שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 79

ועפי"ז יש לכוין דעת הרמב"ם ז"ל בהל' תרומות פ"ד שכ' שם וז"ל הל' ג' התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בעה"ב וא"ל כלך אצל יפות אם הי' שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד ואם לא הי' שם יפות אין תרומתו תרומה שלא אמר לו אלא על דרך מיחוי ואם בא בעה"ב וליקט והוסיף בין יש לו יפות מהן בין אין לו ת"ת עכ"ל והקשה עליו הכ"מ דהוא נגד הגמ' דבעי דוקא עשאו שליח יעוין בדבריהם ובט"ז ז"ל [ביו"ד סי' של"א] אולם לפמ"ש א"ש מאד דהנה המל"מ ז"ל כתב [שם] דכוונת הרמב"ם ז"ל אלהבא דוקא והוא מירושלמי [פ"ק דתרומות הל' א'] והוא פלא שיפסוק הרמב"ם ז"ל שלא כאביי ורבא דאוקמי' בעשאו שליח ולמפרע הוי תרומה אך באמת א"ש מאד דז"ל הירושלמי תרומות דף ג' ע"א מאן תנא קטן דלא כר"י דתני' קטן שהניחו אביו בגרנו והי' תורם ואביו מוכר על ידו תרומתו תרומה ה"ג בתוספת' רבנן אמרי (כן כתב שם המפרש) לא הוא שתורם אלא אביו הוא שאימן על ידו בא אביו ואימן ע"י למפרע נעשית תרומה או מכאן ולבא אמר ר' שימי נשמיענא מן הדא הרי שבא בעה"ב ומצאו עומד בתוך שלו אמר לי' לקוט לך מן היפים האלו אם היו יפים אינו חושש משום גזל ואם לאו חושש משום גזל ואם הי' לוקט ונותן לו בין כך ובין כך אינו חושש משום גזל אית לך מימר למפרע נעשית תרומה לא מכאן ולבא ואוף הכא מכאן ולבא נעשית תרומה עכ"ל. והנה לכאורה קשה מאד כיון דאמרי רבנן (שהוא) [שאביו] הוא התורם א"כ בודאי אינו תרומה רק מעת שתרם הגדול כי ס"ל לרבנן דתרומת קטן אינו כלום והאיך יעלה על הדעת לומר דהוי תרומה למפרע אך באמת י"ל דשפיר בעי להו דבריש פרקין שם כתב הירושלמי וז"ל ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן דתנינן תמן העלו חש"ו אע"ג שחישב שירד הטל עליהן אינן בכי יותן מפני שיש בהן מעשה ואין בהן מחשבה ואיזו מעשה שלהן ר' חונא אמר בתפוש בהן בטל ותנינן תמן הורידה חש"ו אעפ"י שחשב שיודחו רגליו אינן בכי יותן שיש להן מעשה ואין להן מחשבה ואיזו מעשה שלהן אר"ח במשפשף בהן במים ואומר אף הכא ויוכיחו מעשה שלהן על מחשבתן ר"ש ר"א בשם ר"י ר"ז בשם רבנן ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ואת שאין כתוב בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו וכאן הואיל וכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו עכ"ל והנה מבואר שסברת הירושלמי משום שתרומה בעי מחשבה דוקא לא מהני המעשה לגלות על המחשבה. והנה מבואר בחולין שגם סופו מוכיח על תחלתו [אמרי'] יעו"ש בדף י"ב בפירש"י [אולי כוונתו לדף י"ג שפי' העלום חש"ו אף בשנתכוין לכך פרש"י לאחר שירד הטל עליהם וכו' שאין מחשבתם מחשבה ומשמע הא הי' מחשבתם מחשב' הי' סופו מוכיח על תחילתו והי' בכי יותן מעת שהעלום דסופו שנתכוין לכך מוכיח על תחילת העלאתו דאל"כ מאי ענין נתכוין אח"כ להא דהעלום ע"ש עכ"ה] והנה לפ"ז לפי מה דמבואר בגיטין [דף כ"ב ע"ב] דגדול עע"ג מהני דיש מחשבה לקטן באם גדול מלמדו וא"כ כאן דאביו יאמן ע"י ויש להקטן מחשבה עתה אגלאי מילתא על מחשבתו דלמפרע דבשלמא בעלמא לא אמרינן דמגלי מחשבתו ע"י המעשה שתורם דבתרומה בעינן מחשבה דוקא ובכה"ג לא אמרי' דמעשה [יוכיח] על מחשבה אבל באם ידעינן לבסוף שמחשבתו כן כיון דהגדול מלמדו דאמרי' עתה ודאי מחשבה יפה לו ממילא יש לנו לומר דהוכיח מחשבתו שבסוף על המעשה ומחשבה שבתחלתו והוי להיות תרומה למפרע ורק בזה פליגי ר"נ (ור"י) [ור"ה] בגיטין [דף כ"ב ע"ב] אי מהני גדול עע"ג וא"כ זה גופא אבעי' לי' להירושלמי אם כוונת החכמים שהוא התורם היינו האב גופא הוא התורם אבל מחשבת קטן אינו כלום אפי' בגדול עע"ג א"כ אינו תרומה רק להבא או דלמא כוונת החכמים דהוא התורם היינו שהוא מלמדו לתרום ועומד על גביו ומש"ה מהני אפי' על למפרע דמחשבה דהשתא מוכיח על תחלתו לזה שפיר פשיט לי' מהא דכלך אצל יפות דמסתמא לא איירי בשליח והתרומה רק מכאן ולהבא כמו כן בקטן התרומה רק מכאן ולהבא וס"ל להפשטן (כר"י) [כר"נ] דלא מהני גדול עע"ג ורק אביו הוא התורם ומש"ה לא מהני למפרע אולם רבא דס"ל (כר"נ) [כר"ה] בגיטין דמהני מטעם עע"ג וכן ס"ל לאביי כדמוכח בעירובין א"כ שפיר פריך לאביי מכלך אצל יפות דבודאי הוא תרומה למפרע דומי' דרישא דקטן שתרם ואביו אימן על ידו דהוי תרומה למפרע דמחשבה דסופו מגלה על תחלתו לדידהו דס"ל (כר"נ) [כר"ה] דעע"ג מהני ומש"ה מוקי לי' דווקא בעושה שליח וא"ש בזה התסברא דאמרי' בב"מ [הנ"ל] שנתקשו בו [המפו'] בש"ס דב"מ [איך הוי ס"ד דמיירי בלא עשאוהו שליח ע' בש"מ שם ולהנ"ל ניחא דהא קאי על להבא ודו"ק עכ"ה] וכיון דמיירי דעשאו שליח (והוי) [שפיר הוי] תרומה למפרע אולם הרמב"ם ז"ל [עיין בפ"ג מה' גירושין ובמפו' שם] דס"ל דלא מהני גדול עע"ג בתורם וס"ל כר"נ א"כ ע"כ בקטן לא מהני רק מכאן ולהבא ממילא גם הא דכלך אצל יפות לא מיירי רק מכאן ולהבא ולא צריך לאוקמי בעשאו שליח ודו"ק. וא"כ בודאי בנ"ד אם נימא דזה הוי כבירור שלא עשאו שליח רק עד ר"ח אדר וא"כ אם נתן לה לאח"כ הגם שמסכים לזה לא מהני דהוי עבר ע"ד משלחו וא"כ גם ההסכמה דקודם הנתינה צריך להיות ע"י עדים דהוי מינוי חדש אך בנ"ד לא ראיתי כלל שום ענין שליחות לזמן דמ"ש בכתב השלישות שעד ר"ח אדר יחזיר לו הרב המעות להבעל זה הוא כענין השכירות דהשליח קנס עצמו כשיאחר הזמן יהי' שליח בחנם ויותר י"ל שגם זה אין כוונתו רק שהרב יחזור המעות להבעל ואח"כ כשיברר השליח שעשה שליחותו יקוב הדין ביניהם אבל איני רואה כאן ביטול השליחות וגם כי באמת נאמן השליח לומר שעשאו בעדים ומ"ש לו הבעל בכת"י הוי כמו שעשאו בעדים דכת"י כעדים דמי. ומה שרצה מעכ"ת לומר דנראה שמשקר בזה כיון שלא חש לשמרו היטב זה אינו ראי' כ"כ ויותר לפ"ד התו' [בגיטין דף ס"ד ע"א ד"ה שליש] שכ' דאפי' נגד עדים הימנוה דהימני' אם יאמר כך שיהא כרצון של השליח וא"כ לכאורה קשה באם שינה שליחותו אמאי בטל הגט הא הימני' הבעל במה שיעשה כרצונו של השליח אך באמת כי לא הימני' רק אם ישקר אבל אם יודה בשליחותו ויעשה עיוות ע"ז לא מינהו שיבוטל דעתו וא"כ הכא כיון שהשליח אומר שהבעל מינהו לשליח להבא גם לאחר ר"ח אדר ורק שהשליחות הב' לא הי' בעדים זה לא איכפת לן כיון שהי' עדים שהימני' לעשות כרצונו ואם יאמר שהוא שליח אפי' לאח"כ יהא שליח וא"כ לשיטת התוס' ז"ל ודאי א"צ לעדים במינוי השליחות הב' ולשיטת הרמב"ם א"צ כלל עדים [כמבואר באה"ע סי' קמ"א סעי' י"א] ולכן אין להחמיר לחששא שמא לא עשאו בפעם ראשון לשליח בלא זמן. ועתה אבא קצת לפלפל בדברי מעכ"ת מה שרוצה להוכיח מדברי הרא"ש ז"ל דלא מהני בשליח מחילה משום דל"ש דתנאי חידוש הוא וא"כ מש"ה לא מהני מחילה המעיין בהרא"ש ז"ל [יראה] שכ' רק הטעם משום דיבור מבטל דיבור כמ"ש מעכ"ת בעצמו ואולם כבר הוכחתי דבאמת כל הפוסקים שוים בזה דבשליח לא מהני מחילה ואך מה שרצה מעכ"ת לתרץ בזה דברי הרא"ש דצריך יחוד גבי כנסה סתם דאיירי בקידשה ע"י שליח דאז התנאי חזק כפי הנראה מכותלי מכתבו דהאשה עם השליח שווים ולפע"ד ז"א דבשליח לא מהני מחילה דנתבטל השליחות אבל אם שליח עושה שליחותו הוי כמו הבע"ד בעצמו שקידש והמעשה קיים והתנאי הוי דיבור ודיבור מבטל דיבור וכן מבואר כדברי בגט פשוט סי' ק"כ שכ' וז"ל ומהרח"ש כתב עליו בסי' כ"ז וז"ל ואני בעניי אחר המחילה לא ראיתי שום תפיסה ע"ד הגאון הרא"ם דבהדי' חילק הגאון הנזכר בין נתינה לשליח לנתינת הגט ביד האשה שבנותן הגט ליד השליח בגילוי. מילתא דמגלה דעתו שאינו רוצה לגרש אלא בתנאי סגי שודאי רוצה שיתן השליח בתנאי המועיל כדי שיתקיים התנאי ולא הוצרך לומר משפט התנאי כיון שאינו נותן אז ביד האשה אבל בשעת המעשה כשנותן ביד האשה אז צריך לומר התנאי ככל משפטו כדי שיועיל ודברי ר"י שנסתפק במי שאמר סתם שיהא התנאי כתנאי ב"ג כו' והובא בהגהת מרדכי היינו כשאומר כן בשעת המעשה כגון בשעת נתינת הגט ליד האשה וכיוצא שאז צריך לפרש משפטי התנאי כאמור עכ"ל ולע"ד דברי מהרח"ש הם ברורים עכ"ל אלמא דליד האשה גם שנעשה ע"י שליח אם התנאי אינו כתנאי ב"ג וב"ר המעשה קיים ומה שהעיר מעכ"ת לתרץ קושית המקנה על דברים שבלב הא הוי קדושין בלא עדים וכ' מעכ"ת דקשה למה לא מהני הודאתה בביטול התנאי וכ' מעכ"ת הטעם משום שאשה בלא"ה אסורה לעולם וא"כ מהני הודאתה נגד העולם את"ד. וזה הוא דבר שאינו שהרי מפורש במקור הדין בר"ן בגיטין שאפי' התנאי שתלה באשה לחוד מהימנה שקיימה ובזה בודאי לא נאסרה אעלמא דבידה שלא תקיים ולא תתקדש וגם הא בתנאי אם מותרת לעלמא וגם לר"מ ע"מ לאו כמעכשיו דמי וגם האיך יתרץ בגיטין דלמה מהני הקיום בלא עדים וגם הא דעת הרמב"ן דאפי' הבעל נאמן והר"ן ז"ל לא פליג עליו רק מטעם דהו"ל כמנה לי בידך ואיני יודע אם הלויתני אבל לא מטעם קדושין בלא עדים ולכן טעם שכ' מעכ"ת לענין קיום התנאי בלא עדים אינו כלל והטעם הוא כפשוטו דא"צ עדים רק לעיקר הקדושין אבל בקיום הענין סגי בנאמנות האשה לחודה עפ"י אופנים שנתבארו בר"ן ז"ל שם אך לפ"ד הראב"ד שצריך עדים בביטול ולא בקיום התנאי ומפרש בב"מ שהטעם משום שהתנאי עומד להתקיים אך להתבטל צריך עדים ועפ"י דברי ב"מ הנ"ל יתכן תירוץ מעכ"ת ומה שהעיר בסוגי' דהמקדש בע"א בקונטרס אשר הי' לי בעזה"י הארכתי ועת לקצר: סימן פז

שאלה איש אחד נשא אשה והיא לא ידעה אשר הוא נחלה על הריאה וכאשר נתוודע לה תיכף רצתה להתגרש ממנו ונסעה לבית אבי' ולאח"כ כשהגביר עליו החולי ונתיירא שלא תפול אשתו לפני יבם קטן נתן גט לאשתו אך נתייראו שמא ימות קודם הגעת הגט לידה למדהו הרב והב"ד להבעל שיזכה לה הגט ע"י אחר שיזכה בשבילה לקבלה שתתגרש בקבלת השליח הנ"ל וכן נעשה המעשה שזכה אותו פ' [השליח להולכה] הגט [לשליח לקבלה] עבורה והבעל שבק לן חיים. ועתה שאל השואל אם מותר לסמוך על זכות גט הנ"ל אם לא גם לא קראו הגט רק ששמעו השליח להולכה אמר שמכיר הסימן של הגט:

תשובה הנה בגמ' יבמות (דף קי"ח ע"ב) וז"ל בעא מיני' רבא מר"נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסגי' ליה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו א"ד כיון דזמנין דרחמא לי' חוב לה ואין חבין לאדם שלא בפניו א"ל תנינא וחוששין לדברי' וחולצת ולא מתייבמת א"ל רבינא לרבא המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו כיון דאית לה קטטה בהדי' זכות הוא לה א"ד ניחא דגופא עדיף לה ת"ש דאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלי משמע מזה דהיכא דליכא חשש דרחמא לי' זוכין לאשה הגט וכ"פ היש"ש וגם הט"ז סי' קמ"ה וכן משמע פשט הסוגי' דאי לאו דזמנין דרחמא לי' זכין לה הגט ובזמנינו דאין מיבמין והיבם קטן בודאי זכות הוא לה וזוכין לה הגט ולא ידעתי מה שהחמיר מורי זקני הח"ץ ז"ל בשו"ת לענין גט מומרת בסי' צ"ו וז"ל ואני בעניי חוכך להחמיר מאד שלא להתירה לינשא כלל בקבלת השליח את הגט כי דבר שהראשונים נ"נ בעלי התלמוד לא אמרו בו טעם מי זה ערב את לבו להתיר א"א החמורה חלילה כו' עד ותלמוד שלנו ביבמות קי"ח משמעו הוא בהפך אף שיש לדחוק ולחלק בין הפרקים אשינויי' לא סמכינן באיסורין כאלה עכ"ל. ולכאורה משם משמע איפכא דכל היכא דלא שייך זמנין מרחמא לי' או ט"ל טן דו זוכין לה הגט ואשר נראה לי דבה"ג ביבם קטן במדינתינו שאין נוהגים ביבום לכ"ע שרי' להנשא בגט כזה ושאני מומרת שהחמיר בו זקני הח"ץ ז"ל:

ומתחלה נחקורה בזה הזכי' גבי גט אם הוא מטעם זכי' או מטעם שליחות וידוע מחלוקת הקדום אם זכי' מטעם שליחות או מטעם זכי' לחוד אפי' במקום שלא שייך שליחות והנלע"ד דבגט ע"כ הטעם רק משום שליחות דבשלמא גבי ממון מצינו לומר דהוא מגזה"כ או מקרא יעוין בר"ן ז"ל קדושין [ר"פ האיש מקדש] זכי' שזכין לאדם דבר שהוא לטובתו. אבל בגיטין דלהתירה מאיסור א"א צריך ליתן לה דוקא ספר כריתות מאי מהני שאחר זוכה לה וכי איזה דבר שבממון שיזכה לה הלא האשה אינה של בעל כמבואר בגמ' קידושין [דף כ"ג ע"א] גבי מה אשה (שיצאה) [עד שיוציא גט] לרשות שאינו (של הבעל) [שלו] ופירש"י ז"ל דהאשה אינה של הבעל וגם הגט א"צ להיות שוה פרוטה ורק דגזה"כ הוא שיותר איסור א"א דרכיב עלי' ע"י גט שיבא לידה ואי לאו דגלתה התורה ושלח ושלחה לא הוי מהני אפי' שליח וא"כ בודאי זולת שליחות רק מטעם זכי' א"א כלל להתגרש אפי' אם ידעי' שהגט הוא זכותה כי מה מועיל שזכין לה מ"מ במה תצא מאיסורה הגט לא בא לידה ולא ליד שליחה וע"כ הטעם דמהני זכי' בגט הוא מטעם שליחות דאנן סהדי דניחא לה שיהי' שליחה בזה וכמבואר ברש"י (בקידושין) [ביבמות הנ"ל ד"ה המזכה גט] בדף הנ"ל ואולם בחידושי הרשב"א קדושין כ"ג בד"ה ולענין (כתב) [פסק] וז"ל וכן ראיתי דעת הרמב"ן נ"י דשטר ע"י אחרים משום דזכין לאדם שלא בפניו הוא ולא אמרו זכין לאדם שלא בפניו אלא כששמע ואמר רוצה אני אבל בצווח לא וק"ל דהא בשמעת' דאמר ר"א אמרנו לר' מאיר כו' דבפ"ק דגיטין [דף י"ב ע"ב] משמע לכאורה דלרבנן אפי' בע"כ נמי דהא א"ל ר"מ מאי תשיבוני על התרומה שאלו עבד כהן שברח אוכל בתרומה וזה אינו אוכל וכי תימרו כתב לי' גיטא וזרק לי' ערק לי' ושביק לי' דאלמא משמע דיכול הוא לפוסלו מן התרומה בע"כ בשטר ע"י אחרים דאי לא אף זה שברח אוכל בתרומה דאי בעי צווח ואמר דלא ניחא לי' דליזכי לי' האי בשטר שחרורו ואי לאו דמסתפינא אמינא דהכא בע"כ נמי דמתנות ממון שאני דלאו זכות גמור הוא ואדרבה חוב מצד עצמו דכתיב שונא מתנות יחי' אלא מיהו מצד שנפשו של אדם מחמדתן קרי לי' זכות ואעפ"י שהיא מצד עצמו חוב זכין לו שלא בפניו אבל גט שיחרור דזכות גמור הוא דמתירו בבת חורין ומכניסו לכלל מצות ישראל זכין לו מ"מ ואפי' עומד וצווח בטלה דעתו (בפני) [אצל] כל אדם עכ"ל משמע ודאי דבעבד הוא מטעם זכי' לחוד דאי נימא מטעם שליחות דאמרי' דניחא לי' שיהא שליחו וכאלו עשאו לשליח בכה"ג שהלה עומד וצווח הרי ראינו דלא ניחא לי' שיהא שלוחו ובמה נעשה כשלוחו ובשלמא אם אמרי' טעם דזכי' ולא מטעם דשליחות רק מטעם זכי' לחוד דזכין לאדם דבר שהוא לטובתו שפיר סברת הרשב"א כיון דהוא זכות ברור ורק הוא אינו רוצה בטלה דעתו וזכין לו ע"כ אבל אם נימא דצריך שליחות ודאי אי מוחה לא מהני וכ"כ התו' בהדי' [שם] בד"ה [מהו שיעשה שליח] וא"כ משמע מזה דבעבד הוי מטעם זכי' לחוד ולכאורה קשה הא אכתי היכי משתרי מאיסור עבדות דבי' ע"י קבלת הג"ש שלא בשליחותו הא גמר לה לה מאשה ובאשה צריך דוקא לבא הגט לרשותה או ליד שליחה ולר"ש [ב"א] ס"ל דגמר שצריך דומיא דאשה ממש ועבד גופא לא דמי ליד אשה מש"ה צריך דוקא ע"י אחרים אבל עכ"פ שליחות בעי כדפשיט לי' הש"ס שם וא"כ בודאי גם לרבנן בעי דוקא שליחות דגמרי' מאשה וא"כ למה יהי' הגט בעומד וצווח הא ניהו דזכין בע"כ אבל שלוחו לא נעשה בע"כ וא"כ מה מהני הזכי' כיון שאינן בתורת שליחות וצ"ל דס"ל לרשב"א דבעבד כיון דיכול לשחררו בע"כ וזכות הוא לו יכול לזכות לו ע"י אחר כדי שלא יהי' נעשה (אדון) [עבד] לעבדו וכו' [ע"ש ברשב"א] אבל בגט אשה ודאי נראה שהזכי' הוא מטעם שליחות דאל"ה לא יוכל כלל לזכות לה גט להתירה מאיסורה כי במה יפקע איסורה בהגעת גיטה ליד זולתה שלא בשליחותה יזה נ"ל ברור. הגם דברשב"א ז"ל גופא משמע מלשונו לקמן דגם בגט הוי מהני זכי' וכן ראיתי להדי' בתשו' אהלי יעקב ומוהריק"ש אך לפעד"נ כמ"ש. והנה הנ"מ בזה היא במה שנסתפק הר"ן ז"ל בגיטין [פ' השולח בסוגי' דפרוזבול] וז"ל ומכאן נ"ל דמאי דקיי"ל זכין לאדם שלא בפניו כל שהדבר בעצמו זכות אעפ"י שנמשך ממנו חוב שהוא יתר על הזכות זכה וקנה דהא הכא כמשזכהו קרקע כ"ש מתחייב הוא בכך שאין שביעית משמטת חובו ואפ"ה אמרינן דמהני [עכ"ל הר"ן] ונ"ל דזה תלי' אם זכי' מטעם זכי' ולא מטעם שליחות א"כ גם אם ע"י הזכי' יבא לידי חוב לאח"כ כמו פרוזבול או בריבית מ"מ יוכל לזכות עבורו דודאי כיון דקיימי' השתא בסברא דיכולין לזכות דבר שהוא לטובתו בלא טעם שליחות אין לנו רק מה שהוא מזכה לו אם זה הוא בעצם זכות מזכה עבורו ואי שעי"ז מצמיח לו חוב אין לנו בזה כ"א באת לחשוש שלא יבא לידי חוב אח"כ בטלת כל דיני זכי' ונתת דבריך לשיעורין כי רוב הזכותי' מצויי' לבא לידי הפסד וכעין שמבואר ברשב"א קידושין [הנ"ל] א"ו אין לנו רק מה שלפנינו זכות ואם יצמח לו חוב לאח"כ לא איכפת לנו אבל אם נאמר דזכי' אינו בפ"ע רק שאנן סהדי דניחא לי' שיהא שלוחו א"כ היכא דנצמח לו החוב דאז בודאי לא ניחא לי' בשליחותו לא זכה עבורו כיון דלא הוי זכי' בפ"ע שום דבר רק מטעם [שליחות] כל היכי דחזינן דניחא לי' נעשה שלוחו והיכי דידעי' דיצמח לו חוב ודאי לא ניחא לי' שיהי' שלוחו ועפ"ז א"ש מה שהקשה הפ"י [בגיטין דף ט' ע"ב ד"ה ולענין קו' התו'] אדברי תוס' ופוסקי' בעבד שזוכה בשבילו הג"ש תיכף בקבלתו והק' הוא ז"ל הא חוב הוא לו דלמא יכשל באיסור שפחה או תרומה יעו"ש. והנה מה שרצה לומר שאפי' לדברי התוס' אינו משוחרר למפרע לאוסרו בשפחה וכו' המעיין ברשב"א קדושין הנ"ל יראה להדי' שדעתו שם שמשוחרר לגמרי בעת קבלת הזוכה הג"ש וא"כ קשה קו' הפ"י הנ"ל אולם לפ"ד א"ש דבאמת כיון דבעבד הוא מטעם זכי' לחוד וכמו שהוכחתי דעת הרשב"א א"כ אם גוף הדבר זכות גם אם יצמח מזה חוב מ"מ זוכין בשבילו וכנ"ל ומש"ה כיון דגוף קבלת הג"ש זכות [הוא לו] יכולין לזכות עבורו ומה שיצמח מזה חוב שיוכל להכשל אח"כ באיסור לא איכפת לן כיון דגוף הדבר זכות וכדברי הר"ן בפ' ד' דגיטין [הנ"ל] אך קו' הפ"י יש ליישב בל"ז דהנה במלחמות [פ"ק דגיטין במתני' דהאומר תנו גט זה לאשתי] כ' וז"ל וזו אינה שאלה לפי שאם יציאתו לחירות חובה היא לו אעפ"י שאין קבלה זו עכשיו לא זכות ולא חובה שלא יצא בה לחירות אינה קונה לו והרב יכול לחזור בו וכך הוא דין כל חובה שבעולם שאין קבלת האחרים חובה לו שאם רצה שלא יקבל רשאי שהרי אפי' בדברים שזכין לו שלא בפניו אם צווח ביום שמעו לא קנה כדאי' בב"ב ובחולין וכיון שכן נימא שזכין לאדם שלא בפניו אפי' בדברים שבחובה ואין הלה יכול לחזור בו ומי שקבלו לו אם רצה קונה ואם לא רצה לא קנה אלא ש"מ שכל דברים שבחובה אין קבלת אחרים כלום ויכול הלה לחזור בו ואעפ"י שאין אותה קבלה לו חובה מעכשיו כ"ש שע"י אלו מגיע גט לידו וקרובי שחרור חוב הוא לעבד עכ"ל וא"כ מש"ה הכא בעבד לרבנן דזכות היא לו זכין עבורו ואי דמצד אחר יצמח חוב זה יכול למחות וכיון דהזכות ברור ועל החוב יוכל למחות בודאי זוכין עבורו דבשלמא אם הזכות גופא בספק כגון בגט במקום יבם דספיקא אי רחמא ליבם אי סני' אין יכול לזכות בודאי דדלמא חוב הוא לה ואי שתמחה מ"מ כיון שחוב הוא לה לא מתחיל כלל צד זכות אבל היכי שהדבר בעצם זכות גמור כגון שחרור לרבנן ורק מצד אחר יוכל לצמוח חוב אם יפגע באיסורו בלא ידע ואשם אם ח"ו יבא לידי איסור ימחה למפרע וא"כ בכה"ג בודאי זכין ול"ק קו' הפ"י כלל לדברי התוס' דגיטין הנ"ל וע"כ לא מסופק הר"ן ז"ל שם רק בפרוזבול או סאה בסאה דלא מהני המחאה לאח"כ כמבואר בר"נ שם בגיטין אולם עכ"פ גם דברי הרי"ף נכוני' שכ' במס' גיטין פ"א וז"ל ושמעת מינה דלחזרה הוא דזכין לי' לעבד אבל מיפק לחירות לא נפיק עד דמטא גיטא לידי' ואשכחן זכי' בכה"ג כדאמרינן לקמן הולך מנה לפ' שאני חייב לו א"ר חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר עכ"ל שהקשו עליו התוס' דמאי סברא הוא זו כאשר כ' להקשו' בגיטין ט' ע"ב ד"ה לא יתנו לא"מ וז"ל פי' בקו' ואפי' רבנן דאמרי זכות הוא לעבד וזכין לאדם שלא בפניו נהי דלהכי זכה דל"מ למהדר בי' מודו רבנן דכל כמה דלא אתא גיטא לידי' לא הוי (פירושו) [משוחרר] ודבר תימא פירושו כיון דזכות הוא פשיטא דזוכה לאלתר כיון דאמר גבי שיחרור תן כזכי כדאמרי' לקמן כו' עכ"ל ולפמ"ש א"ש די"ל (דהתו') [דהרי"ף] ס"ל דגם בעבד בעי דוקא שליחות להתיר מאיסור עבדות שעליו וא"כ נהי שהוא זכותו מ"מ מצד אחר יוכל לבא לידי איסור וא"כ לא שייך דעשאו לשליח דזה א"א דכיון שיכול לבא לידי איסור לא עשאהו לשליח ומש"ה צריך דוקא לבא ליד העבד אבל לענין ממון שלא יוכל האדון לחזור שפיר סגי מטעם זכי' לחוד וכיון דמטעם זכי' אתת עלה לא איכפת לן במה שיצמח לאחר זה איזו איסור דע"ז באמת יכול למחות וכנ"ל ודו"ק: