שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 98

ועתה נחזי אנן ראיות רומכ"ת מה שכ' להשיג על הש"ך ז"ל מה שהביא ראיה מתוס' דגיטין הנה לפי מה שכתבנו דגם הש"ך ז"ל מודה להרשב"א ז"ל ורק דשבועה בעי וכ"כ הש"ך בהדיא וא"כ אין ראי' מגיטין דלא שייך בהו שבועה ומה שהביא מעכ"ת דהבע"ת ס"ל כהרשב"ם ז"ל אני אומר שגם הש"ך הכי ס"ל לענין גוף הנאמנות אבל לא לפוטרו משבועה והשער משפט ג"כ כתב בהדי' מראי' זו עצמה שכתב רו"מ דהש"ך ז"ל מודה לדינא דלענין להחזיק נאמן השליש ורק לענין שבועה כל כוונתו ומה שהקשה רומכ"ת על מה שיש שינוי לשון דטור ש"ע ממש"כ בבעה"ת בשם הרמב"ן בדין שליש שנעשה ע"י שליח שהטור כתב בטעם נאמנותו השליח מטעם מיגו שהי' אומר שהושלש בידו וזה לא נזכר בדברי הרמב"ן ז"ל ולפענ"ד דברי הטור נכונים דהא טעם הרשב"א הוא דבגט יוצא מיד אשה אפילו בלא מיגו מהימן משום דכיון שמסרו לידה נאמן הי' בשעת מסירתו ואעפ"י שמסרו לה שלא בעדים (תפיסתו) [תפיסתה] מוכחת עליו דאיהו יהבי' נהלי' ולגרושין עכ"ד ומוכח מלשונו הזהב דרק מחמת דאנן סהדי כשאנו רואין גט ביד אשה דמסתמא ניתן לה לגירושין מיד השליש כמו כל אשה שגט בידה שנאמנת לאנסובי בי' מפני שוודאי לשם גירושין בא לידה משא"כ בנ"ד אין תפיסת השליש מוכיח כלל על מה נתן לו השליח אם למסור לזה או לזה וא"כ הרי אין השלישית יוצא מת"י הראשון שהרי מסרו להשליש שלא בעדים ותפיסת השליש אינו מוכיח כלל על איזה אופן ניתן לידו וכבר כתב רומכ"ת בעצמו דכל שמוסר השליש השלישות שלא בעדים אין להאמינו בשעת המסירה על מה שנצטרך להאמינו אחר שיצא השלישות מת"י ודלא מהני לי' מה שעתה שלישותו יוצא מת"י כיון שאין מתברר עדות של חזרת השליש כ"א בשעת עדות ואז לא יהי' לו דין שליש. וא"כ גם בנ"ד אין להשליח דין נאמנות של שליש בשעת מסירתו ליד השליש שלא בעדים כיון שאין מתברר מתוך מסירתו על איזה אופן מסרו ומה שיאמר השליש אח"כ משמו שוב לא יהי' אז שלישותו בידו ולכן הוצרך הטור לטעם המיגו דבמיגו נאמן בשעת מסירתו גם בלא ב"ד וכמ"ש הש"ך בסי' ע"ב ודוכתי טובי ועוד נראה עפ"י מה שיש לעמוד לכאורה בכל [שליש] אמאי יהי' נאמן יותר מבע"ד הא קי"ל בכל דוכת' דכל שאומר משם אחד והראשון מכחישו הראשון נאמן יותר וא"כ כשהשליש אומר מפי הבע"ד והבע"ד מכחישו יהי' הבע"ד נאמן יותר אך זה אינו דהא המני' הבע"ד לשליש לעשות מה שיאמר וא"כ בשליש שנעשה ע"י שליח הרי לא המני' להשליח לעשות גוף הענין רק שאם אין השליש רוצה לקבל צריך השליח לחזור להנותן וכ' בתומי' [ס"ק ט"ז] דהא דלא אמרינן כיון שכבר מחל השיעבוד כשצוה למסרו להשליש והשליש יחזירנו לכשנגדו באם יתקיים התנאי שביניהם ואמאי יחזירנו להנותן לגבות בהשטר כבראשונה וצ"ל ע"כ שאין זה גומר למחול כלל עד שיבא השטר ליד השליש לא קודם וא"כ לא שייך בזה דהמני' להשליח דהא בכל מקום דאמרינן המני' היינו שמתרצה תיכף למחול באם שיתננו השליש לכשנגדו הוא מחל לו וכאן שעדיין לא נתרצה למחול כלל עד שיביא ליד השליש דאם הי' מתרצה למחול באמירת השליח שוב לא הי' השליח רשאי להחזירו להנותן באם אין השליש רוצה לקבלו [אלא וודאי דלא המני'] רק לענין האמירה שיאמר הדבר להשליש כאשר נאמרו לו אבל לא שיעשה מעשה וכיון שאין מאמינו על שום מעשה רק על אמירה ממילא הראשון נאמן יותר מהשני דהיינו השליח אינו אומר רק אמירת הראשון שהוא הבע"ד ועל אמירה גרידא נאמן הראשון יותר בכל מקום מהשני שאומר מפיו ובא מכחו שבאמירה הראשון יודע יותר אמירתו מהשני ששמע רק מפיו [ולכך צריך לטעם מיגו] אבל כל שהוא מאמינו לעשות מעשה ולמחול כמו שיעשה השליש הרי יודע שמחל ודמי לבפני תיקן הכרי הזה ומה שהביא רומכ"ת ראי' משליח שע"י שליח כבר הרגיש בזה מהריב"ל והובא במש"ל וכ' בזה טעם אחר עפ"י דברי הרא"ש בריש גיטין ובתשובתו דהמנוהו להשליח ומש"כ מעכ"ת וז"ל הנה הארכתי בזה וכ' שגם אם הראב"ד למולו הרשב"א ז"ל עומד בשיטתו עכ"ל וכבר מלתי אמורה שכל כוונתי אינה אלא דהרשב"א לא ס"ל טעם הגמי"י. ומש"כ רו"מ להשיג על הקצות [בסי' רכ"ב סק"ג] ונה"מ [סק"ב] לענ"ד להליץ בעדם שקשה לומר שיביאו דברי הרשב"א מבלי משים לב על דבריו במקומם ורק דהם מיירי ג"כ באין תפיסתו מוכחת כגון ששניהם אדוקים בו והוא אומר שנתנו לאחד והשני תפס בו אלא שהקצות ז"ל דעתו שכיון שלפי דברי השני שתובע להמוכר שיתן לו מקחו הרי מודה שהוא נתנו להשני א"כ נאמן הי' בשעת מסירתו גם לפי דבריו שהוא מסר לו ע"ד שישאר ביד זה לבדו ויהי' תפיסתו מוכחת וע"ז השיג הנתיבות דמ"מ עתה אין תפיסתו מוכחת והרשב"א דקאמר דמיירי שתפסוהו שלא מדעת היינו דאי מדעת אפי' כע"א לא הי' דהא נוגע בעדות הוא כיון שאין תפיסתו מוכחת. אך דלכאורה נעלם מיני' דברי בעה"ת שער ט"ל דלעיל שנראה מדברי הנתיבות דאם אדם תובע לחבירו חפץ זה שלי והוא אומר של פלוני הוא יבוא ויטול את שלו שצריך שבועה והא ליתא מדברי הרמב"ן שם אך כ"ז כששלישותו בידו אבל באינו יוצא מת"י אינו נאמן (ואין להקשות דא"כ למה כתב הרשב"א שלקחו שלא מדעת המוכר די"ל לאידך גיסא לקחוהו שניהם מדעתו לא הוי עד כלל דהוי עד הצריך שבועה). וראיתי לכתוב ג"כ מה שנתחדש לי על קושי' המהרש"א בגיטין דף ס"ג ע"ב] בתוס' ד"ה ושליש שהקשה אמאי לא פירשו שאומר שהי' שליח הולכה וכבר נתן הגט ליד האשה ולתרץ דעת רש"י שם הואיל ואתא לידי כדברי רומכ"ת והוא דלכאורה יש לעמוד בהא דבעל אומר לפיקדון ושליש אומר לגירושין דאמרינן דשליש נאמן מטעם המני' וגמר בדעתו שיהי' לגירושין אם יאמר לגירושין דאמאי לא חיישינן שמא פייס וביטל הגט קודם שנשתנה דעת השליש לאמר לגירושין ובכל גיטין הבאים ממדינת הים דלא חיישינן שמא פייס היינו דכיון שנתן לגירושין לחלוטין מדעתו ומרצונו לא חיישינן שנשתנית דעתו (ויעויין ברשב"א גיטין דף ח"י שהאריך בזה) אבל גבי שליש אם נתנו לפקדון הרי לא הי' באמת דעתו לגרשה רק שהי' כמוכרח לגמור דעתו לגירושין אם יאמר השליש כן ורצונו באמת שלא יאמר השליש לגירושין ושלא יגרשנה ואמאי לא ניחוש שמא ביטל הגט קודם שנשתנה דעת השליש לאמר לגירושין אך יש לומר בזה דכיון שתולה דעתו במה שיאמר השליש הוי כאומר שמגרשה מעכשיו ע"מ שיאמר השליש לגירושין דכאן לכ"ע אם יאמר לגירושין מתגרשת מעכשיו בשעת קבלתו דאח"כ אינה יכולה להתגרש בתורת שליח קבלה אם לא נתגרשה בו בעת הקבלה וכיון דהוי כתנאי בעינן דעת שניהם לבטל התנאי. וארווח לן. בזה לתרץ קושי' התוס' שהקשו לפרש"י [דף ס"ד ע"א ד"ה שליש] שפי' הטעם משום מיגו דאי הוי מיגו לא הוי פליג ר"ה ובע"כ דלא חשיב מיגו שלא תרצה לקבלו כיון דבעל אומר לפיקדון. והוא שכבר עמדו כל המפורשים על טעמו של ר"ה דמחלק בין איסורא לממונא [דאתיהיב למחילה] דמה חילוק יש בעיקר הסברא דכמו שבממון גומר דעתו למחול כן באיסור י"ל שגומר דעתו לגרש. אמנם לפי הערותינו יש לתרץ דס"ל לר"ה דגם בתנאי מעכשיו יכול לבטל הגט בלא דעת האשה (וכדעת העיטור באמת) [הובא ברמ"א סי' קמ"ג ס"ב] וא"כ היא לא תרצה לקבלו שמא ביטל את הגט קודם שנשתנה דעת השליש ור"ח סבר שאינו יכול לבטל בלא דעתה וא"כ שפיר תקבלו שהרי היא יודעת שלא נתרצית בביטולו ולזה לר"ה לא חשיב מיגו ולר"ח חשיב מיגו ומתורץ בזה ג"כ קושי' התוס' [דף ס"ג ע"ב ד"ה בעל] דלא נקיט בעל אומר להולכה ושליש אומר לקבלה דלמש"כ בזה גם ר"ה מודה דשליש נאמן מטעם המני' כמו בממון וכמו שכתבו הפוסקים דמסברא אין לחלק אלא שטעמו של ר"ה למש"כ הוא שחושש לביטול הגט וכאן שהבעל בעצמו אומר שנתן לגירושין אין לחוש שביטל וכמש"כ הרשב"א דכל גיטין הבאים ממדינת הים [לא חיישינן לזה] מטעם מכיון שהחליט בדעתו לגרשה לא חיישינן שנשתנית דעתו ובזה מתורץ קושי' המהרש"א והוא דלכאורה יש להבין מה קא קשי' לי' למהרש"א ומאי נ"מ אם פירשו התוס' השליח קבלה או בשליח הולכה וצ"ל דקשי' לי' מנ"ל באמת לומר שנאמן ע"ז שהי' שליח קבלה ושנתגרשה בקבלתו הא ע"ז לא (מהני) [המני"] כלל וכמו שהקשה הר"ן באמת ולמה שכתבתי א"ש דהא בבעל אומר לפיקדון ושליח אומר שהוא שליח הולכה והנה לכאורה הגם דהמני' לשליח וגמר בדעתו שאם יאמר השליח שנתן לגירושין שיהי' באמת לגירושין מ"מ הרי עכ"פ סומך עצמו שאפשר שלא יאמר השליח כן וא"כ עדיין לא גמר בדעתו לחלוטין לגרשה ואכתי עדיין יש לחוש שמא ביטל הגט קודם שנתנו השליח לאשה ומה הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו בפ"נ לשליח הולכה הא שמא יאמר הבעל שנתנו לפקדון וגם ביטלו שלא יחול הגם שיאמר השליח לגירושין שהרי אנו חוששין בכה"ג לשמא ביטל כל שלא גמר בדעתו לגרשה לחלוטין. אמנם לפי האמת זה לק"מ לפי שיטת הפוסקים דשליח שאומר שהוא שליח קבלה ונתגרשה בקבלתו שהוא נאמן גם על גוף השליחות וא"צ עדים ע"ז שעשאתו שליח קבלה א"כ הא המני' לומר לקבלה ובאם יאמר השליח שנתגרשה בקבלתו לא יועיל שום ביטול וא"כ יש נאמנות להשליח על גוף הביטול והוי כאומר לאשה נאמנת עלי שלא פייסתי [בגיטין דף ע"ו ע"ב] דהא האמין להשליח גם לעשות דבר שלא יועיל שום ביטול וממילא נאמן השליח ע"ז שנתן לגירושין גרידא ואנו אומרים בזה שמסתמא לא ביטל משא"כ באם הי' באפשרות לומר שאין השליח נאמן לומר שהוא שליח קבלה וא"כ ממילא אין לו נאמנות על גוף הביטול א"כ הגם שהי' נאמן לומר שהוא שליח הולכה מ"מ הי' עדיין מקום חשש שמא ביטל וא"כ גם בשליח הולכה לא הי' נאמן לומר שנתן לגירושין גרידא שלא נחוש לביטול ובזה מתורצת היטב קושי' המהרש"א דלא פירשו התוס' דשליש נאמן היינו לומר שהי' שליח הולכה וכבר נתן ליד האשה דכל עוד שאין אנו יודעין ששליח קבלה נאמן שהוא שליח קבלה ונתגרשה בקבלתו אין להאמינו ג"כ על שליחתו הולכה מחשש ביטול וא"כ ממילא באם נפרש כן דמיירי בשליח הולכה צריכין אנו לדין השני ג"כ דשליח קבלה נאמן שהוא שליח קבלה ולכן עדיפא מילתא לפרש כפשוטו דמיירי בשליח קבלה משום דגם אם נפרש בשליח הולכה צריכים אנו לנאמנות שליח קבלה. ועתה אבוא לדין לפני רומכ"ת בענין הגרמות אשר מעכ"ת העמיק בזה ותורף דברי רו"מ להכריח דכל גורם אין התחלות החוב חל עליו כל עוד שיש מקום להוציא ממי שבא הממון לידו ואפ"ה כל שהשני אינו משלם ע"י אלמותו חייב הראשון וה"נ בנ"ד. ואענה גם אני חלקי להציע לפני רו"מ. והנה ז"ל הרמב"ן בדיני דגרמי שלו כלל גדול יהי' בידך כל הגורם ומחמת גרמתו בא היזק שא"א אלא באותו היזק ואינה תלוי' בדעת אחרים אלא בשעה שגרם בא ההיזק או שהוא עתיד לבוא כגון זה חייב כו' לפיכך דן את הדין לדברי האומר אין מחזירין חייב דמעידנא דאמר איש פלוני אתה חייב ונתחייב לשלם ממון ועפ"י שילם מההוא שעתא הוא דגרם נזק ואעפ"י שאח"כ הוא משלם כיון שהדיין חייבו לשלם ועל כרחו משלם הדיין הוא הגורם משעה שחייבו עכ"ל רבינו הרמב"ן. הרי לפנינו שהחיוב מתחיל משעה שחייבו הדיין. גם הרמב"ם כתב בטעם פטור טעות בדבר משנה [פ"ו מה' סנהדרין הל' א'] וז"ל אעפ"י שגרם להזיק לא נתכוון להזיק ע"כ ולפי דברי רו"מ טועה בדבר משנה אינו גורם כלל אלא גרמא בעלמא ולא בכוונה תלי' מילתא גם ביש"ש פסק גבי דוחף מטבע של חבירו לים דאם בשעת הדחיפה לים ה כאן בר אמוראה והלך לו אח"כ פטור הזורק ולפי טעמו של מעכ"ת לא הי' ראוי לפטור שהרי המטבע אינה נפסדת בסיבה אחרת אלא מחמת הזורקה לים גם במי שאינו מומחה וראה את הבכור שכ' רו"מ דעיקר הגורם הוא מה שראוהו אינו מומחה בחזקת מומחה. גם זה אינו מובן דהא הראי' לא עשתה שום נזק רק מעשה השחיטה דאם הי' עומד חי לא הי' כאן שום נזק ומעשה השחיטה לא עביד איהו. גם הרי עיקר החסרון איני מפני שראה הוא אלא מה שלא ראהו מומחה. אשר ע"כ הנראה לפע"ד בכל זה הוא עפ"י כללא דכייל לן רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל הוא כך בכל ממון שהי' במקום המשתמר ולא הי' ראוי להיות נאבד והוא הוציאו ע"י גרמתו למקום שאפשר עתה שיאבד ונאבד אח"כ בענין ההוא עצמו מיקרי גרמא וז"ל הרמב"ן שיסה בו נחש משום דאיהו לאו גורם גוף הנזק אלא מעצמו הוא ול"ד למסור דהתם כיון שאין המסיקין רואין ממונו והוא הראה להם הוא גרם כל הנזק שהרי ממון שמור הי' ובגרמתו הוציאו מרשות בעלים דכיון דאוקמינה עליהו מקלי קלי' שהרי יוצא מרשות בעליו כמו שנטל כיסו של חבירו והשליכו ברשות הרבים. אבל הכא הא קאי גברא וקאי נחש משל לממון המונח לפני מסיקין ובא אחד ואמר טלו לכם ונטלו שהוא פטור אעפ"י שלא הי' דעתם ליטלו אלא עצה זו שהשיאם ליטלו עכ"ל. אמנם יש עוד תנאי אחד בדיני גרמות כפי מה שנראה מדברי הרמב"ם דהיינו שיופסד הענין ע"י הכוונה ההיא עצמה שנתכוון הוא אלי' שתעשה וזה שכתב הרמב"ם גבי טועה בדיני ממונות שלא נתכווין להזיק וביאור הענין שהרי גם אם נתן זה הממון לחבירו ע"י פסקו של זה הי' אפשר שיחזיר לו מעותיו רק שזה הלך למדה"י והרי הוא לא נתכווין בעת פסקו שילך זה למדה"י אבל בטועה בשיקול הדעת אעפ"י דאילו לא נתן לא הי' צריך ליתן מ"מ הרי בפסקו עכ"פ נתכווין זה שיתן הוא המעות לחבירו וכיון דקם דינא הרי נתקיימה מחשבתו וגם הביא הממון תיכף בפסקו לספק ההוא שאפשר שיאבד מכיון שפסק שיתנו לבע"ד ויודע שזה יוכרח לציית אותו עפ"י ד"ת ומיושב בזה קושי' או"ת על הש"ך ז"ל שהביא רומכ"ת וזה מדוקדק ג"כ בדברי הרמב"ם בפי' המשניות על מתניתין דבכורות [דף כ"ח] וז"ל אבל נו"נ ביד או דן בשום דבר שאפשר שיאבד ואבד עכ"ל ולכן מי שאינו מומחה שראה את הבכור הרי כוונתו הי' בראייתו כדי שישחטוהו ונשחט באמת ובטועה בשיקול הדעת ג"כ הרי נתכווין שיתנו גם תיכף בפסקו הביאו לספק ההוא שאפשר שיאבד וכיון דקם דינא הרי נאבד לחלוטין משא"כ בטועה בדבר משנה הגם שכיון שיתן זה לחבירו ונתן באמת עדיין לא נגמר ההיזק מפני שאפשר בחזרה ומה שזה אלם או הלך למדה"י לזה לא נתכווין הוא כלל ולדעת הרא"ש דלא ס"ל האי סברא דנתכווין להזיק לכן חייבו הוא שהרי עכ"פ הביאו לספק שאפשר שיאבד מעתה אבל בנ"ד כ"ז שלא הלך זה בערכאות לא התחיל עדיין שום מעשה וספק כלל ולא הביאו לממונו של זה לספק בו עדיין ודומה לאומר לחבירו לך מסור שהוא פטור וי"ל בזה קושי' התוס' בב"ק ממי שאינו מומחה ודו"ק: סימן י לכבוד ידידי הרב החריף המפורסם מו"ה ישראל הילל נ"י ויופיע: מכתבו הגיעני והנה לקחתי מועד לעיין בדיבורו וראיתי שהדין עם עמיתינו הרב המאוה"ג מו"ה יעקיל נ"י. בנידון הגב"ע ולא כאשר דימה מורה אחד לפסול הג"ע מחמת שקיבל אותו הרב מ' יעקיל הנ"ל עם שני תלמידיו ותלה המורה עצמו במה שמבואר בח"מ סי' כ"ח שצריך שלשה מומחים וכו' וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדין כאילו קיבל עדות שקר וכו' והבין המורה הנ"ל הדברים כפשטן דצריך שלשה מומחים ממש. וזה ליתא כלל דהא מבואר בהדיא בסוף דברי המחבר הנ"ל וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדין משמע הא אותו ב"ד שראוים לדין ראוים לקבל עדות וכבר מבואר בסי' ג' דאם איכא ביניהם חד דגמיר כשרי' לדין א"כ כשרי' נמי לקבל עדות וידעתי שיש לדחוק ולתרץ הלשון. אך האמת עד לעצמו דכוונת המחבר דכל ב"ד הראוים לדין ראוים לקבל עדות ולקמן אי"ה אביא ראי' מן הש"ס וכן משמע להדיא מתשו' הרי"ף ז"ל שממנו מקור דין זה שכתב וז"ל והלכתא קבלת עדות צריך שלשה מומחים ומחדש התחילו הדיוטות לקבל וכו' עד וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדין כאילו קיבל עדות שקר עכ"ל הרי דדוקא אם כולם הדיוטות ואינם ראוים לדין משום דיושבי קרנות פסולים לדין פסולים נמי לק"ע אבל אם איכא ביניהם חד דגמיר דכשירים לדין כשירים נמי לק"ע. אך באורים ותומים סי' ג' כתב דצריך דווקא ג' דגמירי ורצה לחדש סברא חדשה דכך הדבר דבדין י"ל כר"א דס"ל דסגי בחד מן התורה ואפי' אינו מומחה ומש"ה אף עתה מדרבנן סגי בשלשה ואית בהו חד דגמיר אבל בקבלת עדות דמה"ת בעינן שלשה דאל"ה הוי עד מפי עד בעינן דווקא שלשה דגמירי וכסברת הרמ"ה ז"ל [בטור סי"ג] יעו"ש ואני אומר חדא מאן לימא לן דלר"א בעינן ק"ע בשלשה מה"ת דילמא כמו דסגי בדין בחדא ה"נ בקבלת עדות סגי בחדא מה"ת ואי נימא דהוי עד מפי עד קשה הלא שלשה נמי אם מעידים ששמעו מפי עדים הויין עמפ"ע רק היכא דקביעו ומקבלין בתורת ב"ד הויין ב"ד כמ"ש התוס' בב"ב [א"ה אולי כוונתו לדף מ' ע"א ד"ה קיום] א"כ בחד נמי י"ל כן אם מקבל בתורת ב"ד סגי בחד לענין שלא יוכלו העדים לחזור מדבריהם אם מודים שהעידו כן רק שרוצים לחזור עתה מחמת שלא הי' בפני ב"ד אינם יכולים לחזור דחד נמי סגי מה"ת לר"א הן לדין והן לקבלת עדות וכן כתב להדיא הגאון מו"ה העשיל ז"ל בתשובה דלר"א סגי בחד בקבלת עדות ומביאו הש"ך בח"מ סי' י"ז וכן משמע בש"ס ריש סנהדרין דאמרינן שם במשנה הודאות והלואות בשלשה ופירש"י ז"ל דהודאות היינו עידי הודאות וכו' ובתר הכי מוקי ר"א [בדף ג' ע"א] דמן התורה סגי בחד מקרא דבצדק תשפוט עמיתך רק מדרבנן גזרינן אטו יושבי קרנות מש"ה צריכין תלתא דמה"ת כשר בחד בקבלת עדות הודאות והלואות. ולפי"ז מיושבים היטב דברי הרמב"ם ז"ל [פ"ב מה' סנהדרין הל' יו"ד] שכתב ואעפ"י שאין ב"ד פחות משלשה מותר לאחד לדון מה"ת שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ורבנן הוצרכו תלתא ושנים שדנו אין דיניהם דין והקשו כולם דמשמע מזה שפוסק כר"א דסגי בחד מה"ת ור"א ס"ל שנים שדנו דיניהם דין. וא"כ הרמב"ם שפוסק כר"א אמאי אין דיניהם דין. ועוד הקשו למה כתב הרמב"ם [בפ"ה ה"ח] דאנן שליחות דקמאי עבדינן הלא לר"א אין צריך מה"ת מומחים ולמה לן לשלוחותייהו דקמאי. [עי' כ"ז בש"ך ס"ג סק"א] ולי נראה עפ"י מה שכתבנו א"ש דהנה קשה עוד מה שכתב הרמב"ם [שם] דבהודאות צריך דוקא ב"ד ולא מהני אפי' יחיד מומחה מנ"ל הא סברא ותו קשה אמאי כתב אעפ"י שאין ב"ד פחות משלשה א"א דפסק כר"א אמאי אין ב"ד פחות משלשה מה"ת הלא לר"א חד נמי הוי ב"ד כדאמר שם שמואל בהדי' אלא שנקראו ב"ד חצוף וכתבו התוס' [בסנהדרין דף ה' ע"ב ד"ה שנים] דלאו דוקא תרי אלא אפי' חד נמי מקרי ב"ד לשמואל. וגם מנ"ל לרמב"ם כל זה. ולכן נ"ל לומר דהרמב"ם פסק כרבא [בסנהדרין הנ"ל דקא' תרתי קתני וע"ש ברש"י] דעירוב פרשיות כתב כאן וכ"כ בהדי' בהלכות שכירות [פ"ב ה"ח דעירוב פרשיות כתב כאן ומש"ה צריך ג' מומחים מה"ת והא דכתב מ"מ מותר מה"ת לאחד לדון נפקא לי' מהא דאמרינן [בסנהדרין ה' א'] מומחה לרבים דן אפי' יחידי והקשו התו' (דהא) [שם בד"ה ואם הי' על פי' הקונ' שפירש דקסבר אין כאן עירוב פרשיות דא"כ] למאן דאית לי' עירוב פרשיות צריך תלתא ותו הקשו התו' מר"ה דמשמע שם דמה"ת סגי בחד ולכן י"ל להרמב"ם דמה"ת סגי בחד לכ"ע מקרא דבצדק תשפוט וא"כ הוי שני כתובים המכחישין זא"ז דמקרא דאלקים בעינן דוקא תלתא וכאן כתיב בצדק תשפוט דסגי בחד ולא כתיב נמי אלקים ולמאן דלית לי' עירוב פרשיות מתורץ שפיר דבגזלות וחבלות בעינן תלתא ומומחין ובהודאות והלואות בצדק תשפוט סגי אפי' בחד אבל למאן (דלית) [דאית] לי' עירוב פרשיות א"כ בהודאות נמי כתיב מומחין א"כ קרא דבצדק במאי מוקי לי' ולהכי פירש הרמב"ם ז"ל דלעולם לענין הודאה וקבלת עדות בעינן דוקא מומחין ותלתא דבהודאות כתיב אלקים דכתיב כי הוא זה דהיא הודאות. אבל קרא דבצדק תשפוט אתי לאורויי דאעפ"י שאין ב"ד פחות משלשה ומש"ה בהודאות והלואות בעינן דוקא שלשה מ"מ מותר לאחד לדון היינו שיהי' דינו דין אם לא חזר מהודאתו דאי לא קרא ה"א דאסור לדון לפניו דלפניהם כתיב ולא לפני הדיוטות ואין דינו דין כלל וכן כתב להדיא הרמב"ן בחידושיו [בחמש שיטות להר"ן ע"ש] דמה"ת אסור לדון שלא לפני אלקים להכי כתיב קרא דבצדק להורות נהי שאין ב"ד מ"מ דינו דין ולזה א"ש מה שפרש"י (דלא) [דלר"א] לית לי' עירוב פרשיות והקשו התוס' [שם דף ג' ד"ה ומדאורייתא] דלמה לי' לפרושי כן הלא אפילו אית ליה עירוב פרשיות נמי כשר בחד מקרא דבצדק וכו'. אבל לפימ"ש א"ש דגם דלרבא ס"ל הקרא דבצדק רק כיון דס"ל עירוב פרשיות מוקמינן לקרא דבצדק לענין שאר דברים [היינו כנ"ל שיהי' מותר לדון לפני'] ולא לענין הודאות ור"א דס"ל דאפי' בהודאות כשר בחד מקרא דבצדק ע"כ דלית לי' ע"פ ודו"ק. ומש"ה אתי נמי שפיר מה דקאמר הש"ס שם] איכא ביניהו דשמואל דשנים שדנו דלר"א דיניהם דין ולרבא אין ד"ד והקשו המפורשים דמנ"ל הא דס"ל דלר"א ד"ד דילמא גם הוא מודה כיון דאצרכוהו רבנן תלתא אף בדיעבד אין ד"ד אך לפי מ"ש א"ש דכיון דלא אשכחינן דפסלי רבנן בדיעבד רק דאצרכוהו תלתא. וא"כ לרבא דמה"ת אין ב"ד פחות משלשה כלל לענין הודאות ושאר דברים שצריך ב"ד רק שמותר לאחד לדון מחמת קרא דבצדק כנ"ל א"כ כיון דרבנן אצרכוהו תלתא ממילא אין ד"ד כיון דאינן ב"ד כלל אף מה"ת וגם רבנן פסלו אותו. אבל לר"א ס"ל דמה"ת נקראין ב"ד והודאות שלפניהם הוי הודאה נהי דרבנן אצרכוהו תלתא היינו לכתחילה לדון אבל לא הי' כוונתם לפסול אף בדיעבד אם הודה לפניהם ותדע דהא ס"ל להרמב"ם ז"ל באם הודה בהודאה גמורה הוי הודאה וע"כ ל"ל הא דכתב הרמב"ם ז"ל דלא הוי הודאה בפני שנים אלא דוקא בפני שלשה היינו היכא דלא ידעינן אם הי' בדרך הודאה גמורה רק דאם הם ב"ד ע"כ היתה הודאה גמורה דאין דרך להשטות בב"ד וכו' כמבואר בסי' פ"א וא"כ לר"א בשנים הוי ב"ד נהי דרבנן אצרכו תלתא גבי דין אטו יושבי קרנות דפסולי לדין דלא גמירי אבל הודאתו שהודה בפניהם כיון דהוא סבור שהם ב"ד א"כ הודאתו הודאה גמורה ולא להשטות וכו' ומהני אפו' באמת אינן ב"ד וא"כ ע"כ ס"ל לר"א דבדיעבד הודאתו הודאה ורק לכתחילה אצטריך תלתא אבל לרבא דס"ל דלענין הודאה בלא"ה מה"ת אינן ב"ד כלל ורק דמותרים מה"ת לדון לפניו וכיון דרבנן אצרכוהו תלתא אף בדיעבד אין ד"ד וא"כ הרמב"ם דפסק כרבא שפיר פסק דנהי דמותר מה"ת לאחד לדון מ"מ כיון דאינו ב"ד ורבנן אצרכוהו תלתא שוב אין ד"ד כלל: