואם במשפט, ובין כך וכך צריך לפקח במעשיו, וכמו שארז"ל בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד, וממ"נ אם הוא מן הנאנחים והנאנקים מסובלי יסורין, הן יסורים בגופו והן בממונו או מיתת בנים וכדומה, הלא אמרו רז"ל אם רואה אדם שיסורין באים עליו ימשמש במעשיו, ואמרי לה יפשפש במעשיו, והנה רז"ל אמרו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה, אבל לדעתי באנשים כמותינו אין, לזה מציאות, ובלי פשפוש רק בראי' בעלמא יראה כמה עבירות בידו, וממש כל האברים מכף רגל ועד ראש אין בנו מתום בדבור ובמעשה ובמחשבה, וכל אחד ימצא נגעי עצמו וא"כ ראוי לשוב ולא לתלות במקרה, ואם הוא שלו ושקט והון ועושר בביתו, וכל אשר יעשה יצליח, זה ראוי לירא ביותר וטוב פעם שכועס הקב"ה על הצדיקים בעוה"ז, משחוק ששוחק עם הרשע והוא משלם לשונאיו על פניו להאבידו. וראוי לדאג על אבדן אחריתו בעוה"ב, וזהו וקרבתי אליכם כשאני מראה לכם קורבה ופנים שוחקות תדעו שזהו למשפט, להביא אתכם על זה במשפט:

(יח) והייתי עד ממהר, וקשה, כיון שמראה לו פנים שוחקות, וא"כ מאחר לו הפורענות, ולמה זה המהירות להעידו, אלא שודאי שרוצה לגזור דינו תיכף, כדי שלא תועיל צעקה אחר גז"ד, וא"כ יש לנו לדאוג שלא יונעל בפנינו דלת התשובה, וראוי לנו למהר לשוב, ובפרט על עבירות חמורות אף שצריך יסורים הרי אנן כבר יש לנו יסורים., ועד היכן תכלית היסורים אפי' הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלה בידו שתים, והרי אצלנו נתקיים וידל ישראל וננעלו שערי שכר, וא"כ אין אנו מחוסרי כפרה רק מצד התשובה ועד מתי נישן שינת האולת, עורו נא והתעוררו נא לכו ונשובה אל ה' כי מידו היתה זאת לנו, ולא עביד הקב"ה דינא בלא דינא, ונקבל כל היסורים באהבה למזבח כפרת עונותינו, ויסורים ממרקין עם התשובה, ולכן על כל עבירות יש בידינו לשוב רק דבר אחד שאי אפשר לשוב, והוא מי שבידו גזל צריך עכ"פ להוציא הגזילה מתחת ידו, ולמה נהיה גרועים מאנשי נינוה, אשר לא מזרע ישראל נאמר בהם וישובו מדרכם הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, ולכן אחיי ורעיי לא תחליפו עולם עובר בעולם עומד, ומי יודע אם הממון יתקיים בידכם, ושמרו עצמיכם מגזל, ועד ששערי הרחמים פתוחים פתחי הרחמים והרצון, ובפרט שכבר התרה הקב"ה ע"י כמה יסורים וכמו בנים קטנים מתים, הלא כ"ז התראה לשוב, ומי האיש הירא מעבירות שבידו ילך וישוב, פן ימות כי דרכו של בעל הרחמים שאינו פוגע בנפשות תחלה, ומתרה בכמה התראות, אבל לסוף הנפש החוטאת תמות, ומי יודע באיזה מיתה. ויש למות תוצאות, ואולי לא יהיה לו פנאי לשוב אז, וכבר הזהירו רז"ל שוב יום א' לפני מיתתך והרי אין למות התמהמה, ובפרט מן שזוכה בימים האלה לעורר לבבו לשוב לאהבת השכינה שהיא עמנו בגלות, ועונות אבותינו החריבו מעון השכינה, ועונותינו האריכו קצו, וכל דור שלא נבנה בה"מ בימיו כאלו נחרב בימיו, והרי כל יומא זמנא הוא היום אם בקולי תשמעו, וא"כ בימי אבותינו בשעת החורבן נחרב רק ביום אחד בתשעה באב, ושוב לא היה בידם לבקש על בנינו כל כך מהר, כי נשבע הקב"ה והשביע אותנו אם תעירו וגו' אבל עתה כל יומא זימנא הוא והרי הוא בכל יום כאלו נחרב מחדש בו ביום, ואין חרבן בה"מ אצלנו אבילות ישנה, רק אבילות חדשה בכל יום ויום, וכן גלות השכינה הנופלת בכל יום בגלות עמוק יותר, לפי רוב עונותינו, וכן כתיב ובפשעיכם שולחה אמכם, מדוע באתי ואין איש באתי דייקא שכבר באתי בימי התשובה לקבל שבים, גם מדוע באתי שייך בכל יום בחצות לילה שהקב"ה בא לביתו לבקר בהיכלו וראוי לקום לראש אשמורות, וכן כתיב קומי רוני בלילה לראש אשמורות, והנה מאד ראוי לחזק המשמורות בכאן, ובעוה"ר הבעלי בתים אינם נמצאים במשמרתם: