דרושי הצל״ח – קטע 12

י) עוד צריך אני להזהיר דבר אחד, הנה דבר זה שכיח בקהילתינו שמתרצים בזבל"א, והנה אחד מבע"ד תמיד בורר איש קשה ותקיף ומתוך כך שאי אפשר לחבירו למצוא תקיף כמוהו, ולכן אינו מתרצה בזבל"א, ובא הדבר לגדולים, אך תמיד השליש הוא המכריע, אלא שעפ"י רוב בקהילתינו הבוררים מתפשרים ומחוים דעתם בלי השליש, וגם אם בוררים שליש אינם שואלים את פי הבע"ד, והנה המה טועים בתרוייהו, כיון ששטרי ברורים הנהוגין כאן מבואר בהם בין לדין ובין לפשר, וגם מבואר בהם בהדיא שיהי' שליש, ממילא צריכין דעת הבע"ד מי השליש, וגם אי אפשר להם לגמור דעתם בלי השליש, הן אמת שוה דין מפורש בש"ע בסי' י"ג א' מבעלי דינין שאמר איש פלוני ידון לי, ואמר בעל דינו פציני ידון לי הרי אלו שני דיינין וכו' בוררים להם דיין שלישי, וא"צ שיהי' הדיין השלישי ברצון הבע"ד וכן מפורש שם בסוף ההגה"ה ואם השנים הבוררים יכולים להשוות עצמם יש אומרים דא"צ לברור שלישי. ומתוך אלו השני דיינין המפורשים שט כן המנהג כאן פראג, והנה כיון שכותבים בכל שטרי בירורים לדין והן לפשר פשיטא שצריכין הבע"ד להשליש, שהרי כתב הש"ך ס"ק א' עיין ב"ח שדקדק מלשון הטור דאם נתרצו בפשרה זבל"א וזבל"א אין הנבררים יכולים לברור השלישי בלא דעת בע"ד, נם מה שמשוים עצמם בלי שליש ג"כ טעות הוא בידם שהרי הטעם שיכולים להשוות עצמם בלי שליש כתב הסמ"ע משום דבתחלה קבלם עלייהו ע"ש, והיינו היכא שביררו סתם כל אחד אמר פלוני ידון ולא הזכירו משליש, אבל אם בתחילת הברירה הבע"ד צוח שרוצה שיברר תכף שליש שיהיה ג"כ אצל קבלת הטענות, פשיטא שאינם יכולים להשוות עצמם בע"כ של בעלי הדינים:

(יד) כלל העולה דבר זה שוב לא יעשה, והשליש יהיה ברצון הבעלי דינים, ודוקא יבררו שליש, ובפרט דשכיחי ג"כ אינשי דלא מעלי, ועורכי הדיינים, והבעל דין אינו בטוח בבורר שלו, ועקר סמיכתו על שליש נאמן דבר, ועבור זה שאינם שואלים דעתו על השליש אינו מתרצה על בוררים, ודנין בערכאות ולקתה מדת הדין:

(טו) כבר הזכרתי איסור רבית, והנה עוד דבר אחד אזכיר מה שנכשלים באיסור רבית גמור בשותפות שעושים העשיר עם העני זה בפרוטו וזה ברגלו, בהתעסקות גופו, הנה אפי' אם הם שוים בריוח ובהפסד יש איסור, אם אינו נותן לו שכר עמלו, וכאן בעיר הזאת ראיתי כמה שערות המבואר בהם בפירוש, שלא יהיה לבעל הממון שום הפסד, וכל אחריות ההפסד הוא על המתעסק, ובריוח חולקים וזהו איסור רבית ממש, אלא שנקרא צד אחד ברבית, שאם אין כאן ריוח כלל אין כאן רבית אם רבית צד א' מקרי רבית והוה אפילו רבית קצוצה ויוצא בדיינים, ועכ"פ רבית דרבנן הוא לכל הדיעות ובזה אינו מועיל אפילו נותן לו ש"ע:

(ט) והנה כל זה אם רק העשיר מניח מעות בשותפות והעני אינו מטיל לשותפות כלל, אבל אם שניהם מניחים מעות לשותפות, אלא שזה מניח הרבה וזה מנית כך מועט, יכולים לתקן לחלוק הריוח וההפסד כפי שירצו, ונעתיק בזה דברי הש"ע והגהת רמ"א לפי שיש לנו לומר מה שנתחדש לנו וז"ל הש"ע בסי' קע"ז סעיף ב' הנותן מעות לחבירו בתורת עיסקא דהיינו שחצי אחריות על הנותן וחצי על המקבל אסור שכל עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון נמצא שטורח בחלק הפקדון בשביל חלק המלוה לפיכך צריך שיתן לו שכר טרחו שבכל יום ויום מימי השותפות כפועל בטל וכו', במה דברים אמורים כשלא פסק עמו בתחילת העסק, אלא נתן לו למחצית שכר, אבל פסק עמו בתחלת העסק שכר טרחו בדבר ידוע אפילו בדינר מותר [הגה[ וכל זה כשאחד נותן המעות, אבל אם כל אחד נותן המעות, אפילו אחד מתעסקא לבד אין כאן עיסק, אלא הוה כשותפות בעלמא וכתב הש"ך בס"ק י"ג, אלא הוה כשותפות בעלמא וחולקין הריוח וההפסד באיזה ענין שירצו, ואין חוששין משום רבית עכ"ל, הנה מפשט לשון רמ"א היה מקום לומר שלא הקיל רמ"א, אלא כששניהם מניחים שוה בשוה בשותפות, שאז אין כאן ענין להיות רבית, אבל אם אחד מניח הרבה ואחד מניח מעט, וזה הממעיט הוא המתעסק, עדיין יש מקום לומר שאותו העודף דין עיסקא יש לו, שהוא פלגא מלוה וכו'. אבל האמת אינו כן, אלא אפי' אחד מניח הרבה, ואחד מניח מעט ג"כ הדין כן, וכן מבואר להדיא בשעריו של רב אלפס:

(יז) אמנם היינו אם עכ"פ יש חלק בין בריוח בין בהפסד לכל אחד, ואף שאינם שוים ויש לאחד חלק גדול בהפסד ולחברו חלק קטן, אבל שיהיה כל ההפסד על המתעסק לגמרי, א"כ חזר כל הסך מלוה, ואין כאן שותפות לגמרי, וכל הריוח שינתן לשני הוא רבית גמור:

(יח) ואם הדבר הזה פשוט מאוד אצלי, שע"כ לא התיר הרי"ף אלא משום שכל אחד מניח מעות ושותפות מקרי, אבל כאן לא מקרי כל א' מניח מעות שחזר כל הסך מלוה, מ"מ אמינא לך טעמו דהרי"ף מה שהתיר אף שאחד מניח הרבה ואחד מניח מעט, ואז לפי טעם הדבר תדע ששפיר דנתי וחלקתי כנ"ל:

(יט) ונראה שטעמו ונימוקו של הרי"ף הוא משום שאין כאן הלואה, דבשלמא בעיסקא שאחד אינו מניח לתוך השותפות כלל, והוא רק כשליח והריוח שנוטל וכן ההפסד שמפסיד הוא רק שנעשה שותף ע"י חצי הסך שנעשה עליו במלוה, דאי לאו שנעשה מלוה בידו מהיכא תיתי יהיה לו חלק בהפסד, והוא רק שליח ואינו שותף, אבל כשכל אחד מניח אף שאחד הניח סך מועט, מ"מ אין כאן מלוה ממ"נ אם חולקין ריוח והפסד לחצאין אין כאן ב לא"ה הדין כן בשלשה שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות שחולקין בשוה, כמבואר בח"מ סי' קע"ו והוא ג"כ דעת הרי"ף ואם הוא נוטל יותר מחצי הריוח עדיין אין כאן מלוה, שאפילו א"ת שהלוהו עד לפי ערך חלק הריוח שנוטל, מ"מ כיון שנשאר גם להנותן איזה סך בשותפות, אף מועט דמועט עדיין היה להם לחלוק בשוה כדין שלשה שהטילו לכיס כנ"ל, ולמה זה המתעסק נוטל יותר, אלא ודאי שזה תנאי בעלמא ולא מטעם מלוה, זה הנלע"ד טעמים של רבינו האלפס בשעריו, אבל כשמקבל כל ההפסד חזר כל הסך מלוה, וכל הריוח שנותן הוא רק רבית, וביחוד שראיתי כמה שטרי שותפות שמשעבד המתעסק כל נחלאותיו על כל הסך או שנותן תכף ת"כ על כל הסך פשיטא שזה רבית גמור:

(כ) והנה אנשים הללו שבקי היתרא ואכלי איסורא, והלא שערי ההיתר פתוחים לפנינו להתנות שלא יהיה נאמן על הפסד הקרן כי אם בעדים, או להתנות שלא יתעסק רק במו"מ פלוני ואז כשמשנה ממילא האחריות עליו לבד:

(כא) וכמו כן נכשלים באיסור רבית, אלו שיש להם קרושפעדנץ עם יהודים במקומות אחרים זה פורע בעד חבירו כאן וזה בעדו כאן עד שיבואו לחשבון ומחשבים כל אחד יציאותיו עם הרוחים מיום ליום בלי שום היתר, ועוברים על כמה איסורים בשאט נפש, וכל הנותן ברבית נכסיו מתמוטטים וכל אחד יחשוב עם קונהו, ומכאן ולהלאה ישמור עצמו לעשות הכל עפ"י הוראת חכם מומחה בדיני רבית:

(כב) למצות היום אני חוזר מעשה הזמן גרמא דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב אפי' ליחיד שובה ישראל עד ה' אלקיך ועל התשובה מראש הבטחתנו וגדולה התשובה שמקרבת הגאולה ובא לציון גואל ב"ב אכי"ר: דרוש ט' ד' תשרי תק"ל

(א) הושע י"ד שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו, בילקוט בשם ר' מאיר תני, שובה ישראל עד ה' עד שהוא במדת הרחמים, ואם לאו ה' אלקיך עד שלא ית' עביד סנגוריא קטיגוריא, ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר עד ה' אלקיך, אומרים ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע אם אנו עושים תשובה מי מעיד בנו עלינו, אמר להם הקב"ה לרעה נעשיתי לכם עד, שנאמר וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים, ולטובה איני נעשה לכם עד הוה שובה ישראל עד ה' אלקיך:

במס' חגיגה דף ה' ר' יוחנן כי הוה מטי להאי קרא הוה בכי, וקרבתי אליכם למשפט, והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים, ובנשבעים בשמי לשקר, ובעושקי שכר שכיר, עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו, תקנה יש לו, ויש לדקדק מה לי אם ממהר להעידו או אינו ממהר, כיון שעכ"פ מעידו ודנו יהי' במהרה או לאחר זמן כלום תקנה יש לו, ואומרו עבד שרבו מקרבו לדונו ג"כ צריך ישוב, מה לי אם מקרבו, והכי הוי לי' למימר עבד שרבו דנו וממהר להעידו תקנה יש לו, ואולי גם אמרו עבד הוא מיותר, ובקרא לא נזכר עבד, והנה במס' ר"ה אמר ר' יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גז"ד של אדם, שנא' השמן לב העם הזה, ואזניו הכבד ועיניו השע, פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ושב ורפא לו, איזה דבר שצריך רפואה, הוי אומר זה גזר דין, מיתיבי השב בנתים מוחלין לו, לא קשיא הא ביחיד הא בציבור, וא"כ ביחיד אין תשובה מועיל אחר גז"ד. א"כ אם ממהר להעידו הוא פסידא דלא הדר, כי מהרה יוחתך גז"ד, וכלום תקנה יש לו:

(ב) אמנם כבר מבואר אצלי בדרושים דתשובה מאהבה מועיל גם אחר גז"ד, כי בודאי כל זמן שמביא ראי' סותר הדין, וע"י תשובה מאהבה זדונות נעשו זכיות, וכאלו מעולם לא חטא. וכמו שפירש רש"י במס' יומא (דף פ"ו ע"א) בד"ה כאן מאהבה, ופי' רש"י השב מאהבה נעקר עונו מתחלתו, וא"כ אוגלי מלתא למפרע שבטל דינא, אלא שע"י תשובה מאהבה או אפילו מיראה נקראים בנים, וע"י תשובה מיסורים נקרא עבד, ולכן שורש דברי ר' יוחנן בשלמא מי שהוא במדרגת בן יכול להיות ששב מאהבה. א"כ אף שהיה אביו ממהר להעידו היה לו תקנה, אבל עבד דייקא שמיירי שכבר באו יסורים עליו, שזה שוב אינו יוצא מעבודת עבד, ואי אפשר לו לשוב מאהבה, שהרי כבר המתין עד שבאו יסורים, וזה כלום תקנה יש לו אחר גז"ד, ומעתה אחיי ורעיי אם ר' יוחנן הוה בכי והוה מסתפי מהאי קרא, מה נאמר ומה נדבר אנן אשר הלואי הייתי יכול לומר עלינו עבדי ה', אבל יש בנו כיוצא בי שראוי לומר עבד מורד על אדוניו, ומי יודע מה נעשה בדיננו בר"ה העבר, ואולי הוא אחר גז"ד, ואיזה תשובה תספיק להגן עלינו וכמה וכמה יש לנו להרבות בבכי ותמרורים:

וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים וגו' ובעושקי ש"ש ומטי גר ולא יראוני, יש לדקדק הלא מתחלה מעידים ואח"כ דנין, ומדוע הופך בזה הסדר, ועוד וקרבתי אליכם וכי הקב"ה יבוא אלינו לשפטינו, כל באי עולם עוברים לפניו במשפט, לא שהוא בא אליהם, וגם אפי' היה בא אלינו לשפטינו אכתי לשון וקרבתי צריך טעם, והוה ליה למימר ובאתי אליכם לא וקרבתי אליכם, ואשא משלי ואומר, למדינה שהיה לה מלך גדול, והמלך הזה היה לו מדינות רבות גדולות ועצומות, אך המלך חיבב בני המדינה הזאת יותר משאר המדינות, כי בראשית ממלכתו הזקן שבמדינה זו קבל עול מלכות המלך מעצמו, והמליכו לעד על בני המדינה הזו, וקיבל טבעו של המלך, להיות טבעו יוצא במדינה ההיא, ולכן חיבב המלך את בני מדינה זו מאד, לימים מרדו בו בני המדינה, והמלך הגדול שלח עבדיו הנאמנים להזהירם ולדבר על לבם שלא ימרדו במלכם, וכי הוא שגיא כח וחילותיו רבו מלמנות, ופן יחר אפו ואבדה תקות בני המדינה כי אין מידו מציל, ובני המדינה הפכו עורף, ולא שמעו כפעם בפעם עד שכל שרי שאר המדינות צעקו לפני המלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ושלא יהיה משא פנים בדבר, רק לשפוט את המורדים, ואם כצעקתה הבאה אז להחריב בני המדינה לפי חרב כראוי למורד במלך גדול, והמלך היה רב חסד, וראה שאם יצוה לשופטים הממונים על המשפט לחקור הדבר בקל יודע סרחונם של בני המדינה, וגחלי אש אהבה של בני המדינה עדין לא כבו, ואמר המלך שאין רצונו לקבל עדים בריחוק מקום, רק רצונו לעשות יום קבוע במדינה ההיא שקורין לאנדטאג, והוא בעצמו יבוא שמה, ושם יעמוד על החקירה לקבל עדים על כל הנעשה, ובמקום הרשע שם יהיה המשפט, וכוונת המלך היה כדי שיראו בני המדינה כבוד המלך, ויפייסו אותו, אך חשש פן בני המדינה יתיאשו מן הרחמים, כי יודעים שפשעו מאד עד שלפי נימוסי המלוכה אין מקום למצוא זכות, וצוה המלך כמה ימים קודם יכריזו במדינה, שהמלך יבוא וכאשר יזכירו שמו יזכירו מעלותיו, והנהגותיו שעקרם רחמים וחנינה, שהוא מעביר על מדותיו ומקבל פיוסים, וכדומה יעלה בדעתו של המלך שבני המדינה בשמעם הכרוזים הללו יקדימו עצמם ויצאו לקראת המלך על כמה פרסאות, ויפלו על פניהם בבכי ובתחנונים, אבל תוחלתו של המלך נכזבה, ובני המדינה לא יצאו לקראתו, ואם קצת יצאו לקראתו כיוצא בעל כרחו, כי כן יסד המלך אבל לא בלבושי יקר כראוי לקראת המלך אח"כ בא המלך למדינה, והיה סבור שיכנעו לפניו ויפלו על פניהם ארצה ולא יקומו עד שיענה ויאמר סלחתי, וכל זה לא הועיל, אז נתמלא המלך חימה עזה, ואמר הן בעודני עמכם ממרים אתם ועומדים במריכם ומה יהיה אחר הפרדי מכאן וגזר עליהם גזירות משונות ואכזריות. וחשב המלך פן בני המדינה יאמרו שתחלת ביאת המלך לא היתה לטובה כלל, ומה שבא בעצמו היינו שרצה לעמוד על כל מעשיהם על כל פרט, ואי אפשר לחקור בריחוק מקום לכך בא לכאן, מה עשה המלך לא קבל עדים כלל, והוא בעצמו אמר להם כל פרטי מעשיהם, , כדי שידעו שכל מעשיהם כבר נגלו לו טרם בואו, ושביאתו היתה לטובה, רק הם גרמו רעה לעצמם:

(ד) המלך הוא ממ"ה הקב"ה, בני המדינה עמו וצאן מרעיתו אשר אבינו הזקן אחד היה אברהם הוא פרסם מלכותו של המלך בעולם, ובחר בזרעו אחריו, ואבינו הזקן קבל טבעו של המלך וחותמו שהוא ברית קודש לדור דורים, לימים רבים מרדנו במלך ופסלנו טבעו, זייפנו חותמו שפגמנו בברית קודש, והמלך מכל המדינות שיש לו כי ממזרח שמש עד מבואו מהולל שמו, בחר בנו ושלח להתרות בנו וכמה ספרי נביאים המונחים לפנינו, והתורה מכרזת איש או אשה כי יעשו מכל חטאת וגומר, והתודו את עונם, ומר"ח אלול ואילך השופר מזהיר אותנו היתקע שופר והעם לא יחרדו, וכמה קטגורים עומדים עלינו, ויבוא גם השטן גם הוא וכל פמלי' שלו, לסבב במלאכי חבלה אשר בראנו משחיתים לחבל, וכלם עומדים לפני המלך לקטרג וכמו"ש סבבוני בכחש אפרים וגו' והקב"ה ברחמיו חס עלינו ואומר שהוא יבוא לגבולנו לשפטינו, וכן עושה דרשו ה' בהמצאו, שמר"ה ועד יוה"כ המלך הקדוש נמצא אתנו, וכונתו לקבל ברחמים תשובתנו אך פן יתיאש החוטא מן הרחמים צוה לתקוע שופר מר"ה לפרסם יום בואו שיהיו הכל מוכנים לשוב, וכדי שידעו שהוא ברחמים גדולים מקבל שבים, ולא יעכב שום עון אשר חטא יהיה מהחמורות שבחמורות, מועיל תשובה, ולכן צוה להעביר קול בכל המדינה נימוסי המלך הגדול הזה והנהגתו הטובה, ואחר כל סליחה מכריז הש"ץ אל מלך יושב על כסא רחמים מוחל עונות מעביר ראשון וכו', וכן מי"ג מדות הרחמים אשר בשמוע החוטא גודל הרחמים, יעורר עצמו בבכי ובתחנונים, וישוב לה' וירחמהו וירבה לסלוח, אשר זהו כונת המלך הרחמן לבוא אלינו, אבל אנחנו הפכנו עורף בכל ימי חודש אלול שהוא החודש האחרון בשנה, ולא זרזנו עצמנו להקדים ולצאת לקראת המלך, ואם יצאנו בער"ה באשמורת, אבל בלבוש שק לכלוכי העבירות, ובגד בוגדים אשר בגדנו כל השנה לא פשטנו בחרטה גמורה, והנה ביום הנורא בר"ה בא המלך הקדוש, ורוצה לקבל שבים, ומבקש מאתנו שובו אתיו, והרי המלך נמצא לנו דרשו ה' בהמצאו, וכבר אמרתי שרז"ל אמרו מסתפינא מהאי קרא, ואבדתם בגוים מתקיף לה רב פפא דלמא כאבדה המתבקשת, דכתיב תעיתי כשה איבד בקש עבדך, אלא מסיפא ואכלה אתכם ארץ אויביכם, מתקיף לה מר זוטרא, ודלמא כאכילת קישואין, [עיין בשלהי מס' מכות] והנה רז"ל אמרו זה לענן הגלות, ואין דורש ואין מבקש, והנה דרך העולם בעל אבידה מחזיר לבקש אבידתו לפי שהוא המפסיד ואין דרך האבידה לחזור על בעלים, כי מרגלית בכל מקום שהיא מרגלית שמה אבל אנחנו הוא להיפך הבעל אבידה אינו מפסיד והאבידה נפסדת כי אם יחטא אדם מה יפעל לך, אבל החוטא מאבד נפשו, ואוי לו ואוי לנפשו ומשל ליין וחמרא אכתפי' דמרי' שוור, כן אנחנו אם עושים רצונו של מקום אנחנו בני אל חי, ואנחנו בתכלית החשיבות, ואם אינם עושים רצונו אנחנו אבודים אבל לא כמרגליות אשר בכל מקים שהיא מרגלית שמה, ואנחנו באזיא ואפריקא שפלים ונבזים ירודים עד עפר ככלי אין חפץ בו, וצריכין אנחנו לבקש את אדונינו, וזה דברי רב שאמר מסתפינא מהאי קרא ואבדתם בגוים ומלבד פשטי' דמימרא דרב שמתירא שלא נאבד בגלות מאראקא הזה הנמשך זמן ארוך, ומה יהיה בסופנו, ואין יום שאין קללתו מרובה ושפלות היהודים בכל שנה יותר. ומיעוט שפע הפרנסה, וכל שערי מו"מ אף מה שהותר לאינם יהודים ננעלו בפני היהודים, אבל עקר מה דמסתפי רב מאיבוד הענף מהשורש, שח"ו ישלט בנו טומאת הקליפה מרוב עונות, וכיון שאנחנו אובדים ולנו אין שום שכל להכיר בחסרונינו: ולשוב ולבקש את ה' א"כ מהי תיתי יחזיר הקב"ה לבקש אותנו, הי לה' השמים ושמי השמים ומלא כל הארץ כבודו, ובמה נחשב החוטא המנוול שיבוא הקב"ה לבקשו, וע"ז השיב רב פפא ודלמא כאבידה המתבקשת, שדרך בעל אבידה לבקש אבידתו, כן הקב"ה ברחמיו מבקש אותנו לשוב, והביא ראיה דכתיב תעיתי כשה אובד בקש עבדך, והנה אנחנו אבודים באזיען ונשמתינו אבודה ברוב פשעים:

(ה) והנה הן עתה אנחנו אבדה המתבקשת, והקב"ה בא לבקש אותנו, והקב"ה נמצא לנו דרשו ה' בהמצאו, ואולי לזה רמזו שם במכות משה גזר ואבדתם בגוים, בא ישעי' וביטלה ואמר ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים, וכבר כתבתי שבהאי קרא ואבדתם יש בו ב' כונות, האחד אבודה בגלות חוץ לארץ, ואין לנו שום קדושה לא מזבח ולא קרבן ולא כהן משוח ולא עבודת יוה"כ, ושנית אבידת הנשמה, רשע אובד ברעתו, ועל הגלות באז ען, הנה כבר אמר ישעי' יתקע בשופר גדול ובאו האובדים, ונגד אבדן החוטא בחטאו, הנה כל מקום שנאמר ויהי היום הוא יום הדין, וכמו"ש ויהי היום ויבואו בני אלקים להתיצב וגו', והוא ר"ה ואז יתקע בשופר ובודאי יתעוררו בתשובה ובאו האובדים: