שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 9

הנה מה שכתב [מו"ח הברוך טעם בדין עדל"ת פ"א] ראיה לדברי פר"ת דא"צ בעידני' ממש ממס' ביצה [דף ח' ע"ב] דאמרינן הא ל"ק בעידנא דכתיש מכסה אעפ"י שוודאי לא נכסה ממש בשעת הכיתוש עכ"ל. ולפ"ד ל"ד כלל דהתם במיתת ב"ד דמיירי הרשב"א [ביבמות דף ו'] דהמצוה היא והומת וא"כ שפיר קאמר הרשב"א ז"ל דאילו בשעת ההבערה ובישול דאז עדיין לא נתקיים והומת שהיא המצוה אבל בכיסוי ודאי המצוה אינו רק שיפזר עפר על הדם וממילא יהי' נכסה וא"כ בשעת מעשה הכתישה שכותש ע"ג הדם מקיים המצוה דוכסהו ולפ"ד זה פשוט וגם דברי הגמ' יש ליישב שם בפשיטות דמקשה הא ל"ק דבעידנא דכתיש מכסהו אלא הא קשיא הא יו"ט עשה ול"ת די"ל דזה כוונתו דהנה לכאור' קשה כיון שיש עשה לפנינו בודאי וכי מספק דלמא יכתוש יבטל המצוה ואי תימא דרבנן גזרו כן כמו בשופר וכיוצא זה ודאי ליתא דהיכן מצינו שגזרו כן גבי כיסוי ויעויין בר"ן ר"ה [רפ"ג] שאין שייך לגזור רק בשופר ולולב יעו"ש:

אולם פשוט הדבר אם הי' כאן בודאי עשה הי' שייך לומר וכי מספק תבטלנו אבל לפי דעת הרמב"ם ז"ל [ה"ש פי"ג הי"ט] שכ' דעשה ול"ת דוחין העשה וא"כ יש כאן ממילא ספק אם יש כאן עשה דדלמא יכתוש ואז העשה ול"ת דיו"ט דוחין העשה ולא יהי' כאן עשה כלל אמנם זה פשוט דבעינן בעידנא וע"כ לא הי' יכול הגמ' מתחלה להקשות יו"ט הוי לי' עשה ול"ת די"ל כיון דיש כאן עשה ברור לכסות ומספק דלמא [יכתוש] באים לבטלו אל תבטל ודאי מכת ספק ואי דאם יכתוש ליכא עשה כלל ז"א דהא אינו בעידנא והלאו כבר עבר והעשה יקיים אח"כ ולא הוי בעידנא שידחה הל"ת ועשה לעשה דכיסוי ולכן פריך הגמ' מקודם [דלא הוי בעידנא וכיון דמתרץ דהוי בעידנא שפיר פריך א"כ יו"ט עשה ולא תעשה] ולפע"ד נראה ליישב קו' פ"י בביצה [דף ז' ע"ב] שמקשה על רש"י שפירש [בדף ז' ע"ב] מדמצריך ר"י דקר נעוץ ש"מ דטעמא דב"ש לא משום דעשה דחי לל"ת ומקשה הפ"י דלעולם טעמא דמתני' משום דדחי העשה לל"ת ואפ"ה חפירה אסורה דלא הוי בעידנא אבל כתישה שרי דהוי בעידנא יע"ש ולפעד"נ דהנה לכאורה קשה הא גומא הוי מלאכה שא"צ לגופא ולמה אסור לחפור אך י"ל דס"ל כמ"ד בשבת (ק"ז) [ק"ו] דמצוה מחשבו לצריכה לגופא ולפי' אסור וא"כ ל"ק קו' הפ"י ז"ל דכיון דאין האיסור מדאוריי' רק משום המצוה א"כ ידחי העשה לל"ת דהוי כמו בעידנא דזולת המצוה ליכא ל"ת כלל ומש"ה פירש"י ז"ל שפיר דר"י ע"כ ל"ל משום דחי' לפ"ז קשה מאי מתרץ הגמ' כדר"א ופי' התוס' [דף ח' ע"א] משום מלאכה שאצ"ל הא המצוה אחשבי' לצריכה לגופא וי"ל עפ"י מאי דאקדים מה דקשה בהאי סוגי' דאמר ר"י והוא שיש לו דקר נעוץ ופירש"י דהוי חפור ועומד והקשה הגמרא והא בעי כתישה ומתרץ בעפר תחוח ומקשה הא עביד גומא ומתרץ כדר"א דאמר החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור והנה הסוגי' תמוה למאד כיון דלפירש"י ז"ל הדקר נעוץ הוא משום חפירה וכיון דלסברת המקשן דגם בדקר נעוץ איכא חפירה תיכף הוי לי' להקשות דקר נעוץ נמי איכא חפירה ואמאי הפסיק בקו' דבעי כתישה וכשמתרץ לו בעפר תחוח אז הקשה הא איכא גומא והא ליכא למימר דבעפר תחוח יש יותר גומא גם דאיכא דקר נעוץ מבעפר קשה דלפי פי' התוס' לא מיירי בתיחוח לגמרי כמבואר למעיין גם קשה כיון דמותר בדקר נעוץ משום דר"א הנ"ל בלא דקר נעוץ יהא מותר מה"ט והנה הרא"ש פי' הטעם משום מוקצה וזה לכאורה אין לו שום רמז בגמ' ובפרט לפי' רש"י שפי' בהדיא משום חפירה ולכן נראה לתרץ דהנה באמת קשה לפי דברי המג"א [שי"א ותצ"ח] דמותר לשלוף בשבת דקר נעוץ במקום דלא שייך אשוויי גומות ואסור לתחוב דעושה גומא א"כ מאי פריך הגמ' הא עביד גומא הא מותר להוציא דבר התחוב גם שיתעבד גומא וכן מבואר בהדי' בשבת [דף קי"ג] שמותר להוציא העמודים ולכן נ"ל דהנה הטעם שמותר להוציא ואסור לתחוב הוא כך דבאמת מלאכה שאצ"ל מותר מה"ת והיכא שיש עוד צד היתר מותר לכתחילה כמבואר בשעה"מ הל' יו"ט והנה בהתחיל במלאכה בע"ש וגמר בשבת אינו רק מדרבנן וא"כ מלאכה שאצ"ל ג"כ דרבנן ובצירוף תרווייהו מותר לגמרי אפי' מדרבנן מש"ה מותר להוציא משום שהמלאכה התחיל מע"ש ובצירוף דהוי מלאכה שאצ"ל אך לשמואל דס"ל בשבת דבבונה חייב משום מכה בפשיט וא"כ בגומא דהוא (בשבת) [בבית] משום בונה יאסור משים מכה בפשיט דזה נגמר בשבת ולא הוי רק מלאכה שאצ"ל ולמה יהא מותר להוציא העמודים לולא הטעם דאשוויי גומות אך דז"א דהדבר פשוט כיון דהוי מלאכה שאצ"ל לא שייך כלל לקרוא בשם מכה בפטיש דזה נקרא רק על גמר מלאכה אבל זה דאינו מלאכה כלל לא שייך שם מכה בפטיש ול"ד למלאכה שאצ"ל גם דמותר מה"ת אסור מדרבנן דהוי עלה שם מלאכה רק דהוא א"צ לי' מש"ה אסור עכ"פ מדרבנן אבל מכה בפטיש ודאי לא שייך כיון דאין מלאכה כלל וזה ברור למבין ומש"ה מותר להוציא דליכא רק הבנין מהגומא דהוי בבית משום בונה וזה התחיל מבערב ומש"ה בצירוף מלאכה שאצ"ל מותר והנה לפ"ז א"ש הכא דהוי מצוה ואחשבה רחמנא למלאכה הצריכה לגופא שפיר מקשה הגמ' כיון דהוי מלאכה הצריכה לגופא שייך עלי' מכה בפטיש וא"כ גם להוציא אסור ועפ"ז א"ש מה שמקשה מקודם הא בעי כתישה די"ל דגם המקשן ידע דהוי מלאכה שאצ"ל ורק דאעפי"כ לר"י אסורה מלשחוט לכתחילה כיון דאיכא איסורא מדרבנן ומש"ה לא מצי להקשות תיכף הא גם אם איכא דקר נעוץ איכא גומא הא ליתא דאם נעוץ מעיו"ט מותר להוציא כמו בעמודים שמותר להוציא ואי דהכא הוי משום מכה בפטיש משום דהיא מלאכה הצריכה לגופא דהמצוה אחשבי' זה ליתא דאכתי לא ראוי' כלל למצוה עד שיכתוש ולכך מקשה מקודם הא בעי כתישה וכיון דמתרץ לי' בעפר תחוח דראוי' תיכף לכיסוי א"כ המצוה אחשבי' לצריכה לגופא שוב הוי משום מכה בפטיש גם בדקר נעוץ חייב משום גומא ולזה מתרץ לי' כדר"א וכפי' רש"י משום מקלקל ולזה לא אחשבי' המצוה כמבואר בשבת [דף הנ"ל] ומש"ה מותר דהוי תרתי מלאכה שא"צ לגופא ומקלקל ואי תימא המצוה אחשבי' כצריכה לגופא זה ליתא כיון דמשום מקלקל פטור וליכא שם גמר מלאכה מאי מכה בפטיש שייך ומש"ה לא [הוי] עלה שם מלאכה כלל ומותר אבל לתפור לכתחילה נהי דהוי מקלקל מ"מ ליכא רק מקלקל לחוד דאסור עכ"פ מדרבנן דמשום מלאכה הצ"ל המצוה אחשבי' ומש"ה אסור לכתוש לחפור רק כי איכא דקר נעוץ ודו"ק. וי"ל לזה כוון רש"י משום בונה ולא פי' גם בשדה משום חורש דבחרישה לא שייך מכה בפטיש והי' מותר בדקר נעוץ ודו"ק ועפ"ז מתורץ דברי הרשב"א ז"ל שפסק דאם אין לו רק דקר נעוץ ומוקצה שיותר טוב לכסות במוקצה מבדקר נעוץ דאיכא עלה שם חפירה והק' עליו דבגמ' אמרינן איפכא דפריך אי משום גומא ודאי נמי אלא כדר"א ספק נמי אלמא דמותר לחפור משום ספק כיסוי ואלו מוקצה מבואר להדיא שאסור ולפמ"ש א"ש דבאמת בגומא הוי מלאכה שאצ"ל ומקלקל שמותר לכתחלה לפ"ד שעה"מ שהבאתי ורק למצוה אסור משום דהמצוה אחשבי' לצריכה לגופא ומש"ה אסור מדרבנן עכ"פ לר"י וכנ"ל וא"כ בדקר נעוץ מותר כנ"ל אך עכ"פ איכא עלה שם חפירה ובמוקצה ליכא שום רמז לדאורייתא ס"ל להרשב"א דעדיף לכסות במוקצה דליכא בי' רמז מלאכה לדאורייתא אבל בחפירה נהי דהוא מקלקל ומלאכה שאצ"ל מ"מ [הוי] עלה שוב רמז מלאכה דאורייתא כמבואר בדברי הרשב"א אמנם כ"ז בוודאי אבל בספק יותר טוב לכסות בדקר נעוץ מבמוקצה דבדקר נעוץ ממ"נ אם חייב לכסות התירו בדיעבד כדר"א גם דאיכא רמז חפירה ואם הכוי פטור מכיסוי א"כ ליכא אחשבי' דהמצוה וממילא מותר כדברי שעה"מ אבל במוקצה אסור דדילמא הוא פטור מכיסוי ומטלטל מוקצה שלא לצורך ודו"ק: סימן לא

מה שהק"ל על הרשב"א דכ' בחי' יבמות [דף ו'] דמיתת ב"ד לא הוי בעידנא מה שנותן הפתילה לתוך פיו דהבערה והבישול בא מקודם והשיג עלי' [מו"ח ז"ל] בעה"מ [ס' ברוך טעם] מביצה דאמרינן בעידנא דכתיש מכסה אלמא אע"ג דליכא בעידנא ממש שקודם שנכסה הדם לא מקיים המצוה מ"מ קרי לי' הש"ס בעידנא ודלא כרשב"א ז"ל ולפע"ד ל"ד דהתם המצוה שיכסה ותיכף בשעת הפיזור העפר מקיים המצוה דמה שנכסה אח"כ ממילא נעשה ועיקר המצוה מה שמפזר העפר אבל במיתת ב"ד עיקר המצוה הוא כי יהי' וגו' והומת עיקר המצוה הוא שתמות ובזה שפיר כ' הרשב"א ז"ל דכל כמה דלא מתה לא נתקיים המצוה ודו"ק בזה וגם דברי הגמ' שמקשה במה דקאמר שם הא ל"ק דבעידנא דכתיש מכסה אלא יו"ט הוי עשה ול"ת וכו' משמע דלולי סברת בעידנא לא הוי קשה יו"ט עשה ול"ת ולפע"ד הדבר פשוט דהנה לכאורה לפי סברת הריב"א ז"ל [בתו' חולין קמ"א א'] דעשה דוחה לל"ת גם דאיכא עשה אחרינא בהדי הל"ת ולא נשאר רק העשה וא"כ קשה מאי פריך הגמ' יו"ט עשה ול"ת הא לענין ודאי כיסוי כיון שהל"ת נדחה עכ"פ בודאי (חסר) [איך יחסר] עשה ברור שיש לפנינו מצות כיסוי מספק דלמא יכתוש ויעבור על (המעשה) [העשה] דיו"ט אך באמת חלקו על הריב"א ז"ל ובפרט הרמב"ם ז"ל כ' בהדי' דעשה ול"ת דוחה העשה אלמא דלא כריב"א דהעשה נדחה לגמרי מפני הל"ת ועשה ולפיע"ד אשתמיטתי' דברי הר"מ הללו מהגאון נודע ביהודא בסופו אך באמת דברי הר"מ ז"ל הללו קשין מאד האיך מצינו שעשה ידחה עשה ובכל דוכתי אמרינן מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה אבל לא לדחותו ולא תעשה בודאי אינו דוחה עשה כמבואר בכמה דוכתי אך באמת נכונים דבריו למאד לפי מאי דקי"ל דמצוה הבאה בעבירה אינה מצוה וא"כ כיון דאיכא עשה ול"ת דאמרינן מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה וכיון דאיכא ל"ת בהדי' עדיף האי עשה וכיון דאסור לעשות (המעשה) [העשה] לחודה הוי מצוה הבאה בעבירה ושפיר כ' שהעשה ול"ת דוחין העשה משום דעשה לחודה הוי מצוה הבאה בעבירה אך הא קי"ל דמצוה הבאה בעבירה לא מקרי רק שבשעת המצוה נעשית עבירה וא"כ לא הוי מצי הגמ' להקשו' יו"ט עשה ול"ת דהוי אמרינן העשה דוחה הל"ת והעשה השני הוי רק ספק ובודאי אלים מצות כיסוי דהוי מצוה ועשה ודאית ואי דהעשה לא מקרי עשה משום מצוה הב"ע הא לא הוי בשעת מעשה ממש דהא הכתישה אתעביד מקודם והמצות כיסוי לאח"כ בודאי אמרינן כיון דעשה דוחה לל"ת וגם העשה דיו"ט הוא רק מספק בודאי העשה שלפנינו דמצות כיסוי [דודאי] חסר ולא נדחה לזה פריך הא עשה אינו דוחה לל"ת רק שהוא בעידנא ובלא"ה חסר ל"ת ושפיר מספק גזרו דלמא יעבור על הל"ת ולא הוי בעידנא וכעין שגזרו בשופר שמא יעבירנו ומתרץ דהל"ת נדחה דהוי בעידנא בשעת הכיסוי וא"כ פריך הגמ' כיון דהוי הכתישה בשעת הכיסוי א"כ הוי עשה ול"ת ונדחה העשה לגמרי וליכא עשה כלל ולא שייך לומר דאין לדחות עשה ודאית כיון דבאמת אם יכתוש ידחה העשה לגמרי כנ"ל ולא יהי' כלל עשה ודו"ק: סימן לב דה"ה היקר ונבון משכיל וחכם כש"ת מו"ה שלום כץ נ"י

מכתבו הגיעני והנני להשיבו על קושייתו שהקשה במס' שבת על דברי הש"ס שם דף קל"ב ע"ב וז"ל ל"א מילה דוחה את הצרעת מ"ט דאתי עשה ודחי ל"ת ומאי או אינו דקאמר הדר קאמר אימר דאמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת ל"ת גרידא האי עשה ול"ת הוא ומה אני מקיים ימול בשר ערלתו בזמן שאין בה בהרת ת"ל בשר ואעפ"י שיש שם בהרת תינח גדול דכתיב בהו בשר קטן נמי כתיב בהו בשר בינוני מנלן אמר אביי אתי' מביני' עכל"ה. והקשה מעכ"ת דלדברי התוס' זבחים [דף ל"ג ע"ב] שעשה דכרת דוחה ל"ת ועשה א"כ למ"ל בשר בגדול הלא בלא"ה עשה דכרת דוחה עשה ול"ת את"ק. ולפענ"ד אינו מוצא עשה של כרת בגדול דהנה הרמב"ם בהל' מילה פ"א כתב וז"ל וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול א"ע הרי הוא מבטל מ"ע אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד עכ"ל. וא"כ כ"ז שלא מת אין בו כרת כלל וע"כ לא אמרו ביבמות דמילה הוא עשה שיש בו כרת רק לענין דהוי פירכא דלא נילוף מיני' לכל התורה כולה דעשה דוחה ל"ת די"ל דמילה הוי עשה שיש בו כרת היינו צד כרת כמבואר שם אבל לענין שידחה עשה ול"ת אינו דוחה עשה כזו רק פסח מ"מ שהוא אם לא יקריב יתחייב כרת לכן בא העשה זו ודוחה ל"ת ועשה משא"כ במילה גם אם לא ימול עכשיו ורק לאחר זמן שתתרפא הצרעת ג"כ לא יעבור על איסור כרת א"כ אינו דוחה העשה לעשה ול"ת ושפיר הוצרך הגמ' לומר גדול דכתיב בי' בשר. והנה הראב"ד ז"ל משיג על הרמב"ם הנ"ל וז"ל אין בזה תבלין וכי משום התראת ספק פוטרין אותו מן השמים וכל יום עומד באיסור כרת עכ"ל. ובאמת נפלאים מאד דבריו שכתב דהוי התראת ספק והכ"מ ז"ל דחק בזה. גם דברי הרמב"ם ז"ל תמוהים שכ' דאינו חייב כרת עד שימות ויעוין בכ"מ שמדחיק עצמו ליישב זה וגם במאי נחלקו הא לדברי הכל אם מל עצמו קודם מותו פטור מכרת ואם לא מל כלל חייב לכ"ע ועיקר הפלוגתא לא ידענא טובא ונ"מ לדינא. ולכן נ"ל שי"ל הכל בזה כך ובזו הסברא פליגי דהנה מבואר בנ"י ב"ק פ"ב וז"ל אמר ההחבר ולפי' הרמ"ה ז"ל נ"ל ברור דמי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו ובין כך ובין כך עברה לו השעה שאינו נקרא מזיד ופושע אלא הרי הוא בכלל טעה ולא התפלל שמתפלל שתים לתשלומין וכן מי שנתחייב לחבירו בשבועה שיתן לו מעות יום פלוני ונזכר בעוד היום גדול ואמר בלבו עדיין יש לי פנאי והולך לעסקיו ושכח עד שעבר היום הרי זה כאנוס ומיהו לענין תפלה יש לחוש יותר מפני שאחז"ל לא יעמוד אדם לפני הספר סמוך למנחה ולא לדין שמא יעבור וכיון שזה אינו רשאי לומר אני אעשה ולא אעבור כשעושה ה"ה כפושע כן נ"ל עכ"ל ומביאו רמ"א ביו"ד רל"ב. אולם בש"ע ברמ"א באו"ח מבואר דלא כנ"י בזה ורק דלרמ"ה ז"ל אפי' בתפלה וכה"ג נמי מקרי אונס יעו"ש בסי' ק"ח. והנה הרמב"ם ז"ל סובר דעיקר האזהרה ערל שלא ימול עצמו היינו שעד יום מותו יהי' ערל אז חייב כרת והוי כמצוה שיש לה משך זמן לכן אם בסוף הזמן הוי אונס פטור גם שלא מל עצמו הגם שמתחלה הי' יכול לקיים המצוה מ"מ סמך עצמו אסוף ובסוף הוי אונס וא"כ לפ"ז אם לפני הערל הזה לדחות איזה עשה ול"ת בענין המילה אינו דוחה דהא אין ענין כרת עליו עד לבסוף וגם אם לבסוף יהי' אונם פטור ואין לך אונס כזה שהוא אנוס עפ"י התורה בעשה ול"ת וכיון שעכשיו אין אחריות המילה עליו באיסור כרת רק בעשה גרידא שעובר בכל יום שלא מל אינו דוחה ל"ת ועשה וצריך דוקא בעידנא והראב"ד ז"ל ס"ל כאגודה שפליג על הנ"י ומביאו רמ"א ז"ל שם [ביו"ד] דס"ל דכל מצוה שבמשך הזמן מחויב לעשותו ואם בסוף נאנס חייב על שנתעצל בתחלתו ולכן לדעת הראב"ד ז"ל כיון שהתורה הזהירה וכל ערל וגו' תיכף איסור כרת עליו ואם אפילו יאנס לבסוף חייב כרת על שנתעצל בתחלה וא"כ לעולם עליו איסור כרת ושפיר דחי עשה כזה אפילו ל"ת ועשה אפי' שלא בעידנא ולזה קשה להראב"ד לכאורה דהא עכ"פ לא הוי ודאי עשה דכרת דהא אולי יקיים אח"כ לבסוף יהי' פטור לזה כתב וכי משום התראת ספק פוטרין אותו היינו גם שהוא ספק עליו מוטל לתקן דהאזהרה חל עליו ולא הוי כהתראת [ספק] דילמא יקיים לאח"כ דזה שייך כלפי ב"ד של מטה דגם אפי' עובר אח"כ בשעת מעשה ספק הוי לעדים אבל בב"ד של מעלה ליכא ספיקא ואם אינו מקיים לאח"כ הגם שקודם הי' ספק נעשה כודאי אפי' נאנס אח"כ כיון שמתחלה הי' לו פנאי לקיים וא"כ שפיר מקרי עשה שיש בו כרת כיון שעליו רובץ איסור כרת ודו"ק:

והנה לפ"ז לפ"ד הרמב"ם ז"ל ודאי ל"ק קושית מעכ"ת דאינו מקרי עשה דכרת ואפי' להראב"ד ז"ל ל"ק דהנה כתבתי דכ"ז לסברתו שחולק על הנ"י הנ"ל וסברת הנ"י היא מוכרחת לכאורה בש"ס ב"ק ועיין בטו"ז י"ד אך י"ל דהאגודה ז"ל ס"ל דגמ' דגיטין שממנו הוציא דין זה כמבואר בט"ז שם בארוכה] פליגא אהך דב"ק וא"כ נהי שהראב"ד פסק כהאגודה וכש"ס דגיטין ולא כסתמא דב"ק לא פשיטא לי' להמקשן להקשות לזה פריך אליבא דכ"ע בשלמא בגדול כתיב בשר וק"ל. אולם עכ"ז נראה דבגדול ליכא כלל עשה דהנה מבואר ברמב"ם ז"ל בהל"מ ובס' המצות שאינו מונה רק מצוה אחת על האב למול משמע דליכא כלל מצוה בגדול הגם דמבואר בש"ס והרמב"ם ז"ל גופא דבכל יום עובר במ"ע מ"מ נ"ל דזה הוא רק עשה בא מלאו דוכל ערל זכר או ממה דהב"ד יזהירו ממילא הוא מוזהר אבל אינה עשה בפ"ע שידחה ל"ת כמו פסח ודו"ק. וא"כ שוב ליכא נפקות' שכתבתי לעיל בין פלוגת' הרמב"ם והראב"ד ז"ל ונראה לי דנ"מ אם הוא בגדר איסור כרת לענין לקוברו בין רשעים גמורים או שיהא מקרי חשוד לאותו דבר דהיינו אם לבסוף הי' אנוס במה שלא מל עצמו דלהרמב"ם אינו באיסור כרת דז"ל הר"מ ז"ל הובא לעיל ולהראב"ד הוי כעבר על איסור כרת והוי חשוד ממש עד שיוכשר וד"ל. ד' תצא תרי"ג: סימן לג

הרמב"ם ז"ל בהל' עבודת יוה"כ פ"א הל' ז' כתב וז"ל היו משביעין אותו עיו"כ ואומרים לו אישי כ"ג אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחינו ושליח ב"ד משביעין אנו עליך כו' עכ"ל והנה קשה מדוע שינה ממה דאוקמ' בגמ' דאומרי' לו ע"ד הב"ד אנו משביעין אותך וז"ל הגמ' יומא (י"ט ע"א) לימא תיהוי תיובתא דר"ה ברי' דר"י דא"ר הונא ברי' דר' יהושע הני כהני שלוחי דרחמנא ננהו דא"א שלוחי דידן ננהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי הכי קאמרי לי' משביעין אנו עליך על דעתינו וע"ד ב"ד עכ"ל וא"כ מדוע לא כתב כן הרמב"ם ז"ל והנ"ל דהנה התוס' ד"ה מי איכא מידי כתבו וז"ל תימא דבפ' אין בין המודר מיבעי' לן הני כהנים שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן וקאמר ת"ש טובא התם ולבסוף לא איפשטא ואמאי לא פשיט לה מדר"ה בדר"י דהכא י"ל דלא בעי למיפשט כו' ולי נראה דלעולם פשיטא לי' מדר"ה בדר"י דשלוחי דרחמנא ננהו דאי ס"ד שלוחי דידן דוקא ננהו ולא שלוחי דרחמנא כלל מא"מ כו' והתם מיבעי' לי' אי שלוחי דידן קצת דהוה להו שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן או שלוחי דרחמנא דוקא והא לא מצי למיפשט מדר"ה דאפי' אי שלוחי דידן נמי הוו מקרבי אע"ג דאנן לא מצינן למיעבד כיון דאף שלוחי דרחמנא ננהו עכ"ל וזה מרפסי איגרי חדא דא"כ מאי קשי' לי' לש"ס על ר"ה בדר"י מהא דמתני' דאמרי לי' אתה שלוחינו הא באמת הוא גם שלוחינו אפי' לר"ה בדר"י ורק דהוא נמי שלוחי דרחמנא אבל שפיר יש לקרותו שלוחינו ותו קשה בגוף הסברא שכ' התוס' שהוא ג"כ שלוחינו וקשה למאד דממ"נ אם הפשוט בסברא כדברי ר"ה בדר"י דמידי דאיהו לא [מצי] עביד אינו יכול לעשות שליח א"כ לא מקרי שלוחינו כלל ומאן מחלק הדבר דלחצאין יהי' שליח ומהאיך שמעו התו' לסברא זו. ולכן נ"ל בהקדם הסוגי' בגיטין (דף ס"ו ע"ב) וזל"ה אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן מהו שלח להו תצא והדבר צריך תלמוד מאי אילימא משום דהוי להו מילי ומספקא לי' אי מילי מימסרן לשליח אי לא מימסרן לשליח והאמר שמואל א"ר הלכה כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח ופי' רש"י שם אי לא מימסרן ופסול דהכא מילי בעלמא מסר להו ואינן חוזרין ונמסרי' לסופר ולא דמי למוסר גט לשלוחו שיכול לחזור ולעשות שליח אחר עכ"ל ושם [בגמ'] ואי ס"ל דהאי כתובו כתב ידן היא הא כתב הגט כשר והא"ש הלכה כר"י דאמר מילי לא מימסרן לשליח אמרי אי ס"ל דכתובו כתב ידן הוא נעשה כאומר אמרו ומודה ר' יוסי באומר אמרו כו' יעו"ש בגמ' והנה בתחלת העיון בסוגי' זו קשה למאד דהנה לפי מה דמבואר בפירש"י ז"ל דמילי לא ניתנו להמסר לשליח אבל השליח הראשון בודאי יכול להעשות אפילו דברים ומילי ודלא כמהרי"ט ז"ל וכמו שמחו עליו מאה עוכלי וכולם הסכימו דהשליח הראשון נעשה אפילו במילי ורק ששליח אחר לא יכול למנות תחתיו דמילי אין כח בהם להיות נמסרים לשליח וקשה ע"ז לפי דברי הריב"ש ז"ל סי' רכ"ח שכ' שם וז"ל ועוד י"ל בדרך אחרת דכי ילפי' שלוחו של אדם כמותו מדכתיב בפסח ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל כמותו ממש ילפינן שהרי קרא השליח בשם כל הקהל ואם [כן] השליח כבעלים לגמרי ובגרושין דלא קרא השליח בשם הבעל אלא שריבה הכתוב מושלח שהבעל יכול לגרש ע"י שליח אצטריך רבוי אחרינא לומר שהשליח עושה שליח והשתא לא אצטריך לרבויי בגרושין שהשליח השני יוכל לעשות שליח שלישי ואעפ"י שהדין כן כדאי' בפ' כל הגט משום דכיון דששא"כ לגמרי כדנפקא לן מפסח הרי גם השליח הב' יהי' כמו השליח הראשון לגמרי ויכול למנות גם שליח שלישי וכן לעולם ומדגלי קרא בגרושין שהשליח עושה שליח גם השליח הב' עושה שליח ג' בגרושין כמו בפסח ולא פרכינן מה לקדשים שכן רוב מעשי' ע"י שליח או שכן ישנה במחשבה דגלויי מילתא בעלמא היא וכיון דנפיק לון מפסח וגרושין שליחות בכל התורה כולה אית לן שהוא כמותו לגמרי והשליח הראשון עושה שליח שני ושני שלישי וכן לעולם במידי דליכא קפידא אעפ"י שלא פירשו הבעלים לשליח ראשון שיוכל למנות אחר תחתיו עכ"ל אלמא דאפילו אם נימא שאין כח בשליח לעשות שליח אחר מסברא מ"מ מכח כיון דגלי התורה דששא"כ הרי הוא כמו המשלח גופא ויכול לעשות שליח דשלוחו הוי שליח ראשון דהוא גופו כבעלים וכן שליח הב' להג' כמבואר בדבריו א"כ כיון שהשליח הראשון מהבעל לכתוב הגט נהי שהוא מילי מ"מ כיון שהוא גופא נעשה שליח לכתוב והרי כמותו בודאי יכול למנות אחר דהרי הוא שב לגוף הבעל ממש והוי כמותו וכמו שהבעל יכול לעשות שליח לכתיבה ה"נ השליח שהוא כמותו יכול לצוות לאחר ואינו בכלל מילי שאינם נמסרין לשליח כי לא נמסר כלל דששא"כ וכי גרע מהא דהריב"ש ז"ל דמסברא אמרינן דאינו יכול לעשות שליח אחר כלל דשליחות בכללו אינו בגדר שימסר לשליח אחר אפ"ה כיון שידעינן ששא"כ יכול לעשות שליח אחר דהוי כגוף הבעלים שעושין שליח ראשון ה"נ נימא במילי כיון שהשליח הוא כבעל יכול לעשות שליח שני וצע"ג והנ"ל לומר דזה כוונת הגמ' מילי לא מיימרן לשליח דהנה הפ"י ז"ל הקשה דלמה לי הטעם משום מילי הלא בלא"ה הא הוי עד מפי עד ותירוץ התוס' שתירצו גבי אומר אמרו שהם נעשו שלוחין מפי הבעלים הראשונים ואינם אומרים כלל מפי השלוחים הללו רק שהמה כמו הבעל גופא שעשאם לשלוחים דתירוץ זה של התוס' לא שייך רק באומר אמרו שנתמנו לשלוחים מפי הבעלים אבל במילי שהמה לא נעשו שלוחים רק מפי השלוחים הראשונים הוי עד מפי עד והניח הפ"י ז"ל קושי' זו בצ"ע יעויין בפ' כל הגט בחי' ובאמת לא ראה דברי הרמב"ן ז"ל שם שכ' דאפילו במילי שייך לומר דכיון דהם שלוחי הבעל מה שאומרים השלוחים הראשונים להשניים הוי כמו שהמה שומעים מפי הבעלים דששא"כ יעו"ש ודמי לשליח שמוסר גט בפני עדי קבלה דלאח"כ שנודע שהוא שליח קבלה הוי כמו שהבעל מסר להסופר הגט הגם שאינם יודעים רק מפי עדים אחרים שנתמנו לשליח ולא הוי עד מפי עד שהרי הם יודעים שזה מסר גט וזה נודע לנו שהוי כבעל מחמת שהוא שלוחו ומהני זה כמבואר בהאומר כמ"כ גבי מילי אם אמרינן דמילי מימסרי לשליח אם הי' אפילו לבתר [כן] עדים שהבעל עשאם לשלוחים ממילא הוו העדים האחרים כמו ששמעו מפי הבעלים כיון דשמעו משליחו שהוא כמותו יעוין ברמב"ן ז"ל ששפתיו ברור מללו כמ"ש וא"כ לפ"ז כיון דס"ל דמילי לא מימסרי לשליח ולא הוי דבריו כמו שאומר משלחו דהדברים לא [נמסור] להתמסר לאחרי' בשמו וא"כ שפיר לא קשה על הריב"ש הנ"ל דנהי ששא"כ והוי כמו שהוא ממנה שליח לכתוב הגט מ"מ קשה האיך השליח יכול להעיד שפ' מגרש לאשתו פ' הרי לא שמע מפיו והוי עד מפי עד ואי ששמעו משליח הבעל שהוא כמותו הא לענין דיבורו שיהא נמסר אינו כמותו ונהי שהוא כמותו לכתוב הגט אבל דיבורו אינו כדיבור הבעל וא"כ האיך יכתב שפ' מגרש כיון שלא שמע מפי הבעל ומש"ה שפיר קאמר דמשום דלא נמסר מילי לשליח והוי ממילא עד מפי עד ולהכי לא קשה על שליחות קבלה שיוכל למנות לרוב שיטת הפוסקי' והפ"י הניח דבריהם בצ"ע ולפמש"כ א"ש דבאמת בגוף הדבר דששא"כ יוכל לעשות שליח אפי' בדברים רק בזה פסול מטעם עד מפ"ע וכו' דהא איירי כל השמעתתא שהאחרי' לא שמעו מפי הבעל כמבואר בפ"י ז"ל וא"כ מכל הנ"ל יצא לנו דאפי' במילי יכול לעשות שליח רק דהוי (בע"ח) עד מפ"ע ועפי"ז יתיישבו דברי המהרש"א ז"ל שכ' בד"ה אמר לשנים וז"ל שם אבל מאמר לשלשה כתבו ותנו דתני לי' נמי במתני' לא קשי' להו דודאי לא מצי למבעי' בי' לפי מה שפירשו לקמן דלהכי מבעי' לי' לשמואל משום דס"ל חתם סופר ועד פסול וא"כ כשאמר לשנים כתבו ותנו ה"ל כאלו א"ל אמרו לאחר לכתוב או לחתום עמכם אבל באומר לג' כתבו ותנו לא אמרינן כאלו א"ל אמרו לאחר אלא שאחד מהם יכתוב והשנים יחתמו עכ"ל והקשו כולם עליו דא"כ מאי פשיט הגמ' בעי' בי רב ממתניתי' הא בתלתא בודאי כתבו וחתמו קאמר לדברי המהרש"א ז"ל יעוין בדבריהם ולפמ"ש א"ש דהנה בלא"ה צריך להבין בדברי התוס' שכ' שם בד"ה כתב ידן וז"ל וכשאמר לשנים כתבו ותנו הוי כאלו אמר להם בפירוש שישתתפו א' עמהם לכתוב או לחתום לכך בעי מה רוצה הבעל שיעשו הם עכ"ל דלמה נדו מפשט דברי רשיי ז"ל שעל החתימה ודאי כוונתו רק אם כוונתו על הכתיבה ג"כ או לא ואולם לפמש"כ א"ש דהנה קשה דעל הכתיבה למה לא יוכל לעשות שליח כיון שהוא [הספק] ששא"כ והרי הוא כבעל למה לא יוכל לעשות שליח אחר לכתוב הגט כמו הבעל שעושה שליח והכא לא צריך עדות בכתיבת הגט ולזה כתבו התו' ז"ל דכיון דחתם סופר ועד פסול א"כ הוא בעצמו אינו יכול לכתוב שיהא חתם סופר ועד וכל מאי דאיהו לא מצי למעבד לא מצי משוה שליח וא"כ צריך לבוא רק מכח שנעשה שליח למנות אחר וזה הוי מילי דהוא גופו אינו יכול למעבד תרתי ולא מצי אתי עלה רק שיכול לעשות שליח מכח בעל גופא וזה הוי שפיר מילי שלא נמסר לשליח ולזה נדו התו' מדברי רש"י ז"ל שפי' שעל החתימה ודאי הקפיד שהמה יחתמו רק על הכתיבה לחוד מספקי' אם עליהם הקפיד שיכתבו או שיעשו שלוחים זולתם דלדברי רש"י ז"ל כיון שנעשו שלוחים והוי כמו הבעל גופו ודאי יכולים לעשות אחרים לשלוחים ואי שהמה לא יכלו לעשות בעצמם משום שיהי' ח"ס ועד ומידי דאיהו לא מצי למיעבד לא יכול לעשות שליח ז"א דח"ס ועד רק פסול מדרבנן אבל מדאורייתא כשר וא"כ עכ"פ בעשאו לאחרים שלוחים הוי כשר מה"ת והאבעי' אם אינו גט כלל כמבואר בתוס' ומפרשים וא"ל דהטעם הוא כיון שפסול מדרבנן הוי שינוי בשליחות ואם כתב בעצמו הי' פסול מה"ת ולכן אינו בגדר מצי עביד ומש"ה אינו עושה שליח שני זה ליתא דהכא לא שייך זה דהא הבעל עשאוהו לשליח לזה שיכתוב ויחתום וא"כ שפיר מה"ת כשר אם חתם וכתב בעצמו ומש"ה יוכל ג"כ לעשות שליח אפילו במילי משום ששא"כ וכנ"ל בשם הריב"ש ז"ל ולהכי מפרשים התוס' ז"ל דהאבעי' קאי משום שח"ס ועד פסול והספק הכא אם רצון הבעל שא' מהם יכתוב והשלישי זולתם יחתום או שהמה יחתמו וזולתם יכתבו כדי שלא יהא ח"ס ועד ובזה לא תקשי שיוכל לעשות שליח משום ששא"כ דליתא דהא בדבר שאינו יכול לעשות לא יכול לעשות [שליח] משום ששא"כ וכנ"ל אך כ"ז הוא בשתים אבל בשלשה בודאי יכול לצוות לאחרים אפי' אם הי' כוונת הבעל שהמה בעצמם יכתבו מ"מ יוכלו לעשות שלוחים דששא"כ אפי' במילי וכו' ומש"ה שפיר יוכל להיות גם בשלשה לעשות שליח אחר ומהרש"א לעיל שכ' דבשלשה ודאי צריכים לכתוב ולחתום הוא לדברי הבי רב דהמה ס"ל דבקפידא תלי' מילתא ולא משום מילי שפיר כתב מהרש"א ז"ל לחלק דמסברא י"ל דבשלשה מקפיד על שתיהם אבל לשמואל דס"ל הטעם משום מילי בודאי בשלשה יכול לעשות שליח וכנ"ל ושפיר פשיט הגמ' לשמואל ממתני'. אך לכאורה איפכא קשה דהא בשלשה לפי דבריו לכ"ע יכול לעשות שליח והלא בגמ' משמע דאינו יכול אפי' בשלשה לכ"ע לעשות שליח ועכ"פ באומר כתבו ולדברינו יקשה למה לא יוכל לעשות שליח נהי דהוא מילי הא ששא"כ ולכן נ"ל לומר דע"כ לא אמרינן ששא"כ רק בדבר שצריך מעשיו דוקא כמו בשחיטת קדשים דהמצוה על הבעלים לשחוט וצריך דוקא שחיטה בכוונה והתורה ריבתה ושחטו אותו נגמר ששא"כ אבל בדבר דא"צ עשי' כלל כמו בכתיבת הגט אליבא דר"מ שס"ל אפי' מצאו באשפה כשר א"כ המעשה כאלו אינו ולא צריכה ורק דהתוס' חידשו דהכא שצוה בפירוש גם לר"מ צריך לעשות דוקא כשליחתו עכ"פ לא שייך לומר ששא"כ כיון שאינו שליח לדבר מה כמו קנין וכדומה ולכן שוב שפיר מילי לא מימסרן לשליח אך באמת לר"י אם לא ס"ל כר"מ ורק דבעי מה"ת כתיבה לשמה א"כ צריך דווקא כתיבת הבעל וא"כ שלוחו כמותו ולמה לא יוכל לעשות שליח וי"ל דבאמת בזה גופא מסופק שמואל באומר אמרו דהנה אם נימא דר"י ס"ל כר"מ א"כ מש"ה שפיר מה שפסול אפי' באומר לב"ד הגדול דהוי מילי דלא שייך לומר ששא"כ דהא ס"ל כר"מ דאפי' מצאו באשפה כשר וא"כ לא צריך כלל עשיית הבעל ולא שייך לומר שליחו כמותו וכו' וא"כ י"ל דבאומר אמרו דלא הוי מילי כשר אבל אם נאמר דר"י ס"ל כר"א דבעי כתיבה לשמה א"כ קשה מדוע לא ימסור לשליח הא ששא"כ א"ו דס"ל מטעם אחר לפסול וכמ"ש הר"ן ז"ל וא"כ באומר אמרו נמי פסול ודו"ק: