שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 78

היוצא לנו מזה דגם אם דעתו הי' להיות שליח לקבלה דידה לא בטל שליחות הבעל שהי' להולכה ויוכל שוב להוליך לה הגט ובעיוני בדברים אלו ראיתי לרב הפ"י ז"ל [שם בגיטין דף ס"ב ע"ב] דברים מתמיהים שהקשה וז"ל בד"ה גמרא אתמר כו' משמע שהאשה עושה שליח להבאה כמ"ש להדיא הרמב"ם ז"ל וענין השליחות ביאר הר"ן והב"י בשם הרשב"א וכו' אבל ק"ל לפ"ז א"כ אמאי קאמר רב דאינה מגורשת והיינו לפי מאי דס"ד דאדיבורא דידי' סמוך ולמסקנא משום דעקר שליח ואמר לקבלה הוינא להולכה לא הוינא דאכתי לקושטא דמלתא להוי שליח לקבלה לא מיבעי' לשיטת הפוסקים שהביא הטור א"ה סימן ק"מ דהא דהבעל אינו עושה שליח לקבלה משום דחוב הוא לה היינו מסתמא אבל היכי שגילתה דעתה שרצונה להתגרש יכול הבעל לעשות שליח לקבלה דלא כשיטת הירושלמי שהבאתי לעיל דלפי"ז ודאי תקשי להו הוגי' דשמעתין דאין לך גילוי דעת יותר ממה שעשתה שליח להבאה ואפ"ה לא הוי שליח לקבלה היכי דאמר לי' הבעל התקבל אלא אפי' לשיטת רוב הפוסקים שסוברים כשיטת הירושלמי דל"מ גילוי דעת שלה דחיישינן שמא חזרה בה אפ"ה קשיא דהיכי שעשתה שליח בפי' ע"כ לא חיישינן שמא חזרה בה מדלא חיישינן בכל שליח לקבלה להכי א"כ ה"נ שעשתה שליח להבאה ומסתמא לא חיישינן דהדר' בה וא"כ בדאמר לו הבעל התקבל ואיהו נמי רוצה יותר בשליחות לקבלה כדקאמר שליח לקבלה הוינא וא"כ ליהוי שליח לקבלה כיון דבכה"ג ודאי זכות הוא לה מדעשתה שליח עכ"ל הפ"י ואשתמיטתי' לפי שעה מיני' לשון הר"ן ז"ל ריש פרקין דז"ל נ"ל דה"פ דסד"א דכי תנן בהאומר התקבל רצה לחזור יחזור היינו משום דכיון דאתתא לא ניחא לה לאו כל כמיני' לזכות לה גיטה ע"י אחר דחוב הוא לה אבל כשעשאתו היא שליח לקבלה סד"א שאעפ"י שאמר הבעל לשליח שאין רצונו שיקבלנו מחמת שליחות אלא שיזכה בו מיד מחמת הבעל דלסגי ונימא דאם רצה לחזור לא יחזור קמ"ל שאם אמר הבעל אי אפשי שתקבלנו לה כלו' בשליחותה אלא הריני מזכה לה על ידך והולך ותן לה למ"ד הולך כזכי וכי' עד דדלמא חזרה עכ"ל הרי דכ"ז שלא עשה שליחותה ליכא למימר שיזכה עבורה משום זכין [לאדם שלב"פ] דדלמא הדרא בה ורק אם עשה בשליחותה נהי דהדרא בה לא מבטל השליחות במחשבתו אבל עכ"פ זכות אין הוא לה לומר שזוכה עבורה מטעם זכין [לאדם שלב"פ]:

היוצא לנו מזה דהדין פשוט שיוכל שוב השליח הזה להיות שליח להולכה ולהוליך להאשה הגט בלא פקפוק וכן כ' הטור ז"ל סי' ק"מ וז"ל והבעל ג"כ לא עשהו מש"ה כיון שאמר לו הולך כמה שאמרה נמצא שאין כאן שליחות כלל אפי' נמלך אח"כ להוליכו אינו כלום כיון שלא בא לידו בתורת שליחות עכ"ל משמע הא אם בא לידו בתורת שליחות אפי' נמלך בינתים כשר ולכן בנ"ד דעדיף טפי ממעשה דריב"ש דהתם השליח נשבע בפירוש דקבלו לקבלה והי' כוונתו בזה דתתגרש בזה לבד ולא לתנו להאשה ואפ"ה מהני אח"כ אם נתן לה הגט ומכ"ש בנ"ד דהוא שיקר להאשה שקבל עבורה גט ובו נתגרשה וכי נימא בשביל זה שחזר משליחותו דלמא לא חזר כלל רק רצה לדחותה ואח"כ באמת יביא לה הגט והמעיין בפ"י יראה להדיא דזה לא הוי ביטול שליחות כלל ואפי' להט"ז שמחמיר יותר מדאי בזה ודבריו לא זכיתי להבין כלל בסי' ק"מ ומ"מ בנ"ד גם לדידי' כשר להיות שליח להולכה. ועל דבר העדות שאמר מעיקרא א"י עדותך אם נתן אמתלא נאמן כמבואר בש"פ ח"מ וברמ"א ז"ל [סי' כ"ט סעי' א'] ובב"י נתן טעם דא"י לאו כפירה היא ובנתן אמתלא נאמן והנה התומים ז"ל [שם] מקשר ארמ"א ז"ל דבשבועה ודאי לא מהני אמתלא דא"כ משכחת לה (השבועה) [השביעם] חמשה פעמים לפני הב"ד דחייבים באם נתנו אמתלא לדבריהם ואמאי אמרינן בר"פ [שבועת העדות דף ל"א ע"ב] דלא משכחת לה רק בחוץ לב"ד ולענ"ד לק"מ דהנה רש"י ז"ל פי' בשבועות ד' ל"א ע"ב במתני' וז"ל ד"ה הואיל ואין יכולין לחזור ולהודות אלו כפרו בראשונה הואיל ובב"ד הן שיב לא היו ראוין להעיד שכבר הגידו שאין יודעין לו עדות ושוב אינו חוזר ומגיד הלכך אע"ג דלא כפרו אלא לבסוף כל השבועות היו לבטלה חוץ מן הראשונה שאם שתקו בראשונה כפירה היא שוב אינה ראוייה להשביען ואם אינה כפירה הרי מושבעין ועומדין ומה זה שבועה על שבועה וע"כ כי כתב לאחת לחייב על כל אחת ואחת אשבועה חוץ לב"ד וכפרו בב"ד כתיב דשבועות דחוץ לב"ד שהיו משביעין שיבואו לב"ד ויעידו לא יצא לבטלה וראויות לחלק שהרי אפי' כפרו שם בראשונה היה ראוי לחזור ולהשביען עכ"ל (אבל בממ"נ) [א"כ ממ"נ] אם יש להם אמתלא ולא (זה הקד"ב) [א"ה אולי צ"ל הוי זה כפירה] א"כ הרי מושבעין ועומדין דזה לא הוי כפירה משא"כ חוץ לב"ד אפי' אם כפרו יכולין לחזור ולהגיד הוי שתי שבועות דחלוקות הן כיון שיכול לחזור ולהגיד ועפי"ז ל"ק קו' עבוה"ג [סי' ג'] על הרמב"ם ז"ל [פ"ט מה' שבועות שכתב דחוץ לב"ד חייב משום ש"ב] מנשבע חוץ לב"ד דחייב חמשה הלא אינו רשאי לחזור משום שבועתו וא"כ אינו חייב רק על הראשונה דאם כפר בראשונה שוב אינו ראוי להעיד דעבר על השבועה ולפמ"ש א"ש דחוץ לב"ד מהני אמתלא ולא הוי חדא שבועה כיון שגם אלו כפר יוכל לחזור בה א"כ שבועות חלוקות הן ודו"ק. אמנם בתשו' האלשיך ז"ל חלק על הב"י בזה ורמזה הש"ך ז"ל [שם ס"ק וא"ו] הגם דאין לזוז מפסק הרמ"א ז"ל מ"מ אמרתי עוד דבנ"ד כ"ע מודים דיוכל לחזור ולהגיד דהנה כ"ז. שלא נחקרה העדות בב"ד יכול לחזור [כמבואר בטור סי' כ"ט] וז"ל הב"י [שם סי' כ"ט] וכן כ' הר"ן בתשו' סי' מ' אל תחשוב שכשתפסו זה הלשון אם עד שלא נחקרה עדותן ומשנחקרו שבא בדקדוק גמור ותלמוד ממנו שאף בד מ דלא בעי חקירה ודרישה אחר שנתקבל עדותן יכולין לחזור בהן כיון שלא נחקרה עדותן שזה בודאי אינו שכיון שנגמר עדותו ואין אנו צריכין עוד לדבריו הרי הגיד ושוב אינו חו"מ והנה בנ"ד דעדיין לא נכתב הגט כלל ואינו בעולם בודאי יכול לחזור ולא מצאנו מאן דפליג ע"ז דכ"ז שלא נחקרה עדותן כפי הצורך ולפי הזמן דיכול לחזור והגם שבתומי' הש"א דעת התוס' בפסחים [דף י"א ד"ה זה ידע] דיכול לחזור בתוך הדו"ח עצמה וז"ל התומים סי' כ"ט ס"ק א' (קשה) דבפ' בן סורר ומורה כו' יליף הגמ' דאזלינן בד"נ בתר רובא מהא דמקיימינן דברי העדות באחד אומר בשנים בחדש וא' אומר בשלשה דזה יודע בעיבורו כו' ולא אמרינן הני סהדי מכחשי אהדדי והקשו התוס' דלמא בזו הטעם הואיל וכוונו ימי השבת ותירצו לולא דאזלינן בתר רובא אחד אומר בשנים בחדש ואחד בשלשה הו"ל מכחשי אהדדי וכי הדר מכווני ליום השבת הו"ל חוזרין ומגידין [הרי דהתו' ס"ל דאף בתוך דו"ח א"י לחזור בהם] עכ"ל והנה אחרי מחילות אלף פעמים אשתמיטתי' מיני' אז התוס' בשבועת העדות דז"ל ד' ל"ב ע"א ד"ה בתוך כ"ד ש"ר פי' רק שיתחילו כ"ד ש"ח אעפ"י שלא יהיו הכפירות תכ"ד וא"ת אמאי שני חייב לימא אני לא עשיתי כלום שכפר הראשון כבר ואילו הי' חוזר בו תכ"ד גם אני הייתי חוזר בי תכ"ד ואומר ר"י וכו' עכ"ל הרי משכחת חזרה דהעידו תכ"ד [וא"כ בלא"ה לכאורה קשה קו' התוס' דמנ"ל לדייק דאזלי' ב"ר דילמא משום דהדר כיוונו באיזה יום וכשהי' בתכ"ד דיכולין לחזור עכ"ה] ואולם התוס' בפסחים (ד' י"א ע"ב ד"ה זה ידע) כוונה אחרת להם דהנה ז"ל [שם] ומ"מ שפיר מוכיח בבן סורר מהכא דאזלינן בתר רובא בד"נ דרובא טעו בעיבורא דירחא דאם לא אזלינן בתר רובא כיון שזה אומר בשנים וזה אומר בשלש מיד הו"ל מוכחשין וכי הדר מכווני ליום א' הו"ל חוזרין ומגידין תדע דהא א' אומר בג' ואחד אומר בה' עדותן בטילה אעפ"י שמכוונין ליום א' ולא אמרינן דטעו בשני עיבורין דבתרי עיבורי לא טעו אינשי דחשבינן להו חוזרין ומגידין נלע"ד דכוונתם כן דהנה התו' שם [דף י"ב] ד"ה באיזה יום הקשו למה להו חקירות דאיזה יום [כיון דכבר כיוונו בכמה בחודש ותירצו וז"ל א"נ נ"מ לאחד אומר בב' בחדש וא' אומר בג' כדפרי' עכ"ל. והנה אם אמרינן דלא אזלינן בתר רובא ודאי אין צריך כלל לחקור באיזה יום בשבוע ואי כדי לקיים עדותו [כשיכחיש עצמם ביום החדש] ע"י היום [של השבועה] הא המפורשים כתבו שם בהדיא דלחוב לא מהדרינן [לרבות בחקירות] יעו"ש א"כ אי לא אזלינן בר' לא הוי צריך באמת כלל לאיזה יום והא דחשבינן שם בברייתא [באיזה יום] וכנ"ל דאין זה מצד גזה"כ דלמה [נפקא] לן בזה ורק [ע"כ דנ"מ] אם [א' אומר בב' וא' אומר בג'] (אמרו כן) תלינן דטעו בעיבורא וע"ז שפיר כתבו דא"כ [באמת שוב אינם] יכולין לחזור [מהכחשתם] כיון שאינו [מן] ז' חקירות והוי [הפסק] יותר מכדי דבור אבל בדבר שצריך (חו"ד) [דו"ח] בוודאי קודם הדרישה וחקירה יוכל להחזיר דאם לא יגיד כתיב שאינו מחוסר רק הגדה כו' וא"כ בנ"ד ודאי לכ"ע יכול לחזור ועדותו כשר [וע"ל סי' כ"ו]: סימן פו [חסר השאלה ומובנת מתוך התשובה] תשובה מתחלה צריך לידע בירור הדין באם עשה שליח שיעשה דבר על תנאי והשליח עשה השליחות בלא תנאי והמשלח הסכים לבסוף על מעשיו אי המעשה קיים או לא. והנה לפי הנראה מכל מקומות שמבואר בש"ס וש"ע באם עבר השליח התנאי המעשה בטל בבירור ולא נתבאר בשום מקום שאם המשלח נתרצה למעשיו שהמעשה יהא קיים יעויין באה"ע בסי' קמ"ג וקמ"ד ובש"ע או"ח [סי' ת"ט סעי' י'] ערוב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרות דאינו עירוב כלל ושם מתבאר בסעיף הקודם דברצונו תלי' ובהאי דעבר על דעת שולחו כתב סתם דאינו עירוב אלמא דלא מהני הסכמה כיון שעבר על שליחותו הוי כמו שעשה אחר בשבילו דבר וניחא לו בו שלא מהני רק מטעם זכי' במקום ששייך זכי' וכ"כ בהדיא המל"מ בה"א [פ"ז הל' כ'] אולם לכאורה לפ"ד הש"ס בב"מ (כ"ב ע"א) ז"ל הגמ' ת"ש כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו הרי שבא בעה"ב ומצאו וא"ל כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו את"ת ליקטו הבעלים הוסיפו עליהם ב"כ וב"כ ת"ת. וכי נמצאו יפות מהן ת"ת אמאי בעידנא דתרם הא לא הוי ידע תרגמא רבא אליבא דאביי דשווי' שליח ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שווי' שליח מי הויא ת"ת והא אתם גם אתם א"ר לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אלא הב"ע דשווי' שליח וא"ל זיל תרום ולא א"ל תרום מהני וסתמ' דבעה"ב כי תרים מבינונית הוא תרים ואזל איהו ותרם מיפות ובא בעה"ב ומצאו וא"ל כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן ת"ת ואם לאו את"ת. אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסי' תמרי ורימוני ושדי קמייהו אמימר ור"א אכלי מ"ז לא אכל אדהכי אתא מרי בר איסק אשכחינהו וא"ל לאריסי' אמאי לא אייתת להו לרבנן מהנך שפירתא א"ל אמימר ור"א למ"ז השתא אמאי לא אכיל מר והתניא אם נמצאו יפות מהן ת"ת א"ל הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה הוא וניחא לי' אבל הכא משום כסיפותא היא דאמר הכי עכל"ה אלמא דבעשאו שליח אמרינן דניחא לי' למפרע כיון שעתה מסכים ע"י ולא אמרינן דבטל השליחות כיון דסתמא דאינשי קפדי לתרום מן היפות וא"כ בטל שליחותי' ומאי מהני הסכמתו עכשיו כיון דכבר נתבטל השליחות א"ו דהשליחות לא נתבטל אם הסכים למעשיו [זולת במקום ששייך לומר משום כסיפותא הוא דאמר] אך לפי מה דמפרשים שם רוב ראשונים [ע' תוס' שם ד"ה אם יש יפות מהם] התם הטעם משום דמצוה ניחא לי' ורק דהקושי' הי' לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא אמרינן אגלאי מילתא למפרע כיון דלא ידע וע"ז מתרץ הגמ' דעשאו שליח וא"כ ידע מזה ולמפרע ניחא לי' במצוה ולא נתבטל השליחות וכן מבואר באס"ז שכ' וז"ל תרגמה אליבא דאביי בדשוי' שליח פי' דכיון דשוי' שליח ודאי כ"ע מודו שדנים מסופו על תחלתו דכיון דבסופו ניחא לי' הוי כאלו ניחא לי' בפי' מעיקרא וכאלו הוי יאוש מדעת עכ"ל. אך דעת התוס' שם בקידושין דאפי' בעלמא אמרינן אם (באמת) הסכים למעשיו דמהני וז"ל התוס' קדושין (נ"ב ע"ב ד"ה אם נמצאו יפות) התם מוקי לה דשוי' שליח וא"ת א"כ מאי קאמר שלא ברשות וי"ל דה"ק מה שתורם מן היפה שלא ברשות הי' וא"כ צ"ל גבי פרזימי' דשוי' שליח דאל"ה מאי מייתי כו' עכ"ל [ע' במקנה שפי' כן דברי התוס' דהכא דבשווי' שליח תו ל"צ לטעם דמצו'] וכן הביא (הכ"מ) [הלחם משנה פ"ה מה' אישות הל' ח'] בשם התוס' ז"ל ולכאורה מוכח כדבריהם בש"ס שהרי הקשו למ"ז דלא אכיל מהך דכלך אצל יפות לכאורה קשה הא (דוקא) התם עשהו שליח אבל הכא לא עשאו שליח ונתעוררו בזה הראשונים ואך לפ"ד התוס' ז"ל א"ש דהא אם לא ניחא לי' לבעה"ב ורק משום כיסופא אמר גם בשליח בטל מעשיו והוא כאינש דעלמא כיון שעבר ע"ד משלחו וגם בשליח הוי להיות המעשה בטל א"ו הוכיחו מזה ר"א (ומ"ז) [לאמימר] דלא תלינן משום כיסופא דאמר ומה דמצריך הגמ' לתרץ שעשאו שליח הוא לאביי דס"ל דלא אמרינן אגלאי מילתא למפרע ולפיכך מוקמי' בעשה שליח דאז גם אם עבר ע"ד משלחו כיון שעתה הסכים למעשיו מהני ולזה מסיק הש"ס דתלינן בכיסופא אבל בתרומה ניחא לי' משום מצוה אך בעלמא לא ניחא לי' באמת רק משום כיסופא אמר כלך אצל יפות אבל אם הי' באמת מסכים למעשיו בפירוש מהני גם בעלמא דהשליחות לא נתבטל כיון שאינו מקפיד ע"ז לבסוף. אך בס' המקנה תמה על דברי התוס' הללו וז"ל בד"ה אם נמצאו יפות. אך קשה דמשמע לעיל דף מ"ח ע"ב דאמר אביי גבי הא דמשני הב"ע דאמר לשלוחו הלוני של כסף וכו' ותני במתני' סתמא אינה מקודשת אפי' אמר אח"כ דניחא לי' בזהב כדתני בסיפא דמתני' ובכולן אעפ"י שאמרה בלבי הי' להתקדש אינה מקודשת ואמאי נימא נמי כיון דשוי' שליח ואח"כ גילה דעתה דניחא לה אף בשל זהב מהני גילוי דעת למפרע ורבא לא פליג עלי' לדינא עכ"ל. והנה באמת לקו' זו י"ל דלעולם בעלמא אם לבסוף הסכים למעשה השליחות קיים ורק בקדושין כיון שאמרה בלבי היתה הרי שלא הי' התנאי לטובתה ואפ"ה קיפדה להיות של כסף א"כ שוב לא מהני מחילתה לאח"כ אבל בסתמא אם לא הי' בלבו להיפוך אמרינן כיון שלבסוף מחל התנאי השליחות קיים וכמו שמבואר חילוק זה בר"ן כתובות פ' המדיר [בסוגי' דקדשה על תנאי וכנסה סתם] וז"ל לפיכך נ"ל דזו מפני שאמרה דבלבה הי' להתקדש לו הורע כחה ואינה יכולה למחול לפי שאלו התנתה היתה יכולה למחול ולומר הרי אתה לי כאלו היית עשיר שהקדושין היו תלוין לדעתה משעה ראשונה עד שתראה אם תקפיד או לא תקפיד אבל זו שמשעה ראשונה לא היתה מקפדת ואעפי"כ התנתה כיון דדברים שבלב אינם דברים נתבטלו קידושי' לאלתר שלא להנאתה התנתה אלא תנאי גרידא הי' ובטלו הקדושין מיד אבל במתנה להנאתו יכול הוא שיאמר לה הרי את עלי כאלו אין עליך נדרים עכ"ל. אך באמת א"א לומר כן דבשלמא אם מתנה עם האשה ע"מ שלא יהא עליך נדרים וכה"ג אמרינן שכוונתו שלא יהא עליך נדרים ואקפיד עליהם אבל אם אינו מקפיד לא התנה כלל וא"כ לא נתבטל המעשה כלל. אך בשליח שעשהו ע"ת בודאי הי' כוונתו שיתנה בשעת עשיית שליחותו התנאי כיון שרצונו שאותה האשה וכדומה תדע לקיים התנאי ונהי שלא יקפיד לאח"כ לא עשהו שליח על אופן זה דפן יקפיד וא"כ לא נתקיימה מחשבתו ואם הי' מתנה השליח התנאי היתה האשה מקיימת התנאי וא"כ בודאי עשה עיוות בשליחות והשליחות בטל ואפילו באותן תנאים שלא שייך זה כגון בע"מ שאין בה מומין או באומר ערוב לי בתמרים ולא הי' תמרים ועירב לו בגרוגרות דלכאורה י"ל בזה דלא הי' כוונתו רק כשיקפיד אבל אם יסכים לגרוגרת לא יבטל שליחותו וכה"ג אך באמת כיון דלא עשה שליחותו הוי רק כאינש דעלמא שעשה דבר בשבילו וניחא לי' דלא מהני רק מטעם זכי' אך לא במידי דבעי שליחות וז"ב. ולכן פשוט שכוונת התוס' כמ"ש המקנה שם דדוקא בסתם שלא גילה דעתו בהיפוך רק שאמרינן שסתם בני אדם מקפידין ליתן מן היפה וע"ז י"ל כיון דלבסוף מסכים גם מעיקרא לא הקפיד אבל כשעבר השליח על דיבורו בפירוש ובטל שליחותו לא מהני מה שמסכים אח"כ למעשיו כיון שלא עשה שליחותו בפירוש נתבטל שליחותו [כנ"ל אפי' בתרומה רק משום מצו' אבל בלא"ה בטל השליחות כיון דסתם הוא שלא לתרום מן היפות] וכ"כ כל הראשונים שם באותו סוגי' דלא כדברי התוס' ז"ל וכ"כ הר"ן ז"ל בקידושין פ' האיש מקדש וז"ל ובר מן דין כיון שלא עשה שליחותו הרי מקחו אצל האשה בטל עכ"ל וכן משמע מדברי הרא"ש ז"ל בב"ב [קס"ט ע"ב] פ' גט פשוט סי' כ"ו וז"ל ההיא אתתא דיהבה לי' זוזי לההוא גברא למיזבן לה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות אתאי לקמי' דר"נ א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי זיל זבנא מיני' [שלא באחריות] וזבנה ניהלה באחריות לכאורה משמע שאמר [השליח] שהוא קונה השדה לאשה פ' דקאמר אזל זבן לה ועוד מדקאמר זיל זבנה מיני' שלא באחריות וא"א שלא פי' שקנאו לאשה מה הי' צריך לקנות שנית מן המוכר כיון שקנאו בסתם לעצמו קנאו א"ו מיירי שפי' שקנאו לאשה וכיון ששינה בשליחותו שסתם קונה שדה אין קונה אלא באחריות דלא שדי אינש זוזי בכדי בטלה שליחות ואין כאן מקח לכך הוצרך לקנותו שנית מן המוכר ומיהו אם ירצה השליח יחזיר לה המעות אלא אם אין בידו מעות להחזיר לה קאמר שצריך לקבל עליו אחריות עכ"ל אלמא הגם (שהסכים) [שהסכימה] למעשיו צריך קנין אחר הגם שי"ל שהתם כבר (הקפיד) [הקפידה] ובא לדין לפני ר"נ וא"כ הגם (שיסכים) [שהסכימה] עתה כבר נתבטל הקנין וכמו שמבואר גבי [קידושין] דלא מהני מחילה לאחר הקפידה בפירוש אך מפשט לשון הרא"ש ז"ל יראה דאפי' (הסכים) [הסכימה] בתחלה לקבלת אחריות דהשליח ג"כ לא מהני. והנה הראב"ד ז"ל בהל' שלוחין ושותפין פ"א כתב וז"ל ונ"ל כל מה דאמרינן דעיוות משהו בשליח מבטל המעשה ה"מ בזמן שהמשלח רוצה לבטל המעשה אבל המשלח ההוא רוצה הי' המקח ורוצה שיתקן לו השליח את העיוות וחייבו ר"נ וכן הדין לכל שליחות עכ"ל משמע מדבריו דלא נתבטל השליחות אם מתקנו לאח"כ אם [כן] י"ל כמו כן אם מוחל לאח"כ ג"כ לא נתבטל השליחות. אך באמת נלע"ד דהראב"ד ז"ל לא יחלוק על כל הפוסקים דלא מהני מחילה כיון שכבר נתבטל המעשה ורק בדבר שמהני התיקון והחיוב על השליח לתקן המעשה לא נתבטל מעולם השליחות ולא עיוות כלל דלא עבר ע"ד משלחו דהא המעשה נעשה כרצון המשלח דהשליח מחויב לתקן העיוות וממילא לא נתבטל השליחות אבל באם הוא דבר שלא אפשר בתיקון ורק שהמשלח מוחל תנאו זה לא מהני כיון שכבר נתבטל השליחות וזה נ"ל כוונת הריב"ש בתשו' מביאו באה"ע הל' גיטין סי' ק"מ ס"י בהג"ה וז"ל עשאתו שליח לקבלה וכן אמר השליח לבעל והבעל נתן לשליח שטר הולכה ואח"כ נתן לו שטר קבלה אם נתן לו הגט כשנתן לו שטר הולכה הרי בטל שליחות האשה ואח"כ כשחזר ונתן לו לקבלה הרי בטל שליחות הולכה ואין הבעל עושה שליח לקבלה ואין כאן שליחות כלל ואינה מגורשת בשליחות זו אלא יחזור ויתננו לי לשם קבלת שליחות האשה עכ"ל וכ' שם הט"ז ס"ק י"ג וז"ל אבל לא ירדתי לסוף דעת הריב"ש בזה למה נאמר דדעתה הי' דוקא על מסירה הראשונה וכיון שלא מהני מסירה הראשונה נתבטל השליחות לגמרי ולמה לא נאמר דמסירה ראשונה הוי כאלו לא הי' ואינו אלא כמשחק בעלמא והשליחות לקבלה שלה מתחיל משעת מסירה השני' ומ"ש מההוא דמביא גט ולא אמר בפ"נ דיטלנו ויחזור ויתן וכו' ואמאי לא אמרינן שם דלא עשאו שליח אלא עד שתתגרש במסירה ראשונה ותו אי' בסי' קמ"א סעיף נ"א די"א אם א"ל טול ממנה חפץ פ' כו' כיצד יעשה יטלנו הראשון מידה ויחזור ויתננו לה בתורת גירושין כו' אמאי לא אמרינן גם שם דהשליח בטל במסירה ראשונה כיון ששינה מדעת משלחו בנתינת החפץ תחלה א"ו דמה שאינו מועיל עפ"י הדין תחלה הוה כאלו לא הי' אותו המעשה וה"נ נימא כן ואמאי צריכה לעשות שליח קבלה מחדש עכ"ל הט"ז אולם לפי מ"ש בכוונת הראב"ד ז"ל א"ש דבאמת בנטילת החפץ הוא דבר שיוכל לתקן ליקח ממנה הגט ושלא תהא נתינה הראשונה לכלום ואח"כ יחזור ויתננו לה א"כ ממילא לא עבר ע"ד משלחו ולא נתבטל כלל השליחות אבל באם נעשה שליח להולכה כהא דהריב"ש ואז לא יוכל להיות שליח לקבלה כמבואר בש"ס וש"ע [סי' ק"מ] וא"כ כבר נתבטל שליחות הקבלה בהחלט ומש"ה צריך מינוי חדש הגם שיש תקנה במה שהבעל יבטל שליחותו מהולכה אך זה הוא מעשה חדש ושפיר כתב הריב"ש שכוונתה הי' על שיהי' שליח בפעם ראשון אבל אם יפסוק בינתיים שלא יוכל להיות שליח קבלה פסק השליחות וצריך מינוי חדש אבל בנידון דעבר על שליחותו שנתן הגט תחלה כיון שהוא דבר שיוכל לתקן לא נתבטל שליחותו מעולם וז"ב. והנה בהג"א פ' ג"פ [הנ"ל] כתב וז"ל ולריב"ם מספקא לי' אי מיירי שהודיע למוכר שהוא שליחה ואעפ"י שלא עשה כמו שאמר' לי' לא בטל המקח משא"כ בשליח של מכירה שאם שינה מדעת המשלח לא עשה כלום או אין לחלק בין מכירה לקנין והכא מיירי שלא אמר למוכר שהוא שליחה עכ"ל. והיא פלא מה בין מוכר ללוקח והנלע"ד דגם הוא ס"ל דלא מהני הסכמה למעשיו (או) [אפי'] בהתקן המעשה כיון דכבר נבטל שליחותו וחולק בזה אהראב"ד ז"ל ורק כיון דעכ"פ ניחא לי' לא גרע מזכי' דזכין בשבילו הגם שבמקח לא שייך זכי' בכה"ג שעשהו שליח ומגלה דעתו שניחא לי' בזה והוא דבר שיוכל להתקן עכ"פ מקרי זכין לאדם ומש"ה מהני בלוקח ולא במוכר דאין מזכין למכור דבר של חבירו כמבואר בכמה מקומות ורק לקנות דבר זוכין בדבר של זכות וכ"נ מדברי תוס' רי"ד קדושין נ"ב ע"ב שכתב וז"ל לא אמרו כלך אצל יפות כו' ראיתי מתמיהים ואפילו לענין תרומה לא אמרו אלא בשעשאו שליח אבל לא עשאו שליח אפי' לענין תרומה הוי ריתחא ואני מתמיה על מתמיהין דלא ראו מאי דתני' ותרם שלא ברשות אלמא בשלא עשאו שליח מיירי עכ"ל והוא תימא שבהדי' אמרו בש"ס ב"מ [הנ"ל] ותסברא שע"כ איירי בעשאו שליח והנלע"ד שכוונתם ג"כ דמחילה לא מהני והשליחות נתבעל ומש"ה קרי לי' תורם שלא ברשות וע"כ הא דמהני משום דבכה"ג אמרינן אגלאי מילתא למפרע דניחא לי' ולרבא דאמרינן בכל דוכתי אגלי מילתא למפרע א"כ מש"ה א"צ כאן לשליחות וכוונת התוס' רי"ד להוכיח דלא מטעם שעשאו שליח אמרינן דניחא לי' דגם בתרומה הי' נתבטל השליחות דהרי קרי לי' תורם שלא ברשות מפני שעבר ע"ד משלחו ורק דאמרינן דהשתא ניחא לי' אגלי' מילתא למפרע דהוי ניחא לי' ורק בתרומה צריך שליחות [משום אתם גם אתם] אבל בקדושין לא צריך רק שיהא בדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו ודו"ק. הרי להדיא מכל הראשונים דאם השליח עבר ע"ד משלחו לא מהני מחילת התנאי לאח"כ כיון שלא עשה המעשה בשליחות הוי כאיש דעלמא שעשה דבר שניחא לו וסייג לדברי מצאתי בש"ס עירובין דף ע"א א' וז"ל הגמ' אמר עולא מ"ט דבית הלל נעשה כאומר כלך אצל יפות ובתוס' שם וז"ל פירש"י דכשיש לו יפות מהן גלי דעתי' דניחא לי' והוי כמאן דשווי' שליח מעיקרא דמי ואין להקשות לפירושו מהא דמוקי לה בריש אלו מציאות כגון דשווי' שליח דנהי דשווי' שליח לתרום לא שווי' שליח לתרום מן היפות וע"ז מפרש בקונטרס כמאן דשווי' שליח לתרום מן היפות דמי כיון דנמצאו יפות מהן עכ"ל א"כ הרי דרק הטעם משום דהוי כמו שאמר לו כן למפרע ומש"ה גם בעירובין אמרינן מדהשתא ניחא לי' בביטול הרשות ה"נ הוי ניחא לי' מערב שבת אבל אם נימא דבהשליח הסברא כמ"ש הר"ן ז"ל (בקדושין) [בכתובות הנ"ל] לענין מחילת התנאי דמעיקרא הוי רק דעתו באם יקפיד א"כ ל"ד כלל לעירוב דהא לא עשה מע"ש שום מעשה דנימא דהוי ניחא לי' אז א"ו דבשליח לא מהני מחילה כלל אם עבר ע"ד משלחו ורק הטעם כיון דהשתא ניחא לי' גם למפרע הי' הדעת בעה"ב לתרום מן היפות ולא נתבטל השליחות דמדחזינן דהשתא ניחא לי' ביפות והוי כמו שאמר לו תרום מן היפות הגם שלפי הנראה מסתמא בטל שליחותו דאין דרך בני אדם לתרום מן היפות וכמ"ש התו' אך אמרינן מדהשתא ניחא לי' הוי כמו שאמר אז בפירוש תרום היפות ושפיר קאמרי ב"ה דה"ה לענין עירוב אעפ"י שלא עשה הביטול רשות מע"ש כיון דהשתא ניחא לי' בביטול הוי כביטול בע"ש וזה ראי' ברורה: