שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 85

והנה לפמ"ש דלמ"ד א"ב אם חלקו אין הספק דילמא חלקו של זה בא לזה ורק דהוי של שניהם ממש וזה קנה רק החלק מה שיש לחבירו בו וכן חבירו קנה חלקו מה שיש לו בחלקו שנטל כיון שלא נתברר כלל שלקחו בשביל ירושה וכנ"ל בזה א"ש מה שהקשה השאג"א [סי' פ"ט] מהך [דסנהדרין קי"ב ע"א] דעיסה של שותפים בעיר הנדחת דאר"ח דמותר דעיסה כמאן דפליגי היא ובהמה אסורה דכמאן דלא פליגי והנה הבין השאג"א ז"ל וכן יתר האחרונים דע"כ טעם דעיסה מותר משום דאמרינן ברירה ולא נאסרה מעולם ועפ"ז הקשה על הרמב"ם ז"ל שפסק דא"ב ואפ"ה פסק עיסה ש"ש של עה"נ מותר ולענ"ד אחרי מחילת כ"ת של הנך גאונים ועפר אני תחת כ"ר כי לכאורה אינו מובן דברי הגמ' כפי הבנתם דהנה אמרי' בגמ' (סנהדרין קי"ב א') וז"ל א"ר חסדא בהמה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת אסורה עיסה חצי' של עה"נ וחצי' של עיר אחרת מותרת מ"ט בהמה כמאן דלא פליגא דמי' עיסה כמאן דפליגא דמי' עכ"ל ופירש"י כמאן דל"פ דמי א"א לכזית בשר בלא שחיטה ואפי' שחטה ונשחט אין בשחיטתו כלום דלא לשחיטה קיימא אלא למיתה ושחיטתה זו היא מיתת הבהמה ואין היתר אפילו החצי שאין של עיר הנדחת דכי שחט לסימן דעה"נ אינו שוחט אלא ממית ולא מהני' בי' שחיטה. עיסה כל אימת דבעי פליג לה ואין חלק של עה"נ מעורב בו עכ"ל. והנה א"א דהטעם של ר"ח משום ברירה ולמפרע הוא כשלו ורק בהמה אסורה דלא מהני השחיטה כפי' רש"י ז"ל א"כ מאי דקאמר הגמ' כפליגא דמי הא גבי בהמה נמי אם אמרינן ברירה הוא כפליגא כדאמרי' בביצה בפ' משילין [דף ל"ז ע"ב] ועיקר החילוק הוא משום דבבהמה לא מהני השחיטה משום חלק חבירו דכמתה דמי' א"כ עיקר החילוק חסר מן הספר וגם גוף הלשון כפליגא דמי' אין לו פירוש למה לי כפליגא ואפשר דאף] אי לאו כפליגא הוברר הדבר עתה שמעיקרא הי' של חוץ לעה"נ ולכן נ"ל דהפי' הוא כך דהנה גם אפי' אם א"ב לפי מ"ש לעיל א"כ הרי יש לכ"א חלק בזו העיסה ויש לו קנין ממון וקנין הגוף וכמבואר בר"נ ריש השותפין הנ"ל והוי כאלו כ"א יש לו בכל העיס' ממון לפי ערך חציו אך זה אינו מבורר שזה הוא חלקו לגופו והנה בעה"נ ממונם נאסר מכל שללה וכו' וא"כ חלק ממון שיש להצדיק בתוכו לא נאסר מעולם ולא נתערב עם חלק חבירו לענין ממון כלל ולכן מותר לחלוק לאחר (קס"ד) [גמ"ד] דכמאן דפליגי דמי (דהקס"ד) [דהאי גמ"ד] לא הי' רק על שללה של עה"נ אבל לא על השלל של צדיקים דבתוכה ולכן מותר ליקח מכל העיסה חלקו דחלק ממונו לא נאסר מעולם דחלקו כעומד בפ"ע דמי אבל גבי בהמה שא"א לחלק בלתי שחיטה ושחיטה א"א לחצי' א"כ הרי נאסר ע"כ חלקו דנאסר הבע"ח זה בחייו ולכן חלק החיות שבבהמה ע"כ מעורב עם חבירו וא"א למפליגינה ומש"ה נאסר שפיר אפי' למ"ד א"ב ומצאתי להרמ"ה ז"ל בחידושיו בפ' חלק שכ' וז"ל בהמה כל כמה דאיתא בחיי' כמאן דל"פ דמי' וחיילא איסורא אכולה עיסה כמאן דפליגא דמי' ולא חייל איסורא אלא אפלגא. וכ"ת בהמה נמי אפשר דשחיט לה ופליג לא אמרי מכדי מעיקרא כי קא חייל איסורא אבעלי חיים קא חייל וב"ח לאו בני חלוקה נינהו דכי פלגינן להו לאו בעלי חיים הוו ואשתכח דמעיקרא לאו כמאן דפליגא דמי' עכ"ל אלמא דמחמת חלק החיות שבו שהוא בשותפות נאסרה וז"ב הרי ראי' למה שכתבנו דלמ"ד א"ב לא אמרינן שמא חלק של זה הגיע לזה דא"כ למ"ד א"ב הוי לאסור העיסה ומדברי הגמ' משמע דלא מטעם ברירה אתינן להתירה רק משום כמאן דפליגי דמיא ולע"ד זה נכון והי' נראה לכאורה להביא ראי' איפכא מעירובין [דף ס"ח ע"א] וז"ל הש"ס א' רבה בר"ח לאביי מבואה דאית בי' תרי גברי רברבי כרבנן לא ליהוי בי' לא עירוב ולא שיתוף כו' דתניא אחד מבני מבוי שביקש יין ושמן ולא נתנו לו בטל השיתוף ונקני לי' מר רביעתא דחלא בחביתא תני' אין משתתפין באוצר והא תני' משתתפין א"ר אושעי' ל"ק הא ב"ש הא ב"ה עכ"ל והנה מזה מוכח ע"כ די"ל כולה של השותף מכר דאל"כ למה יאסרו הא עכ"פ נשאר (איזה) [מקצת] מהם ולאחר שבת הראשון די במשהו אלא ע"כ דחיישי' שמא מכר כל חלקם וכן דייק פי' רש"י ז"ל וז"ל שם אין משתתפין באוצר בדבר האצור כגון חביות של יין או פירות המכונסין אין סומכין על מה שבתוכן משום דאין ברירה איזהו של שיתוף וכי מסתפק ממנו איכא למימר אזל לי' שיתוף עכ"ל אלמא דחיישינן שחלקם מכר וא"כ ע"כ כסברת התו' בגיטין [הנ"ל] דאמרי' א"ב ושמא חלק של זה הגיע לזה וא"כ ה"נ י"ל שחלק בני מבוי מכר כולו וראיתי בס' עצי אלמוגים שהעיר בזה וכתב שם דאפי' להך סברת התוס' נמי קשה דהא יש בילה בלח ואשתמיטתי' מיני' דמר הך [דגיטין הנ"ל] גבי טבל וחולין שכ' רש"י ז"ל [דכל חטה חצי' טבל וחצי' חולין] דהוא עדיף מיש בילה בלח ואפ"ה ס"ל להתוס' שם לחלוק על רש"י ז"ל ולומר דלהך מ"ד דא"ב ספק הוה שמא כולו הי' ראוי לזה יעו"ש. אולם עכ"פ שמעינן מזה כדברי התוס' דא"ב היינו שמסופקים דילמא חלק של זה בא לזה וכמ"כ ה"נ חיישי' שמכר כל חלק המשותף ולא נשתייר דבר לשיתוף המבוי. אך באמת נ"ל דאין מכאן שום ראי' לדברי התוס' ז"ל דהנה בלא"ה קשה שם דמאי קאמר הגמ' שם דלמ"ד א"ב בטל העירוב דדלמא מכר מע"ש חלקם וזה תמוה טובא דהרי דבר ברור ששותף שחלק שלא ברשות דהשאר משועבד והוא של שארי שותפין כיון דכבר הוא נטל חלקו השאר שייך לשארי השותפים ואפי' למ"ד דלית לי' ברירה וא"כ נהי שמכר חלקם מ"מ בודאי דיש להם עדיין חלק בגוף החבית יין וא"כ נהי דחלקם מכר מ"מ כיון דעדיין מחויב ליתן להם מזה היין חלקם שוב הוי כמו (שבעה"ב שקנה) [שני בע"ב שקנה] בשותפות חבית יין שא"צ לשתף עוד כי די בשותפות הזה גם שלא הונח מתחלה לשם עירוב כי כן קיי"ל להלכה יעוין בריטב"א עירובין שם ובתוס' [ד"ה אמר ר"א] וא"כ אפי' א"ב מדוע בטל העירוב אך באמת לפי מה דכתב הרשב"א ז"ל שם דהטעם משום שלא הי' זיכוי גמור רק לצורך שיתוף מבואות ובכה"ג יכול לחזור מעיקרא בדיבור בעלמא וכיון דמקפיד אעירובו או שמכר ממנו לאחרים אלמא דחזר מהשיתוף וא"כ בשלמא למ"ד י"ב אין זה חזרה מה שמכר דלא מכר רק חלקו אבל אם א"ב א"כ דילמא חלקם מכר ש"מ דהדר מהשותפות אך זה קשה לכאורה גם למ"ד א"ב נמי יהא מותר לשתף באוצר ואי דלמא חזר הא בלא"ה כתב הר' יונתן ז"ל שם דגם למ"ד י"ב צריך במוצאי שבת לומר זה שמכרתי הוא חלקי כדי שיהא מעיקרא שלו ולא של השותפות מה שמכר א"כ גם למ"ד (י"ב) [א"ב] קשה דלמה לא יערבו באוצר הא גם לדידי' יועיל שיאמר במוצאי שבת שלא חזר במה שמכר מהשותפות ואם לא חזר נהי שמכר חלקם מ"מ עדיין הי' להם חלק בהנשאר וכמו שותף שחלק בלא דעת חבירו אך די"ל דזה ג"כ תלוי בברירה והוי כמו דאמרינן בחולין [דף י"ד ע"א] דדבר שעומד לכאן ולכאן תלוי בברירה ולהכי תרננולת שעומדת לאכילה ולגדל ביצים נשחטה הובררה דלאכילה עומדת כמ"כ כאן ששיתף עמהם באוצר דמסתמא אינו עומד לחזור ורק דלא הוי זיכוי גמור ואם יש מקום לומר שלא גמר ומקנה כגון שהדר בי' אמרינן שלא גמר והקנה א"כ זה גופא תלי' בברירה דכיון דמכר סתם י"ל דהדר מהשיתוף וי"ל דרק חלקו מכר ולא הדר מהשותפות [ורק במה שמברר במ"ש שמכר רק חלקו הוברר הדבר למפרע א"כ] למ"ד א"ב אסור ולא אמרינן ברירה וא"כ לפ"ז אין ראי' כלל מהכא די"ל דלעולם כפירש"י ז"ל דאם א"ב הוי כשותפות ואפ"ה בטל השיתוף דנראה דהדר מהשותפות כיון שעכ"פ הא מכר מחלקם וז"ב:

ועפ"י דברינו מתורץ קו' המפרשים שהקשו דא"כ אביי שאסר לערב באוצר ס"ל כב"ש דא"כ אפילו בדרבנן [ע"ש בתו' הנ"ל] ולפמ"ש א"ש דהנה בלא"ה י"ל דלמא הדר בי' רק למ"ד י"ב הרי חזינן דלא הדר ולמפרע הוי השיתוף והנה ידוע דאביי ס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וכתב הראב"ד ז"ל מובא בש"מ [שם בב"מ] דלכאורה זה תלי' בברירה וכתב דלהמבין לא תלי' זה בברירה והיינו דברירה שייך בדבר שראוי להסתפק וכבר חל איזה קנין כגון גבי גט מי שתצא בפתח אבל בדבר שלא הי' קנין עד [כעת] נהי שנברר דאם הי' נודע הי' [רוצה] מ"מ כל כמה דלא ידע לא נפיק מרשותא דילי' וא"כ שפיר י"ל דר"א התם דאמר דתלי' בברירה ובפלוגתת ב"ש וב"ה הוא סתם כרבא דישל"מ הוי יאוש וא"כ לא צריך לבוא [לקנין של ע ה] אם מבורר שלמפרע הוי ניחא לי' ולכך תלי' הדבר בברירה [אם מכר חלקו או של השותף] וכנ"ל משא"כ אביי דס"ל בממון כה"ג אפי' אמרינן ברירה מ"מ כמה שלא נודע הקנין לא מהני ה"נ לא מהני מה שנתברר עתה שיהי' ניחא לי' למפרע וכ"ע מודים שאסור לשתף באוצר וזה ברור ומה שאנו פוסקים כאביי ואפ"ה פסקי' מותר לשתף הוא משום די"ל דזה הוי כידוע דמעיקרא לא נתבטל השותפות אך עכ"פ לאביי לק"מ די"ל דס"ל כחילוק שכתבתי: ענף ב

בדין ברירה שמתנה אם יהא כך כגון מה שאני עתיד להפריש שהתוס' כתבו [גיטין דף כ"ה ע"ב ד"ה זו דברי ר"מ] דבכה"ג אפי' למ"ד דל"ל ברירה באחים שחלקו בכה"ג שמתנה ס"ל ברירה והוכיחו זה מר"י שס"ל אחין שחלקו כלקוחות ואפ"ה ס"ל בתרומה דאומר מע"ש מה שאני עתיד להפריש יעו"ש בתוס' ובכמה מקומות והנה חילוקם אינו מובן לכאורה ונלע"ד דהטעם הוא כך בשלמא באחין שפיר יש מקום לומר אולי של זה הי' ראוי לזה כמ"ש התו' [דמ"ז ד"ה טבל] או לפי פירש"י ז"ל [שם] וכו' [ועדיין חלקם מעורב] אך במתנה שאומר מה שיעלה בידי להפריש יהי' תרומה וכדומה א"כ מה לנו אם ראוי מתחלה לכך או לא הא הוא לא קרא שם לתרומה רק מה שיעלה וכיון שסוף סוף חל עליה שם תרומה למפרע מה לנו בזה שלא הי' ראוי מתחלה לכך. והנה לכאורה י"ל דזה תלי' בפלוגת' דר"י ור"ל ביבמות [דף ל"ה ע"ב לענין חליצת מעוברת] אם אמרינן אגלי מילתא למפרע דלמ"ד אמרינן אגלמל"מ שפיר הוי תרומה מה שעלה בידו דכך התנה ובמה שלא הי' ראוי אין לנו בזה כיון דס"ס עלה בידו ואגלי מילתא למפרע שזה הוא תרומה דאגל"מ למפרע לא תלי' בברירה כידוע ומאן דס"ל דלא אמרינן אגלמ"ל א"כ [לא] יוכל [לחול] עלה שם תרומה למפרע ובזה יש ליישב הסוגי' דגיטין [דף כ"ה א'] וז"ל בעי מיני' ר"ה מר"י אמר ללבלר כתוב לאיזה שתצא בפתח תחלה מהו א"ל תניתוה יתר מכן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו אלמא א"ב איתיבי' וכו' אמר אביי קא בעי מיני' תולה בדעת אחרים קא פשיט לי' תולה בדעת עצמו והדר מותיב לי' תולה בדעת אחרים אמר רבא מאי קושי' דילמא דמאן דאית לי' ברירה ל"ש תולה בד"ע ול"ש תולה בד"א אית לי' ברירה ומאן דל"ל ברירה ל"ש כו' ל"ל ברירה כו' א"ל ר' משרשיא לרבא הא ר"ש דתולה בד"ע ל"ל ברירה ותולה בד"א אל"ב כו' יעו"ש ובתוס' ד"ה ר"י ור"י ור"ש אוסרים כתבו וז"ל משמע דר' יוסי לל"ב וכן בפ' בכל מערבין גבי מע"ש שיש לי בביתי יהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס דאר"י לא חילל וקשה דתנן במי שאחזו גבי מה היא באותן הימים ר"י אומר מגורשת וא"מ ולכי מיית הוי גיטא אלמא יש ברירה כדדייק בסמוך ולמאן דמחלק בין תולה בד"ע לתולה בד"א ניחא אבל למאן דלא מחלק קשיא וי"ל דהתם בגיטין עומד הדבר להתברר בודאי או יחי' או ימות אבל הכא יכול להיות שלא יבא לידי הפרשה לעולם עכ"ל והקשו מהרש"ל ומהרש"א וז"ל והא דפריך מדברי ר' יודא נ"ל דלק"מ דודאי ר"מ לא ס"ל לחלק ומש"ה פריך מר' יודא ה"ה לר"י דבחד גוונא קשה מתרווייהו כו' יעו"ש במהרש"א. ולפי הנלע"ד א"ש דהנה בלא"ה קשה לאביי דמחלק בין תולה בד"ע כו' א"כ לא שייך זה כלל לברירה רק שגמר בדעתו ובתולה בד"ע לא גמר בדעתו ולכאורה לא שייך לברירה כלל ולא נראה כן מפשטות הסיגי' והנראה מפשטות הסוגי' דדבר זה תלוי בברירה וכן מפורש בדברי רבא. והנלע"ד (לפמ"ש א"ש) [לפרש] כל הסוגי' בהקדים דברי התוס' ז"ל [דף כ"ד ע"ב ד"ה לאיזה] שכתבו דאפי' למ"ד י"ב בגיטין א"ב דכתיב וכתב לה והנה הרבו להקשות אדבריהם יעוין במהרש"ל ופ"י ז"ל ולפע"ד דבריהם ש"ס ערוך בגיטין דף פ"ו ע"ב וז"ל שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו לפיכך אבד א' מהן הרי השני בטל ובגמ' מאן תנא אר"י דלא כר"א דאי ר"א כיון דאמר עדי מסירה כרתי הא לא ידעי בהי מינייהו קא מגרשה אביי אמר אפ"ת ר"א אימא דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי עכ"ל וז"ל רש"י שם דלא כר"א אלא כר"מ הלכך כל אחת מהן מתגרשת בשלה שהרי בא לידה ועדיו חתומי' בו ור"מ כיון דלא בעי ע"מ שפיר דמי דהא כל גיטין נמי משחתמו העדים אינן יודעין למי ינתן. הא לא ידעי עמ"ס בהי מינייהו מגרשה ואין זו נתינה לשמה מבוררת ור"א כיון דחתימה לשמה לא בעי ע"כ לשמה דכתיב בקרא אכתב ונתן קאי עכ"ל וא"כ הרי דכבר [קודם שנתערבו] נתבאר ונודע מי הגט של האשה זאת ומי הוא של חברתה ולפי' התוס' בפ' כ"ה [דף כ"ד ע"ב ד"ה בע"מ] איירי נמי [שגם עתה] במקום [הכתיבה] ידוע דאיירי במשולשין ורק אנן לא ידעינן וא"כ בכה"ג לכ"ע אמרי' ברירה כמ"ש [בעירובין דף ל"ו ע"ב] וכבר בא חכם ואפ"ה פסלינן בגט משום דבעינן לשמה [והיינו] כפי' הר"י [בתו' הנ"ל] דלענין הכתיבה דכתב לשמה לכ"ע צריך ידיעה ברורה לא ע"י ידיעה שלאח"כ וע"י ברירה [ולכך לר"ל דס"ל דלר"א בעי נתינה לשמה בעי נתינה ברורה] וא"כ שפיר מחלק אביי דלעולם ס"ל דא"ב בדבר דממילא כמו אחין שחלקו רק הכא שהתנה מה לנו שלא הי' ראוי לכך הרי מ"מ הוא כתב הגט למי שתצא בפתח והרי יצאת ומה לנו אם לא היתה היא ראוי' לצאת הא ס"ס יצאת מהפתח ראשון ולשמה כתב הגט אך לכאורה הא בגט בעינן וכתב לשמה בפירוש לזה י"ל אגלי מילתא למפרע והוי כבירור ממש אולם בתולה בדעת עצמו לא נתברר לו כיון שבעצמו מסופק וא"כ לא הוי בירור לשמה כן מחלק אביי ורבא השיב לו דלמא מאן דאית לי' ברירה אפי' בתולה בד"ע דכיון שס"ס רצה בזאת כתב לשמה ואי דבעינן וכתב לשמה כתיבה מבוררת רבא לא ס"ל הך סברא דרק אביי אמר כן שם אבל [רבא] ס"ל דסתמא בזה הוי כלשמה דכיון די"ב מסתמא לשמה עומדת וכאשר הארכתי בזה בחי' ויותר מזה מבואר בת' מהרי"ו דכיון דנכתב לשמה שוב ממילא עומד לגירושין אפי' למ"ד ע"ח כרתי יעו"ש ומש"ה כיון דבדרך תנאי אמרי' ברירה אפי' בדעת עצמו אמרי' ברירה ולא פסול משום וכתב לה לשמה וכן נמי י"ל איפכא דאפי' תולה בדעת אחרים פסול די"ל דבעינן גבי גט לשמה בפירוש ומש"ה אפי' בתולה בדעת אחרים פסול דבעינן בפירוש לשמה ואי דאגלי מילתא למפרע י"ל דלא אמרינן אגל"מ למפרע והגם דרבא גופא [שם דל"ו ע"א] פסק כר"ל דלא אמרי' ביבמות אגמ"ל מ"מ הכא מסופק בזה משום די"ל התם מקרא הוא וכדאמר שם [ביבמות דף ל"ה ע"ב] קרא מסייע לר"ל [ר"ל דגם בקראי פליגי] ומש"ה [הכא] מספקא לי' ועפ"ז מתורץ קו' המהרש"ל ז"ל הנ"ל דנהי דיש סילוק בין היכי שעתיד לברר עכ"פ הך סברא שחידש אביי דאם אמרינן ברירה הוי כאגלי מ"ל והוי שפיר לשמה זה מוכח שפיר ממתני' דגיטין ודלא כרבא דמסופק בזה דאי כרבא דכה"ג לא הוי גט דפסול משום שכ' וכתב לה בפירוש א"כ נהי שיש ברירה משום שעתיד להתברר מ"מ אינו מבורר ממש א"ו כאביי דכה"ג אמרי' אגלמ"ל ומה שמקשה לי' ר"מ לרבא מקדושין י"ל דס"ל איתקש הוי' ליציאה לענין זה אך ודאי דהא בגיטין גופא לא בעי רק כתיבה לשמה ולכן ודאי פשוט דלא מטעם זה משום וכתב לה לשמה מחלק אביי בין תולה בד"ע לתולה בד"א רק די"ל דבשלמא אם הי' אמרינן ברירה דאותו הדבר הי' ראוי להיות כך שפיר אבל באם קיי"ל דא"ב גבי אחין ורק היכי שמתנה דמצינו דפליגי בי' תנאי ואפי' הסוברים בעלמא א"ב ע"י תנאי שמתנה י"ב כמ"ש התוס' שפיר י"ל דטעם אמת מש"כ לעיל דנהי דלא הי' ראוי להיות כך מתחלה דא"ב מ"מ הלא התנה בפי' שכשיהי' הדבר הזה היינו כשיעלה בידו שני לוגין לתרומה אפי' אם בתחלה לא הי' ראוי' לעלות מ"מ כיון שעלה בידו נעשה למפרע תרומה כפי תנאי שהתנה על מה שעתיד להפריש ולא מה שיהי' ראוי וא"כ ע"ז יש מקום לומר דבכה"ג לא אמרי' אמ"ל כמ"ש התוס' ביבמות [דף ל"ה ע"ב ד"ה תגלי] דבדבר העתיד להיות לא שייך לומר אולי יבוא אלי' דעכ"פ אכתי איננו וי"ל דבכה"ג לא אמרי' אגמ"ל ושפיר כל הסוגי' ע"ד שפי' לעיל: ענף ג'

בדבר שעתיד להתברר בגט אי אמרינן ברירה הנה התוס' בגיטין (כ"ה ב') בד"ה ר"י כתבו וז"ל משמע דר' יוסי ל"ל ברירה וכן בפ' בכל מערבין גבי מעשר שני שיש לי בביתי יהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס דא"ר יוסי לא חילל וקשה דתנן במי שאחזו גבי מה היא באותן הימים ר' יוסי אומ' מגורשת וא"מ ולכי מיית הוי גיטא אלמא יש ברירה כדדייק בסמוך כו' וי"ל דהתם בגיטין עומד הדבר להתברר בודאי בהכי או יחי' או ימות אבל הכא יכול להיות שלא יבא לידי הפרשה לעולם או לא יעלה סלע מן הכיס עכ"ל וכן בכמה מקומות החליטו סברא זאת וביש"ש ב"ק החזיק סברא זאת להלכה שכ' שם בדיני ברירה באריכות וז"ל שם פ"ה ונחזור לענין ראשון הילכך הא דהריני בועליך כי' אתיא לפי הלכה כן פי' ר"ן בשם התוס' בריש כל הגט כמו שהגט עומד להתברר כו' כך הריני בועליך כו' ותדע דאי לא אמרינן כה"ג ברירה א"כ הא דתנא סתמא בפ' האומר האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שירצה אבא דלכ"ע רצה האב מקודשת והא הוה ברירה אלא ש"מ דאף ר' יוסי מודה בזה מאחר שהדבר עומד להתברר כדפי' ודוקא כגון שני לוגין יין שאני עתיד להפריש כו' דהוא ברירה שאין הדבר עומד להתברר דהא מה שמתנה אינו אלא שיהא לעולם שני לוגין בתוכו תרומה ורק שמתנה איזה שני לוגין שיפריש מתחלה יהא תרומה כו' ומה ששותה יהא חולין והנה התנאי לעולם אשני לוגין הוי ודילמא לא יבא לידי הפרשה כלל וכהנה הוי ממש ברירה דפליגי בי' ר"מ ור"י וכהנה בפ' בכל מערבין דחשב מה שמתנה אם חכם בא למזרח יהא עירובי למזרח ושם אקנה שביתה ואם למערב כו' דחשיב לי' ברירה היינו נמי שמתנה על איזה הצד שיבא וצריך אתה לומר למחר כשיבא החכם למזרח הוברר מתחלה ששביתתו לשם הי' וכן למערב וא"כ התנאי והברירה הוא במה שאינו עומד להתברר דדילמא לא יבא החכם לא לתחום מזרח ולא לתחום מערב ולכן אם הי' מניח עירוב לצד אחד והי' מתנה אם יבא החכם לצד עירובי הרי עירוב ואם לא יבא הרי העירוב בטל והריני כבני עירי שלא יפסד אלפים שחוץ לעירו מעבר השני כהנה כ"ע מודים אפי' תנא דבי איו דפליג התם בעירובין שלא יבול להתנות על שני דברים כדפי'. כהנה לא אשכחן דפליג משום שזהו עומד להתברר שע"כ יבא החכם או לא יבא וכ"כ הרמב"ן שכהנה אינו חשיב ברירה ושרי לכ"ע כו' עכ"ל היש"ש והנה כולם הקשו דאכתי לא מתירצא הך דגיטין דאם מתי דמביאם שם בש"ס ע"ג ע"ב וזל"ה מה היא באותן הימים רי"א כא"א לכל דבריה ר' יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת תנא ובלבד שימות ולכי מיית הוי גיטא והא קי"ל דאין גט לאח"מ אמר רבה באומר מעת שאני בעילם עכל"ה הרי דהברירה היא בזמן וזאת אפשר שלא יבא לידי ברירה כלל כיון דהספק בזמן אימת יהי' השעה קודם מיתה וזה אינו עתיד בודאי להתברר דדלמא לא ימות כלל וכאשר האריך בזה המהרש"א ז"ל בגיטין [דף הנ"ל בתו' ד"ה ר"י ור"י] וכל האחרונים לא מצאו מענה ליישב דברי הש"ס דתלינן (האיך) [הך] דגיטין דאם מתי בברירה דא"כ לדידן לא קיי"ל כהך מתני' ואנן ס"ל כהך מתניתין דא"מ וכן תיקן שמואל אף דהוא ס"ל אין ברירה כמבואר במס' ביצה בפ' משילין יעו"ש בדבריהם מה שהעלו הוא נגד סוגית הש"ם [ועי' בג"פ סי' קכ"ב סק"ח] ואשר נלע"ד הוא כך דהנה לדינא לפי מאי דקיי"ל דברירה [היא] ספיקא אם יש ברירה או לא לק"מ דאנן מחמירין והנה הא דאם מתי דלא הוי גט רק שפה קודם למיתה כתבו התוס' [שם] בשם ר"ת בד"ה אמר רבה וז"ל ונראה לר"ת כמ"ש בפי' ר"ח נעשה כאומר בכ"ף מעת שאני בעולם כלומר מהיום דקאמר היינו מחיים שדעתו לאחר הגט כל מה שיוכל מחיים שעה אחת סמוך למיתתו עכ"ל אלמא דרק מסברא הוי דדעתו לאחר הגט כל מה שיכול והנה אם אירע לו איזה סיבה שיצא מדעתו איזה ימים קודם פטירתו חל הגט משעה שהי' בדעתו שלימה דכן כוונתו באמירתו אם מתי היינו לאחר הגט כל מה שיוכל אבל במה שלא נוכל לאחר יהא הגט חל אז תיכף ולכן באם נשתטה קודם פטירתו הגט חל מאז דהא סתמא קאמר אם מתי היינו מהיום א"מ ורק שכוונתו לאחר אם יוכל אבל אם לא יוכל יהא הגט משעה שיוכל לחול ואפילו תיכף מיום הנתינה אם לא אפשר שיחול אח"כ (יעוין בג"פ [סי' קכ"א ס"ק ט"ז] בשם הרשב"א ז"ל) וא"כ לפ"ז כיון דמספקינן דילמא א"ב וא"כ לא יהא הגט כלל אם נאחר אותו ולכן אי ס"ד דא"ב והיינו דהדין [הוא] א"ב א"כ חל הגט מאז תיכף משעת נתינתו דא"א לאחרו דא"כ לא יהא גט כלל ודעתו שעכ"פ יהא גט אם אי אפשר לאחרו ולכן אם הדין דא"ב הגט חל מאז ומגורשת למפרע ואם הדין דיש ברירה וא"כ יש מקום שיחול קודם מיתתו שעה אחת [דעתו לאחרו] ולכן מספיקא דדינא צריך שיהא הגט יוצא מתח"י ג"כ בשעת מיתה דדלמא י"ב ואז שפיר חל הגט שעה אחת קודם למיתה ולפיכך צריך שיהא הגט קיים תחת ידה באותה שעה ולק"מ לדידן לדינא. אך יותר נראה לי דגם למ"ד דס"ל בהדיא א"ב כגון שמואל ור"י לדידהו נמי ס"ל בההוא י"ב וכהחילוק של יש"ש ז"ל ולא קשה ממעת שיהא בעילם דזה אינו עתיד להתברר וכמ"ש מהרש"א ז"ל ואפ"ה אמרינן ברירה דזה ליתא דהנה היש"ש ז"ל המובא לעיל הנה סברתו דהיכא דמתנה על א' משני דברים הגם שמתנה תנאי אם יפריש מ"מ הא ע"כ דעתו להפריש דהא אסור לאכול בלא תרומה וע"כ כוונתו להפריש א' מהסל והשאר יהא חולין ע"ז שפיר אמרינן א"ב כיון דכוונתו להפריש אחת מהם ולא ידעינן לאיזה מהם דדילמא לא יתברר דדילמא יאבד הסל עם הפירות ולכן א"ב אבל אם כוונתו רק על דבר א' ואם יהי' או לא יהי' יתברר אמרינן ברירה וא"כ לפ"ז (בני') [באומר] א"מ אפילו השעה קודם שימות מקרי עתיד להתברר דהנה לכאורה קשה לפמ"ש התוס' כתובות (נ"ו א') בד"ה הרי וז"ל ותימה א"כ אמאי היא מקודשת הרי התנה בפירוש שאם יהא לה עליו שאר כסות ועונה שאינה מקודשת ואין לומר דלכך מקודשת לפי שמקדשה ע"מ שתמחול לו והרי מחלה אלא דאין מחילתה מחילה דהא תני' בפ"ב דנזיר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין ואטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן מפני שמתנה עמ"ש בתורה והתם לא שייך לשנויי הכי ואור"י דאי לאו דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר ה"א דשום תנאי אינו מבטל את המעשה ואפי' לא יתקיים בסוף המעשה קיים והשתא דילפינן מהתם דמהני תנאי לבטל המעשה אמרי' דדוקא כשאינו מתנה עמש"ב דומי' דב"ג וב"ר שלא התנו עמש"ב עכ"ל אלמא דהמעשה חשוב יותר מהתנאי וא"כ לכאורה למה אמרינן דא"מ וכה"ג א"ב ובטל הגט אפילו אם ימות משום דא"ב הלא אדרבה כיון דאמר שני דברים אם ימות יהי' המעשה קיים ואם לא יהי' התנאי קיים שלא תתגרש וקשה למה נימא דהמעשה יבוטל משום א"ב אדרבה נימא דהתנאי מבוטל משום א"ב ויהא הגט קיים אפילו לא ימות כיון דדבר זה שאמר א"מ יהא גט ואם לא לא יהי' גט וזה א"א לקיים מחמת א"ב טוב לנו לקיים המעשה דחשוב ולבטל התנאי מלקיים התנאי ולבטל המעשה דהא מעשה חשוב מתנאי וכדברי התוס' הנ"ל וע"כ צ"ל דכיון דגילתה לנו התורה גבי תנאי ב"ג וב"ר דהמעשה בטל והתנאי קיים ממילא אם א"ב ע"כ תבטל המעשה משום התנאי אך כ"ז באם מתנה בפירוש אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהי' גט אם הי' שייך בזה ברירה שפיר יש מקום לומר כיון דא"א לחול הגט אם לא ימות משום דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר א"כ גם אם ימות בטל המעשה דא"ב אבל כיון דחידש לנו התוס' דבדבר שעתיד להתברר בודאי יש ברירה ורק שהזמן א"א לברר ע"ז שפיר י"ל כיון דע"כ לא אמר על איזה זמן ידוע שרוצה שיהא הגט חל ומסתמא אמר א"מ ורק שאמדינן שרוצה שאם יהי' באפשר לאחר יאחרו הא לזה יש לומר אם א"ב א"כ א"א לאחרו א"כ דעתו ממילא שיהא הגט מעתה ולא לאחרו כיון שא"א לאחרו וא"כ כיון שכן דאם נימא א"ב יהא הגט חל בודאי מעת (מיתתו) [נתינתו] [ואך] א"כ שוב ממילא יש לנו לאחרו קודם שימות ולא שייך בזה א"ב דהא באמת דעתו שיהא הגט חל משעת נתינתו ורק באם אפשר לאחרו סמוך למיתתו יחול אז והנה א"כ אין דעתו כלל על שני דברים רק על דבר אחד אם ימות יהא הגט מעת שיוכל לחול אפילו מהיום ואם לא ימות ויוכל לאחרו יאחר שלא יחול א"כ זה עתיד להתברר בודאי דאם לא ימות כלל לא יהא גט ואם ימות הגט חל מקודם תיכף (משעת) בלא גבול רק מעת שיוכל לחול וזה הוי כדבר אחד דעיקר התנאי בעת שיוכל לחול קודם המיתה וזה תלי' באם ימות או לא וזה עתיד להתברר ובכה"ג אמרינן ברירה וזה ברור: