שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 77

וכדי להודיע שעיינתי בדבריו הנחמדים ראיתי להודיע איזה הערה אשר הערוני רעיוני בזה מה שכתב בדברי הרשב"א דטעמו הוא דכשלא נתקיים הדבר נתבטל השליחות יש לעיין הרבה בזה כי לפעד"נ זה הוי שני דברים וכי משום שלא קיים כל השליחות יתבטל מה שעשה מכבר בשליחותו והרבה יש להעיר בזה בכמה מקומות אולם באמת כבר גליתי דעתי בפירוש דברי הרשב"א ופשט דברי הרשב"א (למה) לא משמע טעם ביטל השליחות כאשר כתב מכ"ת וגם הרשב"א הוא מכת הסוברים דהגט אינו צריך שליחות בהכתיבה גם מה שהעיר בדברי הרמב"ן בב"ב לפעד"נ כוונתו פשוט באמת דעת הרשב"ם שיכול לבטל לאחר החתימה ולא מקודם והרמב"ן ז"ל כתב עליו שיפה כוון בזה שלא יוכל לבטל קודם הכתיבה כאשר האריך עד דלבסוף קאמר ואם נאמר ביטל הגט עצמו הלא לאחר הכתיבה נמי אינו יכול לבטלו והילכך אם באנו להשוות קודם הכתיבה הרי בהדי' דלדעתו שווים המה ודלא כהרשב"ם בזה שחילק וגם מש"כ הרמב"ן שיש להחמיר שבא לבטל כתיבת הסופר וכו' כוונתו לחומרא בעלמא כדמשמע בדברי הריב"ש בתשו' שהבין כן דעתו וכבר בארתי לעיל עוד הקשה מכ"ת עליו במאי דמשמע ממנו דאם ידעינן בוודאי שאין אנוס לא מהני הביטול ותמה עליו מדברי הרמב"ם ז"ל נפלאתי מאוד הלא מבואר בהר"ן ז"ל הובא בב"י שהרמב"ן חולק בזה עם הסוברים דמהני מודע' גם אם האונס שקר. ומה שהקשה על הריב"ש דכתב טעם על הרמב"ם ז"ל דהוי כאילו אמר הריני מבטל הגט מעכשיו לאחר שאכתוב וכתב מכ"ת והתפלא עליו מדברי הרמב"ן והרשב"א ובאמת לא ידעתי הלא הריב"ש בא לתרץ שם שלא יסתרו דברי הרמב"ם בגט חליצה ולכן כתב כאן [טעם אחר] בדברי הרמב"ם ובשביל זה בחליצה דלא שייך טעם זה הוי חליצה פסולה וא"כ מאי ראי' דברי הרמב"ן לזה אטו גברא אגברא קא רמית וגם באמת גם לבסוף כתב טעם הרמב"ן והרשב"א ומה שהביא מכ"ת דברי הרב מכתב אלי' אינו ת"י לכן לא יכולתי לפלפל בדבריו ומה שכתב מכ"ת על דברי סה"ת דטעמו משום דאמרינן כוונתו דמסר מודעא על הנתינה ולא על גוף הגט הנה כבר גליתי דעתי שאי אפשר לומר פירוש אחר בדברי סה"ת והמעיין יבחר. גם מה שהקשה מכ"ת תשו' הרשב"ץ דמאי שפסק היכי דכפי' שלא כדין לפרוע הכתובה דהוי אונס דהוי גט מעושה והיכי דגזלתי' ממון מסופק נ"ל לחלק בפשוטו דבשלמא אם כפי' ליתן דבר שאי אפשר או שאין ברצונו מחמת שהוא שלא כדין וודאי דהוי אונס דהוי ככופין אותו לגרש ואותן החבטות דחבטוה ליתן ממון שלא כדין כדי שיגרש הגם שהי' יכול לפדות א"ע במעות מ"מ אם לא פדה במעות הגט נעשה באונס ההכאות שהכו אותו אבל אם כל הכפיות הי' ע"י מעות (משכפי') [שכפוהו] במעות שרצה לגזלו אם לא יגרש בזה מסופק התשב"ץ אם אונם ממון הוי כפי' לענין גירושין וק"ל: סימן פד

שאלה אחד שנלקח לבע"מ והלך להרעגעמענט וביקשה אשתו שיפטרנה בג"פ ולא רצה עד שהבטיחו לו ארבעים כסף והשלישו ביד אחד שלאחר הג"פ יתן לו השליש הארבעים כסף. והנה לאחר הגט הוציאה האשה הנ"ל כתב מסירת מודעה ורצונה שהשליש יחזור לה המעות כי היתה אנוסה בהבטחת המעות ומסופק השואל אם מחויב השליש להחזיר להאשה מחמת המ"מ דאולי לא יועיל המ"מ וגם מסופק אם נימא דהמ"מ מועיל והמעות יוחזר להאשה אם הגט בטל כיון שגילה הבעל דעתו שאינו רוצה לגרש רק בכסף מלא וא"כ הוי למפרע גט בטעות ובטל הגט:

תשובה באמת לא ידעתי למה יבוטל הגט אפי' אם נימא דהמעות יוחזר להאשה ואי משום גילוי דעת הבעל דלא רצה לגרש רק בכסף מלא מ"מ כיון שלא הוזכר בשעת נתינה כלום ולא הוי שום תנאי אין ג"ד מבטל הגט. ויותר מזה מבואר בש"ע אה"ע סי' קמ"ו ס"ג וז"ל ואם אמר לה הרי את מגורשת ואם לא תתני לי מאתים זוז לא תהי' מגורשת ה"ז מגורשת אפילו שלא נתנה מפני שלא כפל תנאו עכ"ל. אלמא דנ"ד בלא תנאי לא מבטל הגט וגם אין לומר דהוי אומדנא דמוכח כיון שראינו שלא רצה לגרש רק משום הממון ובאומדנא א"צ תנאי כפול הא ליתא דודאי אין זה יותר אומדנא מגירשה מחמת שלא הי' לה בנים או נדר שאמר משום כן אני מוציאך ואפ"ה כתבו התוס' בגיטין [דף מ"ו] דזה לא נקרא אומדנא דמוכח וכ"ז שלא הי' תנאי הגט קיים אפילו לא נתקיים המעשה ורק שם שייך לעז או קנס יעו"ש. אבל בנ"ד שלא הזכיר כלום בשעת מעשה הגט מזה בודאי הגט קיים אפי' אם יוחזר המעות לאשה וא"ל דהוי כאונס דמבואר בב"ב [דף מ"ז ע"ב] דכל המוכר מחמת מעות מקרי אונס דזוזי אנסוהו ורק מש"ה הוי המכירה קיים משום דאגב אנסי' גמר ומקני. א"כ י"ל לכאורה דה"נ הוי אנוס דהא חזינן שלא רצה לגרש רק המעות אנסוהו שהי' צריך למעות וגמר והקנה באם יתנהו לו המעות אך אם למפרע בטל השלישות של המעות מכח המ"מ של האשה א"כ לא הקנה כלל דבמה גמר ומקנה כיון שלא יתנו לו מעות ובאמת הוא נותן הגט באונס ובטל הגט כן הי' מקום לומר לכאורה אבל באמת אינו כן כיון דס"ס עשה ונתן הגט ברצון ונהי דהרצון הי' בטעות מחמת שסבר שיתנו לו מעות מ"מ כבר הקנה ברצון ובלא שום תנאי כיון שלא התנה בתנאי כפול וראי' מיבמות [דף ק"ו ע"א] דקי"ל גט מעושה וחליצה פסולין וחליצה בטעות כשירה והיינו אומרים לו ע"מ שיתנו לך מאתים זוז ואח"כ אומרת לו משטה הי' בך ולכאורה קשה הא לא רצה לחלוץ בלתי שהבטיחה לו המעות א"כ הוי אנוס ורק שגמר ומקנה ע"י זוזי ואם שוב אומרים לו משטה הי' בך למפרע במה גמר והקנה כיון שלא היו מחוייבים כלל מעות וא"כ הוי החליצה מעושה דאינה חליצה ולמה חליצה מוטעת כשירה א"ו ש"מ דשאני אונס דאינו מרוצה בשעת מעשה ומש"ה בטל החליצה משא"כ מוטעה דשפיר גמר והקנה רק שהי' הקנין בטעות בדעתו שסבר שיהי' לו תועלת ע"י החליצה היינו המעות ובאמת בזה נכזבה תוחלתו ופטורה האשה מליתן לו דמשטה הי' בו אבל מה שגמר וגירש בזה מעשיו קיימים ומש"ה חליצה מוטעה כשרה וגט מוטעה דפסול הוא משום התנאי דבגט מהני תנאי ואם עברה עה"ת הגט בטל וא"כ בנ"ד דלא הי' תנאי רק השלישו לו מעות והאשה מסרה מודעא על השלישות והמעות חוזרין להאשה אבל הגט שנתן בטעות שסבר שהשלישו לו מעות הגט ודאי קיים וז"ב:

אולם באמת נראה דגם המעות צריך השליש להחזיר להבעל דז"ל הרשב"א בתשו' סי' אלף ר"מ שאלה ראובן שמת בלא בנים ולו אחים ואחד נשוי נכרית וזה בן שפחה ואין היבמה רוצה בו כו' ואם נתנה לו מעות כדי לחלוץ לה ומסרה מודע' בפני עדים שאינה נותנת לו אלא מחמת אונסה והם מכירין באונס זה אם מוציאין ממנו לאחר שיחלוץ אם לאו. תשובה שפחה זו שאמרת כו' וכדגרסי' ביבמות פ' מצות חליצה בבת חמוה דר"פ כו' עד א"ל אלא היכי נעביד א"ל חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז לבתר דחלץ א"ל זיל הב לי' א"ל ר"פ משטה אני בך עבדי לי' מי לא תני' הרי שהי' בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא מצי א"ל משטה אני בך ה"נ משטה כו' אבל אם הקדימה ונתנה לו אין השטאה אחר נתינה כו' וקרוב בעיני שכל שחלץ קודם שנטל מעות שאין מוציא מיד האשה ואפי' חייבה עצמה לו בשטר ואפי' בקנין עכ"ל. והנה הרמ"א ז"ל מביאו בסי' קס"ט ס"נ וז"ל אבל אם נתנה לו המעות או השלישה לו המעות אינה יכולה לחזור עכ"ל. והגם שברשב"א אינו מבואר בהשלישה אך במרדכי משוה השליש לנתן המעות לידו דהשליש זכה בשבילו. והנה באמת לכאורה קשה למה באמת לא יועיל המ"מ. אך די"ל דשפיר דמ"מ לא הוי רק לבטל המעשה היינו המכר או המתנה כיון שנעשה באונס אינו כלום אבל בנידון דהמעשה של החליצה אי אפשר לבטל א"כ האיך שייך לומר שמסר מודעה שהוא מחמת שרוצה החליצה הא בעד זה גופא הוא שנותן לו המעות שיתן לה החליצה וכמ"ש גבי מכר שהמוכר אנוס ורק דאגב אונסי' למעות גמר ומקני ה"נ בשלמא באונס מחמת דבר אחר א"כ בעבור האונס שוב בטל המכירה דהי' אנוס אבל כשהאונס הוא גוף הדבר שהי' צריך ובעבור זה נתן המעות מאי מ"מ שייך בזה וא"ל רק כיון דזה הי' בלא"ה צריך לחלוץ מדין רק שלא הי' רוצה לקיים הוי נתינת המעות בע"כ לזה א"צ מ"מ ורק כיון דמכירין באונס סגי וא"כ בלא מסירת מודעה קשה למה בנתנה לו המעות א"צ להחזיר הא חזינן שהי' הנתינה בע"כ מחמת אונס שלא רצה לקיים המצוה ולמה פסק הרשב"א והמרדכי שבאם נתנה שא"צ להחזיר אך באמת דעתם ז"ל דנהי דהוא צריך לחלוץ בחנם או להעביר המעבורת מ"מ אם לא רצה רק עד ששלמו לו מעות השכירות כרצונו א"צ להחזיר ודקדקו כן מדברי הגמ' שאמרו יכולה לומר משטה כו' וקשה ל"ל דטעמא דמשטה הלא אם באמת התחייבה עצמה נימא לי' בע"כ הי' הבטחתו א"ו ש"מ דאם כבר נתחייב באמת בעד שכירות הגם שהוא בעד דבר שמחוייב לעשותו בחנם מ"מ אם כבר זכה בחיוב הי' צריך לשלם לו ורק דהאשה תוכל לומר שלא נתחייבה מעולם כי משטה היתה אבל בנתן לידו דכבר זכה בו הבעל בעד שכירות שוב אינו חוזר הגם שהי' בע"כ. וא"כ מש"ה גם המ"מ לא מהני ושפיר פסק הרשב"א ז"ל דלא מהני מ"מ וא"כ ה"נ בנ"ד כיון שזכה השליש בעבורו וכנ"ל בשם המרדכי שוב לא מהני המ"מ בעד מה שזכה לו בעד שכירותו והמעות מחויב השליש לתת להבעל ודו"ק: סימן פה

ע"ד שאלתו באשה שעשה בעלה שליח להוליך לה גיטה ולסופר עשה שליח שיכתוב גט ולעדים שיחתמו ואבי האשה היה השליח להולכה והנה אמר להאשה על תצטרך שוב לדבר כי אנכי קבלתי לך הגט ובזה די והאשה שמעה לדבריו וסברה שהיא מותרת מיד להנשא ונשאת קודם כתיבת הגט והנה הב"ד שלחו להתרות בה ואמרה שאבי' אמר לה שכבר קיבל הגט עבורה. והנה עכשיו כשבא הסתפק מעכ"ת אם יוכשר עתה האי שליח להיות שליח להולכה כי חזר משליחתו ולא רצה להיות רק לקבלה וכ' מעכ"ת שמצא כן בפ"י ז"ל גם נסתפק על א' מהעדים שאמר בפני מעכ"ת שאינו יודע כלל מעדות ואח"כ חזר בו ואמר שהגיד זה מחמת שלא רצה ליסע ממקומו ונתן אמתלא הנראית ונסתפק מעכ"ת אם יוכל לחזור ולהגיד את"ד ספקותו. הנה ידידי מה אני לחוות דעתי בעניני' חמורים כאילו ומה אדע אשר לא ידע אולם כעת אשר בעוה"ר התורה מונחת בקרן זווית ובשעת המכנסין פזור ולא אוכל עצור מה שנלע"ד בזה ואת אשר ישים ה' בפי אותו אדבר הנה בפ"י ז"ל חפשתי ולא מצאתי אולם לא שמעתי אינו ראי' אך לפע"ד אין חשש כלל דבודאי אפי' חזר משליחותו יכול לחזור ולעשות שליחותו ולא מובטל בדיבורו לחוד וכן (מבואר) [מוכח בגמ'] וז"ל הגמ' במס' גיטין (ד' ס"ג ע"ב) ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אזיל שליחא אשכח' כי יתבה וקא לישה א"ל הילך גיטך א"ל להוי בידך וכו' עד חולצת ע"ש. ופי' הרמב"ם ז"ל וז"ל [בפ"ו מה' גירושין ה' י"ג] הבעל ששלח גט לאשתו ובא השליח ליתנו לה ולא נטלתו אלא אמרה לו בפני עדים יהי' גט זה פקדון אצלך או שאמרה לו הרי את שליח לקבלה לי הרי זו מגורשת בספק עד שיגיע גט לידה ומשיגיע הגט לידה תתגרש ודאי עכ"ל וכן פסק בש"ע [סי' קמ"א סעי' א'] משמע בהדיא דאילו מטי לידה הוי מתגרשת הגם שחזר השליח משליחתו ורצה להיות שליח קבלה אע"כ יוכל לחזור לשליח להולכה וא"ת דשאני התם דאיהו לא חזר ורק שרצה להיות שליחה לקבלה ג"כ וכן כ' הט"ז ז"ל אבל בנ"ד חזר משליחותו ההולכה ולא רצה רק לקבלה זה ליתא דמאן לימא לן כן הלא נמי יכול [להיות] בנ"ד שלא חזר משליחותו ההולכה ורק דעתו הי' שיהי' שליח קבלה ג"כ אבל שליחות ההולכה לא עקר ומילתא דמסתבר הוא [דאדם] יודע שאין יוכל להיות שליח קבלה אם לא יקבל או מהבעל או משליחו ולכן ודאי הי' כוונתו שהוא יהי' שליח הבעל ואח"כ יהי' שליחה ואם נימא הא האי גברא לאו בר הכי הוא ולא ידע מידי ז"א דהא סתמא קאמרינן בש"ס [גיטין דף ס"ג ע"א] אדם יודע שאין הבעל עושה שליח לקבלה ולהולכה קא מכוון אפי' בע"ה והגם דחזינן דהאי גברא לא ידע מידי דאילו ידע הרי בכה"ג אינו גט רק מס' וא"כ יכול [להיות] דמיטעי קא טעה ולא רצה להיות רק שליח לקבלה לחוד מ"מ כ"ז דאין לנו ראי' שחזר משליחותו של הבעל למה לן למהדר ולומר דבטלה לשליחותו וגם דלפע"ד דוודאי אי בפירוש הדר [נמלך להוליך לה] יוכל להיות שוב שליח דבמחשבתו לחוד לא נתבטל השליחות וכן כ' הריב"ש ז"ל סי' תע"ב וז"ל אירע מעשה וכו' ושאלנו לר"ח בר"ש מה הי' בדעתו בשעה שקבל הגט מיד ר"י הנזכר ואמר בשבועה שבשעה שקבלתי הגט מיד ר"י הי' דעתי וכוונתי שמיד שהגיע הגט לידי שתהי' מגורשת מבעלה ר"י גרושין גמורין ומותרת לכל אדם תשובה וכו' כ"ש בנידון זה שהשליח לא אמר שום דבר שיהיה משמעותו שרצונו להיות שליח קבלה ולא שליח הולכה אלא קבל הגט סתם מיד הבעל עפ"י הדברים ההם שאמר לו בשעת השליחות שמשמעותם שליחות הולכה ובטיל שליחות קבלה שיש לנו לומר שהוא שליח גמור להולכה וכשהגיע גט לידה מגורשת גמורה ע"כ הרי דהשליח אמר אח"כ ונשבע שהי' שליח לקבלה נהי שלא הועיל מחשבתו בשעת הקבלה כי הוא דברים שבלב מ"מ הלא בפה מלא אמר שרצונו שתהי' מגורשת ע"י וא"כ חוזר משליחות ההולכה א"ו בזה לא נבטל שליחות ההולכה שעשאו הבעל כיון שדעתי עתה להיות ש"ק אבל מ"מ אינו מבטל שליחות ההולכה ואם נמלך להוליך לה כשר כיון דבשעת קבלת הגט נעשה ש"ה. ולא זאת בלבד] רק נלע"ד דכל שליח לקבלה נעשה נמי שליחו של הבעל עפ"י מה שכתבו תוס' ב"מ ד' ע"א ע"ב ד"ה בשלמא סיפא לחומרא וכו' השתא מיהא שהנכרי [אינו] מפקירן אלא בא לזכות מעותיו למלוה עי"ז הלוה אין לו כח לזכות שא"כ הי' הישראל המקבל שליחו של נכרי לזכות במעותיו של ישראל ואין שליחות לנכרי עכ"ל אלמא דסתם נתינה לאדם ע"י שליח הוא שליח של הנותן ובהדיא כתב כן הקצות [סי' קפ"ב סק"ב] לענין תן שטש"ח זה לעבדי ולפי מה שעלה בזכרוני גם המקנה כ"כ ואין כעת הפנאי לעיין בזה ועפ"ז עלה בידי לישב קו' הב"ש על הרשב"א מהא דאמרינן במס' גיטין (ד' ס"ב ע"ב) אתמר הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אמר הילך כמה שאמרה אר"נ א"ר בר אבוה א"ר אפי' הגיע גט לידה אינה מגורשת וכו' אמר רב אשי הכי השתא בשלמא א"א איפכא התקבל לי גיטי [וכו'] והוא אמר הילך כמה שאמרה וכו' עד אלא הכא משום דעקרי' שליח [לשליחתו] לגמרי הוא [דאמר] שליח לקבלה הוינא להלכה לא הוינא כו' עד ת"ש הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי [התקבל לי גיטי] וא"א הבא לי גיטי והוא אמר הולך ותן לה זכי לה והתקבל לה רצה לחזור יחזור משהגיע גט לידה מגורשת מאי לאו קבלה אקבלה והולכה אהולכה לא קבלה אהולכה והולכה אקבלה אי קבלה אהולכה מכי מטי גיטא לידי' לאלתר ליהוי גיטא ש"מ דאדיבורא דידי' קא סמיך הכי השתא התם קאמר לי' הילך כמה שאמרה הכא מי קאמר לי' הילך כמה שאמרה עכ"ל הגמרא וכ' הרשב"א וז"ל אבל אמר לו הבעל הילך או הולך או התקבל ולא אמר כמו שאמרה מכי מטי גיטא לידה מיגרשא דשליח הולכה שווי' ואיהו נמי שפשט ידו וקבלו על דעת מה שאמר הבעל קבלו והתקבל דאמר לו הבעל התקבל והולך קאמר זו דעת הרב בעל העיטור ז"ל כו' עד אלא ודאי בין הכא ובין הכא הבא לי גיטי וא"א התקבל לי גיטי אף משהגיע גט לידה אינה מגורשת עכ"ל הרשב"א ז"ל והקשה הב"ש [בסי' ק"מ ס"ק י"א] הא לרשב"א בהולך ספיקא כרב וא"כ האיך יפרנס הש"ס הנ"ל דמתרץ לא הולכה אקבלה והא הולך הוי כזכי וא"כ עקר לשליחותי' ותירוץ הב"ש אינו מספיק לאוקמי הולך (כרבנן) [כר' נתן] וגם הרשב"א גופא לדינא לא פליג בהולך כמו שמבואר והוכיח במשנה למלך ז"ל בארוכה אולם לדברינו א"ש דבאמת לפי דברי תוס' ב"מ הנ"ל בכל השולח לאחד ע"י שליח שעשה המקבל מ"מ נעשה שליחו של הנותן וכנ"ל ורק בזיכהו לו ממש כמבואר בתוס' ואס"ז בארוכה. ולזה יש לחלק באם אמר הולך אפי' למ"ד דהוי כזכי ואינו יכול לחזור מ"מ נעשה גם שלוחו של הבעל דהוא עושהו לשליח שיזכה בשבילה ונעשה שליחו ושליחה (והגם דלא מהני זה אם נעשה שליחה ושליחו הוא מטעם דלא חזרה שליחות אצל בעלה [עיין גיטין דף כ"ד ע"א] וגם מטעמים אחרים דמבואר לעיל מיני' בש"ס אבל הבעל גופי' אם עושהו לשליח קבלה שלה שליח גם להולכה ושיזכה בשבילה שפיר מהני לכל הטעמים גם להרשב"א שפליג על הרמב"ן וכ' באם מתחלתו אין ראוי מגרע טפי) וא"כ מש"ה עכ"פ נעשה שליח הולכה של הבעל והשליח הסכים לזה השליחות ורק שלא רצה אז להוביל לה הגט לידה רק רצונו הי' להיות שליח גם ממנו לקבלה וא"כ כיון דעכ"פ נעשה מהבעל שליח לזכות לה הגט יוכל שוב עתה להוליך לידה ממש כיון דנעשה עכ"פ שליח של הבעל לזכות לה הגט בשביל הבעל (ולזכות לה) ואי דהבעל הי' סבור שהוא השליח בעצמו יזכה עבורה והאמת לא כן הוא כי הוא אין שליחה מ"מ לא איכפת לי' בזה להבעל ואין קפידא בזה אם יתנהו לידה ממש ודמי' כמו דאמר לו ה"ה במקום פלוני דלא הוי קפידא ומש"ה ס"ל להרשב"א דיכול לתת להאשה הגט להוליך לה אבל בהתקבל לה דהוי כמו שזכה לה על ידו שפיר לא עשהו כלל לשליח וכמבואר באס"ז הנ"ל א"כ לא נעשה (ש"ה) [שליח הבעל] מעולם ומש"ה פליג בזה [על] הבעל העיטור וס"ל להרשב"א דבהאי גוונא אינו מועיל והחילוק קל להבין דבהולך נהי דלא יוכל לחזור אבל מ"מ נעשה שלוחה [שליחו] אבל התקבל (כוונתה) [כוונתו] דנעשה רק שלוחה לחוד ובאמת עד"ז יש ליישב גם הבעל העיטור ולהצילו מהרשב"א ז"ל וז"ל [הרשב"א] וליתא משום דק"ל דא"כ כי מקשינן עליו דר"נ הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי [התקבל לי גיטי] וא"א הבא לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה זכה לה והתקבל לה אם רצה לחזור יחזור משהגיע גט לידה מגורשת מאי לאו קבלה אקבלה ומשנינן לא הולכה אקבלה קבלה אהולכה אמאי לא משני' שאני הכא דלא קאמר כמו שאמרה עכ"ל הרשב"א דלא ק"מ די"ל דבעה"ע ס"ל דהתקבל נמי כוונתו שיקבל עבורו בשליחותו דהבעל וכמו הולך (דמי) להרשב"א ז"ל (ס"ל) אך לכאורה א"א לומר כן דמה"ת נימא שכוונתו הי' שיהי' גם שלוחו הו"ל לומר לו הולך וכיון שאמר התקבל מסתמא כוונתו שיקבל רק בעבורה ויהי' שליחה לחוד אולם באמת לדידן דהולך לאו כזכי דמי ויכול לחזור בו ולא הי' יכול לומר הולך דכוונתו הי' שלא יוכל לחזור אך מ"מ הי' כוונתו שיהי' גם שליחו וכ"ז שלא אמר כמו שאמר' הי' כוונתו שיזכה עבורה בשליחותו דהבעל וכנ"ל אך דברייתא דרצה לאוקמי ככ"ע ואפי' כרבנן דהולך כזכי דמי ולדידי' שפיר בהתקבל נעשה רק שלוחה דאם רצון הבעל שיזכה עבורה גם בשליחותו למה לא אמר הולך דהא לרבנן גם בהולך א"י לחזור א"ו כוונתו שהי' רק שליחה ולא שליחי ושפיר פריך הש"ס [מאי לאו קבלה אקבלה ולא יכול לתרץ שאני הכא דלא קאמר כמו שאמרה כיון דאתי' ככ"ע אפי' לרבנן דהולך כזכי א"כ אף שלא אמר כמו שאמרה מ"מ כוונתו רק שיהי' שלוחה לבד דאל"כ הל"ל הולך כנ"ל עכ"ה] ודו"ק: