שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 8

הרמב"ם ז"ל פסק דמי שחציו עבד פטור מקרבן פסח וכן מחגיגה והיא נגד הש"ס חגיגה [דף ב' ע"א] דז"ל הש"ס הכל לאתויי מאי לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין ולרבינא דאמר מי שח"ע וחב"ח פטור מן הראי' הכל לאתויי מאי כו' ל"ק כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה דתנן מי שח"ע וחב"ח עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום א' דברי ב"ה א"ל ב"ש תקנתם את רבו וא"ע לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול ב"ח אינו יכיל ליבטיל לא תוהו בראה כו' אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו ב"ח וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש. ופי' רש"י שם וז"ל אבל לאחר שהודו לב"ש שיש על ב"ד לכוף את אדונו לשחררו והוה לי' כאלו משוחרר כבר וחייב ומשנה שנשנית לא זזה ממקומה עכ"ל וא"כ הרי דלמשנה אחרונה חב"ח חייב בראי' וחגיגה היפוך מפסק הרמב"ם ז"ל ויעוין בכ"מ [פ"ב מה' ק"פ הל' ג'] והנלפע"ד ליישב דהנה מבואר בגיטין מ"ב א' בחציו עבד דיום של רבו מלאכתו של רבו ויום של עצמו לעצמו ופריך הגמ' אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה כו' איסורא לא קאמרינן דהיינו לענין איסור שם עבד ושם ב"ח עליו כל הימים והנה לפ"ז קשה דלמ"ל קרא לפטור חצי עבד מראי' (או מפסח) הרי קאמרי' דלמ"ד [אנס"ר] דאשה אסורה לעשות מ"ע שהז"ג ולפרש"י [ר"ה ל"ג א' עירובין צ"ו א'] עברה בלאו דלא תוסיף א"כ בלא"ה א"א להקריב דהא עבד פטור מראי' כמו אשה וא"כ ודאי פטור כדי שלא יעבור בידים על ב"ת וצ"ל דהגמ' דהכא דס"ל דנשים סומכות רשות ואינה עובר' על ב"ת וא"כ שפיר בלא הקרא ה"א דחציו ב"ח חייב בראי' ואי דחציו הוא עבד הא אם עבד רוצה ג"כ רשאי להביא א"כ בכה"ג שהוא חציו ב"ח בודאי חייב ולזה צריך הגמרא הקרא אל פני האדון ד' מי שאין לו אלא אדון אחד לפטור את מי שחציו ב"ח שלא יהא חיוב עליו וא"כ י"ל דלפ"ז הגמ' מחלק דלמשנה אחרונה חייב בכה"ג לגמרי דהוי כאלו נשתחרר כיון דאיסורא בלא"ה ליכא א"כ בכה"ג חייב אך לפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל גבי אין מעכבין התינוקות מלתקוע דס"ל כמ"ד אין נשים סומכות רשות וכן פסק בסמיכה להדיא שאין סומכות ונראה בבירור דס"ל אין לנשים לעשות מ"ע [שהז"ג] וא"כ כל השקל' וטרי' ליתא ופטיר אפי' למשנה אחרונה כדי שלא יעבור על ב"ת ול"ל קרא כלל לזה:

ועד"ז יש לתרץ דברי הר"א בנו של הרמב"ם ז"ל שכתב דהפירוש בגמ' למשנה ראשונה חייב מדרבנן ולמשנה אחרונה פטור מדרבנן ותמהו כולם דאיך אפשר לחייב מדרבנן להביא חולין לעזרה יעוין בכ"מ ולפמ"ש א"ש דהר"א י"ל דס"ל כדברי התוס' [עירובין צ"ו א' ד"ה מיכל] דאף למ"ד אין נשים סומכין אינו עובר בבל תוסיף ודלא כרש"י ז"ל ואך דהתוס' ז"ל כתבו הטעם שאינו עובר על ב"ת דב"ת אינו עובר אלא בזמנו משא"כ דאין בי' צד חיוב לא שייך ב"ת וא"כ י"ל הכא שפיר דרבנן חייבוהו ואינו עובר בב"ת משום דצד עבדות אינו בזמנו דדלמא לא ישחררו כלל ויום של עצמו לעצמו ויום של רבו לרבו אך למשנה אחרונה דכופין את רבו לשחררו וכל שעתא זמנו לשחררו א"כ זמנו הוא ועובר על בל תוסיף מש"ה לא חייבוהו כלל ודו"ק: סימן כח

הרמב"ם ז"נ פסק בהלכות ק"פ [פ"ו] שטומאות התהום מרצה על הזיבה שאם נזרק הדם ואח"כ סתרה ספירתו פטורה מלעשות פ"ש וזה הוא נגד סוגית הש"ס [פסחים פ' ב'] דלא הותרה אלא למת בלבד. ב' במה שפסק דגם לכתחילה מותר לזרוק על טומאת התהום והוא לל"ב דגמ' פסחים אך בנטמא וודאי פסק דרק באם שנזרק בחזקת טהרה אזי פטור ולא לכתחילה ומנא לי' הא ונ"ל לתרץ דהנה התוס' בסוגי' דמפקח הגל [דף צ"א ע"א] הקשו דאמאי חייב בפ"ש הא אית לן למימר שחי הי' ועכשיו מת וי"ל דכיון שעכשיו מת אמרינן מת הי' בתחילה שכל הטומאות כשעת מציאתן והנה באמת זה תמי' דהא כל הטומאות כשמצ"א אינו רק להחמיר לגבי קודש ולא לענין להביא חולין לעזרה מספק והרבה האריכו בזה גדולי האחרונים הט"ז והש"ך ז"ל [בה"א סי' שצ"ז] והבאים אחריהם והנה הש"ך ז"ל בנה"כ תירץ דשאני הכא שאיתרע חזקתו משעת נפילה וכן האריך בזה הנ"ב ז"ל ובאמת י"ל דאין זה כלל במשמעות פשט דברי התוס' וגם כי לפענ"ד לא הועילו בזה כלום לפי מה שאבאר. דהנה בעניני חזקה קשה לי טובא (נבוכו הרבה המפורשים ז"ל) דלפי פשט הסוגיא בריש נדה מבואר דלחולין אזלינן בתר חזקה קמייתא גם שהשתא איתרע לפנינו דהא מעל"ע שבנדה טהור לחולין גם שדם לפנינו וגם במקוה דווקא משום דתרתי לריעותא אלמא משום חדא לריעותא הוי אזלינן בתר חזקה קמייתא וכן גבי נגע בא' בלילה. וגבי מחט שבורה שנמצאת לא אזלינן בתר חזקה קמייתא לומר עכשיו נשברה ומטהרין אפי' לקדשים וגדולה מזו הקשה במקור חיים תמ"ז דהא התוס' ריש נדה כתבו לתרץ דמש"ה בנגע אזלינן בתר חזקה קמייתא משום דדרכו לחסור בב"א וא"כ קשה גבי מחט למה לא אוקמינן אחזקה קמייתא דוודאי לא נשבר רק בפ"א כמו נגע וגם דברי התוס' שם בנדה שמקשים היאך מוכח מייצא הכהן דגבי נגע שאזלינן בתר חזקה היכי דאיתרע ותירצו דהכא גבי נגע נמי איתרע שנמצא חסר בסוף שבוע והקשו דא"כ נימא הרי חסר לפניך כמו גבי מקוה ותירצו דדרך הנגע לחסר בב"א וכו' וכשיצא הכהן מהבית טמא הגם שנחסר תוך ימי הסגירו את"ד. וזה כולה מוקשה דא"כ אמאי איתרע החזקה והיכי למידין כלום דאזלינן בתר חזקה היכי דאיתרע ותו דהא שכתבו דאין דרך הנגע לחסר כ"א בב"א משא"כ מקוה הוא כהלכתא בלא טעמא וכדברי נביאות וזקני הגאון ח"צ ז"ל בתשובתו רוצה להעמיס בדבריהם שיש לתלות בזמן קרוב ולפענ"ד זה קצת דוחק וגם סיום דברי התוס' הוא אך למותר כמבואר באחרונים ולכן נלפענ"ד דהנה מצינו חזקה כגון גבי בהמה שאמרינן דא"צ בדיקה בתר ח"י טריפות משום דהעמידה על חזקתה ואמרינן מסתמא לא נשתנה החזקה ושוב מצינו גם אם נשתנה החזקה כגון אם בא זאב ונטל בני מעיין והחזירן נקובים דהרי נקובים לפנינו ואמרינן אוקמי אחזקה שלא ניקבה מחיים אך בשתי אלו עדיין לא אתרע החזקה גופא דאמרינן מעולם לא יצאתה מחזקתה אך באם וודאי יצאה מחזקתה ורק שלא ידעינן אימת בזה איתרע החזקה דהרי לפנינו שבטעות החזקנו הדבר דבוודאי לא הי' כאשר נראה לעינינו דבוודאי יצאתה זה כמה מחזקת' והנה הרשב"א ז"ל כתב באמת דבכה"ג לא אמרינן אוקמי אחזקה והנה לפ"ז דברי התוס' שפיר דמקשים דנהי דמוכח מנגע דאזלינן בתר החזקה היינו כל מה שלא ידעינן אם נשתנה אבל אם איתרע כגון בא זאב וכו' ותרצו דגם בנגע איתרע דהרי חסר לפניך והקשו דלפ"ז הרי לן למימר דיצאתה מחזקתה מכבר וכמש"כ הרשב"א ז"ל כיון דבוודאי יצאתה מחזקתה לא אמרינן אוקמי אחזקה והנה התב"ש ז"ל כתב בבכ"ש דהיכי שי"ל בזו הרגע יצאה מחזקתה שפיר אזלינן בתר החזקה גם שאיתרע לפנינו יע"ש ולזה מחלק התוס' שפיר הגם שנחסר הנגע הרבה וקרוב לומר וודאי שלא בזו הרגע נחסר מ"מ לפי סברת הרשב"א דדווקא היכי שע"כ איתרע החזקה ונודע לנו שבטעות החזקנו לא נוכל ליתן זמן אימת יצאה אבל אם נוכל לומר שעתה יצאה לא נחלש כח החזקה כמ"כ גבי נגע נהי דאי אפשר לומר עתה נחסרה מ"מ הלא לאחר ההסגר אין לנו עסק בהמעטו או בהתרבו לענין טומאה ואין לנו לחזק רק מה שהי' בעת הסגרו וחזקה זו אז לא נחלש כחה וכי בשביל שנתמעט עתה נימא שגם מקודם נתמעטה ובשלמא גבי מקוה דאם תרצה לילך בתר חזקה כל הטובלים טהורים וזה א"א דוודאי לא עתה נחסרה א"כ שוב ממילא לא תוכל לתת זמן דאיזה זמן תתן. אך דעדיין קשה דא"כ לפ"ז גבי מקוה אם הי' הרבה יותר משיעור מקוה ועתה לא נחסר רק מעט דיוכל להיות שעתה נחסרה הוי להיות טהור (ובאמת כן משמע מדברי תשובות זקני הח"צ ז"ל) ופשט הברייתא משמע דבכל גווני טמא אך באמת יש לומר גבי מקוה כיון דראינו דדרכה להתחסר מעולם לא היה לה חזקה דסברת חזקה הוא שחזקה היא שלא נשתנה מכמו שהי' והרי מקוה זו הי' לה כח המחסרה מאז ועד עתה ומעולם לא הי' לה חזקה ולפי דברינו אלה יש להעמיס זה בכוונת התוס' ז"ל שתירצו החילוק בין מקוה ובין נגע גם אם במקוה נוכל לתלות בזו הרגע נתמעטה ממ' סאה מ"מ כיון דדרכה להתחסר אין לה חזקה משא"כ גבי נגע הי' לה חזקה טובה גם שרואין עתה שחסר הרבה מ"מ וודאי אין זה דבר אשר בטבעה לחסר כמבואר במפרשים ז"ל דעניני הנגע אינם בגדר טבעי וא"כ הפשיון והגרעון אינו טבעי וא"כ שפיר י"ל חזקה כמו שהי' מאז כן הי' בשעת הסגירו דלא נשתנה בטבעה ואם כי אנו רואים שנחסר הרבה וודאי לא בשעה זו נתמעטה מ"מ הלא אין אנו דנים רק על שעת הסגירו כמו שסיימו התוס' ואז שפיר הוי לה חזקה אלימתא ולא נחלש כחה במה שעתה נגרעה ונתמעטה ודו"ק כי לפי דעתי נכון וברור חילוק זה. ועפי"ז לא קשה קו' מקור חיים דגם במחט נימא כן דז"א דבמחט כיון דידעינן וודאי שעתה לא נשברה וע"כ מקודם נשברה וגם צריכין אנו לדון עלי' מתי נשברה ומה זמן תתן לה מש"ה לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא כלל משא"כ גבי נגע דאין לנו לדון רק על שעת הסגירו וא"ש נמי מה שהקשיתי ממקוה אמחט ומנדה דלפמ"ש לא צריכי למקוה לומר טעם תרתי לריעותא וכן גבי נדה רק משום שי"ל שעתה ראתה וכן גבי מקוה בגווני שי"ל שעתה נתמעטה אבל במחט שע"כ לא עתה נשברה שפיר אין לילך בתר חזקה קמייתא דע"כ אתרע ומה זמן תתן לה וא"ל דהא אמרינן בנדה חזאי ואתאי ז"א רק לקדשים אבל לחולין אמרינן השתא ממש ראתה ומצאתי להפ"מ סי' ק"ה ביו"ד כתב כעין מה שכתבתי ונהניתי שכוונתי לדעתו הגדולה:

עכ"פ יצא לנו מכל מה שכתבנו דגם במקוה שדרכה להתחסר ואיתרע חזקתה [מ"מ בגווני שי"ל עתה נתמעטה] בעינן תרתי לריעותא ואל"ה הוי מוקמין לי' אחזקה דמעיקרא וא"כ גבי גל שנפל נהי שאתרע חזקת חי דדרך למות בגל מ"מ כיון שאין כאן תרתי לריעותא אוקמי' לי' אחזקה קמייתא ועכ"פ ספיקא הוי והאיך מייתי חולין לעזרה מספק וא"כ הדרא [הקו'] לדוכת' מאי מתרצים התוס' כל הטומאות כשעת מציאתן ויש לתרץ דהנה בלא"ה קשה לי דהנה זה וודאי קודם שראינו שמת דנוכל לומר כל הטומאות כשעת מציאתן הוי אוקמי' לי' אחזקת חי ואם כי שלאח"כ שנתברר שמת וי"ל כל הטומאות כשעת מציאתן מ"מ מקודם דהוי לי' חזקת חי ונהי שעתה נודע לנו שמת מ"מ הוי טומאת התהום דטהור ודמי ממש לזיבה בימי ספירה שאנו מסופקים דלמא תראה דמש"ה הוי תרבות רעה וכו' מ"מ מקרי זה טומאת התהום דאכתי לא נודע לנו ואוקמי אחזקה כמו כן הכא כל כמה דלא חזינן לי' שמת אוקמי' אחזקת חי ונהי דלאח"כ יתוודע מ"מ הוי לי' כטומאת התהום דטהור אך נלע"ד לתרץ דהנה המדקדק בדברי התוס' יראה דלא מקשים מכח חזקת חי ורק דנימא שהי' חי והוא משום דמבואר ברמב"ם ז"ל שיוכל להביא פסח שני מספק וא"כ הי' מקום לומר מה שחייב בפ"ש גבי מפקח גל היינו באמת מספק ולזה הקשו התוס' כיון דאית לן למימר שחי בוודאי פטור וליכא ספיקא כלל דהא הוי טומאת התהום וא"כ כיון שמרצה הציץ על טומאת התהום בוודאי פטור מפ"ש ולזה מתרצים דכל הטומאות כשעת מציאתן והיינו דהא קי"ל באם עומד להתברר אינו טומאת התהום ועיין בירושלמי גבי נמצא בתבן דעתיד לפנותו והנה לפ"ז קשה לכאורה מאי טומאת התהום שייך בזיבה הא עומד להתברר אך באמת לפי מאי דמבואר לענין חליצת מעוברת שהפילה [בפ' החולץ ל"ה ב' ובנ"י שם] דלא שייך בכה"ג אגלי מילתא למפרע דדילמא לא הי' למפרע עומד לכך ורק איזה סיבה גרמה שהפילה וכן לפי"ז י"ל הכא דדלמא באמת לא היתה ראוי' לראות ולסתור ורק שאח"כ ע"י איזה [סיבה] ראתה ועכ"פ לא הי' עוד בבירור להתברר וא"כ שפיר הוי טומאת התהום אבל הכא אם נמצא אח"כ שמת ואמרינן לחומרא בקדשים כל הטומאות כשעת מציאתן וא"כ הי' מת מאז וראוי הי' להתברר דהרי עומד לפנותו והוי כמו שנפל לעפר ועתיד לפנותו ולא מקרי טומאת התהום כלל ומש"ה חייב בספק בפ"ש ע"י תנאי לחומרא בקדשים ודו"ק:

ולפי"ז מתורץ מה שהקשו על הרמב"ם למה פסק בגל ארוך שפטור מפ"ש דשמא לא נגע הא לשיטתו הוי להיות חייב מספק בפ"ש ע"ת ולפמ"ש א"ש דהא הוי טומאת התהום דאוקמי' לי' אחזקת חי ואי דכל הטומאות כשעת מציאתן הא עכ"פ קודם שנמצא הוי לי' חזקת חי וא"כ הוי כמו טומאת התהום דזיבה וכנ"ל וכתבנו רק כתירוץ התוס' דלענין קדשים כל הטומאות כשעת מציאתן וא"כ הי' עתיד להתברר אך הרשב"א ז"ל בריש נדה כתב דלא אמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן היכא דאיכא ספק מגע וספק ביאה יעו"ש וא"כ לפי"ז בגל ארוך לא אמרינן כלל כל הטומאות כשעת מציאתן וא"כ לא נתברר ולא עמד להתברר וא"כ שפיר הי' טומאת התהום ומש"ה פטור להביא ואפילו ע"ת כיון דכבר הורצה בציץ ודו"ק:

אך באמת קשה הדבר לומר כן ולכוון בדברי הרמב"ם שכוונתו בגל עגול שחייב בפ"ש היינו מפני הספק ולכן נ"ל ליישב קו' זאת מטומאת התהום דהנה הרמב"ם ז"ל כתב דטומאת התהום טהור בנזרק בחזקת טהרה וא"כ כיון דנפל עליו הגל עכ"פ לאו בחזקת טהרה נזרק עליו מש"ה אינו מכפר אבל בספק אם נגע כגון בגל ארוך דשוב בספק מרצה אפי' אם לא נזרק עדיין דמרצה לכתחלה מש"ה פטור מפ"ש ומכאן יצא לו להרמב"ם חילוק זה שפסק דבוודאי נטמא אינו מרצה רק שנזרק בחזקת טהרה אבל בספק מרצה ודו"ק:

והנה לפ"ז י"ל דמאי דקאמר הכא דנפקא לי' מקרא דטומאת התהום טהור לגבי פסח הוא לענין אם נטמא בוודאי וההלמ"מ הוא לענין ספק או איפכא והנה לפ"ז יש להקשות לכאורה מאי פריך הגמ' בפסחים [הנ"ל] גבי לא הותרה טומאת התהום אלא למת בלבד למעוטי מאי (ופריך) [וכו'] דלמא מעטין דלא הותרה לכתחלה לענין ספק רק למת אבל בדיעבד שנזרק הדם מרצה גם בזיבה אך באמת כל זה אינו מוכח דתרי מילי נינהו רק מהך מתניתין דמפקח את הגל דקשה להוי טומאת התהום ותירצו דלא הוי בחזקת טהור וכנ"ל אך כל זה קשה אם נימא דאוקי אחזקתו גם היכי שאתרע וכמו שאמרינן בריש נדה אבל אם נימא כיון דאתרע לא אמרינן אוקמי אחזקתו לא הוי טומאת התהום כלל דמעיקרא בספיקא קאי וכל זה לאוקימתא קמייתא בריש נדה אבל לאוקימתא אחרי' דאשה מרגשת בעצמה דליכא למרמי חביות אמקוה שוב בכה"ג לא אוקי אחזקה וא"כ לא הוי הכא טומאת התהום כלל וא"כ לא מוכח ממתניתין דהמפקח דתרי מילי נינהו הדרינן לכללא דספק וודאי דין אחד להם וליכא קרא והלכתא רק חדא וא"כ פריך שפיר הגמ' למעוטי מאי אבל הרמב"ם דנראה שפסק כאוקימתא [קמייתא] בריש נדה שפיר מוכח ממתניתין דהמפקח דתרי מילי נינהו גבי טומאת התהום ספק וודאי כנ"ל ודו"ק: סימן כט

הרמב"ם ז"ל בהל' איסורי מזבח פ"ד הל' ט"ו כתב וז"ל נתן לה בהמת קדשים באתננה לא נאסרה למזבח ואפילו מנה אותה על פסחו ועל חגיגתו באתננה לא נפסלו המוקדשין שכבר זכה בהן גבוה משעה שהקדישן עכ"ל והוא נגד הגמ' פסחים דף צ' ע"א דז"ל הש"ס שם מאי היא דר' אושעיא דתנן נתן לה מוקדשין באתננה הרי אלו מותרין כו' ת"ל לכל נדר לרבות את העופות כו' ת"ל לכל נדר פרט לנדור אלא טעמא דכ' רחמנא נדר הא לא"ה ה"א מוקדשים חל איסור אתנן עליהם והא אא"א דשא"ש אר"או בממנה זונה על פסחו ור' היא מאי רבי דתניא אם ימעט הבית מהיות משה החייהו משה מכדי אכילה ולא מכדי מקח רבי אומר אף מכדי מקח שאם אין לו ממנה אחר עמו על פסחו ועל חגיגתו שע"מ כן הקדישו ישראל פסחיהן רבה ור"ז ח"א כ"ע ל"פ (וכו'] כ"פ במצה ומרור וח"א במצה ומרור נמי כ"ע ל"פ דכפסח דמי כי פליגי ליקח בו חלוק ליקח בו טלית רבנן סברי מהיות משה א"ר החייהו לשה ורבי סבר החי' עצמך משה כו' יעו"ש אלמא דלמאן דס"ל כרבי דאפי' חלוק מותר ליקח בדמי פסח הי' חל איסור אתנן ולא מקרי זכה בו הקדש כיון שיש לו בו זכי' ליקח כל צורכו ואפי' חלוק ורק שאין חל איסור אתנן מגזה"כ דכל (נדריך) [נדר] והרמב"ם שפסק בפ"ק כרבי וא"כ קשה האיך כתב שזכה בו הקדש הלא הוא ממונא ליקח בו אפילו חלוק ושפיר הי' ראוי להיות נאסר ורק מטעם גזה"כ דכל (נדריך) [נדר] אין חל עליו איסור אתנן אבל לא מטעם זה שכתב הרמב"ם ז"ל דזכה בו ההקדש וכוונתו מטעם אא"א דשא"ש וע"ז קשה אכתי ממונא הוא ליקח בו חלוק. והנלע"ד לתרץ עפ"י מה דמבואר בריש הסוגי' שם ובתוס' שם וז"ל בד"ה החייה עצמך משה וז"ל תימ' כיון דמקרא נפיק מה צריך לטעמא שעל מ"כ הקדישו ישראל פסחיהן י"ל דקמ"ל קרא דדעתו לכך עכ"ל וזה דוחק דהתורה גילה שיהא דעת ישראל כן ע"מ כן להקדיש פסחיהן. אך באמת זה גופא קשה מאי מהני דעתם ששיירו ע"מ ליקח חלוק הלא מבואר בש"ס בחולין [דף ס"ט ע"ב] וערכין [דף ה' ע"א] דהאומר רגלה של זו עולה כולה עולה וכן שלמי' וקדשים קלים דפשטה קדושה בכולה ואפי' לר"מ דפליג התם וס"ל דלא פשטה בכולה מודה הוא בדבר שהנשמה תלוי' בו שפשטה קדושה בכולה ומבואר בתמורה בש"ס ותוס' ז"ל שם דכשאומר חציו של זו קודש בודאי לכ"ע תפסה קדושה בכולה וא"כ בהקדיש פסח להקריבו לצורך חיובו שחייבה תורה נהי דדעתו לשייר קצת שיוכל לקנות בו חלוק הלא תיכף פשטה קדושה בכולה לכ"ע [ומה] מהני דעתו בשיור אך י"ל דבאמת כיון דהתורה גילה לנו מגזה"כ דהחי' משה עכ"פ למצה ומרור דמותר ליקח מדמי פסח בלא טעם שיור רק מגזה"כ דגזרה חכמתו ית"ש דזה חוקת הפסח ליקח ממנו מצה ומרור כמו שמבואר בסוגי' דרבנן לית להו כלל טעם דעתו לשייר רק מטעם גזה"כ דמותר ליקח מהפסח שהפריש לצורך מצה ומרור. עכ"פ כיון שלוקח מצה ומרור לא נקרא קדושת הגוף דידוע דקדושת הגוף לא מקרי רק בהמה או עופות ומנחות שנקרבו ע"ג המזבח אך דבר שלצורך הקרבן בלתי הקרבתו מקרי קדושת דמים וא"כ כיון שהתורה התיר' ליקח מצה ומרור מגזה"כ. ס"ל לרבי דשוב ממילא מותר ליקח חלוק דכיון דהוי קדושת דמים שפיר מהני שיור כמבואר בערכין ובתמורה שם דבקדושת דמים אפילו בדבר שהנשמה תלוי' נמי מהני שיור ולא פשטה קדושה בכולה וה"פ דרבי אמר לרבנן דס"ל החיי' לצורך השה היינו למצה ומרור והוא אמר להם דכיון דהתיר להם מצה ומרור א"כ הוי רק ק"ד א"כ ממילא כוונת התורה החי' עצמך משה דע"ד כן הקדישו ישראל פסחיהן. ועפ"ז א"ש מה דמבואר ברמב"ם הק"פ פ"ד הל' י"א וז"ל עצים של צליית הפסח בפסח וכן מצה ומרור הואיל והן מכשירי הפסח הרי הם כפסח ואם לקח ממעות הפסח ממי שמנה אותן עמו כדי למנותן עמו במצה ומרור או להיות לו חלק בעצים שצולה בהן הרי המעות חולין עכ"ל. וזה קשה ההבנה למאד כמבואר בלח"מ ז"ל שם ולדברינו א"ש דהרמב"ם אתי לאשמועינן דבר חדש לפמ"ש עיקר היתר בשיור הוא משום דבלא"ה לא הוי רק קדושת דמים שהרי ילקח ממנו לצורך מצה ומרור ובק"ד מהני תנאי וא"כ אם באמת כבר לקח זה שהפריש דמי פסחו לקח ממעות זה והמנה עמו במצה ומרור ומלבד זה המנה עמו בפסחו וא"כ לכאורה זה המעות הוי להיות כולה קדוש כיון דאין בו שום שיור דכבר לקח לצורך מצה ומרור וא"כ השיור הוא גוף הקדושה לכן הפסח כבר נפשט הקדושה משניהם דהא כבר מבין הממנה והנמנה לקחו מצה ומרור והמותר בין הק"פ ובין דמי הפסח הוא קדושה ממש ובמה יותר המעות עוד של גוף הפסח ולזה אשמעינן הרמב"ם ז"ל דאפ"ה מותר דמצה ומרור כו' הכל בגוף אחד ולכן עדיין לא נפקא מדין ק"ד דזה המעות שנתן על מצה ומרור הוי כנתן על הפסח והשיור במקומו עומד והוי רק ק"ד ומהני בי' שיור וז"ב. ועפי"ז א"ש דברי הרמב"ם דאיסורי מזבח הנ"ל דהנה כבר הקשו על הרמב"ם ז"ל דפסק כריה"ג דקדשים קלים ממין בעלים ולמה פסק המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. וא"ש דהנה קשה לכאורה דהאיך נוכל כלל לומר לריה"ג מותר למכור שלמיו הלא על הנודר והנודב להקריבו משום מוצא שפתיך תשמור וחייב בב"ת והאיך יעלה על הדעת שמותר למוכרו וראיתי להמקנה בקדושין כתב לחלק דבחייב באחריותו גם לריה"ג אינו מכור ורק באינו חייב באחריותו דאז מותר למוכרו ולפע"ד לא ידעתי לחלק דנהי דאינו חייב באחריותו אבל ודאי דכופין אותו להביאו להקריב כמבואר בר"ה בתחלתו וא"כ גם באינו חייב באחריות מ"מ אינו רשאי למוכרו רק הב"ד יכריחנו להקריבו ובלא זאת אתפלא האיך יוכל למוכרו ומשמע דמי שחייב שלמים או תודה או פסח לריה"ג מותר ליקח קרבן שהפריש חבירו וזה דבר שא"א לומר הא דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין כמבואר מגזה"כ וא"כ האיך יוכל זה לפטור חובה מדבר הקדוש נהי שמקרי ממונא אבל עכ"פ הוא דבר קדוש ולא חולין ודבר שבחובה אינו בא רק מן החולין ולזה לפע"ד לא עלה מעולם על הדעת דלריה"ג רשאי למכור ק"ק רק לפי מה שמבואר (בערכין) [בתמורה דף ל"ב ע"א] גבי מתני' דמקדשין אותו הקדש עילוי דגם על קדשים חל הערך וגם אם הקדיש העולה לבה"ב קדשו קדושת דמים מוסיף על קדושת הגוף שבה ובס"ד שם דיש בה על הגוף ענין קדושה לדמי בה"ב ורק הש"ס מסיק שם ע"ב] דאין לה אלא עיכוב גזברין ולפי' התוס' ז"ל שם היינו שמקרי חוב על המעריך אבל לא על גוף הבהמה כיון דהוא קדוש בקדושת הגוף ורק עיכוב הגזברין שהגזברין של בה"ב מעכבין על הכהנים שלא יקרבו הקרבן עד שישלם ואם אינו רוצה מוכרין אותו בט"ה היינו כמה אדם רוצה לתת שיקריבו הקרבן בעבורו אעפ"י שאינו חייב בקרבן רק שנקרא שמו בלבד וזו מקרי ט"ה כמבואר שם במשנה וש"ס וא"כ לפ"ז בקדשים קלים אליבא דריה"ג יוכל למוכרם היינו לא לחלוטין שיקרב על שם אחרים רק מכירה בט"ה כמה אדם רוצה ליתן אעפ"י שאינו רשאי כלומר שאינו חייב בקרבן זה וכמבואר גבי קדשי קדשים ורק בק"ק וכן לרבנן אפי' בקדשים קלים אין לו במכירה זו רק ט"ה ואינו רק עיכוב לגזברין מדרבנן אך לריה"ג דס"ל קדשים קלים מקרי ממונא לענין מעילה וכדומה ממילא ע"י מכירת בט"ה זו יש לו למכור בגוף הקרבן וחל המכירה על גוף הקרבן כיון שממונא הוא ונהי שאסור למוכרה לאחרים לחלוטין מטעם שכתבנו לעיל מטעם נדר עכ"פ ט"ה זו שפיר חל על גוף הבהמה שמקריבה על שם המוכר לא שיהי' הקרבה לשמה דזה אסור לשנות שם הבעלים רק לשם מצוה וכמבואר גבי עולה במשנה הנ"ל ואך לריה"ג הוי זה מכירה גמורה ולרבנן כיון דטה"נ א"מ גם זו לא מהני כלל ורק בהקדש לבה"ב הב"ד מוכרין בטה"נ אבל המקדיש עצמו אין לו למכור כיון שאינו שלו ורק בהקדיש קרבן לבה"ב או בערכו עליו דחייל מגזה"כ אבל מכירה לא שייך בו אפי' לטה"נ שבו כיון שאינו שלו ולריה"ג מהני שפיר מכירה לטה"נ עכ"פ כיון דממונא הוא וז"ב לפע"ד וא"כ לפ"ז א"ש דברי הרמב"ם הנ"ל דהל' א"מ דהנה קשה לכאורה דהאיך מתרץ ר' אושעי' הא דממנה זונה על פסחו דאתי כרבי דלוקח לו חלוק ומ"ה חל עלה איסור אתנן וקשה לכאורה הא מבואר דפסח שנדחה מלהקריבו תורת שלמים עליו או שירעה ויביא בדמיו שלמים וא"כ כיון שנאסר משום אתנן שוב אינו ראוי רק לשלמים ואינו ממונא ואינו רשאי ליקח כלום וא"כ ממילא לא חייל האתנן דהא אינו נותן לה כלום דזה האתנן ראוי רק לשלמים ושלמים הוא של גבוה ואינו להבעלים כלל לרבנן דריה"ג וא"כ על מה יחול האתנן ואמרתי דזה תלי' בזה לפי מה דמבואר בב"ש הל' גיטין [קמ"ג סקל"א] על הא באם מתנה ע"מ שלא תנשא לאבא ועברה ונשאה דהגט קיים דלא עברה על התנאי דזה אינו נישואין כלל כיון דלא תפסי בה קדושין של האב אבל במתנה שלא תנשא לזה ועברה ונשאה הגט בטל ואסורה לכל אדם והקשה הב"ש ז"ל דס"ס גם בע"מ שלא תנשאי לפלוני אם עברה הגט בטל וא"כ אין קדושין תופסין בה ולא הוי נישואין א"כ לא עברה על התנאי דזה לא הוי נשואין כמו בנשאת לאבי' ותירץ כיון דבאבא בלא"ה בלתי התנאי אינן תופסין הקדושין שפיר מקרי לא עברה התנאי דזה לא הוי נשואין כלל אבל בע"מ שלא תנשאי לפ' דקדושין תופסי' בה ורק משום התנאי שעברה עלה הוי א"א למפרע בטל הקדושין וא"כ ע"כ צריך אתה לומר דהגט בטל כדי שיבטלו הקדושין והנשואין של אותו פ' וא"כ כבר בטלה והלך הגט את"ד הב"ש ז"ל וא"כ לפ"ז נוכל לומר דהכא גבי אתנן תלי' בזה אם אמרינן דפסח בשאר ימות השנה א"צ עקירה לפי פי' המפרשים וכ"נ מפשטת הסוגי' דפסח כל תורת שלמים עליו בסתמא ורק אם ראוי לפסח בזמנו אזי סתמא לשם פסח קאי אבל אם אינו ראוי אפילו בזמנו לשם שלמים קיימו יעו"ש בצל"ח שכ' כן להדי' ולמ"ד דפסח בשאר ימות השנה בעי עקירה משום דסתמא קאי לא לשם שלמים עד שיקדשנה לשלמים א"כ זה הוא הנ"מ דלמ"ד דסתמא קאי לשלמים א"כ ממילא בנתן לאתנן דאז קאי ממילא לשלמים דאינו ראוי לפסח ונשאר על מה שהי' עד הנה סתמא לשלמים כ"ז שאינו ראוי לפסח וא"כ ממילא לא יוכל לחול איסור אתנן דהא אינו שלו דהוא שלמים אבל למ"ד דס"ל דבעי עקירה וכ"ז שלא נעקר שם פסח עלה שפיר חל איסור אתנן דהא ע"ע שם פסח עליו והוי ממונא דראוי ליקח חלוק ושפיר חל איסור אתנן ואי משום דכיון דנאסר וצריך ע"כ לעקור שם פסח ויהיו שלמים ולא יהי' לו (שם) [שוב] חלק זה מ"מ כיון דמה שצריך לעקור שם פסח הוא משום שנאסר משום אתנן א"כ כבר נאסר ובמה יותר וכמו שאמרינן שם בגט וא"כ לפ"ד הרמב"ם ז"ל שפסק דפסח לא צריך עקירה ומסתמא (לשמו) [לשלמים] עומד כמו שמכריע כן בצל"ח הנ"ל וא"כ שוב ממילא באוסרו לא חל עליו האתנן דהא על שלמים לא חל האתנן וסתם פסח לשלמים קיימי אבל ר"א דמוקי להברייתא (דנדרך) [דנדר] היינו למאן דס"ל דבעי עקירה וא"כ שפיר חל איסור אתנן ולזה צריך קרא (דנדריך) [דנדר] פרט לדבר הנדור ודו"ק: סימן ל