שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 64

ובעיוני בזה ראיתי בדברי הה"מ בפ"ז מה"א הל' ז' שכ' וז"ל בד"ה ויותר עליהם בנשים. וכתב רבינו ושומא שעל הפדחת אפי' קטנה ביותר ואפי' קרובה לשער ראשה ובגמ' מצינו גבי שומא בעומדת על הפדחת והקשו והא ראה ונתפייס הוא ותירצו בעומדת תחת כפה שעל ראשה זמנין דמתחזיא זמנין דלא מתחזיא ורבינו שכ' אפי' קרובה לשער ראשה ומשמע וכ"ש רחוקה הוא מפני שסמך לו על מה שיתבאר פרק כ"ה שאם הי' יודע המומין שאינו יכול לטעון טענת מומין וכשאמרו בגמ' והא ראה ונתפייס הוא לענין כתובה זה נראה לדעתו ז"ל עכ"ל. והוא לפלא בעיני מרן הכ"מ והלח"מ דלמה אמר דראה ונתפייס שייך לענין כתובה דלמ"ל זה ובספר הפלאה הניח בצע"ג דברי הה"מ דקאי ע"כ על קדושין יעו"ש. ולפע"ד דברי הה"מ פשוטין שק"ל על הרמב"ם ז"ל דלמה כתב אעפ"י שהוא קרוב לשערה דמשמע ברחוק משערה ודאי הוי מום וקשה לי' הא ברחוק משערה ראה ונתפייס כמו דאמרינן בש"ס וע"ז תירץ הה"מ שהרמב"ם סמך אמ"ש בפ' כ"ה שבידע ממום שאינו מקח טעות ולכן סתם כאן שהוי מום אפי' ברחוק משערה ומיירי בגווני דלא ידע כגון שקידשה ע"י אחרים או בצנעה וכמה גווני משכחת לה שקידשה בעודה קטנה ע"י אבי' וכיוצא הרבה כמ"ש הרמב"ם ז"ל גופא בפ' כ"ה שיש הרבה דברים שאפילו בגלוי הוי מקח טעות יעו"ש וע"ז הי' קשה להה"מ ז"ל דא"כ מאי פריך הגמ' פדחת בפני' ראה ונתפייס הא משכחת לה דהוי מום כי הנך גווני שלא ראה אותה ע"ז תירץ בש"ס קאי אכתובה ואז בודאי נכנס עמה לחופה ונבעלה וא"כ בודאי ראה אותה וז"ב לפע"ד:

והנה אם לא נוכל להשיג ליתן גט בע"כ נתיר לו לישא אשה אחרת דכן מבואר במהרמ"פ ז"ל כמה פעמים דטוב ונוח יותר גט בע"כ מלישא אשה אחרת דלא כהנב"י ז"ל ועכ"פ ע"י היתר מאה רבנים בודאי מותר דבהיתר של מאה רבנים לאו דוקא בנשתטית ה"ה לכל מום כיוצא בזה כמבואר בכמה תשובות ויעוין בשב יעקב: סימן נב שוי"ר לידידי מחו' הרב המאה"ג החסיד המפורסם בוצינא קדישא בנש"ק כקש"ת מו"ה מענדיל ראבין נ"י אבד"ק גלאגוב יע"א

אודות התשובה אשר כתב לי מעכ"ת באשה שנתגרשה מבעלה שהי' בחזקת מטורף בדעת אך הב"ד אמרו שחששו לזה ועיינו היטב בהיותו אצלם שני ימים והי' משופה בדעתו בכל הדברים כאחד האדם ונתן הגט מרצונו וקם אחד לערער על הגט ולומר שהגט בטל וביקש מעכ"ת ממני לחוות דעתי. הנה יאמין לי כ"ת שקשה הדבר מאד עלי כי ידעתי מיעוט חכמתי וגם כי אינני במיטב בריאות הגוף מי אנכי לדבר בעניני ערוה החמורה ולא בינת אדם לי. אולם לאשר בעוה"ר ראיתי המורים מרובים ואינם יודעים שאינם יודעים והמה מבלי עולם ואוי לי על עלבונה של תורה לזה אמרתי אם כי חכמה אין עמדי הלא שמשתי רבותי הגדולים וזכותם וזכות אבותי יעמוד לי שלא אכשל וד' יאיר מחשכי. והנה זה דבר פשוט שהאשה הזאת מותרת ואין שום מיחוש בדבר כיון שהי' בפני הב"ד שני ימים וראו שאין בו שום חסרון ואם אפילו הי' מטורף מאז מ"מ כשהתחיל להתרפא ולהיות חלים אין שום מיחוש בדבר כיון שהי' בפני הב"ד שני ימים וכ"כ הרשב"א ז"ל בת' הביאו הב"י באה"ע סי' קכ"א וז"ל נשאל הרשב"א הא דאמר רבא עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים ה"ה כפקח לכל דבריו קיי"ל כוותי' ואם גירש בשעה שהוא חלים גטו גט או לא קיי"ל כוותי' ואין גיטו גט עד שישתפה ואיסתפקא לי הא משום דמשמע בירושלמי דר' יוחנן דאמר גבי אחזו קורדיקוס לכשישתפה פליג עלי'. תשובה איברא מסתברא דעתים חלים ועתים שוטה בשעה שהוא חלים ה"ה כפקח לכ"ד ודר"י לא פליג וכדבעי' למיכתב ואפי' למאי דסבירא לך דפליגא אפ"ה הא קיי"ל כרבא דבתרא הוא וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה"מ וכן פסק רבינו האי ובודאי דהכין הלכתא מההיא דבר שטיא דפ"ב דכתובות ומסתברא דאפי' חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי ה"ה כפקח בסתמא דמלתא קא אמרי כשהוא חלים ה"ה כפקח לכ"ד לא בבדיקה כנשתתק אלא שהוא חלים שהוא מדבר בעניניו ואינו קורע בגדיו ואינו לן בביה"ק ואינו יוצא בלילה כו' שהם סימני שוטה כדאי' בירושלמי דגיטין ובתרומות ואע"ג שהוא תשש ועדיין סימני חליו ניכרים בגופו שלא נתרפא לגמרי אלא כאדם המתחזק מחליו אפ"ה בשעת חלימתו ה"ה כפקח לשעתו עכ"ל הרי כיון דהתחיל להתרפאות אפי' אם לא נתרפא לגמרי ואפי' הדר לאח"כ לשטותו מ"מ באותו הזמן שהי' חלים הוא כפקח לכל דבריו והנה מעכ"ת הביא בשם מערער שתלה עצמו בס' תועפות ראם וחפשתי בס' הזה ובסי' ס"ב מצאתי ואינו מענין זה כלל ורק המעשה הי' בשוטה גמור שנבדק ואמר על לאו לאו והן הן וע"ז דק הרב דלא מהני ובאמת בחנם האריך בתשובה הנ"ל לדחות (דברי) [קו'] התוס' בגיטין [בדף כ"ב ע"ב ד"ה והא לאו] דחידש שם לומר דלא מהני שוטה בחליצה משום דצריך בו קנין ובמחכ"ת ז"א דא"כ גם קטן אינו בר קנין ולמה צריך מיעוט דאיש כתוב תיפוק לי' משום דלא הוי בר קנין ואי משום דהוי דעת אחרת מקנה הא זה הוא תירוץ הח"צ שם [בסי' א'] גם מ"ש שם דהתוס' ס"ל דטעם כוונה משום מצוה מש"ה הוצרכו לתרץ דלא מינכר גבי חליצה וזה פלא דא"א דהתוס' ס"ל דכוונת מצות חליצה היא משום כוונת מצוה א"כ בוודאי שוטה אינו חולץ כמו דאינו בר מצוה שאינו תוקע בר"ה ופטור ממצות וכמו שמבואר במהרי"ט ז"ל בשם מהראנ"ח מובא בח"צ ז"ל סי' (י"א) [א'] א"ו איפכא היא דהתוס' ז"ל ודאי ס"ל כסברת הח"צ ז"ל [הנ"ל] דאינו מטעם כוונת מצוה ורק הכוונה היא לפטרו וכן באמת כתבו מסדרי חליצה שיכוין לפוטרה בחליצה זו וכן שנו ושלשו כמה פעמים שיכוונו שניהם במעשה זו לפוטרה אלמא לאו כוונת המצוה היא דאל"כ בחד זימנא סגי כמו בכל המצות כק"ש שהיא ג"כ מ"ע דאורייתא וצריכה כוונה אעפ"י [כן] די אם בתחלה כוון לשם מצוה כמו דקיי"ל בשמע קול שופר או מגילה בביהכנ"ס דסגי בסתמא ולמה כפלו לכוין לפטור בחליצה זו ש"מ דס"ל להמסדרים דעיקר הכוונה היא כוונת קנין וכמ"ש הח"צ ז"ל הגם דהרבה פלפלו בדברי הח"צ ז"ל כמבואר בקצה"ח ובשארי אחרונים וגם אני בעניי פלפלתי הרבה אך לא יכולתי עצור במילין במה שבתשו' הנ"ל דחה בפטומי מילי דברי גאון ישראל הח"צ ז"ל. אך כ"ז אינו ענין לנ"ד דהתם הוי המעשה שהי' שוטה גמור ורק שנבדק בבדיקות שמבואר בסי' קכ"א ע"ז פסק בתשו' הנ"ל שהגט בטל ובאמת זה א"צ לפנים ולא לראי' שבשוטה לא מהני בדיקה ותינוקות של ב"ר יודעים זאת דהלא אפי' אם הוא חכם גדול בכל הענינים ורק שוטה בדבר אחד אין גיטו גט כמבואר ברמב"ם ובב"י ז"ל א"כ מאי מהני הבדיקה שאכתי הוא שוטה בדבר אחד ובפרט שמבואר כן בבה"ע מביאו ב"י ז"ל סי' קכ"א דבשוטה לא מהני בדיקה ואשתמיט מיני' דמר הגאון הנ"ל אז דברי בה"ע הנ"ל דאלו הוי דכיר אז מיני' לא הי' מאריך בחנם. עכ"ז בנ"ד שהי' שני ימים כאחד האדם ודאי דינו כעתים שוטה ועתים חלים שמבואר בתשו' הרשב"א הנ"ל שהגט כשר זולת אם הי' המגרש הזה תמיד פקח בכל הדברים רק שוטה בדבר אחד שאותו הדבר הי' ראוי להחזיקו ע"י כשוטה לפי המבואר בב"י ובג"פ וביתר האחרונים כי רבו בזה החולקים אם הי' באופן זה א"כ אין ראי' שהב"ד ראו אותו שני ימים שפוי בדעת כי הלא מעולם הוא שפוי בדעת ואותו הדבר שמחזיקו בשוטה נעלם מהב"ד לנסותו בזה ואם הי' בדרך זה ודאי צריך חקירה היטב אם גם עתה הוא אינו מחזיק עוד בשטות דבר אחד הנ"ל ואם בשעת הגירושין לא הי' שוטה בדבר זה כי אם לא הי' מעולם שוטה רק בדבר אחד שוב אינו חוזר ליישוב הדעת עד שיוודע בבירור ששב לפקחותו בדבר הזה שהוחזק בו לשוטה אבל אם הי' משוגע ממש ובשני הימים הי' מיושב ככל האדם בודאי גיטו גט. ויראה נא מעלתו לחקור היטב אחר זאת תורף שגעונו מה הי' אם הי' מטורף ממש או רק בדבר אחד כי העיקר תלוי בזה כנ"ל. ואיסור ערוה איסור חמור ולכן ימחול לחקור היטב. ובטוח אני בזכות אבותי שלא יצא תקלה מתח"י והי' שלום: סימן נג

שאלה באיש אחד שנתן גט פטורין לאשתו כדת מו"י ואח"ז באו מערערין ע"ז הגט לאמור כי המגרש הי' בקיץ זה העבר מטורף בדעתו וגם עתה לא שב לאיתנו כי לפעמים אומר שבקרב מלך ימלך וישא מלכה ויהי' לו אוצרות רב אך זה אומר רק כשמעוררין אותו לכך ובשארי הענינים הוא כדרך כל אדם וגם מעודו לא עשה שום מעשה שגעון והנה המסדר אומר כי לא נראה ממנו אז שום דבר הרומז לשטות ואדרבה התווכח הרבה בהשכל להוציא ממון ולזה ניתן הגט כדינו:

תשובה הנה בחגיגה ד"ג ע"ב איתא ת"ר איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בביה"ק והמקרע את כסותו אתמר ר"ה אמר עד שיהו כולן בבת אחת ור"י אמר אפי' בא' מהן. ה"ד אי דעביד להו דרך שטות אפי' בחדא נמי אי לא עביד להו דרך שטות אפי' כולהו נמי לא לעולם דקא עביד להו ד"ש והלן בביה"ק אימור כדי שתשרה עליו ר"ט הוה דקעביד והיוצא יחידי בלילה אימור גנדריפס אחדי' והמקרע כסותו אימור בעל מחשבות הוא כיון דעבדינהו לכולהו הוי לי' כמו שנגח שור חמור וגמל ונעשה מועד לכל אמר ר"פ אי שמיע לי' לר"ה הא דתניא איזהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנין לו הוי הדר בי'. איבעי' להו כי הוי הדר בי' ממקרע כסותו הוא דהוי הדר בי' דדמיא להא או דלמא מכולה הוי הדר תיקו עכ"ל הגמ'. והרמב"ם ז"ל פסק דלאו דוקא הני ה"ה שארי דברים אם עשה דרך שטות וז"ל פ"ט מה' עדות השוטה פסול לעדות מה"ת לפי שאינו בן מצות ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אעפ"י שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב עכ"ל אך במרדכי גיטין [ר"פ מי שאחזו] מביא בשם רבינו אביגדור וז"ל אודיע לכ' מורי הר"מ על דבר הגט הניתן בווירצבור"ק כי לא ידוע בכתבם אך זה שנטרפה דעת הבעל ובדקוהו בדיקה משולשת ונתברר להם כי באותו שעה חלים הי' ועל זאת בעניי השיבותי אם לא הוחזק שוטה בדברים האמורין בפ"ק דחגיגה הרי הוא כפקח וא"צ בדיקה עכ"ל ובאמת להכריע בין הני אריות' אין בנו כח ובפרט שהש"ע ביו"ד [סי' א'] פסק כהרמב"ם ז"ל וכל האחרונים התשו' אין חולק וכן בש"ע ח"מ סי' ל"ה אולם חכמי דור שלפנינו הסכימו להקל בזה כמבואר בתשובה בספר אחד שחבר ע"ז מגאוני הדור ולע"ע אין בידי לעיין בו אולם בשו"ת בית אפרים סי' פ"ט מאריך בזה ומסיק להקל אם לפי ראות עיני הב"ד הוא בהשכל בשעת הגירושין והנה מחמת כי נפתח זה בגדולים ויסתיים בקטני ערך כמוני לא אמנע מלהעיר מה שנלפע"ד בזה דהנה במה שהביאו האחרונים ראי' לדברי המרדכי ז"ל מהא דאיתא בב"ב דז"ל הגמ' ב"ב (דף קנ"ה ע"ב) דההוא פחות מבן עשרים דאזל זבין נכסי אבוהו אתא לקמי' דרבא אמרו לי' קרובי' זיל אכול תמרי ושדי בי' קשייתא בי רבא עבד הכי א"ל זביני' לאו זביני כי קא כתבו לי' שטרא א"ל לקוחות זיל אימא לי' לרבא כו' אמר להו זביני' זביני א"ל קרובים לקוחות אגמרוה א"ל מסברי לי' וסבר כיון דמסברי לי' וסבר מידע ידע והאי דקא עביד הכי חוצפא יתירא הוא דהוי בי' עכ"ל הגמ' אלמא דאפי' נמצא בו דבר שטות במה שאכל הקשייתא ושדי הגרעינין קמי' דרבא אעפי"כ תלי' בחוצפא יתירא וא"א כדברי הרמב"ם ז"ל דגם בשארי דברים מקרי שוטה כמו המקרע כסותו ויוצא יחידי כו' א"כ כמו שבמקרע כסותו כו' אין תולין באימור וכו' כמו כן הכא הו"ל לרבא לאחזוקי בשוטה ולא לתלות בחוצפא יתירא אלא ודאי דוקא בהא מילי דבחגיגה מקרי שוטה אבל בשארי דברים לא מקרי שוטה ולפום ריהטא נראה שגם מהרי"ט ז"ל [ח"ב] בסי' י"ו [חלק אה"ע] מרמז לראי' זו ובבי"א נוטה לומר דאדרבא מכאן ראי' להרמב"ם ז"ל דא"כ למה לי' לרבא לומר חוצפא יתירא הא בלא"ה לא מקרי שוטה אם אינו מג' דברים דברייתא דחגיגה יעו"ש ועוד יש מביאין ראי' מהא דנשתתק דבודקין אותו [באה"ע סי' קכ"א סעי' ה'] דלמה לי' בדיקה הא לא נראה בו א' מג' דברים אלו והנה לפענ"ד אין מכ"ז ראי' לשום א' מהשיטות דזה דבר פשוט דאם ראינו באחד שהוא משוגע הגם שאינו מקרע כסותו ואין יוצא בלילה ולא לן בבה"ק מ"מ שוטה גמור הוא. וזה אין צריך לפנים וכן מבואר בתשו' (מהרי"ף) [מהרי"ק סי' י"ט] ז"ל אולם הסימן הוא רק לאחד שנראה ממנו שהוא חכם בשארי הדברי' רק בדבר א' נשטה ע"ז פליגי הר"מ והמרדכי ז"ל דהנה בזה שהוא חכם בכל הדברים לכאורה למה יגרע מהיות לאיש בשביל שעושה דבר א' של שטות אך דבאמת כן דרך המשוגעים שעושין לפעמים דבר בהשכל ואעפ"כ המה שוטים ממש לזה נתנו חכמינו ז"ל סימן לידע ולבחון ע"י (מי) [מה] הוא הנקרא שוטה אשר נטרף דעתו כל כך דגם אם עושה דבר בהשכל הוא שלא בדעת ומי שלא הגיע עדיין לגדר זה הוא אינו נקרא שוטה ובזה פליגי הר"מ ז"ל והמרדכי ז"ל דלהר"מ ז"ל לאו דווקא בהני ולמרדכי גם שעשה דבר א' של שטות מ"מ כיון שבשאר דברים הוא חכם כפיקח חשוב רק בא' מג' דברים דבחגיגה (והם) הכריעו חז"ל דנטרף דעתו לגמרי גם אם עושה דבר של חכמה לפעמים אבל בשא"ד ניהו דהוא דבר שטות מ"מ לא נקרא שוטה וכמבואר בפוסקים דדעתא קלישתא לא נקרא שוטה. והנה בהך דרבא [בב"ב] שנראה שהי' טיפש בדעתו ועי"ז באו הקרובים לבטל מקחו רק דבזה לחוד לא הי' בידם לבטל דדעתא קלישתא לא נקרא שוטה ולכן הערימו הקרובים שילך לזרוק הגרעינים לפני רבא ואז נראה מדבריו שהי' שוטה גמור הגם שלא נראה בו א' מסימנים דברייתא דחגיג' מ"מ נראה מדבריו מדעתו שהוא מטורף כיון שבלעדי זה המעשה הי' טיפש ואינו בגדר הבריות ממילא בצירוף מעשה של הגרעינין שזרק לפני רבא ואז נראה שהוא משוגע ושוטה גמור גם שלא נראה בו א' מסימנים המבוארים בחגיגה ולכן כשנתוודע שוב לרבא שמסביר לי' דבר חכמה ומיסבר הרי נראה שהוא בר שכל ולכן שוב בזה לחוד שזרק הגרעינין אינו נקרא שוטה וכדעת המרדכי והא שזרק הגרעינין הוא רק שיש בו מדת גסות יתירה וכעין שכתב מהרי"ט ז"ל [בח"ב חלק אה"ע סי' ט"ז] וז"ל מעשה בא לפנינו בא' שבא לחלוץ והי' ערל שפתים כי לא (דכן) [יכול] לדבר ונוטה לטפשות אבל מבחין הוא בעניני העולם כגון לקנות דבר מן השוק ולעשות מה שאומר לו על הן הן ועל לאו לאי ולא הי' נראין בו א' מסימני שטות המבוארין בחגיגה ושוטה וודאי לא חלוץ מפני שאין בו דעת והני דחגיגה משמע דדוקא ננהו כדהשיב הרב אביגדור כהן למהר"ם כמ"ש מהרי"ק בשורש (קי"ט) [י"ט] מיהו דעתא בריא לא בעינן דהא חרש וקטן אע"ג דלית להו דעתא צליתא הוו כשרים לחליצה אי לאו דממעט כו' ומ"ש הרמב"ם פ"ט מה' עדות הפתאים ביותר שאין מכירים דברים שסותרים זא"ז ולא יבינו עניני הדברים כדרך שמבינין שארי ע"ה וכו' הרי אלו בכלל שוטים וכן הביא העיטור בשם הרי"ף ז"ל בתשובה הנה זה אעפ"י שאפשר שלא יבינו עניני הדברים כדרך שאר העם מ"מ מכיר הוא הדברים שסותרים זא"ז על הן הן ועל לאו לאו אלא שיש בו טפשות בדברים שלבו חפץ כמו פתן חרש יאטם אזנו והוא מכלל הטפשים עקשי לב לא מפני זה יהי' בכלל הפתאים שהזכיר הרמב"ם ז"ל וכו' עכ"ל מהרי"ט ז"ל וגם להרמב"ם ז"ל דס"ל דבשארי דברים נמי מקרי שוטה מ"מ הא מבוא' מדבריו שצריך להיות תמיד משובש בדבר זו וזה לא עשה רק מחמת חוצפא יתירא ולא דרך שטות כמבואר למעיין שם וא"כ מש"ה בחד זמנא שראה אותו זורקין הגרעינין לפני רבא לא נתחזק לשוטה עכ"פ לא מוכח מכאן כחד מהני שיטות דכ"א יתרץ לפי שיטתו גם מהא דבודקין בנשתתק ליכא ראי' דחיישי' שמא הוא מטורף ממש דבזה לא בעינן שיעשה דוקא אחד מהדברים הנ"ל כנ"ל בשם [מהרי"ק] ז"ל ומש"ה מהני בדיקה ולא קשה מה שהקשה בה"ע מובא בב"י סי' קכ"א דאם חיישינן לנשתטה מאי מהני בדיקה וכי מהני בדיקה לשוטה ולפמ"ש א"ש דכיון דחזינן דהוא אינו מטורף לגמרי ע"י הבדיקה ומבין הדבר לאשורו א"כ גם אם הוא באיזה דבר משובש (כגון) [כיון] שאינו אחד מהג' דברים דברייתא דחגיגה בכלל פקחים הוא וגיטו גט ואולי בה"ע סובר כדעת הרמב"ם ז"ל ולכן מקשה שפיר. אך זה קשה לכאורה מהנך פוסקים דבעינן דוקא המוזכרים בברייתא אבל אם הוא שוטה באיזה דבר אחר לא מקרי שוטה דמתניתין דוקא קתני אם כן מאי פריך הגמ' אי דעביד להו דרך שטות אפי' חדא נמי ומאי קושי' הא דלמא אינו מקרי שוטה לשום אחד מהדברים כמו שאינו מקרי שוטה בשארי דברים זולת אם עושה אותן ג' פעמים ואי דא"כ קשה מ"ש הנך [ר"ל כיון דאזיל השתא דדברים אלו שוים לכל שאר דברים ורק משום שנתחזק בג"פ א"כ מ"ש הנך בכל דבר נמי ע"ז מקשה דז"א דבלא"ה לפי הסברא דבעבד להו דרך שטות פשיטא להו דגם בחדא הוי שוטה א"כ מ"ש הנך ודו"ק עכ"ה] בלא"ה קשה מ"ש הנך אך לפמ"ש א"ש דהנה הת"ש כתב בסי' א' דבחד זימנא סגי ולא בעי אתחזק ודלא כב"י ז"ל והטורי אבן ז"ל [שם בחגיגה] ג"כ קאי בשיטת הב"י ולפעד"נ דבכה"ג לא שייך חזקה דענין חזקה הוא דאתחזק בדבר כגון בתנוקת שלא הגיע זמנה לראות דאם נתחזקה ג' פעמים אמרינן דאתחזקה שתראה עוד או במועד דאתחזק ג' פעמים אמרינן דזה ווסת ליגח. עוד יש מקום דשייך בי' חזקה כגון שיש לנו לתלות הדבר במקרה וכיון שאתחזק תלתא זמני במינים שונים אמרינן דלא מחמת מקרה הדבר ורק אתחזק כן בטבע הדבר כמו ביוצא יחידי דאמרינן ג"א ובלן [בביה"ק] כדי שתשרה וכו' דאמרינן כיון דאתחזק בתלתא שוב חזינן דלא המקרה גורם רק שבטבעו הוא שוטה אבל אי הוי ידעינן בוודאי שעשאו דרך שטות ולא הוי לן במה לתלות לא צריך כלל לאתחזק דכיון דידעינן דהוי פ"א שוטה לא הדרא דינו להיות כפקח זולת אם ידעינן שנתרפא ואם ידעינן שנתרפא (שוב) גם בתלתא זמני דינו כפקח ולפיכך נ"ל דהדין עם הת"ש ז"ל לדידן דלא תלינן באימור דלא צריך בכאן אתחזק תלתא זמנא וא"כ לפ"ז פריך הש"ס שפיר (בהא) [בהה"א] דלא הוי סד"א האימור אי עביד להו ד"ש אפי' חדא נמי דהא שוטה בחד זמנא סגי ואי דאותו הדבר אינו מכריע להיות כשוטה כיון שהוא חכם בשארי דברים כנ"ל א"כ מאי יוסיף שלשתן ביחד כיון דאמרינן דבזה בלחוד עדיין לא נטרפת דעתו לגמרי ורק הוי עקש בזה ולפתי יחשב כמ"ש לעיל בשם מהרי"ט ז"ל כמו כן בהצטרפו יחד נמי למה נקרא שוטה דחזקה לא שייך בזה ולזה מתרץ הגמ' דלעולם בחדא מקרי שוטה שנטרף דעתו מחמת זה רק דיש לחוש דלמא בעל מחשבות הוא או שארי האימור המבואר שם ולזה צריך בתלתא זמני דרואין אנו שלא מחמת מקרה הוא רק שוטה ממש בטבעו. ועפי"ז הורווח לן קו' הט"א ז"ל שמקשה על [הגמ' דאיבעי' להו לסברת] ר"פ דאימור ממקרע כסותו הדר או דלמא מכולהו הדר ומקשה הט"א אם ממקרע כסותו [בלבד] הדר הדק"ל אי דעביד להו ד"ש וכו' ואי דצריך תלתא זמני כדי להתחזק זה אינו דהא במקרע כסותו לחוד הוי שוטה ואי דנ"מ (דהוי יוצא ולן בביה"ק) [ביוצא יחידי ולן בביה"ק דבעי שניהם כאחת] הא בתרי זמני לא אתחזק דק"ל כרשב"ג ובפרט לענין ממון כ"ע ס"ל דבעינן תלתא זמנין וא"כ מאי סימני' הוי יעו"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת דאם הוי ידעינן דהוא עשהו ד"ש ממש בחדא זמנא דינו כשוטה לכל מילי וכנ"ל ורק דאנן אמרינן אימור בע"מ הוא או וכו' ואם נתברר בתלתא זימני שאינו כן הרי שעשה הדבר ד"ש וא"כ מקרי שוטה בפעם ראשון ובשלמא בדבר שצריך להתחזק כגון בתנוקת שלא הגיע זמנה לראות חזי גם אם נתחזקה אין דינה כרואה לענין כתם ולענין די' שעתה רק לאחר שנתחזקה אבל [באמת] בהפסיקה ג' עונות ואח"כ חזרה פעם אחד שוב ממילא אגלאי מילתא דלא הוי רק שינוי אבל היא בחזקת רואה כמבואר בנדה כמו כן ה"נ אם נתברר לבסוף דלאו מחמת האימור עשה הדבר ממילא מקרי שוטה תיכף מפעם אחד וא"כ שפיר איירי דעשה שלשתן יוצא יחידי ולן בביה"ק ומקרע ורק קודם שעשה הג' לא הוי שוטה דאמרינן אימור וכו' ומשעשה השלישי שקרע כסותו דחזינן שלא מחמת האימור הוא שוב ממילא הוי שוטה למפרע משעה שיצא וכנ"ל ודו"ק: