שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 65

עכ"פ למדנו מזה דבנ"ד שאינו שוטה כלל רק לפעמים מדבר בדברי גסות ושטות כשמעוררין אותו לזה ל"מ לשיטת הר"א ז"ל דכשר הגט רק אפי' להרמב"ם ז"ל והש"ע כיון דאינו משובש בשום דבר שבעולם דגם בדבר גוזמא שאומר שימלוך הוא רק כשמעוררין אותו ומדברין על לבו כנזכר (בתשובה) [בשאלה] גם הר"מ ז"ל מודה דלא לשוטה יחשב ובפרט דנראה שהי' בקיץ העבר מטורף ממש והבריא כנראה לעין כל רק שנשאר לו מעט איזה רושם מהחולי וכה"ג ודאי לכ"ע דינו כפקח וכן נראה בהדיא מדברי הרשב"א ז"ל בתשובה המובא בב"י סי' קכ"א הביאו גם רום מעכ"ת בתשובתו וז"ל הרשב"א איברא מסתברא דעתים חלים ועתים שוטה בשעה שהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו וכו' ומסתברא דאפי' חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי הרי הוא כפקח כסתמא דמלתא דקא אמרי כשהוא חלים כו' לא בבדיקה כנשתתק אלא שהוא חלים שהוא מדבר בעניניו ואינו קורע בגדיו וכו' ואעפ"י שהוא תשש ועדיין סימני חליו נכרים בגופו שלא נתרפא לגמרי אלא כאדם המתחזק מחליו אפ"ה בשעת חלימתו הרי הוא כפקח לשעתו עכ"ל הרשב"א וטעמו כיון דבאמת הוא בר שכל לשארי דברים למה יגרע כחו בשביל דבר שטות שעושה לפעמים [ורק] דכתבנו הטעם דכיון דנתקלקל מוחו בדבר א' הרי מטורף לכל הדברים אבל כשאדרבא הבריא ממה שהי' ולא נשאר בו רק רושם שטות אמרינן שפיר דהרי הוא לזה הדבר שיודע בהשכל ככל אדם ומה שלקצת דברים נשתטה הוא בשביל שלא נתחזק עדיין לגמרי וזה ברור. וא"כ לפי"ז הגט כשר לכ"ע. והנה ראיתי בב"א [שם] מביא בשם הנו"ב ז"ל להכשיר מטעם גדול עע"ג כבר מחו לי' מאה עוכלי וגם לא ידעתי איך אשתמיטתי' מה (דראיתי) [דאיתא בתו' גיטין דף ע' ע"ב ד"ה התם ומביאו הב"י והב"ש בסי' קכ"א] בצוה לכתוב כשהי' בריא ונשתטה וחזר ונתרפא דצריך לחזור ולצוות דלא הי' ראוי וא"א כדברי הנו"ב הא מעולם לא אדחי אם יעמדו עע"ג וגם בנ"י פרק החרש מביא בשם הירושלמי דבקדושי ביאה אינו מוציא חרש בגט דאין גיטו גט אלמא אפי' למאן דס"ל דקדושיו מדאורייתא אבל גיטו ודאי לא מהני והנה באמת טעמא בעי מ"ש גיטין מקידושין ועוד קשה למה לא הביאו הפוס' לדינא כיון דלא מצינו מאן דפליג על הירושלמי וכן הקשה בספר נ"מ על רבינו ירוחם אולם באמת י"ל פשוט דהנה ידוע קושית נו"ב [במה"ת סי' נ"ד חלק אה"ע] דאמאי לא מהני בקטן וחרש קידושין הא הוי דעת אחרת מקנה אותו דמהני והנה אתפלא על רוחב בינתו האיך אשתמיט מיני' הגמ' דכי יקח ולא כי תקח ומאי יהני (הקנאתו) [הקנאתה] אם הוא אינו קונה אותה אך דזה קשה לשיטת רש"י ז"ל [בחולין י"ב ע"ב ע"ש כל הסוגי'] דמעשה מהני בקטן וחרש מעשה גמור א"כ בקידושי ביאה שפיר הי' להיות מקודשת בשלמא בכסף אינו יכול להקנות הכסף אבל בקידושי ביאה קשה (א"ה עיין בחלק שני חלק אהע"ז סי' ע"ב:)אך לפי מה שהובא באחרונים נהי דיש לו מעשה היינו בדבר שא"צ כוונה להקנות כגון שעושה כלי או חליצה שחליצה מוטעה נמי כשר אבל בדבר שצריך כוונה גמורה ברצון לא מהני מעשה אך הנה מבואר בנימוקי הראשונים דבדעת אחרת מקנה סגי קנין בלא כוונה [עיין בקצות סי' ער"ה סעי' כ"ד ובנתיבות סי' ר' סעי' ח'] וא"כ הכא דעת אחרת מקנהו סגי מעשיו לקנותו גם שאינו בר כוונה וגם לא הוי כי תקח דבאמת הוא הוא הלוקח רק שקנאו במעשיו בלא כוונה כיון שדעת אחרת מקנהו והרי הפקר מקרי לכמה שיטות דעת אחרת מקנה [כמבואר בש"ך סי' רס"ח] ועיין במ"ל [ספכ"ט ממכירה] מכ"ש אשה אשר היא עושה לעצמה הפקר להתקדש להמקדש כמבואר בר"ן נדרים (דף ל' ע"א) ודאי מקרי דעת אחרת מקנה במה שמפקיר' עצמה לזה והוא אינו נקרא [כי] תקח דהא כל אשה עושה עצמה הפקר והבעל קנאה בקידושיו כן נמי חרש במעשיו שיש לו קנהו גם דאינו בר כוונה ולזה מהני לי' דעת אחרת היינו במה שעשאה עצמה כהפקר לגבי' ובשלמא בקידושי כסף לא מהני הקנאת הכסף לה אבל בקידושי ביאה שפיר יכול לקדשה אבל לגרש אינו יכול דמאן מקנה לה הגט כיון שאינו בר כוונה וא"ש דברי הירושלמי ואולם לפ"ז גם בקטן הי' להיות מקודשת לקטן אם קדשה בביאה כנ"ל אך דבקטן גזה"כ כי יקח איש פרט לקטן וכמבואר בנו"ב [הנ"ל] אך מה שרצה שם הנו"ב לחדש דעכ"פ מהני קידושין שתתקדש לאחר זמן דאז מקרי אשת איש ומקרי כי יקח איש והקידושין מהני למפרע והנה כ"ז לשיטתו מחמת דעת אחרת מקנה אבל לדברינו דדעת אחרת מקנהו לא מהני אולם לפי מ"ש דל"מ (דעתא להקנות) דקרינן כי יקח ולא כי תקח ורק דמהני לפי (דבריו) [דברינו] משום שקטן יש לו מעשה וא"כ באינו מקדשה תיכף רק לאח"ז אין מעשיו מוכיחין ע"ז וזה לא הוי מעשה כלל אצל קטן כמבואר בחולין [הנ"ל] גם בל"ז הא אנן לא קיי"ל כהירושלמי הנ"ל משום דאנן קיי"ל דלא מהני מחשבתו נכרת מתוך מעשיו ובעינן מעשה מוכיח גמור כמו שעושה כלי וכדומה אבל בשחיטה אסרינן דדילמא לחתיכ' בעלמא מכוין כמבואר בתוס' יבמות כ"ד כמו כן י"ל בקידושי ביאה דלמא לזנות קא מכוין ולא שייך בחרש א"א ע"ב בע"ז ונהי דמוכח הדבר כגון שעסקו בעסק קידושין מ"מ זה לא הוי מעשה גמור והוי כמו הופך בהן דמבואר בחולין [הנ"ל] דלא הוי מה"ת ורק הירושלמי סובר בזה שהוי מה"ת אבל לדידן לא (מכרחת) [משכחת] קידושין או גירושין בחרש וקטן רק משום זכי' גבי קטן וגדול עע"ג לא מהני דבדבר שצריך כוונה לא מהני עומד ע"ג כנ"ל [תשוב' ב"א הנ"ל] ובקדושי ביאה לא שייך עע"ג דלא ידע אימת יקנה אם בהעראה או בגמר ביאה ועכ"פ בגט וודאי לא מהני עע"ג בשוטה וישתקע הדבר וח"ו לומר כן אך כבר הוכחנו דזה לא מקרי שוטה וכנ"ל:

והנה לפמש"כ י"ל דיש מקום לתרץ דברי הירושלמי פ"ק דתרומות דף א' וז"ל הירו' ויקחו לי תרומה מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לחרש שוטה וכו' ושם ותנינן תמן הורידה חש"ו אעפ"י שחשב שיודחו רגליו אינן בכי יותן שיש להן מעשה ואין להם מחשבה כו' ושם ר' זעירא בשם רבנן ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ואת שאין כתוב בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו א"ר יוסי קשייתה קומי שמואל הרי גיטין הרי אין כתיב בהן מחשבה ואין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו דתנינן הכל כשרין לכתוב אה הגט חוץ מחש"ו אמר ר"ה הוא שיהי' פיקח עע"ג ר' יוחנן בעי והיינו וכתב לה לשמה חזר ר' יוסי ואמר תמן זה כותב וזה מגרש ברם הכא הוא חושב והוא תורם ר' יעקב בר אחא אמר הא אלו כתב הוא וגירש הוא גט הוא ברם הכא הוא חושב והוא תורם עכ"ל הירו' שנתקשו בו התו' בחולין [דף הנ"ל] דהקו' הוא מגט דלמה לא יהני מעשיו בלא עע"ג כמו העושה כלי ומתרץ לי' מתרומה דזה תורם וכו' ולפמ"ש א"ש דכוונת ר"י הי' והיינו וכתב לה לשמה היינו דגם בגט כתיב מחשבה ומש"ה אין מעשיו מוכיחין על מחשבתו וחזר ר"י ופריך לי' דתנן הוא תורם וא"כ צריך מחשבה וכוונה להקדיש ומש"ה אינו מהני מעשיו אבל בגט נהי דכתיב וכתב לה לשמה מ"מ הוא אינו המגרש וא"צ מחשבה ורצון גמור רק לכתוב לשמה משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת אבל א"צ מחשבה ורצון גמור ולזה סגי מעשה של קטן כמו בעשיית כלי ובהכשר טל דצריך נמי כוונה ואפ"ה מהני עשייתן דחש"ו וע"ז הביא ר"א ראי' הא אלו כתב הוא ומגרש הוא גט כלומר בתמי' בודאי אפי' גדול עע"ג לא מהני וכמו שפסקו כל האחרונים (גם הנ') לדחות דברי הנוב"י דבדבר שצריך הקנאה לא מהני עע"ג ואמאי מהני בכתיבה עע"ג אלא ודאי דזה כותב וזה מגרש והכותב א"צ רצון רק כוונה לשם המגרש והמתגרשת וזה הוי כמו כוונה דהכשר דצריך להיות כוונה שניחא לי' בהכשר ומהני מעשה הקטן להוכיח דניחא לי' כמו כן בכתיבת הגט דמוכיח דכותב לשמה ויותר א"צ בכוונתו לכוין אבל בתרומה או במגרש עצמו דצריך כוונה להקדיש דבר או להקנות האשה לעצמה וזה אין לחש"ו דעת גם במעשה לא יוכיח ע"ז. קצור הדבר דבדבר שא"צ רק להוכיח שזה עושה בשביל כך כגון בהכשר שמדיח בטל ובכותב גט שכותב לשם אשה מוכיח מעשה שלהן ע"ז הכוונה אבל בדבר שצריך כוונה כגון להקנות או להקדיש זה אין מעשה שלהן מוכיח על מחשבתו ודו"ק שלפע"ד חנני השם לכוין האמת בדברי הירושלמי:

ועפ"ז יש לתרץ דברי זקני הח"ץ ז"ל [בסי' א'] שהשיג עליו הב"א דלדבריו דדעת אחרת מקנה מש"ה מהני חליצת הפעוטות א"כ למה צריך כוונה בחליצה יעו"ש ולפמ"ש א"ש דלזה מהני עכ"פ מעשה הקטנה ובצירוף דעת אחרת מקנה קנהו גם מה שהשיג מתוס' ע"ז דנכרי הוי כסתם לק"מ דהח"ץ ז"ל גופי' כתב דאדעתא דנפשי' עביד היינו דלא מהני אמירתו והוי שוב ממילא כסתמא יעויין בדבריו: סימן נד

שאלה שליח הביא גט והי' היודין של די תיצביין או ביודין די תיהוויין נכתב על מחק ועל ך' של למהך הי' קצת מחק אבל לא בכולו:

הנה ראיתי אשר כתב ע"ז ידידי הרב המאה"ג מהר"י נ"י אך לא סיימוהו לפניו גופא דעובדא ולכן כל פלפולו שם אם הטופס הוא על המחק דדלמא תנאי הי' כתוב בו ובאמת לא כן המעשה רק כאשר נתוודע לי מפי בני הרב נ"י שהוא הי' העורר בדבר זה והציע הדבר לפני הרב המאה"ג מהר"י הנ"ל בסתם ולא פירש לו מה הי' המחק אבל באמת הי' המחק רק ביודי"ן הנ"ל והנה לכאורה לפי מה דמבואר בש"ע [סי' קכ"ה סעי' י"ט] דאם הי' המחק בתורף אינו גט ובתופס כשר צריך לברר מה נקרא תורף וכבר דשו בזה רבים דלדברי הרשב"א ז"ל אין תורף רק שמו ושמה ובהרי את מותרת משמע מיני' דכשר ולא הוי תורף אך בפר"ח ז"ל [שם סעי' כ' ס"ק ל"ט] האריך להשיג עליו ומסיק שם הפר"ח דכל מילי דהוי קישור לגירושין מקרי (תפוס) [תורף] והג"פ כתב להלכה [בסי' קכ"ו ס"ק ל"ט] נהי דצריך ודין וכו' מ"מ לא מקרי תורף ובסי' קכ"ה משמע בהדיא [מדברי הג"פ] דתיהוויין ותיצביין לא הוי תורף לענין נכתב על המחק שכ' שם וז"ל בס"ק פ"ח ומה שיש לדקדק בענין הזמן שהוא מן התורף ואינו אלא מדרבנן כתבתי שם ס"ק י"א וסי' קכ"ד ס"ק כ"ט וכתבו מרן הב"י סי' זה עכ"ל אך באמת לכאורה נראין דברי הפר"ח דכל דבר שהוא בעניני עיקר הגירושין כגון ודין דבעינן ידים מוכיחות וכיוצא בזה בודאי פסול על המחק דדלמא דבר זה הוא מזויף וכ"כ בהדיא הש"ך בח"מ דאפי' בטופס אם יוכל להיות שהי' דבר המבטל הגט פסול על המחק ובעי דוקא שיהא מוכח מה הי' המחק שלא הי' דבר המבטל הגירושין יע"ש [בסי' מ"ד ס"ק י"ד] וא"כ ביודין די תיהוויין ותיצביין דקי"ל דפסול בחסרו מהטופס של הגט כמבואר בש"ע [סי' קכ"ו] בשם הרמב"ם ז"ל והטעם כתב הרמב"ם ז"ל שי"ל שאינו מגרש רק לנשים אחרות או שהוא תנאי אם ינשאו נשים האחרות ומש"ה אם לא נכתבו היודי"ן פסול הגט וא"כ אם היודי"ן המה על המחק נמי פסול דשמא כוונת הבעל הי' לנשים אחרות ומש"ה לא כתב היודי"ן והשליח זייף היודי"ן. אך נלענ"ד דהגט כשר דהנה טעמא בעי ע"ז דלמה בתורף פסול במחק דלדברי הש"ך ז"ל אפי' בניכר כמ"ש הש"ך ז"ל בסי' מ"ד בחו"מ וקשה דאמאי תפסל בניכר והנה התומים ז"ל רצה לומר משום גזירה וזה ליתא דהא מבואר בתוספתא ומובא בירושלמי אם מן התורף אינו גט וכן הביאו הרמב"ם ז"ל וזאת ידוע לנו מדברי הרמב"ם ז"ל שכ"מ שמבואר אינו גט שאינו גט כלל ומותרת אפי' לכהונה הרי שמדאורייתא פסול בתורף והפר"ח ז"ל [בסי' קכ"ה סעי' י"ט ס"ק ל"ו] תמה באמת דלמה לא יהי' עכ"פ ספק מגורשת דדלמא לא נעשה בו שום זיוף והאיך נקל לומר שאינו גט כלל יעו"ש בדבריו שהניח בצ"ע. ובב"מ ראיתי שגם הוא ז"ל רצה לומר דפסול רק מדרבנן ומכריח דבר זה דהא קשה למה פוסל בתוספתא הלא אין שם פסול על הגט הזה דהא עדיין יוכשר בעידי מסירה כמו שנכתב על דבר המזדייף שכשר ע"י עידי מסירה וחכמים הכשירו בהדיא בכתב על דבר המזדייף והיינו בעמ"ס כמבואר במשנה הרי דודאי לא יתכן לומר עליו שם פסול כיון שכשר עכ"פ ע"י עידי מסירה ולזה הכריח הוא ז"ל לומר דמחק באות אחד גרע דהוי מזויף מתוכו דנוכל לטעות ולזה לא מהני עידי מסירה את"ד הב"מ ז"ל וזה דבר שאינו דהרי בהדיא מבואר דאינו גט אלמא שפסול מה"ת ולענין קושית הב"מ לק"מ דהנה מבואר דדוקא בגט מהני עידי מסירה ולא בשארי שטרות כמבואר בהרב המגיד ז"ל בה"ג [פי"ד הלי"ז] דבשאר שטרות מחק אפי' בעמ"ס פסול והנה בתוספתא שמביא הירושלמי כתב בזה"ל שטר שיש בו מחק או תלי' מגופו פסול שלא מגופו כשר אלמא דאיירי בשאר שטרות ומש"ה שייך בו פסול דלא מהני עמ"ס דבעינן למען יעמדו ימים רבים אבל בגט אשה כשר בעמ"ס דוקא אבל בלא עידי מסירה אינו גט כלל וזה ברור וא"כ לכאורה קשה מדוע עכ"פ לא יהי' ספק גט וכקו' הפר"ח ז"ל [הנ"ל] והנלע"ד הוא כך דהנה ידוע דברי הרמב"ם ז"ל [בפ"ג מה' עדות] דכל שטר הוי רק מתקנת חכמים דהוי מפי כתבם והקשה עליו הרמב"ן ז"ל [בספר המצות] מגט ומוכתוב בספר וכו' והרבה תירוצים נאמרו בזה כידוע [עיין בש"ך חו"מ סי' כ"ח ס"ק י"ד] אך האמת הוי דשטר לא הוי מפי כתבם דהוי כנחקרה עדותן בב"ד כמ"ש התוס' כתובות [דף כ' ד"ה ור' יוחנן] וברי"ף מפרש בסגנון אחר וז"ל הרי"ף יבמות פ"ג ומסתברא לן כי אמרינן רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם דלא הויא לה עדות שבכתב עדות הני מילי היכא דאיתי' לשטרא תותי ידי סהדי דכמה דלא נפקא לה סהדותא מתותי ידיהון דסהדי כמה דלא קמסהדי בה עד השתא דמי' דהא אי בעו כבשי לה לשטרא ולא מסהדי הלכך אי מדכרי לה לסהדותא ומסהדי בה על פה הויא עדות ואי לא לא הוי עדות אבל שטרא דנפיק מתותי ידי דבעל דין לא אמרינן בי' מפיהם ולא מפ"כ הוא דהא מעידנא דחתימי בשטרא ויהבי ליה למרי' לא יכלי למיהדר בהו והוי להו כמו שנחקרה עדותן בב"ד דאמר רשב"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומה"ט מקיימינן לי' לשטרא בחתימת ידי סהדי ולא איכפת לן אי מידכרי לה לסהדותא אי לא מדכרי ועוד הרי מקרא מלא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים למימרא דכי ה"ג עדות מעלייתא הוא ומפיהם הוא ולא מפי כתבם עכ"ל והרא"ש ז"ל הביא דבריהם ועכ"פ עיקר הטעם הסברא כיון שנכתב ברצון הבע"ד ואין העדים יכולים שוב לכבוש עדותן הוי כנחקרה עדותן אז בע"פ ולשיטת הרי"ף אם לא מסרו השטר רק הניחו תח"י הוי מפי כתבם יעו"ש ברמב"ן ז"ל ובב"ח בח"מ [ס"ס מ"ו] והנה לפ"ז יפה כתב הרמב"ם ז"ל דגם הוא ס"ל כסברת הרי"ף ז"ל דהוי כנחקרה עדותן בב"ד ורק דקשה לי' ע"ז ס"ס מעולם לא העידו לפני ב"ד ומעולם לא התחיל דבר עדותן ולמה יהיה כנחקרה עדותן בב"ד הא אלו אמרו לפני הב"ד בכתבם לא מהני מידי ומש"ה כתב דאינו רק תקנת חכמים ז"ל אך בגט או בשטר קנין דלעצם הקנין והגירושין סגי במה שמוסר גט כתוב בעדים מגזה"כ דזה הוא דרך גרושי אשה לכתוב ספר בעדים לתת לה וכן דרך קנין להקנות בשטר בעדים מגזה"כ דכתוב בספר כו' וכיון דבעצם הקנין הועיל אז עדותן כגון אם הלכה האשה למקום אחר ואמרה אשת איש הייתי ונתגרשתי בגט שלא בעידי מסירה הי' כשר והרמב"ם לשיטתו [דדי בלא ע"מ] דלא אברי סהדי אלא לשקרי וכבר נתגרשה באמת כדין בגט שצוותה התורה דע"ח נמי כרתי ורק במקום שאתחזקה לא"א היה מקום לומר שהוי מפ"כ אבל במקום שיש לו מיגו דהפה שאסר הפה שהתיר בודאי כשר גט בעידי חתימה ולא הוי מפי כתבם דזה הוי קנין התורה וכן בקנין קרקע נמי אם הודה הבע"ד בודאי הוי קנין דלקנין לא שייך מפ"כ וכדבר הזה ממש כתב בתומים ז"ל [סי' כ"ח סקט"ז] ורק שם דעתו לומר דלא מהני רק לקנין אבל לא לעדות וגם לבסוף מסיק לומר דגזה"כ הוא בשטרי מקנה דיועיל מפ"כ ולבבי לא כן ידמה רק כיון דכבר הועיל גוף המעשה לענין הקנין והגירושין שוב ממילא הוי כנחקרה עדותן בב"ד. ולהסביר הדבר יותר דהנה מבואר שהגם שגזה"כ מפיהם. ולא מפ"כ אינו משום שחשדינן למשקר בכתבם רק דכן גזה"כ בלא טעם שאין דנין עפ"י כתב מעדים אבל אם היה בכתבם תועלת לקנין והועיל מעשיהם לגוף הקנין או הגירושין הוי כאלו נחקרה זאת המעשה בב"ד כיון שהדבר בעצמותו אמת ונעשה הדבר כדרך שצותה התורה וא"כ שייך שפיר לומר דהוי כנחקרה עדותם בב"ד אבל בכתבו העדים רק דבר ראי' שכן ראו שפלוני הלוה לפלוני שאין במעשה השטר רק ראי' ועדות ועדות לא מהני משום גזה"כ מפיהם ולא מפ"כ א"כ מעולם לא הוי כנחקרה בב"ד וזה ברור לפע"ד:

כלל היוצא לנו מדברינו דכל שטר דכשר הוא רק משום שבשעת חתימתם הוי כנחקרה בב"ד לכל השיטות וא"כ בנכתב על דבר שיכול להזדייף דאז לא הוי כנחקרה בב"ד אפי' אם באים הע"ח עתה לפנינו להעיד שלא נעשה שום זיוף מ"מ גט כזה לא מהני דהוי מפי כתבם דבשלמא כל גיטין כשר דלא [הוי] מפ"כ דהוי כנחקרה עדותן בב"ד אבל בגט כזה דלא הי' מכשירים בכתבם לבד הוי העדות מפ"כ ולא מהני רק עדי מסירה וז"ב לפע"ד וא"כ מש"ה בתורף אינו גט היינו אפילו אם באים העדי חתימה לפנינו ואומרים שלא הי' בו פסול אבל בטופס היינו מקום שנראה שלא הי' בו תנאי וכדומה כגון שהוא מקום קטן שלא הי' ראוי לכתוב בו תנאי וכדומה כשר בטופס אבל בתורף כגון שם האיש שנכתב על המחק גם שידענו שלא הי' בו תנאי וגם העדים אומרים שלא הי' בו שום זיוף רק דמקודם נכתב שמו על המחק מ"מ פסול דהוי מפ"כ הגם דלכאורה מלישנא דהש"ך ז"ל [הנ"ל] משמע אפי' ניכר בעצם הענין דלא הוי זיוף נמי פסול בתורף אך באמת (בכאן) אם ניכר היטב שלא הי' שום שינוי מתחלתו [נראה] שלא מקרי כלל נכתב על המחק וכן מבואר בהדיא [בב"ש סי' קכ"ד ס"ק ד' בשם תוס' והרא"ש] דניכר בין מחוק פ"א לב' פעמים אלמא אפי' אם הוא על מחק כשר כיון שניכר שלא נעשה בו זיוף רק כוונת הש"ך ז"ל כמ"ש דבתורף כגון שם האיש או שם המלוה במחק פסול אפי' ניכר שלא הי' כתוב תנאי או איזה דבר מ"מ שמא שמו נכתב בזיוף אבל בטופס אפילו אם [אינו] ניכר מ"מ כיון שניכר עכ"פ שלא הי' דבר המבטל הגט או השטר כשר וזה ברור: