שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 62

לנו מזה באיילונית שלא הכיר בה וכנסה מקודשת גמורה וצריכה גט אך במום שרחמה אטום בנ"ד דאין לה תוס' כמבואר בש"ס ופוסקים [עיין סי' קי"ז סעי' ב' ובב"ש שם] וכ' הר"ן ז"ל [בכל מומין דאין לה תוספת עיין שם בפ' אלמנה נזונית דף ק"א הנ"ל] הטעם כיון שעלי' דידה רמיא לגלויי אין עליו לבדוק א"כ שוב כיון דאין עליו לבדוק הוי מקח טעות לגמרי במום גדול כזה גם להרמב"ם [א"צ גט] א"כ כיון דאין צריכה גט בודאי גם אם נרצה להחמיר לענין איסור ערוה להצריכה גט אבל לא לענין תקנת ר"ג דבודאי מותר ליתן גט בע"כ וליקח אשה אחרת עלי' ויעוין בב"ש סי' קי"ז שכ' בהדיא דאם הי' בה מומין והוא לא ידע כופין אותה לקבל גט גם בזה"ז וגם אפי' אי נימא שלא היתה יודעת מזה לפי מאי דמבואר בשבו"י [הנ"ל] דמחלק דבאיילונית מקודשת דיש אנשים שנושאים נשים שאינן ראויין להוליד אבל במומין אינה מקודשת גמורה וא"כ בנ"ד דהוי מום דאינה ראוי' לאיש כמבואר בש"ע סי' (ל"ט) [קי"ז] גם אי נימא דצריכה גט כמו בשאר המומין בקדשה סתם מ"מ הא מבואר בהר"ן ז"ל בסוגיא דקדשה ע"ת [כתובות דף ע"ב] דמסתימת הש"ס דאינה צריכה גט בקדשה סתם ונמצא בה מומין ורק לחומרא כ' הרמב"ם א"כ עכ"פ לענין תקנת רגמ"ה בודאי מותר לעשות כנ"ל ואין מחמירין בתקנה כמו באשת איש ובפרט שרחוק הדבר שלא ידעה האשה מזה דאז אינה צריכה גט כלל כנ"ל. אולם בנ"ד אחרי שכבר נתרפאה דראוי' עתה לאיש י"ל כיון שעתה לא שייך אומדנא דאדעתא דהכי לא קידש צריכה גט מדינא ככל הנשים ואינו יכול לגרשה בע"כ ולא לישא אחרת עלי' כיון שראוי' היא אליו ומה שטוען שמאוסה היא זה לא הוי רק מום סתם ובסתם מום קיי"ל קדשה סתם צריכה גט הגם שכתבתי דבתקנה לא מחמרי' בזה מ"מ [רק] בצירוף טעמא הנ"ל שכתבתי דהוי מום גדול כל זה בלא נתרפאה אך בנתרפאה יש לפקפק ולהחמיר:

והן אמת לפי מה דמבואר בכתובות [ע"ד ע"ב] גבי קדשה ע"מ שאין בה מומין ונתרפאו דאינה מקודשת כמו כן ה"נ אעפ"י שנתרפאה כבר בטלו הקידושין אך אחרי העיון נראה דל"ד דבשלמא גבי קדשה על תנאי כיון שלא נתקיים התנאי דרפואה לא הוי קיום התנאי כמבואר בתוס' [שם] ומש"ה אינה מקודשת אבל בקדשה סתם שבאנו לבטל הקידושין רק מחמת אומדנא דבמום גדול אדעתא דהכי לא קידש כנ"ל אם שוב נתרפאת דאזדא לה האומדנא מקודשת וכן מוכח בהדיא החילוק זה מדברי התוס' כתובות דף ע"ב ד"ה ע"מ שכ' וז"ל והא דמשמע בהשולח דאיילונית צריכה גט דתנן המוציא את אשתו משום איילונית לא יחזור וטעמא משום קלקולא ואם לא היתה צריכה גט מאי מועיל מה שאמרו לא יחזיר הא מקולקלת היא אם הוציא בלא גט עכ"ל ולכאורה קשה עליהם לפי דבריהם בגיטין [דף מ"ו ע"א ד"ה אי] דהקלקול היא רק לעז הבעל א"כ י"ל דבאמת גם שעתה נתרפאה מ"מ כבר בטלו הקידושין מחמת האומדנא דאדעתא דהכי לא קידש רק הבעל יוציא לעז לומר אלו ידע שיהי' לה רפואה לא הי' מקפיד וכיון שדינו שלא יחזור שוב לא יוציא לעז ובאמת אינה מקולקלת דכבר בטלו הקידושי' טרם שנתרפאה א"ו דמוכח מדברי התוס' דאם לא היה תנאי רק מכח אומדנא מבטלין הקידושין אם נתרפאת מקודשת גמורה למפרע. אך נ"ל דכ"ז מדינא דהש"ס דהוא יכול ליקח אשה אחרת ואינו עגון בה אבל לפי תקנת רגמ"ה ז"ל דאסור לו ליקח אשה על אשתו נלפע"ד ברור דגם אם נתרפאה נתבטלו הקידושין מכח אומדנא דאטו בכופה יהיה תלוי בה עד שתתרפאה ובודאי אדעתא דהכי לא קדשה וכיוצא בזה כ' בס' הפלאה בקו"א סי' ל"ט וראיה לזה מהא שפסקו רוב הפוסקים [בסי' ל"ט] גבי המקדש ע"מ שאין עלי' נדרים והלכה אצל חכם אחרי ידיעת הבעל לא מהני והוא נגד הירושלמי [כמבואר שם בב"ש ס"ק ד'] ובאמת הדבר קשה מאד כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו כמאן דליתנהו דמי למה לא תהיה מקודשת בהיתר אחרי ידיעת הבעל וכי הידיעה גרמה וחילוק התוס' [שם ד"ה חכם] והפוסקים קשה להבין והרבה נתקשו הראשונים בזה ולפע"ד כיון דזה פשוט דלפ"ד הירושלמי דמועיל היתר לאחרי הידיעה אסורה להנשא לעולם פן תתיר נדרה הגם שפלוגתא היא בהירושלמי הנראה דחיישינן בזה להחמיר כמבואר בר"ן נדרים ובמהרי"ו מביאו בש"ע סי' ל"ט וא"כ כיון שאסורה להנשא אמרינן דתיכף בידיעת הבעל אם הקפיד שוב אינה מקודשת גם אם תתיר הנדר לאח"ז דאומדנא דמוכח דאין רצונה להתקדש לו רק דאם לא יקפיד אז בשעת הידיעה דלמה לה זה שתהי' עגונה כל ימי' דלמא התיר נדרה וכמבואר בב"ק [דף ק"י ע"ב] גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין [דמקשה דנימא] דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ומתרץ שם דטב למיתב טן דו משא"כ הכא שלא תנשא לשום אדם דאדעתא דהכי לא קדשה וכיון שאין ברצונה להתיר נדרה או שסבורה שאין לזה היתר ודאי אין דעתה שתהי' מקודשת לו עדיין אם ימצא לה היתר כיון שתעגן עי"ז כל ימי' ושמא יהיה לה היתר ואדעתא דהכי מתחלה לא קדשה נפשה רק אם [לא] יקפיד הבעל בשעת הידיעה ויש להעמים זה בדברי הרא"ה ז"ל בחידושיו שכ' הטעם וכבר נפקעו הקידושין יעו"ש אך לכאורה עדיין קשה לשמואל [בכתובות דע"ב ע"ב] דס"ל בקדשה ע"ת וכנסה סתם דא"צ גט ובודאי שני הבבות רישא וסיפא בחדא גוונא [ר"ל רישא בקידשה לבד וסיפא היינו למה דמוקי הגמ' בדע"ג ע"ב לשמואל דה"נ קאמר קדשה ע"ת וכנסה סתם וכמו בקידשה לבד ל"מ ההיתר לאחר הידיעה כמ"כ בקידשה ע"ת וכנסה סתם] באם נמצאו עלי' נדרים לא מהני היתר לאחר ידיעת הבעל לפי שיטת התו' וסייעתם וע"ז הדק"ל דאמאי לא יועיל ההיתר כיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו דא"ל בזה אדעתא דהכי לא קדשה נפשה דרק בקידושין אמרינן כן ולא בנשואין וכמ"ש התוס' ב"ק [שם ד"ה דאדעתיה] כיון דהדבר תלוי בדעת שניהם נהי שהיא אינה מרוצה הבעל אינו רוצה [באופן זה] כדי שלא יהיה ב"ז הגם דשמואל ס"ל אדם עושה בב"ז מ"מ ודאי לא ניחא לי' בזה ושפיר הי' לנו לומר דאם התירו הנדר דמקודשת למפרע [ואז תהי' מוכרחת להתיר נדרה שלא תתעגן כל ימי' וממילא לא יהי' ב"ז] ומה לנו לגילוי דעתה אך באמת לפי מה דמבואר במ"ל [פ"ו מהל' זכי' ומתנה] בשם מהר"ש שבדבר שעדיין לא נגמר. אמרינן אדעתא דהכי לא עביד גם בדבר התלוי בשניהם כיון דבידו הדבר לקיים או לבטל וא"כ לפ"ז הכא דהדבר בידה אם להתיר או לא ולא נגמרו עדיין אמרינן אומדנא דידה דאדעתא דהכי שתשב עגונה כל ימי' לא קדשה נפשה:

ועפי"ז מיושב קו' הר"ן ז"ל [שם בסוגי' דקידשה ע"ת וכנסה סתם] שהקשה על רב דס"ל אין אדם עושה בב"ז הא הוי ב"ז בלא כתובה ולפ"ד א"ש כיון דס"ל לרב דצריכה גט וא"כ ליכא אומדנא דידה ואם תלך אצל חכם תהי' מקודשת גמורה למפרע ויצטרך ליתן לה כתובה שוב אינה קלה בעיניו להוציאה ולא הוי ב"ז וא"ש ולפ"ז מיושב מה שפירש"י בכתובות אמימרא דרב קדשה ע"ת שאין עלי' נדרים וביבמות [דק"י] מפרש רש"י תנאי נדר ומומין ולפ"ד א"ש דכאן (דאמרינן דלענין) [דאיירי לענין] כתובה ותנאי' יקשה הא הוי ב"ז ולכן צ"ל כנ"ל שתלך אצל חכם ותהי' מקודשת למפרע אבל במומין לא שייך זה מש"ה ע"כ לא איירי רב רק בנדר אבל ביבמות לא הוזכר שם כתובה פירש"י נדרים ומומין הן אמת לפ"ד הר"ן שהקשה דלמה לי' לרש"י דלענין ממון בתנאי' קאי הא בלא"ה לפי פירושו דמקדשה בביאה וארוסה. אין לה כתובה נסתרו דברי הנ"ל [י"ל דכוונתו דהר"ן מתרץ שם וז"ל מיהו צריך הדבר לאומרו משום דיש לפרש משום דא"א עבב"ז מחל התנאי ומקודשת משעה ראשונה והי' לה כתובה אם לא הי' אמרינן דבממונא בתנאי' קאי ובאמת אין לה לכך צריך לומר משום דבממונא על תנאי' קאי ע"ש ולכאורה כיון דמאי דכתב רש"י דבממונא בתנאי' קאי קאי על קידושין הראשונים שלא נאמר שמחל התנאי לגמרי כדי שלא יהי' בעילת זנות ע"ז תירץ דבממונא בתנאי' קאי א"כ למ"ל באמת לרש"י לומר דבעיל לשם קדושין הא בפשוט י"ל כן לאמת דמוחל התנאי ולכך מקודשת לגמרי ורק כתובה אין לה דבממונא בתנאי' קאי ואך הדבר נכון מאוד דכוונת הר"ן דזה א"א לומר דא"כ דמחמת קידושין הראשונים הוא דצריך גט דמשום שלא יהי' בב"ז מוחל התנאי א"כ אף כתובה בעי למיתב לה ואי דבממונא בתנאי' קאי ואין לה כתובה א"כ עדיין לא הועיל כלום במה שמחל התנאי דכיון דאין לה כתובה שוב הוי ב"ז ולכך ע"כ הי' לה ג"כ כתובה ובאמת אין לה ולכך ע"כ לומר דאין הטעם משום קידושין הראשונים משום האי טעמא גופא דבממונא בתנאי' קאי ואינו רוצה שיהי' לה כתובה ורק מקדשה עכשיו בביאה ולא הוי רק ארוסה ואין לה כתובה ואפ"ה לא הוי ב"ז כמו שתירץ כן הר"ן באמת ודו"ק ועכ"פ נסתר דבר הנ"ל דלפי דברי' הנ"ל שפיר י"ל דמוחל התנאי לענין הקידושין אבל לא לענין ממון ואי דא"כ הו"ל בב"ז ז"א כנ"ל כיון דסופה להתיר הנדר ויגיע לה כתובה ולא יהי' קלה בעיני' להוציא' לא הו"ל בב"ז אלא ע"כ דלא כנ"ל דאל"כ הק"ל למה נקיט רש"י דבממונא בתנאי' קאי וגם דבעיל לשם קידושין כנ"ל וע"ז כתב דיש לתרץ באמת קו' הר"ן על אופן אחר דכוונת רש"י אדרבא לומר דמש"ה לא נוכל לפרש באמת דלענין הקדושין מחל להתנאי כיון דע"כ בממונא בתנאי' קאי א"כ מקפיד ע"כ גם המחילה לא מהני דיהי' ברירה וע"כ רק הטעם משום דמקדשה עתה וכיון דעכ"פ צריכה גט לרב אף אם נאמר דביאה נשואין עושה שוב באמת לא הו"ל ב"ז כסברת המחבר דבידה לעשות שיגיע לה כתובה ודו"ק] אך באמת י"ל לתרץ קו' זו דזה כוונת רש"י דבממון בתנאי' קאי היינו לפי מה שהקשו האחרונים על הר"ן ותוס' [בד"ה לא תימא] שכ' דמש"ה מהני מחילה דהתנאי הי' רק אם יקפיד ואם לא יקפיד תהיה מקודשת גם שלא יתקיים התנאי הא מבואר בתוס' גיטין [כ"ה ע"ב] דגם בתנאי כזה שייך ברירה וא"כ בתנאי שהתנה אם לא יקפיד תלי' הדבר בברירה וכיון דקיי"ל אין ברירה למה מקודשת אם ימחול התנאי והעצי ארזים מאריך בזה ובאמת לק"מ דדבר שהוא בשב ואל תעשה לכ"ע אמרינן ברירה כמבואר בר"ן גיטין והכא הוי שב וא"ת אם לא יקפיד ומש"ה מקודשת אך כיון דלענין כתובה פטור משום דבתנאי' קאי א"כ חזינן שמקפיד ולמה מהני המחילה לענין קידושין וצ"ל כמו שמבואר בשיטה מקובצת דהוי כמו שהתנה אם יכניסנה תהיה מקודשת ולפ"ז כיון דתנאי תלוי במעשה שוב לא אמרינן ברירה וא"כ זה כוונת רש"י לא תימא אחולי אחלי' ע"י ביאתו אינו מקפיד ומקודשת למפרע ורק שמקדשה בביאה כיון דלענין ממון בתנאו קאי א"כ חזינן שמקפיד ורק דצ"ל דדעתו היה אם יכניסנה זה לא אמרינן דאין ברירה אבל אם לא היה לענין ממון בתנאו קאי היתה ממילא מקודשת מקידושין הראשונים דכוונתו היה אם לא יקפיד והתנאי בשב וא"ת ורק כיון דלענין ממון בתנאי' קאי א"כ הרי מקפיד ואי דנימא דהתנאי היה אם יכניסנה תהיה מקודשת זה לא מהני דאין ברירה ועפי"ז מיושבים דברי הטור דבסי' ל"ח כ' שא"צ עדים בשעת ביטול התנאי ובסי' ל"ט כ' דצריך עדים בקדשה ע"ת וכנסה ולפמ"ש א"ש דבשאר התנאים כבסי' ל"ח שמחויב ע"י מחילה גם הכתובה אמרינן דהתנאי היה אם לא יקפיד דבשב וא"ת יש ברירה אבל במומין כבסי' ל"ט דלענין הכתובה בתנאי' קאי ע"כ צ"ל דהתנאי היה אם יכניסנה תהיה מקודשת וכיון דתלי' במעשה שוב אין ברירה ולהכי אינה מקודשת רק מעכשיו צריך עדים:

היוצא לנו מזה בנ"ד ודאי אדעתא דהכי לא קדשה באם יהי' לה מום גדול כזה ולא מחית נפשי' אספיקא דלמא תתרפא ורק אם יש בה מום כזה לא קדשה וא"כ ל"מ לסברת התוס' והרא"ש ז"ל בסי' מ"ד בודאי אינה צריכה גט אלא אפי' הרמב"ם ז"ל מודה כנ"ל כמו שהארכתי נהי דאין להחליט הדבר להוציאה בלא גט אבל מ"מ אין שום חומר על הבעל לתת גט בע"כ או לישא אחרת גם הסברא מאיסא עלי סברא טובה היא ולכן יכול להוציאה בע"כ בלא כתובה או לישא אחרת כ"ז כתבתי להלכה ולא למעשה עד יסכימו עמי עוד בעלי תריסין: סימן מט

שאלה אשה אחת לאחר לידתה אמרה לבעלה שטבלה ודר עמה ואח"כ נתוודע הדבר עפ"י הבלן ששקר הדבר וגם האשה הודה בעצמה שלא טבלה אך מתחרטת מאד ואמרה שהי' איזה סיבה מה שעשתה זאת ועד הנה לא נשמע עלי' דבר והיתה צנועה תמיד ובעלה רוצה לגרשה והאשה אומרת כי תמות אם יגרשנה וגם יש לה כמה בנים זה תורף השאלה:

הנה לפי מה דמבואר בגמ' סוטה [דף כ"ה ע"א] דאיבעי' דלא איפשטא אם רשאי לקיימה בעוברת על דת וכתבו הראשונים דמספיקא לא כייפינן לי' להוציא וגם יש שאמרו שנפשט האיבעי' מהא דקיי"ל בעל שמחל על קינויו קינויו מחול ש"מ שרשאי לקיימה גם שעברה ע"ד וכן פסק הרמב"ם ז"ל והש"ע וז"ל הש"ע אה"ע סי' קט"ו ס"ס ד' ואם רצה לקיים אותה אח"כ אין כופין אותו להוציאה מ"מ מצוה עליו שיוציאנה עכ"ל. והנה לכאורה יש להסתפק דע"כ [לא] פסק הש"ע דמצוה לגרשה [רק] בלאחר התראה דמפסדת כתובתה והיא בכלל עע"ד ורק דמ"מ אין כופין אותו לגרשה בזה שפיר נהי דאין כופין אותו אבל מ"מ מצוה לגרשה כיון דהיא עע"ד אך בלא התרה בה י"ל דאינה בכלל עע"ד ואין מצוה כלל לגרשה די"ל דלא תעבור אחר התראה. אך באמת ז"א דזה ברור דאין התראה להבחין אם היא יודעת האיסור דהא ודאי כל הנשים יודעות שנדה אסורה ובודאי דהבעי' בגמ' [שם] אי עע"ד בעי התראה לא משום שיכולה לומר שוגגת הייתי דבודאי היכי דמצינו לומר שלא היתה בקיאה בדין לא אבעי' לי' כלל ופשיטא שצריך התראה וכבר האריך לברר זאת בתשו' מעיל צדקה סי' ס"א ורק עיקר האבעי' היה גם אם יודעת מהאיסור ורק כיון שלא התרו בה אינה מפסדת כתובתה ולכן באמת דעת רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים (ס"ל) שצריך להתרות בה שתפסיד כתובתה אם תעבור כמבואר בש"ע [שם] והטעם דילמא אם יתרו בה תחזור. והנה לברר דבר זה נבאר דברי הש"ס ורש"י ז"ל דז"ל הש"ס סוטה (כ"ה א') איבעי' להו עוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה או אינה צריכה מי אמרינן כיון דעע"ד היא לא בעיא התראה א"ד תיבעי התראה דאי הדרה בה תיהדר בה כו' יעו"ש ופירש"י שם וז"ל עע"ד יהודית שאינה צנועה יוצאה וראשה פרועה וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם דאמרי' בכתובות דיוצאת שלא בכתובה צריכה התראה שמא תחזור ואם תחזור לא תפסיד כתובתה או אינה צריכה התראה דבלאו התראה מיפסדא עכ"ל ומכאן רצה הב"ש ז"ל [שם ס"ק י"ז] לדייק דבשימשתו נדה דהוא דת משה א"צ התראה דלא קמיבעי' לי' רק עע"ד יהודית אבל דת משה שהוא מדאורייתא א"צ התראה והקשו עליו כל האחרונים הרי היחוד אסור מה"ת ואעפ"כ הוא בכלל האבעי' אם צריכה התראה כנראה מפשטות הסוגי' [שם]. ובאמת לפע"ד לק"מ דהחילוק לרש"י ז"ל הוא בזה דעברה עד"מ הוא בענין שהכשילתו לבעל כגון שימשתו נדה או האכילתו שא"מ בכה"ג י"ל כיון שהכשילתו הפסידה כתובתה אך בשארי דברים אפי' שהוא מה"ת כמו יחוד שאין נאסרת ע"י היחוד לבעלה משום זונה ולא הכשילתו לבעלה מעולם דאין אשה נאסרת על בעלה רק ע"י קינוי וסתירה ורק מה שעברה היא ע"ד בזה לא הפסידה כתובתה דהרי בעוברת על שארי איסורי דאורייתא מה שלא מישך שייך להכשיל לבעל ולא לבני' בודאי אינה מפסדת כתובתה כמבואר ברא"ש ז"ל והביאו האחרונים ח"מ ז"ל [והב"ש שם ס"ק א'] וא"כ כיון דכל מה שמפסדת כתובתה הוא בדת משה מה שהכשילתו או בדת ישראל מה שחיישי' לפירצות ע"י מנהגה תזנה והאיבעי' היא בעע"ד אם צריכה התראה ופירש"י דספיקת בעל האבעי' הוא רק בדת יהודית משום שאכתי לא הכשילתו להבעל ורק שחיישינן שלא תבא לידי מכשול בזה בעי התראה שמא תחזור עתה ולזה שפיר פשיט לי' מיחוד נהי דיחוד אסור מדאורייתא מ"מ באיסור דידה שעברה לא איכפת לן להפסידה הכתובה ולבעלה לא הכשילה לע"ע דלא חיישינן שנבעלה בהך יחוד רק חיישי' שלא תזנה ובזה מהני התראה כמו בדת ישראל דמ"ש אם הוא איסור תורה או מנהג בנות ישראל אם אכתי לא הכשילתו לבעל בשניהם י"ל דלחשש אלהבא מהני התראה שלא תעבור מעתה אבל בהכשילתו באיסור כגון מאכילתו שא"מ דכבר הכשילתו י"ל דבזה לא צריכה התראה דכבר הכשילתו ובזה א"צ למ"ש המעיל צדקה ז"ל בח"ר שם ודברי רש"י לכאורה נכונים וזה ג"כ כוונת התוס' ביבמות [צ"ח ב' ד"ה בש"א] מה שנתקשה בהם בספר הפלאה [בק"א סי' קט"ו]. אך באמת מבואר בראשונים דגם במאכילתו שא"מ וכה"ג צריכה התראה להפסיד הכתובה ויעוין במאירי בסוטה כתב להדיא כן ובאמת הדבר נכון מצד הסברא דכיון דבמה שכבר עברה הגם שהכשילתו לבעלה לא בשביל זה נקנסה הכתובה דהיכן מצינו זה להפסיד ממון בהכשיל לחבירו באיסור ולכן מצד הסברא גם במאכילתו שא"מ וכה"ג אין מפסדת הכתובה רק משום שחיישי' שתכשילו לעתיד וכ"נ מדברי ר"מ ור"י [בכתובות ע"ב א'] שהמציאו תקנה במאכילתו שא"מ ורק רבנן אמרו אין אדם דר עם נחש בכפיפה ופירש"י דחיישינן שלא יוכל הבעל להזהר אלמא דגם במאכילתו שא"מ הטעם הוא משום שלא יכשל בה הבעל להבא וא"כ שפיר אינה מפסדת הכתובה בלא התראה דבלא התראה י"ל אם יתרו בה שתאבד הכתובה תתירא לעבור. ועפ"י דברינו הנ"ל י"ל שגם רש"י ז"ל מודה לראשונים דגם בדת משה בעי התראה ורק ע"כ בהאבעי' פי' כן היינו למאי דאכתי לא איפשט לן אם מותר לקיימה עע"ד דהנה לכאורה אם אסור לקיימה למה יתן לה הכתובה הא היא נתנה אצבע בין שיני' לאסור עצמה עליו ולמה יתן לה הכתובה ולכן בע"כ צ"ל דס"ד דהיכא דלא התרו בה ודאי מותר לקיימה ואין ספק כלל די"ל לאחר התראה תירא מלהתנהג בפריצות אך כ"ז בעע"ד היינו שעברה על מנהג בנות ישראל הכשרות דהטעם רק שלא תבא ע"י הפריצות לזנות שפיר י"ל דבלא התראה לא תפסיד הכתובה דאמרי' ע"י יראה שלא תפסיד הכתובה תמנע מדרכי', ואי דקאמרי רבנן א"א דע"נ בכפיפה זה לא שייך בד"י דבד"מ כמו מאכילתו שא"מ שייך לומר א"א דענ"ב שלא יוכל בכל פעם להשמר דלמא יבא איזה פעם לידי מכשול אבל גבי מנהג בנות ישראל בודאי גם אם תעבור באקראי בשביל זה לא מקרי עוברת וכמבואר בפוסקים ובתדירות תתירא מלעבור ולכן בודאי בלא התראה מותר לקיימה אבל בד"מ דהחשש שמא תכשילנו לעתיד ובזה שייך א"א דענ"ב ולכן א"א דאסור לקיים עע"ד גם בלא התראה אסור לקיימה וא"כ לא שייך למיבעי' כלל לענין הכתובה אם בעי התראה דכיון דאסור לקיימה בלא התראה תצא בלא כתובה כיון שמעשי' גרמו לה מש"ה פירש"י ז"ל הפי' באבעי' ראשונה לענין כתובה אם בעי' התראה היינו בדת ישראל לחוד אבל לפי מה דמסקינן דמותר לקיים עע"ד א"כ גם בעברה עד"מ בעי התראה דבלא התראה י"ל שלא תעבור עוד מחמת יראה שלא תפסיד הכתובה ולכן לדינא גם רש"י ז"ל מודה לראשונים שצריכה התראה לעעד"מ. אך לכאורה קשה דלמה תצריך התראה לפמ"ש א"א דענ"ב מה יהני לה התראה הא חשודה לעבור ואם מחמת יראה לא תעבור לפעמים תכשילתו בלא ידע אך באמת זה ליתא דע"כ לא שייך לומר א"א דענ"ב רק לענין איסור שאסורה עליו ומצוה לגרשה פן תכשילתו ולא מהני התקנה דר"מ ור"י דא"א דע"נ בכפ' אך לענין להפסידה הכתובה אין להפסידה מכח זה דהיא תאמר שמחמת יראה תשמור עצמה ויזהר הבעל להשגיח ואין לה מחששא בעלמא להפסיד כתובתה אבל לענין איסור לקיימה או לענין אם מצוה לגרשה ודאי לא מהני התראה כנ"ל וע"כ צ"ל כן דאל"כ קשה בשמשתו נדה איך יחזיקנה הא חשודה על א"ד ומ"ש בס' הפלאה [שם בק"א הנ"ל] דע"י עצמה לא נעשה חשודה לא ידעתי דאם הבעל (מאמין) [מודה] לדבריה ודאי היא חשודה ויעוין בתשו' המהרי"ק [שורש ל"ג] לענין שוחט מה שיש מקום לומר דלא שוי' איסור אנפשה [הביאו המחבר ביו"ד ס"ס א'] אך שלדעתי הוא דבר רחוק וגם בלא"ה הירושלמי מוקי לה שנחשדה בעדים וכן מוקמי כמה מראשונים ז"ל וא"כ קשה למה צריכה התראה הא אסורה עליו שחשודה על א"ד וא"כ בודאי הפסידה כתובתה וע"כ צ"ל שתוכל שתבדוק עצמה ע"י השכנות כמ"ש בהפלאה [שם] באידך תירוצא וע"ז שפיר קשה והא א"א דע"נ בכפ' כמ"ש רבנן לר"מ דלא מהני תיקון כלל א"ו צ"ל דלענין הכתובה ל"ש לומר א"א דענ"ב ולכן י"ל דגם רש"י ז"ל מודה לדינא דצריכה התראה להפסידה כתובתה אבל לאסור עליו הוא כך דלכופו לגרשה ודאי אין לנו דכן קיי"ל דמותר לקיימה. ואין להקשות הא רבנן ס"ל א"א דענ"ב י"ל דרבנן לא קאמרי דבריהם רק לענין שמצוה לגרשה וכעין זה מפרש בש"מ כתובות אבל אין כופין אותו לגרשה בשביל זה דאלא"ה תקשי על הש"ס בסוטה מה מיבעי' אם מותר לקיימה תיפוק לי' שאסור לכ"ע במקום שאין תקנה ובמקום תקנה רבנן אסרי א"ו הש"ס סבר שהפלוגתא היא רק למצוה ולכן הדין מבואר מאליו בנ"ד שלפנינו שהיה בלא התראה ודאי שאינה מפסדת הכתובה וגם אין כופין אותו לגרשה רק מצוה לגרשה מה"ת: