שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 86

ועפ"י סברא זו מיושב דברי הרמב"ם שכ' בפ"ט מהל' מעשר שני הל"ז וז"ל והצנועין היו מניחין את המעות בשנת שמטה ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר עכ"ל והקשה הרמב"ן ז"ל [הובא שס בכסף משנה] דהא קיי"ל כר"י דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו וא"כ האיך מצי לפדות מה שלקטו. ועפמ"ש י"ל כך דהנה התוס' ז"ל כתבו בב"ק (ס"ח ב') בד"ה הוא דאמר וז"ל וא"ת דהיכי מדמי הקדש לחילול שכמו שיכול לחלל מה שביד חבירו כן יכול להקדיש והלא אעפ"י שאין יכול להקדיש פירות של חבירו יוכל לחלל הקדש של חבירו כדמשמע בריש האשה רבה דקאמר אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידי' כו' משמע דבקדושת דמים אין חילוק בין דידי' לחבריה וי"ל כו' עד ומיהו דבר תימא דהיכי מדמי הקדש כלל לחילול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומע"ש של חבירו שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו דזכין לאדם שלא בפניו דהא דמבעי' לן באין בין המודר התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לאו היינו טעמא כדקאמר התם דדילמא ניחא לי' למעבד מצוה בממוני' אבל הכא וכי אין טוב להם למלקטים שיחללו אותם הבעלים ממה שיאכלו בלא חילול עכ"ל ודבריהם מרפסי איגרי דהאיך ס"ד כלל [דיפדה] דבר שאיני ברשותו בשביל אחרי' לזכותו הא קיי"ל [א"ה במס' מעשר שני פ"ד משנה וא"ו וברמב"ם פ"ח ה' ז' וה"ח] דאין המעשר נפדה מיד אחרים רק אם נותן כסף לבעל הפירות וקנהו בכסף משום ונתן הכסף או לר"ש קנהו בשינוי ויעוין בקדושין [דף נ"ד ע"ב] ובירושלמי דמעשרו' ורק במע"ש שלו חל הפדיון כמו שיכול להקדיש דבר שלו כן יכול לפדותו וא"כ כשהוא אינו ברשותו דלא יכול להקדישו לר"י והוי כאינו שלו א"כ במאי יצא המעשר לחולין פדיותו ודיבורו אינן כלום כיון שא"ב ומשום זכי' לאחרים הי' צריך לעשות מתן כסף למי שהפירות תחת רשותו או במשיכות הפירות אבל בדיבור לחוד ודאי שאינם נפדים רק כשהם ברשותו וצ"ע מאד בזה. ואולי כוונת התוס' דהנה בהאומר שדה זה כשאמכרנה ואקחנה תהא קדושה שהוא קודש משום דבידו להקדישו [כתובות דנ"ט] וא"כ לפ"ז הכא דבידו עתה לפדות הפירות יוכל לפדותם גם לאחר שלא יהא ברשותו משום דבידו לפדותם מעתה ורק כיון שהם תחת רשות אחרים מעכב עליו מלפדותם כיון שאז תחת רשות אחרים ול"ד לשדה זו שאקחנה ממך דקדיש מעת שיהי' תחת ידו אבל הכא בשעת חלות הפדיון אינם תחת רשותו לא מהני מה שתח"י עכשיו דרשות הגזלן עליהם ולהכי כתבו התוס' דלהגזלן היינו הלוקט בגזילה ניחא לי' ואין מעכב רק מה שאינם חתת רשות הפודה ע"ז יוכל לחול הפדיון דלמפרע שפודם בעת שבידו לפדותם שיחול הפדיון לאחר מכאן. אך לכאורה אכתי קשה למי יזכותם הא אין ברירה אך ז"א חדא דלדברי הר"ן ז"ל בכה"ג לא שייך ברירה דהזכי' יוכל להיות לכל העולם בזא"ז כמבואר [בר"ן] בגיטין [פ"א בסוגי' דמעמד שלשתן] וגם כי כתבו הראשונים ואחרונים ז"ל דבכה"ג שיחול לאחר שיהא מבורר לא שייך כלל ברירה וא"כ ה"נ כיון שלא יחול הפדיון רק לאחר מכן שפיר לכ"ע אמרינן ברירה אך זה קשה כיון דאין דעתו לפדות כל הכרם כמ"ש התוס' [שם ד"ה כל] ורק מקצת מה שילקטו וזה אין בידו למפרע לעשות דהא א"ב ונהי דבידו לפדות כל הכרם מ"מ הא אין רוצה לפדות שלו רק מה שילקטו וזה אין בידו מחמת א"ב. אך באמת לפמ"ש כה"ג דאינו רוצה רק לזכות מי שיזכה בו ואם לא יהי' זכות ממילא לא יהא פדוי דהוא רק מזכה למי שיזכה בו והוי רק דבר אחד ובודאי עתיד להתברר וכה"ג אמרינן ברירה וכנ"ל כנ"ל לתרץ דברי התוס'. אך גוף קו' התוס' לא קשה לפ"ז דהנה לכאורה לפמ"ש התוס' לקמן [דף ס"ט ע"א ד"ה כל] דהקשו דהא אכתי לא יועיל הפדיון להגידולים [אח"כ] ומה יועיל הפדיון הא נתערבו מה שיגדל לאחר מיכן אחר אמירתו שיהא פדוי ותירצו שבטל ברוב והנה לפי מה דקיי"ל גבי יבמה שרקקה דם דמה שמעורב בתחלתו אין בו ביטול כמבואר במרדכי שם [בסוף חולין] וא"כ אם נימא כדברי התוס' דהפדיון יהא שיהא נפדה מאז עפ"י פדיותו שפודהו מעתה משום בידו א"כ עומרין נעשה היתר בשעת הליקוט ואז כבר מעורב עם הגידולים דעל הגידולים לא מהני הפדיון שלא הי' כלל בעולם וא"כ בא מעורבים לעולם ולכן לא מהני כלל הביטול ברוב ואסורים לאכול ולא הועילו הצנועים בפדיונם אך באמת לפי שיטת הרמב"ם [פ"ו מה' תרומות הל' ט'] דאפילו הקדישה שחת חל (משום שעבוד דגדל) א"כ חל על הגידולים נמי הפדי' ומש"ה שפיר כתב הרמב"ם לאמר מה שלקטו היינו שהפדיון יהא חל בתר לקיטה משום שעכשיו הוא בידו לפדות חל שפיר הזכי' בשבילם ורק בגמ' דמקשה אר" ור"י ס"ל בקדושין [דף ס"ב] שאינו יכול לעשות הגידולין תרומה ורק הרמב"ם ז"ל פסק כראב"י שאמר יתר על כן יעו"ש [בכ"מ] אבל ר"י ס"ל דאינו יכול להקדיש גידולים א"כ א"א לזכות שיחול לאח"כ הפדי' משום דא"כ אין הגידולין בטלין וגם כי הרמב"ם ז"ל בלא"ה י"ל דלא ס"ל דין דהמרדכי וכבר כתבנו זה דתליא בפלוגתא דפ"ב דבכורות וגם כיון דלהרמב"ם ז"ל דברירה הוי ספיקא דדינא א"כ הוי ספק ע"י תערובות מש"ה מותר לדידי' כנ"ל:

ועפ"ז יתיישב דברי רש"י ז"ל בפסחים (פ"ח ב') דז"ל המשנה האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון כו' ושם בגמ' והתניא אין נמנין על שני פסחים כאחד מתניתין במלך ומלכה ופירש"י וז"ל במלך ומלכה שתלוין על עבדיהן ואין מקפידין על סעודתן אם גדיים אם טלאים הילכך אין כאן דין ברירה דתרוייהו ניחא לי' לפיכך יאכל מן הראשון דכיון דליכא קפידא יצא בראשון ידי חובתו ואידך בכדי נשחט עכ"ל ולכאורה קשה וכי ברירה בקפידא והלא גם גבי מה שאני עתיד להפריש וגבי שתעלה בידי מן הכיס שג"כ אינו מקפיד ועיין בג"פ [סי' קכ"ב] ודבריו צ"ע אך לפמ"ש א"ש דהנה לכאורה קשה דלמה גבי שחט גדי וטלה למה לא יאכל רבו מן הראשון הא כיון שיאכל רבו מן הראשון נתברר שאכלו וזה דבר שעתיד להתברר בודאי דמאי נימא דילמא יאבד הפסח וכיוצא בזה וא"כ דילמא הי' אוכל מן השני צ"א דהא מן השני ודאי לא יוכל לאכול [משום דא"ב] ולכאורה זה דמי לאשה שעשתה שני שלוחין לקדשה לבעל מי שקיבל קידם הקדושין לזה היא מתקדשת דאין לקדושין שני' מקום לחול ה"נ כיון שכבר נמנה ונשחט ע"ז שוב אין השני' כלום אולם זה אינו דהא בפסח בעי' לשמה וזה הפסח נשחט על מה שירצה לאכול ודילמא ירצה לאכול מהב' ונהי שאינו רשאי הלא ברצון תלנהו השוחט וא"כ לא נשחט לשמה ומש"ה לא יאכל משניהם אך במלך ומלכה שאין בהם לומר כלל רצון והענין תלוי רק מה שיאכלו וזה שפיר הוי עתיד לברר שיאכלו מהראשון דמהשני א"א להו לאכול וזה ברור אך כ"ז לרבא דס"ל דמה שעתיד להתברר אמרינן ברירה וכמ"ש היש"ש ז"ל אך לר"מ בגיטין דלא ס"ל זה רק בכל מקום א"ב א"כ קשה וע"כ צ"ל [דמה שאמרו שם בגמ' מלך ומלכה דעתן קלה] דה"פ דעתן קלה משום שלום מלכות: ענף ד

בדבר שצריך לשמה בפירוש כגון בגיטין וקדשים אפילו למ"ד יש ברירה לא מהני וצריך לשמה בפירוש:

ז"ל התוס' בגיטין (כ"ד ע"ב בד"ה לאיזו) ואור"י דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה וכ"מ בגמ' דקאמר אי איתמר בהא בהא קאמר ר"י דא"ב משום דבעינן לה לשמה משמע אע"ג דבעלמא י"ב הכא פסול משום דכתיב וכתב לה עכ"ל והנה כולם הקשו דא"כ מאי הקשה מפסח דז"ל הש"ס שם (כ"ה ע"א) בעא מיני' ר' הושעי' מר' יהודא אמר ללבלר כתוב לאיזה שתצא בפתח תחלה מהו א"ל תניתוה יתר מיכן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש בו פסול לגרש בו אלמא א"ב איתיבי' האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו עכל"ה ולפ"ד התוס' ז"ל דילמא גיטין שאני דכתיב לה לשמה וא"ל דגם בקדשים כן הא כתבו התוס' בעירובין [דף ל"ז ע"ב ד"ה לאיזה] דקדשים סתמן לשמן הן עומדין ותלי' בברירה אבל בגיטין דכתיב בפירוש לה לשמה ואינה עומדת לגירושין שפיר אין ברירה והנה הפ"י ז"ל [בגיטין דף כ"ה בד"ה בעא מיניה] דחה דברי התוס' בעירובין וכתב דהאיך סתמא לשמן עומדים כיון דעדיין לא נקבע שמן עליהם אך אכתי הניח בצ"ע דברי התוס' דא"כ לא תליא זה בברירה ורק הברייתא והמשנה קשיין אהדדי דבגיטין פסלינן כתוב לאחת שתצא בפתח משום דבעינן לה מפורש ובפסח דנמי כתיב לשמה בפירוש ואפ"ה סתמא כשר וגם לא שייך (התירוץ) [מה שמחלק שם אביי] בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כיון דלאו מטעם ברירה אתאן עלה רק מטעם לה לשמה ויעוין בפ"י ז"ל שם והנה כבר רמזתי [בענף ב'] דמש"ס גיטין (פ"ו ב') משמע דבגיטין בעי' מבורר בפירוש דכן א"ר ירמי' שם כו' הגם דכה"ג לכולם י"ב דהוי כמו כבר בא חכם מ"מ בעינן מבורר כמ"כ באומר כתוב לאחת מהם בעינן מבורר לא מטעם ברירה אפי' למ"ד י"ב דהא עכ"פ לא נתברר בפירוש וא"כ דברי ר"י ז"ל שפיר ומוכרח וכדי שלא תקשה השקלי' וטרי' דר"י עם ר"א כנ"ל צריך לשום לב ולתרץ. והנה אשר עלה בדעתי הוא כך דהנה באמת הדבר קשה כיון דלמ"ד י"ב או בגווני דנתברר כבר וכהך דמהגרש למה יגרע במה שאינו מבורר בפנינו וצ"ל דהסברא הוא כיון דסתם אשה לאו לגירושין עומדת א"כ כ"ז שלא נתברר בפירוש שאותה הוא מגרש עדיין בספיקא עומדת דאינה עומדת כלל להתגרש דאפילו אם יכתוב הגט לשמה עדיין אינה עומדת להתגרש דיוכל להשליכו ולחזור בו ומש"ה צריך בפירוש שיאמרו לשמה מבורר ולא מהני בברירה אפילו למ"ד י"ב אבל בקדשים כיון שאמרינן ברירה שוב עומד מסתמא לשמו שפיר אמרינן ברירה למ"ד י"ב וזה ברור ושפיר דברי התוס' ז"ל בעירובין ואך לפ"ז יקשה מאי פריך ר"א (לר"ח) [לר"י] מהך דהשוחט על מי שיעלה ראשון הא בקדשים י"ב אך באמת לק"מ דהנה ידוע דהקו' הי' באם ס"ל שה לב"א דאורייתא [כמ"ש בתו' ד"ה אי אמרת] דאז קטן מחויב מה"ת והנה אמרי' בנדרים [דף ל"ו] דלמ"ד שה לב"א דאורייתא יוכל אדם להביא פסח על חבירו בלא דעתו וא"כ בכה"ג לא שייך לומר סתמא לשמו עומד דהא אינו של הקטן כלל רק דהאב מביא בשבילו והיינו אם מביאו בשבילו אבל בסתמא אינו עומד בשביל הקטן דהא אם שה לב"א דאורייתא הקטן מחוייב בקרבן והאב יוכל להביא עבורו וכמו שיוכל להביא בשביל אחר אבל גם הקטן יוכל לזבוח בפ"ע לא שיזכה בשל האב א"כ לא מקרי סתמא לשמו עומד [דלמא הקטן ימנה על אחר] וא"כ מש"ה שפיר מקשה מגיטין אפסח ומקשה שוב הגמ' דהא מצי לחלק בין תולה בד"ע לתולה בדעת אחרים והנה אם נימא דאפי' למ"ד א"ב בתולה בדעת אחרים גומר ומקנה בבירור (מה) [זה] מהני אפילו בקדשים כיון דזה הוי כמבורר דגמר ומקנה דהרי מהני אפי' למ"ד א"ב דזה הוי כפירש כנלע"ד ליישב דברי התוס' ז"ל: ענף ה

הרמב"ם ז"ל בהל' שקלים (פ"ב הל' ב') פסק וז"ל ובמקדש הי' לפניהם תמיד י"ג תיבות כל תיבה כמין שופר ראשונה לשקלי שנה זו שני' לשקלי שנה שעברה שלישית לכל מי שיש עליו קרבן ב' תורים או שני בני יונה א' עולה וא' חטאת משליך דמיהן לתיבה זו [ושם בהל"ג שלישית ליקח בהן עופות חציין חטאות וחציין עולות] עכ"ל והקשו עליו (דהא אפילו מאן דס"ל יש ברירה ואפ"ה אסור בקינין משום דבכה"ג לא שייך ברירה וא"כ) לדידן דמספקא לן דילמא אין ברירה בודאי אסור להקריב חציין חטאת משום חטאת שמתו בעלי' ואמאי פסק הרמב"ם ז"ל דיש שופר לקיני חציין חטאת וחציין עולה והוא נגד הסוגי' דיומא [דף נ"ה] דאמרינן שם בהדי' דאי אין ברירה אסור להקריב חציין חטאת [משום חטאת שמתו בעלי'] ולא הי' כלל שופרות של חובה יעו"ש ויש לתרץ בהקדים לבאר הא דאין ברירה כתבו התוס' בגיטין ע"ג ב' ד"ה תנא וז"ל ועוד דבפ' בכל מערבין אמר דלמ"ד אין ברירה לא חייל עירוב כלל וא"כ ה"נ לא הי' להם לגירושין לחול כלל אע"ג דהוברר הדבר לבסוף עכ"ל אלמא דס"ל דאפילו אם נברר לאח"כ מ"מ אם אין ברירה אינו גט כלל וכן נראה מהא דאמרינן בפ' כל הגט (כ"ד ע"ב) בש"ס וזל"ה אמר רב כולן פוסלין בכהונה חוץ מן הראשון ושמואל אמר אף ראשון נמי פוסל ואזדא שמואל לטעמי' דאמר שמואל כ"מ ששנו חכמים גט פסול פסול ופוסל חליצה פסולה פסולה ופוסלתה מן האחין במערבא אמרי משמי' דר"א שמאל ולילה פסולות ופוסלת קטן ואנפיליא פסולות ואינן פוסלות זעירי אמר כולן אינן פוסלין חוץ מן האחרון וכן אמר רב אסי כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון ור"י אמר אף אחרון נמי אינו פוסל ואזדא ר"י לטעמי' דאמר ר"א אר"י האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל וצריכא דאי אתמר בהא בהא קאמר ר"י דאין ברירה משום דבעינן לה לשמה אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל אבל ירושה ומתנה לא ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא א"נ כתחלה אכל הכא אימא לא צריכא עכ"ל הגמ' וכתבו התוס' בד"ה לאיזו שארצה וז"ל בגמ' מפרש משום דאין ברירה ואור"י דאפי' מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דוכתב לה לשמה משמע שיהי' מבורר בשעת כתיבה וכ"מ בגמ' דקאמר אי אתמר בהא בהא קאמר ר"א דא"ב משום דבעי' לה לשמה משמע דאע"ג דבעלמא י"ב הכא פסול משום דכתיב וכתב לה עכ"ל. והנה הקשו כולם על דבריהם דא"כ מאי האי דקאמר הגמ' אבל ירושה ומתנה וכו' הלא בלא"ה י"ל דס"ל לר"י ברירה ורק בגט פסול משום דכתיב לה לשמה ונ"ל לתרץ דקשה לכאורה אתוס' שכ' דאע"ג שיש ברירה מ"מ פסול בגט משום שכתוב וכתב לה לשמה שצריך לשמה בפירוש וקשה ע"ז מהא דאיתא בזבחים (ב' ע"ב) וז"ל הגמ' תנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כו' טעמא דשלא לשמן הא סתמא עלו נמי לבעלים לשם חובה אלמא סתמא נמי כלשמן דמי ורמינהו כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול וסתמא נמי פסול ומשני זבחים בסתם לשמן עומדין אשה בסתמא לאו לגירושין עומדת עכל"ה אלמא דבגט נמי סגי סתמא כמו בקרבן אם עומדת להתגרש והכא למ"ד יש ברירה והוברר הדבר שעומדת להתגרש ורק הפסול משום שכתוב לה לשמה בפירוש והך אדרבה סתמא נמי כשר כמו בקרבן וצ"ע טובא וצ"ל דס"ל להתוס' דגם דהוברר הדבר שהי' דעתו לגרש מ"מ עצמות האשה אינה עומדת לגירושין ובעי לכתוב בפירוש לשמה משא"כ בקרבן שהקרבן עומד לשמה סגי בסתמא אך זה קשה לי דכיון דפירש"י גבי אנפילייא (ר"פ כל הגט) וז"ל חלצה בשמאל אמרי' ביבמות פסול וכן חלצה בלילה פסולה ופוסלת דשם חליצה עלה אלא שלא נעשית בהכשירה דיליף רגל רגל ממצורע דכתיב ימנית ולילה נמי נפקא לן התם. קטן ואנפילייא לאו חליצה כלל דאיש ונעל כתיבי בפרשה ואם לא יחפוץ האיש וגו' אלמא דבדבר שהפסול מחמת דבר אחר פוסל לכהונה וא"כ ר"י שסובר שאפילו אחרון אינו פסול לכהונה אלמא ס"ל דאין ברירה דלא נכתב בשבילה כלל והוי כנייר בעלמא אבל אם נימא דס"ל ברירה בעלמא ורק הכא פסול משום שכתוב לה לשמה א"כ עכ"פ בשבילה נכתב רק דהתורה פסלה גט כזה דצריך דוקא לשמה [מבורר] כפי' [התו'] הוי דומיא דלילה בחליצה דפוסל לכהונה וא"כ אמאי כתבו התוס' דמוכח לקמן מר"י דאפילו אם בעלמא יש ברירה הכא פסול הלא לר"י [אפי' אי ל"ה אתמר רק בגט] א"א כלל לומר דס"ל דיש ברירה בעלמא דא"כ אמאי לא פוסל לכהונה וי"ל דזה א"ש ומקודם נתרץ דברי הרמב"ם התמוהים דהנה אמרינן בגיטין (מ"ח ע"א) א"ר יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו בביהמ"ד דא"ר אסי א"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון עכ"ה והנה הרמב"ם ז"ל שפוסק [בפ"ד מה' בכורים] קנין הפירות לאו כקנין הגוף וגם פוסק [בפי"א מה' שמיטה ויובל] שמחזירים זה לזה ביובל משום שא"ב וא"כ האיך מצינו ידינו וכו' וי"ל כך דהנה קשה לכאורה דאם נימא דטעם הברירה הוא דלא ידעינן אם מגיע חלק זה לזה או לא וידוע פלוגתא רש"י ותוס' [בגיטין דף מ"ז ע"ב] והנה אם נאמר דלא ידוע חלק של מי הוא וא"כ מאי אהני החזרה ביובל הא קיי"ל המוכר שדהו ביובל אינה מכורה [עיין בערכין פ"ט דף כ"ט ע"ב וברמב"ם פי"א מה' שמיטה הל' י"א] ובודאי לכתחלה אסור למכור וא"כ האיך יחזיר לאחיו ביובל משום ספק ברירה דלמא הוא של אחיו הלא איכא נמי ספק דילמא הוא שלו וראוי לו משעה הראשונה ועתה אסור לו למוכרה לאחיו ביובל וצ"ל דס"ל לר"י דא"ב היינו שלא הוברר כלל מעולם וחוזר למה שהי' מקודם חלוקה ולפ"ז יש לכאורה לומר דלהרמב"ם דספוקי לי' אם קיי"ל י"ב או א"ב א"כ אסור באמת לחזור ביובל דדלמא יש ברירה ואסור למוכרה ביובל ולכך צ"ל דס"ל להרמב"ם דאינו מחזירה ממש רק לקיים מצות יובל לחומרא אבל לא בטלה החלוקה כלל וכ"נ שם מלשונו בה' שמיטה ויובל וא"כ מש"ה הוי קנין הגוף ממש דאינו חוזר כלל ולא בטלה החלוקה [ולכן שפיר דמביא ביכורים] אך עדיין לא הועיל כ"ז לנו דאכתי תקשי להרמב"ם ז"ל דמאי מספקא לי' בכל התורה אי יש ברירה או לא הלא מדציותה התורה להביא בכורים ואנן דקיי"ל קה"פ לאו כקה"ג וא"כ אם א"ב לא משכחת להו רק חד בר חד א"ו די"ב ולמה מסופק הרמב"ם בכל התורה אם יש ברירה או לא ולכן נ"ל דנהי דס"ל להרמב"ם ז"ל מספיקא דא"ב היינו דילמא הגיע חלקו משעה ראשונה לו או לא אבל בודאי ס"ל להרמב"ם ז"ל דלא אמרינן [אין] ברירה [משום] דלא הוברר כלל דא"כ לא משכחת בכורים רק חב"ח אך ס"ל דבאמת [אף אי אמרינן אין ברירה מ"מ] הוא של אחד מהם או שהי' ראוי לזה או לזה וא"כ שוב אסור לבטל החלוקה לגמרי ביובל דא"כ הוי כמוכרה ביובל דדלמא באמת הוא חלקו משעה ראשונה ולכך אין מבטל החלוקה לגמרי רק משום מצות יובל בעלמא א"כ הוי לעולם קה"ג ומש"ה מביא בכורים אך ר"י דס"ל דאפי' ריח הגט אין בו באומר למי שארצה אגרש ש"מ דס"ל דא"ב כלל והוי ודאי כמו שלא נכתב לשמה והי' גט בטל ולהכי אינו פוסל לכהונה וא"כ ממילא גבי אחים דא"ב והוי כלא נחלק כלל וא"כ מותר להחזיר ביובל דמעולם לא הי' שלו לבד ורק נמכר לו בשעת חלוקה וצריך להחזיר ביובל שיהי' כבראשונה שלא יהא לשום אחד מהם חלק בבירור ויהא של כולם וא"כ כיון שנבטל החלוקה מכל וכל א"כ הוי רק קה"פ ולא מייתי ביכורים רק חד בח"ד ולהכי סבר ר"י קה"פ כקה"ג ולפ"ז א"ש נמי דברי התוס' ז"ל הנ"ל דהנה בודאי ר"י ס"ל דא"ב כלל ולכן לא הוי אפי' ריח גט דאי ס"ל לר"י דא"ב היינו דילמא הי' רוצה לגרשה וא"כ אכתי פסולה לכהונה א"ו ס"ל לר"י מחמת א"ב הוי כודאי שלא נכתב לשמה ולא הוי גט כלל וע"ז אמר הגמ' שפיר דילמא בהאי קאמר ר"י משום דכתיב לה לשמה היינו דס"ל לר"י דא"ב הוא רק מספק דלא ידוע אי סי' ראוי זה הדבר משעה ראשונה או לא ואך מש"ה ס"ל דאפי' ריח הגט אין בו משים כיון דכתב לה לשמה בפירוש ונהי דמ"ד דס"ל יש ברירה בהחלט א"כ נכתב באמת לשמה והיתה עומדת להתגרש דכה"ג בקרבן כשר ורק בגט צריך יותר להיות מפורש עכ"פ ריח הגט איכא ודמי' לחלצה בלילה ושמאל דנהי דפסול דלא כהכשר נעשית החליצה מ"מ שם חליצה עלה ה"נ נהי דהתורה הקפידה להיות מבורר בפירוש עכ"פ נכתב לשמה והיתה עומדת באמת להתגרש כיון שיש ברירה וא"כ עכ"פ שם גט עלה ופסולה לכהונה משום ריח הגט אך לר"י דס"ל א"ב היינו דלא ידוע משעה ראשונה אם יתרצה לה ולכן נהי דיש ספק דלמא נתרצה לה למפרע מ"מ עכ"פ אינה עומדת להתגרש כיון דא"ב א"כ תמיד הדבר בספק וכיון שאינה עומדת להתגרש שוב לא הוי לשמה ואפי' ספק אין בה דכתיב בפירוש וכתב לה וזה לא נכתב לה בפירוש וא"כ מש"ה ס"ל לר"י דאפי' ריח הגט אין בו [ועכ"פ א"ש הוכחת התוס' דאפי' אם בעלמא אמרי' ברירה מ"מ בגט א"ב ואך ריח הגט שפיר י"ל דיש בו למ"ד ברירה עכ"ה] אבל גבי יובל כיון דעכ"פ ספק הוי אם הגיע לו משעה ראשונה א"כ אסור להחזיר דדלמא שלו הוי משעה ראשונה ואפי' לשם מצות יובל אינו צריך להחזיר כלל משום דכיון דספק הוי אם הוא שלו או של חבירו עכ"פ לא גרע ממתנה דנתן לאחיו שיהי' שלו בהחלט וממ"נ אם הוא ראוי לאחיו הוא שלו ממילא ואם ראוי לו ולא לאחיו א"כ יוכל לתת לאחיו במתנה וממ"נ א"צ להחזיר ובזה מדוייק מה דקא תפיס בגמרא לשון ירושה ומתנה דקשה לכאורה דמאי מתנה איכא הכא אך לפמ"ש א"ש ודו"ק: