שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 93

היוצא לנו מכ"ז כיון דבתשו' רשב"א מבואר להדיא דהודאה אינו קנין וכן הרבה הראשונים כתבו כן בפירוש מביאם בספר בני יעקב הנ"ל ולא מצאנו לאחד מגדולי הראשונים שיאמר דהודאה היא קנין זולת התוס' ב"ק [הנ"ל] בוודאי אין לנטות מהדבר דהודאה הוא רק בגוונא שיכול להיות כן אבל בדבר שגלוי' לכל שאינו כן אין בהודאתו ממש וא"כ לפי"ז בנ"ד לכאורה אחרי שגלוי לכל שלא הי' מגיע מעולם מהגאון החסיד ז"ל לחתנו א"כ אין בהודאה ממש. אך באמת לפי דמבואר בתוס' ב"ב גבי אבעי' דש"מ שהודה [שם דף קמ"ט הנ"ל] מבואר גם שגלוי לכל שאינו כן מהני הודאה כמו גבי איסר גיורא שהי' גלוי לכל שהמעות אינו של רב מרי ורב מרי בעצמו ידע כן אעפ"כ אהני ההודאה וצ"ל כיון דעכ"פ יכול להיות הדבר באיזה אופן רחוק שיהי' מהני הודאתו כמבואר בספר בני יעקב דאפי' בדרך רחוק אמרינן דהוי הודאה דכן הי' כדבריו יעו"ש וכן ה"נ יוכל להיות שהקנה לו מעות ע"י אחר כמ"ש כן גבי הודאה דאיסר יעוין בדבריהם ובלא"ה כי אין לנו לזוז מפסק הש"ע [סי' מ'] המחייב עצמו בדבר שאינו חייב הגם שידוע לכל מ"מ מחייב מטעם הודאה והא כבר הוכחנו דאגרת כזה הוי הודאה וא"כ שפיר התחייבו יורשי הגאון המנוח ז"ל וא"ל דמה שכתב באגרת מה שמגיע לך אין כוונתו על הודאה רק על התנאים הראשונים כדרך לשון בני אדם שקורין לזה ג"כ לשון מגיע ז"א כלל דאנן בתר לשון הודאה אזלינן וכיון דלשונו הוי לשון הודאה נתחייב בו זולת אם נוכל לתלות בטעות וכבר הוכחנו דבאדם גדול כזה לא תלינן בטעות לכן הוי שפיר הודאה וא"ל דלמא פרע חדא דהוי תוך זמנו ואפי' לדברי הש"ך בסי' ע"ח [ס"ק י"ב] גבי קונטריסים מ"מ נ"ד לא דמי כלל [לזה] דהא שלח לחתנו תמיד לאחר זמן סך מסוים ולא שייך סברא דטרוד כמבואר לכל יושר מבין גם בלא"ה הלא גלוי וידוע לכל שלא פרעו וכן היורש בעצמו יודע זאת ולכן גם על מה שעבר הזמן אינו יכול לומר פרעתי ועכ"פ יקבל בח' שחושד להמקבל מתנה הנ"ל שנפרע אבל על מה שלא הגיע זמנו בוודאי חייב לשלם ולא מהני שום דבר. ומה שטוען שדרך הגאון המנוח ז"ל שלא לחייב א"ע רק שקיבל ע"ע שלא בדרך חיוב אם יעלו סכום הנדבות לחלק חמישי ממעות הניתן לו בעד קמיעות וש"ד בוודאי אין בדבריו אלו ממש כמבואר לכל מבין דלא אזלינן בהודאה וחיוב בתר אומדנא כמבואר בתשו' מהרי"ו ומביאו בח"מ בא"ע [סי' צ' סק"א ובב"ש] הל' קידושין [סי' נ"ב סק"י ובסי' צ' סק"ד ובסי' קי"ד ס"ק י"א] וכן פסקו כל האחרונים דבדרך הודאה לא מהני האומדנא דפוסק לבתו אשר היא אומדנא גדולה כמבואר בש"ס [כתובות מ"ז] יעוין בספר בית יעקב הל' כתובות להגאון מהר"י ז"ל [בעל חות דעת בסי' צ' באהע"ז] לכן נראה ברור דחייב לשלם. ומה שטען שלא דקדק היטב בכתב ידי הסופר ז"א כלל כיון שהדברים הנ"ל המבוארים בשאלה המה סמוכין תיכף להחתימה בודאי קרא היטב ובפרט שגלוי' לכל שהגאון המנוח הנ"ל אף שהי' זקן לא כהו עיניו והי' רואה למרחוק וקרא כתבים בלא בתי עינים שקורין בריל ממרחק וגם שפיר העד שדקדק היטב וגם עדות שבע"פ הנ"ל ראי' לזה הוי כהודאה בתר הודאה. היוצא מכ"ז דלפע"ד ברור שחייב היורש לשלם ממה שהניח אביו המנוח לנכדו הנ"ל: סימן ב

נידון אשר נשאלתי בא' שנתפשר עם חבירו בעד טו"ת שביניהם ליתן סך חמשה מאות ר"כ או חלק שמינית ריוח מעסק הידוע עפ"י שיבורר הריוח והחשבון ע"י הנבררים פ' ופ' וכתבו בזה"ל הברירה ביד פ' ליתן חמשה מאות ר"כ או חלק ריוח כנ"ל בעד הטו"ת וכשיתן החשבון מחלק הנ"ל אזי לא יצטרך ליתן החמשה מאות ר"כ ובפירוש הותנה באם לא יציע פ' הנותן החשבון בזמן פ' אזי יותן דעקרעט על חמשה מאות ר"כ להצד שכנגדו והנה א' מהנבררים שבק לן חיי ולכן [טען] הנותן לומר שהוא פטור מהכל כי דעתו הי' רק ליתן חשבון מחלק שמינית וכיון שנאנס בזה שמת [אחד] מהנבררים א"כ אדעתא דהכי לא נתחייב וגם משבועה פטור כי כן הותנה בתחלה להיות פטור משבועה הגם שלא דיבר הטוען עם הנטען פא"פ אך דיבר כן בפני המתווכי' השלום שעיקר שלא יהי' ביניהם שום שבועה [ויהי' נאמן] בדיבורו הקל [וכעת] אומר שהי' היזק מהעסק כי גניבות הרבה הי' לו זה תוכן טענות הנתחייב הנ"ל והנטען טוען כיון שכן קבלת ע"ע ליתן ה' מאות ר"כ רק באם שתברר שתהי' פטור וכעת אם אין רצונך לברר בעדים ובפני ב"ד יתן החמשה מאות ר"כ ויתר טענות שביניהם אשר אין מהצורך כ"כ לגוף הענין:

הנה מקודם [נראה] שלא הי' כאן רק קנין אתן שכ"כ בכתב הפשר שהברירה ביד פ' ליתן ואח"כ כ' כ"ז קבלו [כו' א"כ הוה] קנין אתן ולא מהני לדידן להוציא ממון. אמנם באמת נראה מתוך לשון הכתב שהמתווכי' הבוררים עשו זה הפשר ורק שהצדדים חתמו ג"כ לחזק הענין א"כ בכה"ג ודאי מהני פסק של הבוררים מה שאמרו תן לפ' וכו' והם קבלו בקנין לקיים הפסק של הבוררים ובכה"ג ודאי מהני הקנין דהרי היכי שמוכח שלאו קנין דברים הוא כגון במעכשיו וכיוצא מהני קנין אתן כמבואר בש"ע סי' רמ"ה וא"כ בודאי ה"נ מהני גם זה פשוט דפשרה הוי כמו מכר ובמכר כגון שמכר דבר לחבירו וחייב עצמו בקנין ליתן לו דבר פ' ודאי קנה דלא הוי קנין אתן כי זה הוא תשלומי מקחו וא"כ לא הוי זה קנין דברים כלל הגם דמבואר במהרי"ו סי' קמ"ג דשדוכין דמי למקח ואפ"ה כתב קנין אתן לא מהני [ועיין בב"ש סי' נ"א ס"ק יו"ד] המעיין שם יראה דל"כ דהוי כמקח רק לענין שהי' לו לפרש וכו' אבל בודאי אין הדבר הסכום המחייב עצמו תמורת השידוך אבל בכאן בפשרה דזה הוא חילוף מה שמוחל לו טענתו אשר עליו ודאי לא שייך קנין אתן. שנית יש לעוין האיך יכול לחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם בשלמא שאר שותפין כתב הראב"ד הטעם אגב דצייתי אהדדי גמרי ומקני [עיין בחו"מ סי' קע"ו ס"ג וסי' ר"ט ס"ח] אבל בכאן שאינו רק כמחייב עצמו במתנה או תשלומי דמי הפשרה בדבר שלב"ל דודאי דלא מהני. והנה ראיתי ברמ"א [בחו"מ סי' קע"ו ס"ג] שכ' דאם קיבל למחצית שכר עיסקא וחייב עצמו בכל הריוח שבא לידו דהוי דשלב"ל אך שכ' שם דמהני הקנין ולכאורה תמוה מאד הא בדשלב"ל לא מהני קנין ושם במרדכי במקור הדין נראה דלאו מטעם דשלב"ל בא עליו דאולי הוא ס"ל דיכול לחייב עצמו בכה"ג ורק משום שהוא אסמכתא וכתב דל"מ רק אם קבל בקנין. הן אמת שדבריו תמוהים דהא לאסמכתא ל"מ קנין לדידן וגם מאי אסמכתא הוא זה הא אינו סומך על שום דבר ולפע"ד דכוונת המרדכי דהוי פטומי מילי לאסמוכי בעלמא אמר לי' שיתן לו כל מה שירויח ולכן אם קיבל בקנין מהני דנראה דלא פטומי מילי הוא רק לאמת מקיים קנינו אבל הרמ"א דאיירי לענין דשלב"ל שהביא מקודם דיעות חלוקות אם מהני בשותפי' וכ' עליו לבסוף אבל (בא' עוסק דהוי) [מי שנותן לחבירו מחצית שכר עיסקא ומתנה שיתן לו כל הרווחים שיגיעו לו כו' אינו אלא] כמתנה בעלמא ול"מ לכ"ע בדשלב"ל א"כ למה יהני קנין ואפשר לומר כוונתו קנין המועיל כגון קנין הגוף שמשעבד גופו לזה וא"כ בנ"ד שחייב עצמו ליתן ריוח בדשלב"ל בודאי ל"מ קנין. אך באמת כבר כתבתי שהוא פשר מהבוררים שפסקו כן ליתן בעד הטו"ת שביניהם יתן פ' סך ה' מאות ר"כ או שיוכל לפטור עצמו בחלק הריוח דודאי לא הוי כנותן דשלב"ל דאדרבה בזה התנאי פטור מהחיוב ה' מאות ר"כ דזה ודאי מהני ופשוט. וגם אם נאמר שאין זה דברי הבוררים רק שהם חייבו עצמם בעד הטו"ת שהי' לו לפ' עליו שיתן חמשה מאות ר"כ או הדשלב"ל בודאי נתחייב וכמבואר בקצות ובנתיבות [סי' קע"ו] ובמחנה אפרים דמחייב בעד איזה מקרה בדשלב"ל כגון שפוסק לו פירות דקל בעד מקחו שמחוייב ליתן לו דמי שווי' וה"נ ודו"ק:

עתה נבא לבאר טענות פ' שטוען שהוא פטור מחמת שמת א' מהנבררים שסמכו עליו בחשבון. הנה לפי מה שהצענו לעיל שהי' זה פשר דהוא כמכר שנתחייב בעד תביעות פ' ליתן סך ה' מאות ר"כ או שיברר בחשבון עפ"י הנבררים ריוח חלק שמינית הנה גם שעתה אנוס בזה מ"מ לא נפטר מה' מאות ר"ל כי מה לו לזה לאונסו כ"ז שאינו מברר החשבון החיוב של ה' מאור ר"כ בתוקפו וכן מפרש בהדי' בכתב שאם יברר לא יצרך משמע שכ"ז שלא יברר יהי' מאיזה טעם שיהי' החיוב במקומו ומה שרוצה ר' פ' לבטל הפשר הראשון בודאי א"א לבטלו במה שכבר נתחייב בקנין וטענות אונס לא מהני לאפקועי זכות חבירו שמקדם עליו בעד שמכר לו תביעתו. ולפע"ד זה פשוט מאד גם כי לא מצינו לו פטור על ה' מאות ר"כ כי מה שאומר שרצונו לברר רק שאנוס שמת הנברר שסמכו עליו ובפני ב"ד אינו יכול לברר זה דבר שאינו כי מאן יימר לן שכן הוא דלמא גם אם הי' חי הנברר הי' נותן הה' מאות ר"כ כי לא הי' יכול לברר שלא הי' כ"כ ריוח וכל היכי שלא ברי אונסו בודאי לא יוכל לבטל הפשר וגם כי לפי הנראה שזאת הי' עפ"י בוררים בודאי ל"מ שום טענה רק שיתן ה' מאות ר"כ או שיבורר בעדים שלא הי' ריוח על חלקו כנ"ל ברור. ולענין השבועה נלפע"ד אם נוכל לומר שפטור מה' מאות ר"כ הגם שז"א אך גם אם נימא שהי' הדין כן מ"מ דמי עכ"פ למי שאמר לא' אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' ומתו שבודאי צריך עכ"פ לפורעו בעדים [כמבואר בחו"מ סי' ע' ס"ד] הגם שהט"ז ז"ל כתב דנאמן לומר פרעתי בינו לביני הן אמת שדבריו סתומים מאד והנתיבות שם [סי' ע' סק"ג] משיג עליו שם אך נם לפ"ד התם כיון שא"א לקיים התנאי חזר הדבר לד"ת שנאמן לומר פרעתיך ובשבועה כן ה"נ חזר הדבר לכמו שהי' כיון שמת הנברר שעליו האמינו חזר הדבר לדינו שנאמן ע"י חלק השמינית כמו שאר השותפים ובשבועה. ומה שאמר שמחל לו השבועה הנה הרואה יראה שהוא בעצמו אומר שלא פטרו חבירו כלל רק הבוררים המתווכי' אמר הוא בפניהם שאין רצונו רק שלא יהי' שבועה ואולי לא הגידו המה דברים האלו לצד שכנגדו ובכתב אינו מבורר כלל א"כ הסומך על נאמנות של אחרים בודאי כיון שכ' סתם והוא לא יוכל להכחיש בבירור שהי' לו מדובר עם שותפו לפוטרו משבועה א"כ בודאי חייב שבועה וגם אפי' אם פטרו מ"מ כיון שנתחדש ענין חדש שמת הנברר ע"ז לא האמינו ומה שאומר פ' שאומדנא דמוכח שלא נכנס בעסק זה רק כדי שלא יהי' שום שבועה אינני רואה אומדנא שיהי' נראה לכל העולם די"ל דגם אם הי' יודע שיגיע לאיזה שבועה הי' נכנס בפשר מכמה טעמים וכיון שבודאי אינו אומדנא דמוכח לכל העולם לא מהני אם אינו מתנה עם הצד שכנגדו פא"פ מה שלא הי' זה בנ"ד ולכן חייב לישבע שלא עלה ריוח חלק שמינית גם אם ישבע ידוע לב"ד שהגניבות שנגנב אינו חייב בהן פ' מחמת שהדבר אינו שלו כלל ירק שפ' נתחייב ליתן לו ה' מאות ר"כ או חלק ריוח אבל אין לר"פ שום זכי' בגוף החפצים א"כ מה שנגנב נגנב רק להעוסק בהעסק שהחפצים שלו אבל פ' המקבל הריוח יקבל הריוח מה שהי' מהעסק זולת הגניבה כי מה לו במה שלא שמר חפציו וז"ב לפע"ד. ומה שכ' ידידנו הרב מ' וואלף כי בכה"ג כ"ע מודו שנאמן לומר שמחל לו הנה הרואה יראה שאינו טוען כלל שמחל לו רק שהוא דיבר בפני המתווכי' שאינו רוצה רק שלא יהי' שבועה ביניהם ובודאי לא מהני כאשר הארכתי. וגם מ"ש ידידי הרב מהר"ר פנחס ג"כ נכלל בתשובתי על דבריו ורק מה שנפלאה בעיניו דברי הקצות שמביא ראיה שצריך שבועה בשומר שאמר הנח [כמבואר בחו"מ סי' רצ"ו ס"ז] ולמה לא הביא דברי הש"ע בשומר שכופר שצריך שבועה לפע"ד דאי מהתם הו"א כיון שהכפירה בעיקר הדבר שאמר לא קבלתי א"כ אין הטענה בעסק השומרים רק טוען ונטען ומש"ה חייב כשאר כופר הכל אבל במודה לו על עיקר הדבר ורק שאומר שלא נתחייב להיות שומר ה"א דהוי כמו שבועה על שבועה לזה הביא ראיה שגם בכה"ג חייב: סימן ג עוד בענין הנ"ל

מכתבו הגיעני והנה מ"ש שהי' תנאי מראובן הנתבע שרק על אופן זה [התפשר] שלא יהי' עוד שבועה וא"כ כיון שנתגלגל הדבר לידי שבועה בטל הפשר הראשון. אתפלא על כבודו מדוע נטה מדרך הישר הלא כבר אמרתי במכתבי הראשון כי זה לא הי' תנאי עם התובע ולא יאמר הוא כלל שכן הי' התנאי ורק שאמר שמחמת שהציעו בפניו שלא יהי' טענות שבועה נתרצה לפשר. הנה זה רק פטומי מילי בעלמא ואין כח בזה לבטל המעשה מחמת דין תנאי ורק מחמת אומדנא אלו הי' אומדנא גדולה אבל כבר גליתי במכתבי שאפי' אומדנא קלה ליכא בזה דאפשר אלו הי' יודע שיתגלגל איזה שבועה הי' מרוצה ולא אמר זה רק להחזיק דיבורו שלא יטילו עליו שבועה בעלילה וכיוצא גם אם יהיבנא למעלת כ"ת סברתו דהוי אומדנא דלא עשה הפשר רק שלא יהא שום שבועה מ"מ הלא מבואר בדברי מעכ"ת שהסרסור אמר לראובן שכן עשו שלא יהא בו שום שבועה דהברירה בידו או לתת חמשה מאות ר"כ או חשבון עפ"י הבוררים אבל שבועה לא יהי' ובאמת כן הוא הפשר וראובן הסכים לזה וכי בשביל שאח"כ אירע אונס שהוכרח לשבועה יתבטל הפשר הא מאונס כזו לא דיברו כלל והדר למילתא דמיתה אונסא דשכיח ואם נימא דהוי אונס דלא שכיח אונסא כמאן דלא עביד [כמבואר בש"ך חו"מ סי' כ"א סק"ג] וא"ל בזה דאלו הוי ידע לא הוי מקנה נפשו בזה הפשר דז"א דהא גבי מו"מ שאירע אונסא לא אמרינן אומד דעת כמבואר בתוס' ב"ק ק"י [ע"ב ד"ה אדעתא ובתוס' כתובות דף מ"ז ע"ב ד"ה שלא] בארוכה סוף דבר ליכא למיפטר לראובן התובע מטעם אומדנא הנ"ל ומלבד זה הלא הודעתיו כי דעתי נוטה שישלם חמשה מאות ר"כ דוקא ולא שבועה כי מה שכתבתי לענין שבועה הוא רק לפלפל בדבריכם שחקרתם אם חייב בגניבה ואבידה אבל לדעתי שחייב חמשה מאות ר"כ כיון שלא קיים התנאי לפני הנבררים ונהי שהי' אונס אונסי' כמאן דלא עביד כאשר בארתי שם וא"כ אי' איפוא השתא בעי מר למפטרי' מחמת תנאי ואומדנא שלא נחית לפשר רק שלא יהי' שבועה הא באמת אין כאן שבועה רק ממון ממש ותו גם אם הי' מקום לומר שישבע כמה הי' ריוח והי' האמת כדברי כ"ת שהוא אומדנא מה שלא כן האמת כנ"ל רק אפי' יהיבנא למעכ"ת כל סברתו מ"מ הלא לפי דברי שמעון התובע אם יודה הנתבע לדבריו לא יהי' שבועה וע"ז גופא טוען לי' בברי אם הי' מברר דבריך בפני הנברר שנפטר הי' מזכים אותו ורק עתה מכחש וא"כ מגיע לו ע"ז שבועה (ודמי האי מילתא להרי את מגורשת ע"מ [שלא] תנשא לפ' יעו"ש [א"ה עיין לקמן סי' ה']) היוצא לנו מכ"ז שראובן הנתבע מחויב לשלם ה' מאות ר"כ בבירור גם מ"ש מעכ"ת שהי' קנין שלא בפני הבע"ד אתמה איך אשתמיט מיני' דמר בפשר שבין בע"ד אהדדי א"צ קנין [כמבואר בש"ך חו"מ סי' י"ב ס"ק י"ב] ומבואר בתשו' מהרמ"מ משום דמחילה א"צ קנין וא"כ שוב נתחייב שכנגדו בהחיוב נגד המחילה שעשה חבירו וגם נראה דלא בעי קנין רק בשטר סגי בחייב אני לך וזה שנכתב ביניהם לא גרע מואני ערב דס"ל לר"י דמחייב עצמו והכי קיי"ל [בחו"מ סי' מ' ועיין חו"מ סי' קכ"ט] ומלבד זה הלא קבלת קנין שלא בפני הלוקח ל"מ משום דהדרא סודר למרי' וכ"ז בשלא נכתב הקנין בשטר אבל כשנכתב שקיבל בקנין עדיין שם קנין עליו דהא אפי' באמת לא קבל קנין כלל הוא כקבל משום הודאת בע"ד וא"כ כיון שהפשר נשאר ביד שליש הוי כאלו קבל אז קנין מחדש וע"כ צריך אני לומר כן דאל"כ יקשה עליו מר"א [)דס"ל בב"מ דף י"ג וכן קיי"ל בחו"מ סי' ל"ט סי"ג] דאין כותבין שטר בלא מלוה רק בשטר קנין הא דלמא לא ילוה לו והדרא סודר למרי' ואי דרש"י מפרש [בב"מ שם] דהקנין הוא בין ילוה או לא המעיין בפ"י [בחלק ה' בחידושיו] על הטור יראה בהדיא דלאו חיוב ברור הוא רק לאחר שמטי לידו והנה א"כ הדרא סודר למרי' וביותר דקשה לשיטת הפוסקים דגם במתנה הוי חוב דשונא מתנות כמבואר בח"מ [סי' רס"ט ס"ה ועיין בסמ"ע סי' רמ"ג סק"ב] האיך יפרנסו דברי הר"א [בב"מ שם] הא הוי קנין שלא בפניו וחוב הוא דדלמא לא ירצה ללות ושונא מתנות יחי' וא"כ בשעת שמלוה לו או שמקבל המתנה אז הדרא סודר למרי' וא"כ הוי מוקדם א"ו כיון שכתב הקנין בשטר לא אמרי' דהדרא למרי' וז"ב. אך בנ"ד א"צ קנין כלל ומ"ש מעכ"ת על הגניבות אתפלא על דיין מצויין כמותו יאמר זה וכי אם נגנב מראובן הנתבע כמה אלפים ר"כ שהזמין לזה העסק יאמר שחייב שותפו היעלה זאת על לב אדם וא"כ [איך] אתה נותן דבריך לשיעורי' ומאימת הוי הזמנה לשותפות שיתחייב בגו"א ובודאי אין הכוונה רק על חלק ריוח ממה שנתן על מטרייאלין וקנה בהם ונתנם לשפיטאהל אך מה שדרך [הנהיג] לפחות נותן כנהוג המדינה אבל יתר מהנהוג פטור: סימן ד עוד בענין הנ"ל

מכתבו הגיעני והנה ידידי לא ידעתי מה הגיע אליו לעקש ככה בראשון מ"ש דהוי כפשר בלא קנין מחמת שנעשה שלא בפני בע"ד ולכן יוכל לומר קים לי הנה את הנתיבות ושערי משפט לא ראיתי ועתה כאשר עיינתי בהם ראיתי שדברי הנתיבו' [בסי' י"ב סק"ד] המה כספר החתום לא ידענו מה כוונתו ודברי שערי משפט [בסי' י"ב] מכוון לדברי ולא הניח מעולם זה בצ"ע ובאמת אינו צ"ע כלל כי פשוט כאשר כתבתי במכתבי הראשון כיון שהמחילה כבר נתקיים ממילא נתחייב שכנגדו וזה ברור מאד. גם מה שכתבתי כיון שהוא בכתב בודאי הדבר פשוט מאד דבשלמא בשאר קנין אמרי' דהדר סודר למרי' אבל כאן באמת לא הי' קנין כפי מנהג העולם ורק הכתיבה הוי כקבלת קנין וזה הכתב נשאר ביד הבוררים הוי כקיבל עתה מחדש בקנין דזה לא הדר למרי' ולא הדרי וזה ברור למבין:

גם ראייתי משטר אקנייתא היא נכונה מאד וכבר הארכתי מזה בחי' בבא מציעא וכל דחיות שכ' מעכ"ת אינם כולם לפי אמתת הסוגי' ואין עת להאריך כי כאן בחת"י ודאי לא אמרי' דהדר למרי' וגם בלא"ה הוי כחייב אני לך מנה בשטר ומעלתו דחה זה בדחי' בעלמא דלא הוי חיוב הלא הודאה בעלמא סגי ובפרט שכתב בעד זה שפטרנו משבועה אתן לו כך וכך בודאי דמהני בשטר יעוין בתוס' פרק בתרא דב"ב [דף קע"ו ע"א ד"ה והלכה] וגם לא ידעתי ידידי הלא שטר חתימת ידו בפשר לפנינו וכי בפטומי ודברים בעלמא נימא שלא [הי'] הקנין בפני בע"ד דלמא לאחר שהשוה עצמם עם הנתבע שימחול שבועתו והגידו לו אופן הפשר הלכו והגידו לתובע שנית מה שמחל חבירו התביעה וא"כ נתרצה ונמחל כבר דזה מהני שלא בפני בע"ד ועדים כשרים כשיעידו היכן הי' המעשה אינם בפנינו ולכן בודאי שהפשר בתוקפו ובדברים בעלמא לא פסלינן שטר מעלי' ומה שמתעקש שוב בהגלוי מילתא לפע"ד אינו גילוי מלתא כיון שלא הי' בפנים אל פנים וראה הכתב בסתם וחתם עליו אינו אלא פטומי מילי. וגם אפי' יהיבנא למר סברתו דהוי גילוי דעת הלא כבר נעשתה עצתו ולא פסקו עליו שבועה כאשר בארתי בארוכה במכתבי הראשון. ומ"ש דהוי מטבע אתפלא מאד איך השיא לבו לזה וכי אם ימכור א' לחבירו דבר וחבירו יתחייב בקנין ליתן עבור זה סך פ' וכי לא יתחייב משום דמטבע אינו נקנה בחליפין וכי מעות הקנו לו הוא התחייב עצמו לסך מעות כזה ויעויין בנ"י ב"מ [בפרק הזהב דף מ"ז] (ובפ' השוכר) ובקצה"ח [סי' ר"ג סקכ"ג וסק"ד] ובמח"א וגם פוק חזי בשוקא והנה לפי דעתי [נטה] אחר איזה ענין לא ידעתי מה כי לא נחשד אצלי ח"ו לשום דבר רק אולי הנצחון גברה אליו לומר דברים אשר נגד המוחש והשכל ולכן הדבר ברור שהנתבע נתחייב לתת חמשה מאות ר"כ בלא שום דחי': סימן ה עוד בענין הנ"ל