שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 99

נחזור לענינינו דהראנו פנים די"ל לר"א דס"ל אין ע"פ דסגי בחד מה"ת ה"ה לענין הודאות וא"כ ממילא נסתר סברת האו"ת שכתב דלענין ק"ע גם לר"א בעי תלתא ומש"ה בעי דווקא כלם גמורים ולפי מ"ש זה ליתא ואדרבה מה"ת לר"א נמי סגי בחד וא"כ ממילא נהי דרבנן אצרכו תלתא אבל לא בעינן כולם גמירים כסברת הרמ"ה ז"ל אך ראיתי בתשו' מהרי"ט [ח"ב סי' מ"ג ח' א"ה] דגם לר"א בעינן בק"ע דווקא ג' ואמת שראייתו יש לדחות דראייתו מדברי התוס' בב"ב [דף מ' ע"א ד"ה קיום הנ"ל] שכתבו דגבי קיום גם ר"א מודה דבעינן תלתא והבין היינו משום דהוא ק"ע דבעי דווקא תלתא וכבר כתבתי דלא ידעתי שום חילוק בין שנים לשלשה לענין עמפ"ע דהרי הוקשו שלשה לשנים ואם יבואו שלשה עדים ויאמרו כך שמענו מפ' ופ' וודאי לא מהני מחמת דהוי עמפ"ע והא דמהני ב"ד בק"ע משום דב"ד עושין דין ולא בתורת עדות רק בתורת מעשה ב"ד וא"ע ה"נ לר"א דשנים הוי ב"ד גם שנים יכולין לעשות מעשה ב"ד עפ"י שמיעת העדים רק התו' שם כתבו דשנים לא מנכר דהוי ב"ד והיינו כיון דלכתחלה צריכי תלתא אף לר"א א"כ אם שנים חתמו על הקיום לא מינכר דעשו זאת בתורת ב"ד אבל היכא דיתבו שנים וקבעו ושלחו ועשו מעשה הניכר שהם ב"ד בוודאי מהני וכן משמע להדי' מדברי התוס' שם כדברי דלא פסלו רק משום דלא מינכר שהם ב"ד אבל היכא שנעשו ב"ד בפירוש סגי אף בשנים יעו"ש להדי' אבל מי יכול לדון עם שהתקיף ממנו ובטלה דעתי נגדם אבל בחידושי הרמב"ן משיג על דברי התו' הנ"ל וכתב בהדי' דלר"א סגי בקיום בשנים וגם לפי דברי הרא"ש ריש סנהדרין [סי' ג'] שפירש דברי שמואל דאיירי בקיבל עליו [לדון אותו כמו שנקרא דיינים מה"ת ע"ש] לא קשה כלל קושית התום' דב"ב ולא צריך לתרוצם אולם אף אם נימא כדברי הגאונים הנ"ל דגם לר"א צריך תלתא בקיום עדות מ"מ וודאי סגי בחד דגמיר כמו בדין דאלת"ה קשה טובא דהלא מבואר בסנהדרין דף ח' דחוששין ללעז דאיתא שם מוש"ר בכ"ג ור"מ סבר סגי בשלשה ופירש"י שם (אמוראי בתראי) [לאביי] דלכ"ע חוששין ללעז היינו שאם לא יהי' במוש"ר רק שלשה חיישינן שמא אח"כ יבואו עדים שזינתה ויצטרכו כ"ג ויוציאו לעז על ב"ד הראשונים לומר משום דלא ידעו לדון הוסיפו עליהם יעו"ש ברש"י ותוס' [בשם ר"ת] וא"כ אם איתא דלקבלת עדות בעינן דווקא תלתא דגמירי הי' צריך בכל דין אף בלי עדים שלשה דגמירי דלמא יבואו עדים ויצטרכו ג' גמירי ויהי' לעז על הראשונים (ובלא זה אין להקשות לפי דברי הגמ' דסנהדרין דחוששין ללעז א"כ אמאי יחיד מומחה כשר לדון ולא לק"ע כמבואר בח"מ לענין הודאה והודאה ועדות חדא מילתא הוא יעיין בק"ה דלפי דברינו דסגי בקבלת עדות ביחיד דגמיר ועוד שני הדיוטות עמו כמו גבי דין א"כ ליכא לעז על המומחה דמשום דלא ידע לדון הוסיפו עליו דהרי הוסיפו הדיוטות) אלא וודאי אותו ב"ד שראוים לדון ראוים נמי לק"ע אך אף אם נימא כדברי האו"ת דצריך דווקא ג' דגמירי מ"מ זה מיקריא גמירי ויעוין בת' בן לב בס"א מה שכתב בענין תלמיד עם רבו וגם במהרש"ל ביש"ש כתב בהדי' וז"ל לענין קיום שטרות דמנהג דמקיים הרב ביחידי וז"ל והמנהג נתפשט נראה שבא ממנהגינו שרגילין שהרב שרוצה לסדר ב"ד מושיב ג' בחורים והן מקבלין עדות והוא אצלם ומקיימין להודיע חתימתן שהוא אמת וגם משום שכתב הרי"ף בתשובה דבעי ג' מומחים כלומר שהם מומחין לזה שיודעים לחקור לקבל עדות כתיקון ע"כ הרב המסדר הב"ד מודיען חקירות ודרישות ומ"ה חותמים שמו על הב"ד וכו' הרי להדי' דכן המנהג מקדם בישראל לקבל עדות ע"י תלמידים ואף שכתב שם מהרש"ל אח"ז וז"ל גם במה שכתבתי שהרב המסדר וכו' יש לפקפק וכמה תקלות בא מזה שלפעמים הוא מסדר ב"ד בג' נערים רקים שבדוחק באו לבן י"ג ע"כ ראוי להושיב ג' יודעים באים בימים שאינם נחפזים אלא מתונים בדין ובהלכה והשומע ישמע והחדל יחדל עכ"ל נראה מדעתו דלכתחילה אין להושיב תלמידים נערים אבל מ"מ בדיעבד אף הוא מודה דכשר ואף אלכתחילה נמי אמר החדל יחדל ולא רצה לבטל המנהג אשר מקדם. היוצא לנו מכל הנ"ל דלמאן דפסק כר"א וודאי סגי בג' ואיכא ביניהו חד דגמיר והב"מ ז"ל כתב דהוי ספיקא דדינא אם הלכה כר"א וגם אף לפי מאי דפסקינן כרבא דעת הרא"ש ז"ל דכשר בחד דגמיר וגם הרמ"ה ז"ל לא פליג עליו בהדי' כמבואר בתשו' מהרי"ט ובש"ך [ס"ג סק"ב] ואף אחר כל החומרות ולומר דסבירי לן כהרמ"ה סגי בנידון דידן דישב הרב עם תלמידיו לומדי תורה ובוודאי בקי בהו הרב שהמה יודעים דיני חקירות אין לפקפק בגביות עדות הזה לפסלו בדיעבד ולפי דעתי כנ"ל אף לכתחילה כשר לגבות עדות הרב עם תלמידיו וכן המנהג בכל תפוצות ישראל דלא לבעי דווקא ג' דגמירי בקבלת עדות ועיין בתשו' מהרש"ל משמע בהדי' כמו שכתבתי הכ"ד הק' חיים הלברשטאם: סימן יא לכבוד אהו' גיסי ידידי הרבני החריף ובקי המושלם במערות כשו"ת מו"ה יחיאל מאיר נ"י:

מכתבו הגיעני לנכון זה לא כביר וראיתי שמעכ"ת מתלונן עלי על שלא הודעתיו משלומינו עד הנה. יאמין לי ידידי שמיום פרידתו מאתי לא נחתי מעט קט כי לאחר שבועות באתי לביתי ונחלתי בחולי הקדחת הש"י ואחר ששבתי מעט לאיתני נסעתי לק' רישא לצורך אנשי ק' ונתעכבתי שמה הרבה ואחר ביאתי משם לביתי תיכף בא אלי מכתב מכבוד גיסי הרב החריף מ' יהושיע העשיל נ"י ליסע אתו לק' לייפניק ונתעכבתי ימים רבים בנסיעה זו ואחר ביאתי לביתי רבו עלי טרדות אנשי ק' עד מאד גלל כן לא יכולתי לקיים הבטחתי אשר הבטחתי למעכ"ת והנה עתה אשר עוררני מעכ"ת נתתי אל לבי לעיין בדבריו ולקחתי מיעד לזה ולטייל אתו ארוכות וקצרות. אך. גם לזה אין הזמן מספיק לפלפל הרבה לכן אבוא כעת בקצרה ואי"ה אם יכתוב לי עוד מתשו' חידושיו אראה לדבר אתו הרבה כפי אשר יחנני ד' והנה מעכ"ת הקשה על הרמב"ם בפירוש משניות ריש בבא מציעא שכתב ולא יכול להוציא בעדותו אם לא שיצרף עמו אחר והקשה מעכ"ת הלא הוי עדות שאאי"ל דהא יהי' הכחשה דאם המוכר הי' עמו אז לא הי' כלל מכירה והנה באמת י"ל בדרכים רבים שי"ל כגון שמכרו לו באם שיתן מעות לפלוני והמוכר אמר שנתן מעות לפלוני וא"כ נהי שהזימום מ"מ המעשה יוכל להיות אמת שנתן מעות לפלוני וקנה החפץ וגם י"ל במכר לו ועל תנאי זה קיבל ממנו המעות ומשני קיבל לאח"כ בלא תנאי והוא אמר שלא קיים התנאי והעדים מזימים אותו על זה שאמר שהוא לא קיים התנאי (וכגון שהתנאי הי' בשוא"ת) וכיוצא בזה משכחת הרבה אופנים אך מחמת שמפני קושי' זו נבוכו האחרונים הרבה כי קשה על דברי הרמב"ם דהל"ע מכמה מקומות כמבואר בתומים סי' ל"ח לכן יש לומר טעם אחר בדברי הרמב"ם ז"ל אשר עי"ז יפלו כל הקושיות דהנה דברי הרמב"ם ז"ל מיני' ובי' תמוהים הם דז"ל שם בפי"ח מה"ע הכחשה בעדות עצמה וכו' עד כיצד עדים שבאו ואמרו ראינו שזה הרג וכו' ואחר שנבדקו באו שנים אחרים ואומרים ביום זה היינו עמכם ועם אלו וראינו שזה לא הרג ה"ז הכחשה וכן אם אמר להם האיך אתם מעידים כך [וכו'] ה"ז עדות מוכחשת שזה הי' כמו שאמר לא הרג זה את זה ולכאורה דברים אלו תמוהים דהא עיקר דין הכחשה הוא זה שאין אומר על גוף העדים דבר רק על הלוה וזה ילפינן מקרא עד שתסרה גופן של עדים שיאמרו על גופן של עדים וא"כ מה דאומרים שהיינו עמכם ועמו לא הוי הזמה מכ"ש באומרים זה לבדו שהי' עם הלוה שהוי הכחשה כיון שאין מעידים על גופן של עדים כלל ותו יש לדקדק מה זה שכתב האיך אתם מעידים ליתני סתמא וכן אם אמרו הלוה או המלוה הי' עמנו ה"ז עדות מוכחשת לכן נ"ל דסברת הרמב"ם ז"ל כן הוא דהנה הטור בח"מ [כתב בסי' ל"ח] מה בין הכחשה להזמה הזמה הוי בגופן של עדים והרי כמו שהעיד על שנים שחללו שבת אבל בהכחשה שאין מעידין על גופן מאי חזית דציית להני ציית להני וכתבו התויו"ט ולח"מ ז"ל [בפ' הנ"ל] דהטור ז"ל ס"ל דהזמה לא חידוש הוא וזה תימה דהוא נגד הש"ם ב"ק [דף ע"ב ע"ב] ויעוין בתומים ובמהרי"ט חלק א"ה [סי' ל"ז] והנה דבאמת אין דמיון עדי הזמה למעידים שחילל שבת דהתם שפיר העדים נאמנים ואי דהם אומרים שהעדים שקר העידו הם אינם נאמנים על גופם דהמה בעלי דבר אבל הכא בעדות שהעידו דזה לוה לפלוני מנה דהאמינם התורה דלאו בעלי דברים הם בזה ואין אדם חוטא ולא לו וא"כ כשבאו שנים אחרים ומעידים שהעדים היו עמהם ולא ראו ההלואה מה חזית דציית להני ציית להני דהא לדברי העדים שאמרו שזה הלוה לזה ביום פלוני העדים האחרונים שקרנים המה ואי דהמה בע"ד הא בשעת עדותן שהעידו על פלוני שלוה לאו בע"ד המה ומה להם בזה [והיו] נאמנים אז בעדותן וא"כ כיון שהראשונים נאמנים ממילא מי שיעיד שלא כן הי' הוא עדות שקר ומה חזית דציית להני ציית להני אבל בעדות שהעידו שזה חילל שבת הבעלים אינם נאמנים דהמה בע"ד וא"כ שפיר העדים נאמנים וא"כ מה זה שכתב הטור ז"ל דדמי להעידו עליהם שחילל שבת לכן י"ל דכוונת הטור ז"ל הוא כן דאמת הזמה חידוש הוא וחזינן נמי דהתורה גילתה דדין הזמה הוא דוקא אם יוסר גופן של עדות כמבואר במכות [דף ה' ע"א] וא"כ ש"מ דהתורה חידשה לנו בהזמה שנאמין לאחרונים ויהיו הראשונים כמו שהעידו עליהם שחיללו שבת כיון שמעידים עכ"פ על גופן ולא דקדקו על עיקר העדות אם לוה אם לאו אך שמהסברא הי' שלא להאמינם דלפי הראשונים האחרונים פסולים המה ובע"ד לא מקרי כנ"ל מ"מ חידשה תורה בזה שיהי' כאילו מעידים על גופם שחיללו שבת ולא יהי' הראשונים נאמנים אבל בהעידו על הלוואה שזה לא לוה שפיר נשאר הסברא במקומה מה חזית דציית להני ציית להני דהני עדים כמו הני וכוונת הטור מבוארת בלא פקפוק כלל. ועתה עפ"ז מיושבין ממילא דברי הרמב"ם ז"ל ביש הכחשה עם הזמה א"כ אין נאמנים האחרונים כיון דלדברי הראשונים פסולים האחרונים מה חזי דציית וכו' ואי דהמה בע"ד דהתורה שווי' כבע"ד זה ליתא נהי דהתורה שווי' כבע"ד היינו במה שהעידו עליהם שהי' במקום פלוני ועדותם שקר והראשונים אומרים שהאחרונים אומרים שקר שהי' באותו פעם וראו הלוואה ע"ז האמינו התורה לאחרונים ולא לראשונים ועשאה את הראשונים כבע"ד אבל מה שהעידו בתראי שראו שלא לוה ע"ז מכחישים אותם הראשונים ואומרים שלא ראו זה כלל דהא הם מעידים שלוה וע"ז לא עשאה התורה את הראשונים כבע"ד וא"כ כיון שהם משקרים ממילא אינם נאמנים במה שהעידו עליהם עמנו הייתם ואין לומר שנוגעין בעדותם ואין כוונתי שעתה מעידין הראשונים כן רק לפי דבריהם שהעידו מכבר מוכחשים האחרונים שאמרו לא לוה ומה חזי דציית להני צייתי להני וא"כ האחרונים משקרים ושוב ממילא אין נאמנים על הזמה ואי כיון דהראשונים נקראו בע"ד על המקום שהעידו שהי' שם הלוואה ואינם נאמנים לא נאמנים גם ע"ז שהעידו שלא ראו את הלוה עדים אחרונים כלל זה ליתא דהא פ"ד ונהי שאין נאמנים במה שהעידו שהי' הלוואה במקום פלוני כיון שהאחרונים אומרים ששקר מעידין הוויין בע"ד מ"מ במה שמעידין שאותן עדים האחרונים לא ראו שלא לוה ע"ז לאו בע"ד המה ונאמנים ומה חזית דציית לאלו ציית לאלו וכיון שאין האחרונים נאמנים ע"ז שלא לוה והוויין בזה עדות מוכחשת גם על עמנו הייתם פסולים ומש"ה שפיר כתב הרמב"ם ז"ל דזה הוי הכחשה וכתב אח"ז וכן אם אמרו להם האיך אתם מעידים הלא הלוה הי' עמנו היינו שכיון שמעידים רק על גופן של עדים ואומרים ששקרנים המה שהלוה הי' עמהם באותו הזמן אבל על גוף הלוואה אינם מעידים כלל ה"א שגם בזה נאמין לאחרונים וע"ז אמר דהוי כמו שאומר שהלוה וזה אומר שלא הלוה דמאי חזי דציית להני ציית להני כיון שמכחישים בהלוואה ודו"ק. ועפ"ז לא קשה קושי' המפורשים כלל דהנה באם העידו על המוכר שהי' עמהם [בהך דפי' המשניות] או על הנרבע [דפלוני רבעני לרצונו דהקשה מזה על הרמב"ם דה"ל עשאאי"ל] שהי' עמהם וע"ז מהימני האחרונים שהי' עמהם דהוי הראשונים לענין זה בע"ד כנ"ל וא"כ אף שממילא מוכחש גוף העדות מ"מ האחרונים אומרים אמת דע"ז האמינו התורה ובשלמא ביש הכחשה חוץ להזמה ע"ז שפיר כתב הרמב"ם ז"ל כיון דעל הכחשה שלא לוה נאמנים הראשונים להכחיש בתראי שאומרין שראו שלא הלוה ולא הוי בע"ד לענין זה דפ"ד דהוא תרי דיבורי אבל הכא כיון שנאמנים האחרונים שאומרים שהי' עמהם ממילא לא נרבע ולא מכר ואין בזה פ"ד דהוא חד גוף ממש דלא פלגינן לכ"ע ושפיר הוי זוממין ודו"ק. ולא באתי להאריך לפרש לתרץ בכל מקום ומקום בפרטות כי המשכיל ידין מהכלל על הפרט בכל מקום בפ"ע:

עוד נסתפקת אם צריכים העדים [לשלם על מה] שהעידו שזה מכר חפץ זה מחמת שהעדים לא הפסידו כלום בעדותם באמת אם לא הפסידו פטורים ואין יכולין לומר לדידי שווי' לי לחייבה אחריני כמבואר דבר זה בגזלן ממש שאינו משלם רק כפי שווי' הדבר לא כפי ששוה לדידי' וכ"ש כאן וזה ברור:

ומה שהבאת להקשות על דברי (ה"מ) [המפורשים] דמאי העזה הוא הא כיון שהוא נשבע שיש בו חצי' א"כ הרי חבירו מכחישו וא"כ יכול הוא ג"כ להעיז [א"ה כוונת השואל להקשות על הנ"י שתי' בריש ב"מ קו' התו' ד"ב ד"ה וזה נוטל דלהכי א"נ חצי' שלי במגו דכולה שלי משום דלא הי' יכול להעיז לכפור הכל וע"ז הק' השואל מדברי הנ"י גופא בסוגי' דר"ח קמייתא שכ' דלהכי ה"א דהודאת פיו גדולה מהעדאת עדים משום דבמודה במקצת אינו משיב אבידה דלא יוכל לכפור הכל ולכך נשבע משא"כ העדאת עדים שהוא באמת כפר בכל אימור דהאמת אתו דאל"ה לא הוי מצי לכפור והגם דהוחזק כפרן על המקצת י"ל משום דהוא תובעו יותר מהמגיע לו לכך השטה בו קמ"ל הק"ו כיין דעכ"פ הוחזק כפרן ובחזקת מעיז הוא ע"ש והנה לפ"ז עדיין אינו מיושב קו' התו' הנ"ל דעדיין ליהמנו חצי' שלי במגו דהי' אומר כולה שלי ואי דלא יוכל להעיז ז"א כיון דכאן לא הוחזק כפרן על המקצת אדרבא נאמן עלי' בשבועה א"כ שפיר כיון דחבירו מכחישו ומעיז פניו נגדו לומר דכולה שלו אף הוא הי' יכול להעיז ולומר כ"ש ודו"ק עכ"ה] תמהני עלך דמאי דמיון הוא זה דכאן לדברי (ה"מ) [המפורשים] (דרח"ק) [לדרח"ק] דהתם לענין שלא נחזיק לי' ככפרן אמרינן סברא זו אבל הכא להאמינו במינו מאי מיגו הוא זה דלמא אין לו בזה הטלית אינו יכול להעיז לגמרי ואף שמאמינין לו בשבועה על החצי אבל מ"מ אין זה בירור גמור דהא וודאי אינו נאמן בשבועה לחוד ליטול דא"כ בלא"ה תקשי ישבע שחצי' שלו א"ו דאינו נאמן בשבועה ליטול והשבועה רק מתק"ח אבל ליטול אינו נאמן בשבועה כלל ורק דינם כממון המוטל בספק ושניהם מוחזקין וא"כ מאי מיגו איכא דלמא לית לי' בי' כלל ומש"ה ירא להעיז וזה ברור. גם מה שהבאת בשם מו"ח זלל"ה לא ידעתי הלא קו' זו ותירוץ זה מבואר שם. והנה בעיקר קו' התוס' [ד"ב ד"ה וזה נוטל הנ"ל] ישבתי לשיטת הרי"ף ז"ל דס"ל דאיירי דהמקח ביד המוכר ועיקר חילוקם הוא רק לענין מי שפרע כמבואר במלחמות ובתויו"ט והנה לכאורה קשה לפי דבריו למה חולקים הא אין החלוקה יכולה להיות אמת דהא המוכר יודע שלא לקחו אלא אחד ואי דשמא מכר אחד לחבירו הא עדיין אין מקחו מקח כלל דהוא עצמו לא קנהו רק לענין מי שפרע ומקחו של השני בטל מכל וכל וא"כ דמיא ממש להאי דשנים שהפקידו דדין הוא להיות מונח אך בכאן א"א להיות מונח דהיכא דהמקח נפסד לגמרי אינו במי שפרע והלכך אם יניחוהו ביד ב"ד עד שיבא אלי' יחזרו מדבריהם והמקח בטל לגמרי ורק דעכ"פ קשה שיניחו המעות עד שיבא אלי' אך דזה ליתא דהא בהמעות ליכא הכחשה כלל וא"כ בזה אומר כולה שלי וזה אומר חצי שלי א"כ אם יאמר כולה שלי והוא נתן כל המעות א"כ יהי' הכחשה במעות ויהי' מונח ודו"ק כי זה ברור: סימן יב

הנה נידון אשר נשאלתי בדבר המעשה שנשארו יתומים והבד"צ מינו אפטרופסים שנים והשלישי נצטרף עמהם ואין רשות ביד שום אפטחופוס לעשות דבר גדול וקטן בלתי ידיעת השלישי והוועקסל והמעות יהא מונח ביד השלישי רק שא' מאותן השנים יהי' עוסק לטובת היתומים בידיעת השלישי המצטרף עמהם. והנה לוו האפטרופסים בידיעת הב"ד לאיש א' סך מסוים על עיסקא כנהוג והניח הלוה ע"ז וועקסל וכתב בתורת קאמפערמיס והוועקסל מונח ת"י האפטרופוס השלישי המצטרף. והנה עתה נפטר האפטרופוס האחד אשר הי' העוסק בנכסי היתומים וגם הלוה מת ושבקו חיים לנו ולכל ישראל והוועקסל מונח ת"י האפטרופוס הג' המצטרף וא"י אם נפרע הוועקסל או לא כי מת פתאום האפטרופוס ורק שזה כמו שנה אמר הנפטר להאפטרופוס הג' הנ"ל שקיבל מעות מהלוה ולא נשאר חייב לו רק סך מועט והבטיח לשלם כולו ורק נסכם ביניהם שיחזור וילוונו מחדש והי' רוצה לכתוב וועקסל מחדש ואמר לו האפטרופס הג' שסגי בהוועקסל הישן כה דברו ביניהם האפטרו' הנפטר והג' הנ"ל וגם הלוה אמר באיזה פעם לאפטרופוס הג' הנ"ל שחזר ולוה המעות מהאפטרופוס השני אבל מעולם לא דברו מזה פא"פ הלוה ואפטרופוס שלשתם יחד ומה שהי' אחר המעשה הנ"ל לפי דבריהם לא נודע לשום אדם וגם לא לאפטרופוס הג' ורק אלמנת הלוה טוענת שאולי פרע בעלה להאפטרופוס הנ"ל והיורשי' אינם יודעים והמה קטנים וגדולים יחד זה תורף השאלה כי דברי האשה והעד אינו מעלה ומוריד לדינא וליכא רק פטומי מילי. והנה לפע"ד דזה פשוט דאין נאמן לומר פרעתי נגד שטר ואפי' אם נימא דהקאמפערמיס לא הוי שטר מעלי' מ"מ לא גרע (מח"י) [מוועקסיל] שהסכימו האחרונים ומובא בתומים [סי' ס"ט ס"ק ה'] דאינו נאמן לומר פרעתי משום דשטר כזה שיכול לגבות בדיניהם אין מניחין אם פרע יעו"ש ולכן הדבר ברור דא"צ לומר פרעתי וכן המנהג וא"ל הרי הודה האפטרו' בפני מי שהשטר מונח בידו שנפרע מ"מ גם אם נימא הודאה בפע"א מהני מ"מ לא מגרע הודאה זה כח השטר כי מבואר בח"מ סי' צ"ג וס"ס ע"א דאין הודאת השותף מהני לחוב להשני ולכן היכי שהמעות כולו של א' מהם א"נ לחוב כלל כמבואר שם (ר"צ) בש"ך ואחרונים ובנתיבות סי' ע"א והנה הכא דידוע לכל שהמעות של היתומים ורק לפנים נכתב השטר בשמו בודאי אינו נאמן לחוב בהודאתו כמו שא"י למחול כמבואר בתשו' רמ"א ז"ל ואינו בע"ד כלל רק כמו סרסור ואינו דבריו בזה רק כמו עד וכמבואר בסי' [ל"ז סעי' ח'] דאפטרופס הוא כעד וא"כ אם אמר חוץ לב"ד בפני א' אין בדבריו ממש והשטר בתוקפו וא"ל דהוי כשליש בשעה ששלישותו יוצא מת"י דנאמן דז"א דהתם הטעם דהימניה כמבואר בש"ס [גיטין דף ס"ד ע"א] וכל הפוסקים או משום מיגו אבל הכא ל"ל מיגו עכשיו דאין השטר ת"י והכל יודעין ששטר המונח ת"י אפטרו' הג' המצטרף שייך להיתומים ומאי מיגו אית לי' מה הי' יכול לעשות וגם מעולם לא הימנוהו כיון שלא נתן לו מעות ולא וועקסל והב"ד הי' בעת שהלוה להלוה ולא הרשהו לעשות דבר בלתי ידיעת השלישי וגם הוועקסיל לא מסרהו לו ומאי הימנוהו וא"כ אינו רק בתורת עדות ושלא בפני ב"ד אין דבריו כלים וא"כ השטר בתוקפו וא"נ לומר פרעתי וא"ל כיון דהוי עיסקא יהא נאמן לומר פרעתי במיגו דנאנסו דז"א דהא לפי מנהגינו אינו נאמן לטעון על הקרן נאנסו בלא עדים ואם נימא דהוא עצמו א"נ מ"מ ליתמי נטעון כן ז"א דכיון דהוא א"נ שוב גם ליתמי אין טענינן וכן מבואר בהדיא בש"ע סי' ק"ח וז"ל או שהאמין לבעל העיסקא אם יאמר שלא החזיר אין טוענים להם וכו'. וכ' התומים וז"ל כבר כתבתי לעיל סי' ע"א דמזה מבורר דדעת המחבר אפי' בסתם נאמנות לא מהני מיגו יעו"ש ויל"ד מה בכך דנתן נאמנות היינו נגד לוה גופי' אבל לא ליורשיו וכן מבואר לעיל סי' ע"א ס' טו"ב דאף עפ"י דנתן לו נאמנות סתם מ"מ במת הלוה חייב המלוה לישבע ליורשיו וטענינן דלמא פרע (המלוה) [הלוה] וצ"ל לענין שבועה טעני' אף דהימני' מ"מ דלמא פרע ולכך צריך שבועה אבל להפסיד הממין כיון דאלו הי' חי לא מצי לטעון אף ליתמי לא טעני' כן כיון דהוא גופי' לא מצי טעין והרי בשבועה איכא מ"ד דאפי' נתן לו נאמנות בפי' מ"מ מחויב לישבע נגד יתומי' אבל הממון לא הפקיע ולכך באמת שבועה צריך אבל לא מפסיד הממון וגם אפי' לסבר' המובא בט"ז סי' ס"ט בכה"ג אין טוענין יעי"ש בהדי' וא"ל דטעני' ליתמי נאנסו וכסברת הש"ך ז"ל סי' ק"ח ז"א חדא דבמלתא דידעי בבירור שאינו לא טעני' ליתמי לכ"ע והכא בעל העסקא הי' עמנו בעיר וידענו שלא הי' לו שום אונס למה נזיל בתר איפכא לטעון דבר שאינו. ותו כיון דתיקון דעיסקא כך הוא שכ"ז שלא יברר בעדים לא יהא מהימן הוי כמו שמתחייב עצמו בדבר זה שכ"ז שלא יהי' אונס בעדים שיהי' חייב וכל תנאי שבממון קיים ומתנה ש"ח להיות [חייב] בגו"א וא"כ גם [אם] אמת שנאנסו כ"ז דליכא עדים חייב מטעם שנתחייב עצמו וא"כ ממילא גם היורשים חייבים וכן מבואר בהדי' בנתיבות סי' ס"ט וא"כ בודאי חייבים היורשי' לשלם. עוד נ"ל דכאן אפי' הי' ברור ששילם להאפטרו' הב' חייב הלוה לשלם דלפי מכתב הב"ד אשר לא הי' אפטרו' רק לשקוד לטובת היתומי' אבל לא הי' בידו לעשות דבר בלא אפטרו' הג' המצטרף וגם שום דבר לא הי' ת"י וא"כ גם שהשטר נכתב ע"ש וע"ש האפטרו' השני מ"מ ידוע לכל שאין המעות שלו ואינו נפטר הלוה מהיתומים במה ששילם לו לזה שלא הי' ממונה אפטרו' לקבל המעות וליתן וועקסל וכמבואר דבר זה בש"ך ס"ס ע"א ובנתיבות הגם ששם מיירי דהשטר נכתב על מי שמוציאו מ"מ בנ"ד דידוע דהמעות אינו שלו מה שנכתב השטר ע"ז אינו כלום כמבואר בגמ' ב"ק [דק"ב ובח"מ סי' מ'] וכל הפוסקים וא"ל דהלוה לא ידע מזה וסבור דרשות לו לקחת המעות דז"א דנהי דאינו נקרא בזה פושע מ"מ לא נפטר מחיובו בפרעון לאיש כזה אשר לא נמנה מפי ב"ד אפטרו' על נאמנות וכ"כ בהדי' האחרוני' בסי' ע"ב דלא נפטר רק במסר לאשתו הנו"נ דוקא והאפטרו' הנ"ל לא נמנה להיות נו"נ בתורת נאמנות רק להיות שוקד לטובת היתומים וא"ל נהי דלא הימני' הב"ד על הוועקסל מ"מ בודאי לא ימלט אם יהי' עוסק במו"מ שלא יקבל מעות לשעה או ליום וא"כ פטור הלוה דז"א דמבואר בסי' ע"ב דגם בהחזיר לאשתו דהוי כמו שרגיל להפקיד אצלו מ"מ לא נפטר מחיובו רק בחזרה ליד הלוה ממש או למי ששלחו ומאמינו כמו אשה נו"נ ולא כן כאן שלפי המבואר במכתב הב"ד שלא נתמנה רק לשקוד לטובת היתומים כמו סרסור אבל לא לנו"נ ולכן לפ"ד ברור שלא נפטר הלוה מחיובו בפרעון שפרע לו ולא לקח הוועקסיל מהשני אך לפי דברי הרב מוהר"פ נראה שהי' אפטרו' ממש א"כ יש מקום צ"ע בזה אבל עכ"פ [זה ברור] מה שכתבתי ראשונה כיון שלא הי' לו מיגו על הוועקסל מעולם אינו נאמן רק מתורת עדות ודבריו שלא בפני ב"ד אינם כלום ולכן חייבים היורשים מהלוה לשלם היינו הגדולים חלקם ובמינוי אפטרופוס כמבואר בש"ע ואולם מיתומי' קטני' ודאי שא"ג זולת אם בהקאמפערמיס מבואר איזה תנאי בזה אזי צריך להחמיץ הדבר. ומה שכ' הרב מוהר"פ שיש חשש שטר מוקדם מחמת שלא נתבאר בפני טענות צד השני נגד השטר וגם לא ידעתי שיעור וקצב החיוב לזה סמכתי בזה על הבד"צ שיעשו בזו כתורה. הנה זאת היא דעתי הקלושה אולם לאשר שהדברים תלוי' בדקדוקי כמה סוגיות חמורות ויש לפלפל ארוכות אין לשער והפנאי אין עמדי לזה ידידיי אל תעשו דבר בלתי תבחנו הדבר היטב ולעיין במקומות שציינתי ואם תסכימו עמי תעשו מעשה כדברי הגם שלע"ד הדברים פשוטי' מ"מ ד"מ מקצוע גדול בתורה ולית מאן דיכול למידן כמבואר בירושלמי לזה לא אחליט דעתי רק אחר הסכמות לומדי תורה בד"צ: