שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 10

ועפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל [בפ"ב מה' גירושין] שלא הביא הך דאמר לב"ד כיון דהלכה כר"י ויעויין בג"פ וביתר מפרשים אך לפי דברינו א"ש דבאמת לדידן דקיי"ל דצריך כתיבה לשמה ג"כ גבי שנים שאמר להם כתבו הוי להם לעשות שליח ולא שייך מילי לא מימסרן לשליח דששא"כ א"ו דפסול משום איזה טעם דהיינו כמ"ש הר"נ ז"ל דפסול משום כל שאינו שומע מפי הבעל אינו כותב לשמו וא"כ בזה אין שום רבותא בשנים משלשה שהם ב"ד כיון שהסופר לא שמע מפיו אינו כותב לשמו וכל הרבותא לא הוי רק אליבא דר"מ דס"ל דאפי' מצאו באשפה כשר וא"כ לא שייך ששא"כ והפסול בשנים משום מילי אבל בשלשה כשר דבב"ד לא שייך מילי כמבואר בסוגי' אבל לדידן אין חילוק בין שנים לג' דאי משום מילי גם בשנים הוי לן למשרי אלא הטעם משום שאינו כותב לשמו באם לא שמע מפי הבעל ובזה אין שום חילוק בין שלשה לב':

היוצא לנו מזה שיש שני [מיני] שליחות דילפינן מגירושין דיוכל לעשות שליח אפי' דלא ליהוי כמותו וגם מצינו בקדשים ששא"כ וכמ"ש הריב"ש ז"ל והנה באמת בודאי בכל התורה דילפינן מגירושין וקדשים שייכים שני הטעמים והנה הך כללא דאמר ר"ה מי איכא מידי דאיהו לא מצי למיעבד ויוכל לעשות שליח הוא לענין שיהא כמותו ודאי לא יכול לעשות כיון שהוא גופא לא מצי למעבדי' האיך שייך לומר שלוחו כמותו הא איהו גופ' לא מצי לעבדו ולהכי כיון דזה גילוי מילתא דבעינן שיהא כמותו בכה"ת ממילא לא מצי למיעבד שליח בדבר שלא יוכל בעצמו לעשותו משום דכל עיקר השליחות מקדשים נמי יליף וצריך שיהא כמותו ולהכי דבר שאין יכול בעצמו לעשותו לא מהני שליח אך עכ"פ שם שליח עליו כמו דמצינו בגירושין שהוא שליח אפילו אם אינו כמותו וקרי' לי' התורה שליח אלמא עכ"פ שם שליח עליו ולכן שפיר כתבו התוס' דלענין מודר הנאה שם שליח עליו כמו בגירושין אך כ"ז שפיר התם במודר הנאה אך הכא דאומרי' לו אתה שלוחינו ואנחנו שליח ב"ד א"כ הוה מילי ולכאורה קשה הא מילי לא נמסרו לשליח והאיך משביעים אותו ורק הי' ס"ד לומר כיון ששא"כ גם במילי יכול להיות שליח וכנ"ל ולזה שפיר פריך הגמ' האמר ר"ה דכל מידי דאיהו לא מצי עביד אינו יכול לעשות שליח ולפי דברינו הנ"ל היינו משום דששא"כ אינו שייך בדבר שלא יוכל בעצמו לעשותו ולכן בודאי אינו שליח שיהי' ששא"כ ואי דיהא עכ"פ שליח כמו בגירושין זה ג"כ ליתא בלא"ה דהוי מילי ומילי לא נמסרו לשליח אך לכאורה קשה ע"ז הא הוי אומר אמרו דהב"ד שלחו להשביעו אך באומר אמרו ג"כ פלוגתא אי שייך מילי ולזה מתרץ מש"ס דמשביעים אותו ע"ד הב"ד אך כ"ז דכוונת הש"ס ליישב המשנה לכל המ"ד אפילו להנך דס"ל אומר אמרו פסול אך הרמב"ם ז"ל דס"ל באומר אמרו רק קרוב הדבר להיות בטל ולא ברירא הך מילתא כמבואר בדבריו דמתוך בעיות שמואל לא נתברר והדבר צריך תלמוד מש"ה הניח המשנה כלשונה ולכל חד כפי מה דס"ל ודו"ק [א"ה עיין בחלק ב' בח' אהע"ז סי' פ"ו]: סימן לד

תשובה לאיש אשר ביקש ממני להודיע לו תשובת המשקל. הנה ידע כי עיקר הוא חרטת הלב שיתחרט מאד באמת וישפוך נפשו בבכי ותחנונים לפני בוראו כ"ע אשר חטא ומרד נגדו ויבכה במסתרים נפשו. ויקבל עליו שלא יעשה כזאת (מעולם) [לעולם] ויזהר מאד משחוק וקלות ראש ובפרט מאכילת בשר משוחטים אשר המה קלי דעת וגם יזהר מלשתות יין עד אשר ידע מאין בא ואם הוא כשר ולא ישתה מהחשודים ע"ז:

ולמען יתכפר לו יצום לא פחות מארבעים יום רצופים חוץ ש"ק או ר"ח ובליל התענית לא יאכל בשר ולא ישתה יין ואם יוכל להתענות שיעשה הפסקות מוטב שיתענה שמונה הפסקות של שני ימים ולילות בכל שנה וככה יתנהג חמשה שנים זא"ז וגם בחורף יתגלגל ט"פ בשלג ואז ירחמהו ד' ויקבלהו בתשובה. אך אם כבד עליו התענית יוכל לפדותו בממון כל תענית וליתן לצדקה בעד כל תענית חצי צוואנציגר ובעד הפסקה יתן לערך ג' ר"כ ואם ח"ו אין ידו משגת יתן עכ"פ צדקה כפי יכלתו ויתענה עכ"פ תענית שעות ויסגף עצמו שלא לאכול כדי שבעו ויצמצם במאכל ומשתה מה דאפשר וגם יהא צנוע במלבושיו. וד' הטוב ימלא רחמים עליו לקבלו בתשובה בתוך כל ב"י השבים באמת: סימן לה

שאלה באחד שהתודה לפני הרב שבא על א"א אם מחויב להודיע להבעל כדי שיגרשנה או מחמת שהוא כבוד הבריות גדול מאד שהי' בחזקת ת"ח מעולם וממשפחה גדולה אולי כבוד הבריות כזה דוחה שאין צריך להודיע להבעל:

תשובה דבר זה מתבאר בנ"ב ז"ל [סי' ל"ה] ולאשר שנלע"ד איזה צ"ע בדבריו אציגה הסוגי' בקיצור ז"ל הש"ס ברכות (י"ט ב') א"ר יהודא אמ' רב המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק מ"ט אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ד' כ"מ שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב ת"ש גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה ואמאי לימא אין חכמה כו' תרגמא רבה בר שבא בלאו דלא תסור לאו דל"ת דאורייתא כל מילי דרבנן אסמכינהו לאו דלא תסור ומשום כבודו שרו רבנן ת"ש והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו ואמאי לימא אין חכמה כו' שאני התם דכתיב והתעלמת וליגמר מינה איסורא מממונא לא ילפינן ת"ש ולאחותו מה ת"ל הרי שהי' הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו והי' כ"ג ונזיר ושמע שמת לו מת לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה אמאי לימא א"ח כו' שאני התם דכתיב ולאחותו וליגמר מינה שב ואל תעשה שאני עכל"ה והנה הרא"ש בהל' כלאי [בגדים] כתב וז"ל גרסינן בברכות אר"י א"ר המוצא כלאים [בבגדו] פושטו אפי' בשוק כו' ונראה דדוקא בכלאים דאורייתא אבל כלאים דרבנן לא מדפריך עלה מקברו את המת וחזרו כו' ומשני תרגמא ר' אבא בבית הפרס דרבנן ותו פריך מגדול כ"ה שדוחה ל"ת שבתורה תרגמא רב"ש בלאו דל"ת כו' א"נ בכלאים דאורייתא ודאי המוצא כלאים בבגדו א"ח וא"ת וצריך לפושטו בשוק אבל אם אדם רואה כלאים בבגדי חבירו והלבוש כלאים אינו יודע אין לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כ"ה ישתוק ולא יפרישנו משוגג עכ"ל וכן פסק הטור ות"ה ומור"ם ז"ל בש"ע [בסי' ש"ג] דבחבירו עובר בשוגג א"צ להודיעו שהם גורסים המוצא כלאים בבגדו אבל המוצא בבגד חבירו הוי להמוצא ל"ת [בשוא"ת] ואינו צריך לקורעו ממנו ולא להודיעו עד בואו לביתו דגדול כ"ה שדוחה ל"ת בשוא"ת אבל הרמב"ם ז"ל כתב בהל' כלאים בסופו וז"ל הרואה כלאים של תורה על חבירו אפי' הי' מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד ואפי' הי' רבו שלמדו חכמה שאין כ"ה דוחה איסור ל"ת המפורש בתורה ולמה נדחה בהשב אבידה מפני שהוא לאו של ממון ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב ולאחותו מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למ"מ אבל דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כ"ה בכל מקום ואעפ"י שכ' בתורה לא תסור מן הדבר הרי לאו זה נדחה מפני כ"ה לפיכך אם הי' עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו עליו בשוק ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו ואם הי' של תורה פושטו מיד עכ"ל משמע דאפילו ברואה בחבירו שעובר איסור דאורייתא בשוגג מחויב להודיעו וכן פסק הב"י בש"ע אולם משמע מדברי ר"מ הללו דבלאו שאינו שוה בכל כמו כהן ונזיר נדחה מפני כ"ה וכ"כ התומים בהל' עדות סי' כ"ח וז"ל ולכן היוצא לדינא בבזיון קטן אף בלאו שאינו שוה בכל אסור ואין כבודו נדחה כלל אבל בבזיון גדול יש להחמיר בלאו השוה בכל אפי' בשוא"ת כי לפי' הרמב"ם אין הפרש בשוא"ת לקום ועשה ושומעין לו להחמיר בשל תורה אבל בלאו שאש"ב ובבזיון גדול ושב וא"ת א"כ לכ"ע שרי בין לשיטת הרמב"ם ובין לשיטת התוס' עכ"ל וגם הנ"ב כ"כ ורק שהנ"ב ז"ל כתב דאם עובר בתמידות גם להרא"ש ז"ל מחויב להפרישו והנה המעיין בתוס' שבועות (למד א') שכ' בד"ה אבל איסורא כו' וז"ל מיהו תימא דהכא שוא"ת הוא ובפ' מ"ש מוכח דשרי אפי' באיסור כו' וי"ל דהתם גנאי גדול הוא למת מצוה שאין לו קוברים לכך שוא"ת שרי כו' ועוד י"ל דכשעושים איסור על ידו לא מקרי שוא"ת והכא כדפי' בקונ' כגון שבאה אשה לפני חכם להתירה לינשא עכ"ל אלמא דדוקא להך תירוצא שבועי"ל דזה מקרי מעשה וכפי שיטת הרמב"ם ז"ל הוי הך עדות לאפרושי מאיסורא א"א בתמידות קום ועשה אבל לאינך תירוצ' דזה הוי כשוא"ת וכמו שפסק הרא"ש והטור ז"ל בכה"ג אפי' עובר בתמידות א"צ להודיע מפני כ"ה דאם נימא דדבר תמידי אסור בכל ענין א"כ לא הוי להתוס' למימר ולחדש דזה מקרי קום ועשה אפי' דהוי שוא"ת מ"מ לעבור בתמידות מחויב להודיע א"ו שלשיטת הרא"ש ז"ל ולתירוץ א' של התוס' א"צ להפריש אם חבירו שוגג אפי' בתמידות וא"כ לפ"ז לשיטת הרא"ש ז"ל ודאי א"צ להודיע ואפילו לשיטת הרמב"ם שפסק אפי' שחבירו שוגג מחויב להודיע מ"מ י"ל שהכא אין חייב להודיע דהנה הרמב"ם ז"ל פסק בכהן ונזיר דוחה כ"ה ונתנו הנ"ב והתומים הטעם משום שהוא לאו שאינו שוה בכל והיינו שהוא קיל ומש"ה נדחה מפני כ"ה והנה נחזי אנן בנ"ד דהנה זה פשוט שאין על הבעל להאמינו ואדרבה י"א שמנדין לי' אם מאמינו שגרם לבטל תקנת רגמ"ה ז"ל והנה זה פשוט לכל מבין דכיון דס"ל להרמב"ם ז"ל ספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא בודאי כל דבר שהוא ספק קיל יותר מלאו שאש"ב וכיון דלהר"ם ז"ל בלאו שאש"ב נדחה מפני כ"ה כ"ש דבר ספק אולי לא יועיל דבר כלל בודאי שכ"ה דוחה לספק זה שמא יאמין לו הבעל וזה דבר ברור לכל מבין וא"כ גם לדברי הרמב"ם ז"ל א"צ להודיע ואך עדיין י"ל שצריך להודיע כדי שהאשה לא תעשה איסור והיא עושה איסור במזיד אך בזה י"ל דסברה דמותרת והוי אומר מותר כמ"ש הנ"ב בעצמו אך די"ל דעליו החיוב להודיע לבעלה דאז תנקה מאיסור אם יאמין לה יגרשנה ואם לא יאמינה הוא מחמת הפקעת קדושין שהפקיעו חז"ל וא"כ ממ"נ תנצל מאיסור אך על הבועל המתודה אין חיוב כלל רק להודיע להאשה שהיא אסורה לבעלה ותגיד לבעלה אבל שיאמר המתודה להבעל בודאי א"צ כי אולי לא יאמין לו הבעל ואיך ידחה כ"ה מספיקא ואפי' לפ"ד הרא"ש ז"ל שנראה שאינו מחלק בין עשה ש"ב מ"מ בכה"ג דהדבר ספק גם הוא לא יפלוג לדחות כ"ה מספיקא ובדבר שא"צ להאמין עפ"י דין. והנה כ"ז שכתבתי הוא לפי מה שהעלו הגאונים התומים ונ"ב לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דכלאים שהבאתי לעיל דהם הבינו שכוונת דברי הרמב"ם ז"ל במ"ש והא דדחי מת מצוה משום דכתיב והתעלמת הוא משום דכהן ונזיר קיל לאו ועשה דידהו דהוי שאש"ב ובאמת אין זה כוונתו כלל לפע"ד דהמעיין ומדקדק בדבריו דמתחלה כתב וז"ל ולמה נדחה בהשב אבידה מפני שהוא לאו של ממון ולמה נדחה בטומאת מה הואיל ופרט הכתוב ולאחותו כו' עכ"ל ואם כפי הבנת הנ"ב והתומים ז"ל ברישא גבי ממון תפס לשון התירוץ בגמ' דשאני ממון ולא הביא כלל הקרא וגבי כהן תפס בלישני' דגלי קרא ולא פי' שום טעם ואי משום דבגמ' גופא אינו מבואר טעם לזה ונהי דהטעם הוא משום שאש"ב הרמב"ם אינו מביא רק מה שמפורש בש"ס עכ"פ גם ברישא הל"ל כלשון הגמ' דכתיב והתעלמת וממון שאני וגם קשה שלא הביא כלל הא דשוא"ת שאני גם קשה מ"ש מפי השמועה למדו לימא דגלי קרא לאחותו והתומי' מתרץ לשיטתו כדרכו בחריפות גדול ולכן נ"ל דזה כוונת הרמב"ם ז"ל דהנה מצינו שאין למדין הלכה מק"ו ומפרש בכללי הש"ס דמשום מדה הנדרשת בי"ג מדות לא ילפינן דזה נקרא תורה שבע"פ ולא ניתן לדרוש והנה הרמב"ם ז"ל כייל לנו כל דבר שאינו מפורש בתורה אפילו אסמכינהו אקרא נקרא דברי סופרים והרמב"ן ז"ל בשורש מנין המצות השיג עליו בזה גופא דמ"מ יהי' מדרבנן לפ"ד הרמב"ם. אך באמת אין כאן השגה דמה לנו בזה שנקרא בקריאת השם דרבנן אך מ"מ כתב הרמב"ם ז"ל גופא דדינו לכל דבר כמו תורה שבכתב רק שנקרא תורה שבע"פ עכ"פ כיון שנקרא תושבע"פ (אנן) [אין] למדין ממנו ולזה שפיר כתב דכתיב ולאחותו ומפי השמועה למדו והיינו כיון דאינו רק מפי השמועה הוי דרבנן ושבע"פ ולא ילפי' מיני' ואך לכאורה קשה הרי הגמ' פריך דלילף מיני' ש"מ דהוי מהתורה ממש אך זה ל"ק דהרמב"ם גופא כייל כלל דדבר שהוא מהלכה למשה ולא נאמר בפירוש רק באסמכתא זה תלי' בדעת חכמים מפרשי התורה אם המה במשנה ותלמוד אמרו שהוא מדאורייתא הוא דאורייתא ואם אין מבואר בדבריהם שהוא דאורייתא הוי רק דרבנן כלומר שלא נקרא תורה שבכתב אבל דינו כדין תורה ממש וסברתו נכון בזה דכיון שהוא תושבע"פ עלינו לקבל מה שיאמרו מקבלים הראשונים המעתיקים והנה באמת בגמ' ל"א דלילוף רק מפסח וכבר הקשו לרש"י ותוס' ז"ל דלמה לא הקשה הגמ' מכ"ג אך לשיטת הרמב"ם ז"ל ניחא דזה הוא מפי השמועה ואין למדין אך גבי פסח ע"כ הוא מה"ת לזה פריך הגמ' דניליף מיני' ומתרץ שוא"ת [שאני] ולזה לא הי' צריך הרמב"ם להביא כלל זה דכבר כתב שאין כ"ה דוחה שום ל"ת שמפורש בתורה משמע בהדיא שאינו עובר בקום ועשה לבטל כבוד התורה ח"ו מה שגזרה שלא לעשות משום כ"ה אבל שוא"ת בודאי נדחה ולזה מדוקדקים מאד דברי הרמב"ם ז"ל וא"כ לפענ"ד נראה שגם הרמב"ם ס"ל דאין כ"ה דוחה ל"ת אפילו שיש בו שאלה ובהדיא כתב דאין כ"ה דוחה שום ל"ת מפורש בתורה ולא הוציא מהכלל דבר שאש"ב א"ו דס"ל דשום ל"ת אינו נדחה מפני כ"ה וא"כ לפ"ז לפי פסק הרמב"ם שפסק דגבי כלאים אפילו אם המוצא אינו עושה מעשה רק האדם נמי מקרי קום ועשה ואינו נדחה מפני כ"ה וא"כ בנ"ד לדברי הרמב"ם ז"ל ודאי מחויב להודיע כדי שלא יכשלו בקום ועשה:

אולם י"ל נהי דהוכחנו דהרמב"ם ס"ל דאינו נדחה שום ל"ת אפילו אינו שוה בכל מפני כ"ה מ"מ בספק כמו בנ"ד שספק אם יאמנו דבריו גם הרמב"ם ז"ל מודה מסברא מבחוץ דכה"ג א"צ להודיע כן נלע"ד. ויותר נלע"ד דהכא בודאי להרמב"ם ז"ל א"צ להודיע דהנה כתב דדוקא ל"ת המפורש בתורה אינו נדחה משמע הא שאינו מפורש הגם שהוא מפי משמועה בל"ת מ"מ נדחה כיון שאינו מפורש בתורה לא שייך בי' אין עצה וחכמה לנגד השם כיון דהמצוה אינו מבואר בפירוש והוציא הרמב"ם ז"ל זה מגמ' ברכות הנ"ל דאיתא שם וז"ל תרגמא בלאו דלא תסור כו' כל מילי דרבנן אסמכינהו אל"ת והנה לפי שס"ל להרמב"ם ז"ל שמצות דרבנן המה כמו תורה ממש קשה לכאורה למה הותרו מפני כ"ה וכאשר הקשה עליו הרמב"ן ז"ל ותירוץ המגלה סתרים דחוק אולם לפענ"ד פשוט הכוונה שכיון שאינו מפורש בתורה זה הדבר לא מיקרי חילול השם דמה שעושה נגד החכמים חכמים אחלו ומחלו על כבודם ולכן מותר לעשות נגד דברי החכמים הגם שדינם ד"ת כיון שאינו מפורש בתורה ולא צריך למ"ש מגלת סתרים דהתנו כך ולא גזרו נגד כ"ה ולפ"ד נדחה המצוה כלל והי"ל לפי דבריו אם עבר וקרא המגילה ודחה מת מצוה לאח"כ לאחר קבורתו מחויב פ"א לקרות כיון שקראה בעת שהי' פטור דהא נגד כ"ה לא תקנו וגם אחר השמעה ממנו לא יצא י"ח וכן נוכל למצוא דוגמא כיוצא בשארי דרבנן ובאמת לפע"ד המצוה או העבירה המה כאשר הי' ורק שכ"ה דוחה את המצוה שאינה מפורשת בתורה ואי שעושה נגד רצון החכמים זה אחלו לכבודם אבל המצוה במקומה עומדת ולא נעקר כלל ורק כיון שאינו מפורש בתורה נדחה מפני כ"ה וזה ברור וא"כ לפ"ז לפי מה שמבואר ברמב"ם ז"ל בה' א"ב דסוטה ודאי שזינתה בעלה לוקה עליו שהוא מפי השמועה וא"כ אינו מפורש בתורה ומש"ה כ"ה דוחה ל"ת כזה וז"ב לפע"ד ותמה אני על הרמב"ן ז"ל וה"ה שנתקשו דלמה השמיט הרמב"ם ז"ל הלאו דלא תשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה דמרבה זינתה תחת בעלה ותירצו מחמת שהוא לאו שבכללות דקאי נמי על להחזיר גרושה משנשאת וזה תימה מאד להקרא זה לאו שבכללות וכי גרע הוא מקלי וכרמל דלא הוי לאו שבכללות מטעם שמבי' שם דלמה למיהדר ולמכתבי' כ"ש הכא דהוי לאו אחר כלל שעל גרושה אינו חייב רק על קידש ובעל ועל זונה חייב על בעילה לחוד ואינם בגדר אחד וסוג אחד כלל הזה יקרא לאו שבכללות אולם היותר נכון דלפיכך לא חשבה הרמב"ם ז"ל למצוה משום דהוי מפי השמועה הגם שלוקין עליו הא מבואר במג"א דאמת שס"ל גם להרמב"ם ז"ל שלוקין על הל"מ מ"מ אינו נחשב במנין המצות וא"כ שפיר השמיטו הרמב"ם ז"ל ולא מנהו בכלל הל"ת עכ"פ זכינו לדין שאין הלאו מפורש בתורה ומש"ה שפיר נדחה מפני כ"ה אפי' בקום ועשה ולכן לכ"ע א"צ להודיע להאיש רק להאשה יודיע שעלה רמי' איסורא ובאמת יש מקום לומר שגם לאשה א"צ להפריש דמוטב שתהי' שוגג ואי דבדבר המפורש בתורה לא אמרינן מוטב שיהי' שוגגין ז"א דהוכחנו דלשיטת הרמב"ם ז"ל אינו מפורש בתורה והוי רק כמו תוס' יוה"כ אפי' שהוא דאורייתא כיון שאינו [מפורש] ממש רק מריבויא שפיר הוי אינו מפורש בתורה הן אמת שי"ל נהי דהל"ת היא מפי השמועה מ"מ העשה דנטמאה הוא מפורש ממש וא"כ עכ"פ חייב לדידה להפרישה. והנה לגבי הבעל י"ל דכ"ה בכה"ג דוחה עשה דהרמב"ם ז"ל כתב דאין כ"ה דוחה ל"ת המפורש בתורה ומדלא כתב דאין כ"ה דוחה דבר המפורש בתורה משמע דוקא ל"ת אינו נדחה מפני כ"ה אבל עשה נדחה גם י"ל דזה גופה דנטמאה שאסורה להבעל אינו מפורש בתורה כן י"ל לכאורה לגבי הבעל אבל לגבי האשה להודיע לה שהיא תאמר להבעל סתמא שזינתה לא עם מי שלא יהי' נגד כ"ה של משפחת הבועל לפי הנראה ודאי שמחויב להודיעה שאסורה להבעל זולת אם תאמר לו ואם לא יאמינה אזי תהי' מותרת לא זולת כן נראה לי:

סוף כל דבר והיוצא מכ"ז דלפע"ד אין על הבועל חיוב להודיע להבעל מפני כ"ה ואם לומר להאשה שאסורה עדיין אני מסופק כנ"ל ובפרט דלפ"ד י"א שמביא רמ"א סי' קע"ט שמנדין לשגרם לבטל תקנת רגמ"ה וא"כ נכון שלא להודיע דלמא יגרמו לו עבירה כיון שמצוה עליו שלא להאמין לכן לפי ע"ד שא"צ להודיע וכן נהגין כמה גדולי הדור שבאו לפניהם החוטאים בדברים כאלו. והנלפע"ד כתבתי: סימן לו

בשעה"מ והאחרונים הקשו על הר"ן בפ' לולב וערבה בהא דאמר ר"ז לא ליקני אינש לולבא לינוקא ביומא קמא וכ' הר"ן ז"ל דבהגיע לעונת הפעוטות מותר והקשו דהא פעוטות הוי רק דרבנן והאיך יוכל הגדול לעשות אח"כ המצוה של תורה. נ"ל דהנה מבואר בקצה"ח דבקטן המקנה קרקע בהגיע לעונת הפעוטות כיון שקונה המעות וניחא לי' בזכיות המעות הוי כמקנה לו ע"י אחר וכמו שזוכין בשביל הקטן והלוקח בעצמו מזכה ע"י לעצמו ומועיל זכותו כיון דלהקטן ניחא לי' שיזכה במעות וזוכה בו מדרבנן הוי זכות הקרקע להלוקח זכות והוי כזכה אדם בשביל הקטן להלוקח יעו"ש. וא"כ לפי מ"ש בריטב"א דלר"ז אין הקטן זוכה כלום וכיון דאין לו כח להחזיר המתנה בטלה א"כ לכאורה הוי זכות לקטן ויוכל הנותן לזכות בשבילו בהחזרה וכמו שמבואר שבדבר של זכי' יכולים לעשות עבור קטן ויעוין בנקה"כ (ובט"א) ובט"ז יו"ד סי' ש"ה] וכמו שמעשרין עבורו ומבואר שם המחלוקת שהט"ז והש"ך מחולקים בזה הענין אך דבר שמקרי זכות בודאי יכולים לזכות עבורו לאחר והנה לכאורה בכאן יהי' לו זכות שיוכל לזכות במצוה ע"י החזרה דאם לא יהי' החזרה מהני בטל המתנה וכדברי הריטב"א וכיון שהוא לו לזכות למה לא יוכל הנותן לזכות לו בחזרה זו וע"ד שכ' הקצות ז"ל דזה מקרי זיכוי ע"י אחר אך באמת שעכ"פ החזרה גופא חוב לא יוכל לעשות עבור הקטן שמ"מ מקרי חוב עצמות החזרה אך באם הגיע לעונת הפעוטות דמדרבנן מקחו מקח ועכ"פ צריך להחזיר בלא שום זיכוי הגדול הנותנו ורק שמה"ת לא מהני ויבוטל המתנה לזה שפיר הוי זכות גמור כיון שמ"מ צריך להחזיר טוב הוא לו שיהי' החזרה ע"י דעת אחרת ויהנה מה"ת כדי שממילא יזכה הוא עכ"פ ע"מ להחזיר ויכול לעשות המצוה ודו"ק: סימן לז