שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 61

ע"ד השאלה באחד שהוציא קול שקידש בתולה אחת אשר נחשד עמה והוחזק בפי כל שזינתה עמו כמה פעמים והבתולה מכחשת אותו והביא ע"ז שני עדים שבפניהם קדשה ואמר אחד עדותו בבית הרב והי' שם הרב והרבה ב"א אך לא שאלו אותו בתו"ע ולא ישבו דיינים שיהי' בתורת הגדת עדות ורק שסיפר כן במעמד אנשים ובלא דרו"ח ואמר שקדשה לפניו ולפני חבירו והנה לאח"כ בא השני ואמר שלא הי' קידושין מעולם בפניו והשני הגיד עדותו לפני הבד"צ כד"ת ושוב לאחר ימים חקרו הראשון עפ"י בד"צ כדת וחזר מדבריו ואמר ששקר אמר אז מחמת איזה טעם אבל באמת שלא הי' קידושין כלל:

תשובה מקודם נחקורה ונראה אם יוכל העד הזה לחזור מדבריו ולכאורה כיון שלא אמר בפני ב"ד יושבים לקבל עדות רק דרך הגדה בעלמא גם שהי' שם כמה אנשים והרב מ"מ הוי כמו חוץ לב"ד שיכול לחזור ולהגיד וכ"מ קצת בב"ק דף ע"ה ע"א ברש"י ד"ה שלא בב"ד הוי וז"ל לא היו ב"ד יושבין לא מקום ישיבת ב"ד הוי אלא בשוק הודה לו עכ"ל וכ"מ מכמה ראשונים דזה מקרי חוץ לב"ד כיון שלא היו מוכנפים הב"ד לשאול ולקבל העדות אך מדברי הגהת הרא"ש [פ' שבועת העדות] מובא בב"י ח"מ סי' כ"ט משמע שהגם שהי' האמירה שא"י בביהכ"נ שלא במקום קביעות דיינים מ"מ כיון שהבע"ד שם וגזרו בח' לומר עדות הוי כהכחיש בב"ד וא"כ ה"נ כיון שהי' נשאל אז מהבע"ד והרב הי' אז מוכן לקבל עדותו הוי כמו הגדה בב"ד וא"י לחזור ולהעיד אך מ"מ נ"ל כיון דלא נחקרה עדותו בב"ד יוכל לחזור וכמו שמבואר (בתשו' הריב"ש) [בתשו' הר"י שבמרדכי פ' אחד ד"מ מוב' בב"י סי' הנ"ל ועיין בריב"ש רס"ו] הגם דעידי קדושין א"צ דו"ח מ"מ בדין מרומה בעי דו"ח וזה הוי דין מרומה שמכחישים אותו יעו"ש א"כ כמו כן בכאן לפי הנראה הוי דין מרומה עכ"פ וא"כ יכול לחזור קודם שעשו דו"ח. והנה ראיתי בתומים ז"ל [סי' כ"ט] שכ' דמדברי התו' פסחים נראה דאין יכולין לחזור ולהגיד גם קודם דו"ח דז"ל התו' פסחים ד' י"א ע"ב בד"ה זה ידע בעיבורו של חדש ומ"מ שפיר מוכיח בבן סורר מהכא דאזלי' בתר רובא בד"נ דרובא טעו בעיבור' דירחא דאי לא אזלי בתר רובא כיון שזה אומר בשנים וז"א בשלש מיד הו"ל מוכחשין וכי הדר מכווני' ליום א' הו"ל חו"מ תדע כו' יעו"ש. והנה באמת לא ידעתי שום ראי' מזה דהא אם הוי אמרי' דעדותו מוכחש דלא אזלי' ב"ר וא"כ א"צ עוד לשאול יותר דושפטו והצילו כתיב ולא להחמיר ולבדוק ולהרוג וא"כ שפיר הוי חו"מ כיון שכבר הוכחש בעדותו וא"י לחזור ולהגיד אבל באופן שצריך דו"ח כ"ז שלא נגמר דו"ח הוי כלא נגמר עדותו ויכול לחזור ולהגיד וגם מ"ש התו' בד"ה באיזה יום ג"כ אין ראי' דהתו' הקשו על התורה למה לן לחקור באיזה יום כיון דזה הוי חזרה וע"כ צ"ל כן דאל"כ קשה מה הקשו התו' (דיכול) [דאינו יכול] לחזור לאחר כ"ד הא באיזה יום יוכל להיות תכ"ד של בכמה בחדש ומאי קו' הוא א"ו שכוונת התו' כיון דזה הוי חזרה למה נשאלנו כלל כדי שיחזור ויגיד. עכ"פ לדינא פסקינן דקודם דו"ח יכול לחזור וא"כ בכה"ג שהי' דין מרומה יכול לחזור קודם דו"ח אך אם אפי' נימא דא"י לחזור ולהגיד מ"מ אשה זו מותרת דהוי עד כנגד עד והאשה מכחשת דלכ"ע שרי' ורק להרמב"ם ז"ל [פ"ט מה' אישות הל' ל"א] לפי' הה"מ דס"ל דהיכא דמסייע לה גרע טפי מ"מ לית דחש לחומרא זו כמבואר בש"ע [סי' מ"ז] ואחרונים וגם כיון דתלי' עדותו בחבירו להרמב"ן מובא בב"ש סי' מ"ב ס"ק ז'] השני נאמן והגם שלהרא"ש ז"ל [שם] אינו כן מ"מ בכה"ג לא מחמרי' עליו לכ"ע וגם אין להחמיר ולומר שהמקדש גופי' יצטרף עכ"פ לענין זה לאוסרה לעלמא מכח פ"ד (אך) דז"א דל"מ הכא דהמקדש פסול לעדות דהוא חשוד לעריות בודאי אינו מצטרף ורק אפי' אי הוי כשר לא שייך לומר פ"ד כיון דכבר נכחש לאותו עדות וא"ל דהוי שתים נגד אחד דז"א דהא מה שהעיד [העד] שנתקדשה לזה והוכחש מפי העד לא מצרפי השני דהיינו המקדש דהא פ"ד לומר דלא נתקדשה לו וא"כ הוכחש העד עכ"פ במה שאמר שקדשה זה המקדש וא"כ שוב אינו מצטרף באותו עדות וא"ל גם בו פ"ד דזה ליתא דרק בבע"ד אמרי' פ"ד ולא בעד כמבואר שיטת הראב"ד ז"ל [ברא"ש מכות ז' א'] אך באמת לפי המבואר משמעות כל הפוסקים דקידושי' בע"א שאומר שנתקדשה בפני שנים ואשה מכחשת שמותרת לשוק אליבא דכ"ע [אפי' כשהוא מודה] משמע בהדיא דלא אמרי' פ"ד [דאל"כ ה"ל ב' עדים עם המקדש] והטעם נ"ל פשוט משום דאם נימא פ"ד והיינו דקדשה (לאיזה) [איזה] אדם א"כ מותרת עכ"פ לאחד חוץ ממנו [היינו להמקדש] ואותו עד אמר שאסורה לכל אדם וא"כ הוי הכחשה ולא מצרפי' להו דהוי כמו בדיקות דבגוף הדבר כמנה שחור ולבן דעדותן בטלה ול"ד לפלוני רבעני לרצוני דפ"ד דזאת אין לנו [נ"מ] אם הי' ברצונו או לא וכמבואר חילוקי' אלו בתו' [כתובות י"ח ע"ב] ויעויין בת' בית אפרים מה שהעיר ג"כ בזה ואין הפנאי לעיין בדבריו אמנם עכ"פ הדין פשוט אליבא דכ"ע בע"א [נגד ע"א] ואשה מכחשת שמותרת אליבא דכ"ע זולת להרמב"ם ז"ל אליבא דהה"מ וגם זה לא שייך הכא בנ"ד דכבר כתבתי דכיון דתלו בחבירו לשיטת הרמב"ן ז"ל השני נאמן וגם בלא"ה הכחישה הבתולה להעד קודם שהעיד השני וא"כ לא הי' אז מסייע לה דאליבא דכ"ע האשה נאמנת וגם משום הקול אין לאוסרה דהו"ל קול שלא נתחזק בב"ד ואי משום שנתחזקה עמו לזנות בשביל זה לא נתחזקה למקודשת והוא דכ' הרמ"א ז"ל באה"ע סי' מ"ו ס"ב וז"ל ואין חוששין לקול אלא כשהוחזק בב"ד שב"ד חקרו בדבר ושמעו שיש ממשות בקול כמו שנתבאר אבל כ"ז שלא הוחזק בב"ד לא אם לא במקום שיש חזקה טובה שנתקדשה אז לא בעינן הוחזק בב"ד עכ"ל הוא מתשו' מהרי"ק סי' פ"ז וז"ל ועל אודות האשה שנתקדשה לאיש אחר ודר עמה וגם אמה אשר היתה אחותה של המקדש החזיקה בחזקה שזו היא ארוסתו י"ב שנים ויותר כו' דהא פשיטא דכיון דיצא הקול זמן ארוך כ"כ בלי הפסק שהיתה ארוסתו וכן הוחזקה בעירה וחוץ לעירה כמבואר בשאלה שיש להחזיקה בחזקת מקודשת ואפי' לענין מלקות היינו מלקין בכה"ג כדאמרי' בפ' בתרא דקידושין אמר ר' יוחנן מלקין על החזקות כו' וא"כ פשיטא שאין הקרובים נאמנים להוציאה מחזקתה ותדע כו' עד ואע"ג דהתם מיירי בקול שהוחזק בב"ד כו' אבל הכא דאיכא חזקה טובה פשיטא דלא צריך שיתחזק בב"ד וכדהוכחתי לעיל מההוא דמלקין על החזקות עכ"ל יעי"ש אלמא דוקא חזקה כי התם שנתחזקה למקודשת כמה שנים אבל בכה"ג דנ"ד לא חיישי' לקלא: סימן מז

מכתבו הגיעוני ומה שרצה מעכ"ת לומר דטעם קנס הוא משום בושת והיינו דדמי לאוביר ולא אעבוד ומש"ה לא הוי אסמכתא אבל בנ"ד דלא הוי בידו דהוא אסמכתא פטור מן הקנס את"ד ולבבי לא כן ידמה דאדרבא בכל השידוכים הוי אסמכתא גם שהוא בידו ורק משום הבושת מחויב לשלם הקנס גם שהוא אסמכתא. וכן מבואר בהדיא בנ"י ב"מ [פ' א"נ על הגמ' דף ע"ג ע"ב] וז"ל בד"ה אסמכתא הי' ואפי' התנה עמו והבטיחו אם אינו קונה לך אפרע משלי אין זה אלא אסמכתא הואיל ולא קנו מידו והלכתא כרב אשי ולר"א נהי דאסמכתא לא קני' אפי' בדבר שבידו כדמוכח בפ' ז"ב [דף כ"ה] גבי משחק בקובי' מ"מ חזינן דתקנו הכי גבי מקבל שדה חבירו והובירה לו ולא זרעה שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו שכך כ' לו מתחלה אם אוביר וכו' אלמא כיון דאפסדי' בהכי ועלי' סמך תקנו רבנן דלשלם כנגד הפסדו ה"נ הו"ל לתקוני דלשלם כנגד הפסדו התם בידו לזורעה ולא להובירה וכיון דלא עבד קנסו רבנן הכא לאו בידו דשמא לא ימכרו לו הלכך לא חזו רבנן למקנסי'. כ"כ האחרונים ז"ל וכ"פ רבינו האי גאון ז"ל דכל דאי לא קני וכדאסיקנא לעיל וגבי אם אוביר לאו מדינא אלא מתקנתא הוא עכ"ל הנ"י ובמרדכי שם [בפ' הנ"ל בדין אסמכתא] וז"ל ועוד דראוי לקנסו על שבייש חבירו שלא ירגילו לחזור כ"כ רבי' אבי העזרי עכ"ל וכ"כ רמ"א בסי' ר"ז ס' י"ג וז"ל ואפי' בזה יש חולקין ולכן הוצרכו לתת טעמים אחרים גבי משחק בקובי' וקנסות שידוכים לקמן סעי' י"ו עכ"ל וכ"כ הט"ז באה"ע ולכן בודאי חייב גם בנ"ד ורק מטעם אחר יש לעיין אי פטור בנ"ד כיון דהתנאים היה קודם הגירושין של אשתו הראשונה ואולי לא יבא לידי גמר עם אשתו הראשונה וממילא תבטל התנאים דרק ע"ז נעשה אם יפטר אשתו הראשונה. וא"כ אין החיוב ברור וי"ל דכה"ג לא תקנו חז"ל וכמ"ש הנ"י ז"ל שם אולם באמת א"א לומר כן דא"כ יקשה לן מהא [דמבואר באהע"ז סי' נ' סעי' ו' בהגה"ה] דאם הבת אינה מרוצה למעשי אבי' פטור מהקנס ואם הבת מרוצה והאב ממאן חייב בקנס וקשה למה הא עיקר החיוב הקנס משום בושת וכו' והכא אין החיוב ברור דדלמא לא תתרצה הבת ולפ"ד הנ"י ז"ל קשה הא בכה"ג לא תקנו חז"ל א"ו אחת משתי אלה או דאנן לא קיי"ל כהנימוק"י בזה ורק גם בכה"ג קנסו ורק דהתם בחמרא דזולשפט לא שייך [קנס] דאין הזיקו ברור (דילמא לא ירצה למוכרו לו) או שנאמר שגם הנ"י מודה בהדין המבואר דאם הבת מתרצה והאב ממאן שחייב בקנס כיון דעכ"פ היא מביישו והכי ס"ל לנמוק"י ז"ל דלא תקנו לסלק האסמכת' רק בדבר שעושה לחבירו איזה גרם היזק או ביוש ולכן בשדוכין וכיוצא נהי שיש מקו' לומר שגם אם הי' נתרצ' האב לא היתה הבת נתרצה מ"מ עתה הוא מביישו במה שאינו רוצה אבל התם דילמא לא יעשה לו היזק כלל שלא הי' מרוצ' למוכרו והנה באמת לפי מה דמבואר בח"מ [סי' קפ"ג סעי' ד'] גבי השולח לקנות דבר וקנה לעצמו שאין לו אלא תרעומת דמשמע שם דגם בכה"ג במעשה דנהר שפט שחייב עצמו לקנות עבורו בעת הבציר שהפסידו ואפ"ה פטור אם קנאו לעצמו ונראה דשם הגם שההיזק ברור שהי' רוצים למכרו וקנה לעצמו אפ"ה פטור וצ"ל דכה"ג כיון שלא יכלו לתקן שאם לא יקנה היין יהא צריך לשלם כיון דלמא לא ימכרו לו לכן לא תקנו כלל גם בידוע שרצו למוכרו לו והוא מרצונו לא לקח שכן דרך חז"ל שלא לתת דבריהם לשיעורין ולכן לא תקנו אבל בשדוכים גזרו אם יבייש יהיה באיזה דרך שיהיה הוא המבייש יהא חייב לשלם וכמו שמבואר במרדכי מטעם שלא יהיה רגיל לחזור:

היוצא לנו מכ"ז דודאי בשדוכין משום בושה חייב אפי' שהי' מקום להבטל זולתו וכמו שקיי"ל גבי לא רצה האב ורצה הבת שחייב בקנס ומשבעי' [אותו] אפי' שלא למד לבת וא"כ מכ"ש בנ"ד שאם לא הי' [נותן] הגט לאשתו הראשונה לא היה ביוש כלל ועכשיו שנפטר מאשתו הראשונה ועשה שידוך אחר ודאי הביוש גדול וחייב בקנס וא"ל דשאני התם גבי רצה האב ולא רצה הבת משום דלא שכיח שתסרב דזה החילוק ליתא דהא גם בעובד' דזולשפט שכיח הרבה יין למכור כמבואר בתוס' [ב"מ ע"ג ד"ה אפרויתא] ואפ"ה לא חייבי' לשלם וא"א כדברי הנ"י דהטעם היא משום שאין היזק ברור לא קנסוהו וצ"ל דגם במילתא דשכיח כו הוא וא"כ בשדוכים נמי נימא כן גבי לא רצה האב ויפטור מקנס דאין חיובו ברור שמא לא תתרצה הבת א"ו צ"ל בין זולשפט ובין שידוכין כאשר חלקתי וא"כ ממילא בנ"ד חייב וממילא ליתא נמי מה שרוצה מעכ"ת לחלק בין אין בידו כלל לנ"ד כי באמת גם באסמכת' חייב בבושת כנ"ל. וגם מה שתירץ דברי הרא"ש ז"ל לא ידעתי דאם הי' אונס פטור גם אם נימא דקנה משכון ומה שרצה מע"כ לומר דהוא דשלב"ל אתפלא מאד הלא בחיוב חייב גם בדשלב"ל הגם דהנשואין לא מקרי חיוב מ"מ (הבושת) [הקנס] מקרי חיוב וז"ב. עוד רנה מעכ"ת לפוטרו משום אונס שאבי' אינו מריצה ואינו רוצה ליתן לו מדעם וכי ערום יצא מבית אביו וגם הכלה לא תרצה בגברא ערטילאי לדעתי גם זה לא מהני לפטרו דבשלמא אם היה ממתין זמן מה היה שייך לומר דהוא אונס וכבר דיבר עם אביו ולא יוכל לפייסה כדרך העולם אבל בכאן לא המתין ולא עשה גמר עם קשר הראשון ועשה שידוך אחר ובייש המיועדת לו בראשונה שפיר הוי ביוש בלא שום אונס דדלמא אם המתין זמן מה ואמר לאביו שא"א לו לשנות וגם היה לו לומר שהתחייב עצמו בקנס ואחר כל ההשתדלות עפ"י ב"ד שעשה ולא הועיל אמינא שהוא אונם וכעין שאמרי' בגמרא הא פייסתי ולא אפייסי' וכו' אבל בנ"ד שנראה שעשה השידוך מרצונו במרד בלי ידיעת מחו' הראשון ולא [בא] לב"ד בודאי חייב משום בושת וגם צריך שנחקור בזה אם הדברים אמתים שאומר שאביו נותן לו הנדן דלמא הוא משלו או יש לו תחת אביו משלו ויוכל להוציאו בדין עכ"פ בעשה מעשיו במהירות בייש בת ישראל וחייב קנס אך מה שטען שהיה לו מדובר בפירוש ע"מ שירצה אבא בזה הוי כטוען תנאי היה ואינו נאמן נגד שטר מבורר וישבע שכנגדו. אך עכ"ז באם נראה לעיני הבד"צ שבאמת אין לו כלל ואביו אינו מרוצה בשום אופן והוא לא במרד עשה זאת שהיקל בכבוד אבי המשודכת ובתו יש להקל קצת כפי ראות עיני הבד"צ אך לא יצא נקי מדמי בושת עכ"פ. ומה שרצה מעלתו לומר שיקל דעתו דסגי לי' בהכי שהשליש כמ"ש מהרש"ל ז"ל כבר נדחו דבריו ויעויין בט"ז ז"ל [סי' נ' ס"ק י' בא"ה] ובפרט בנ"ד כ"ע מודים שחייב די"ל דזה עשה רק מפני האונס שיארע אשר לא יתחייב בקנס יתחייב מחמת השלישית כמבואר בפוסקים: סימן מח

שאלה אחד נשא בתולה ולא יוכל לבא עלי' מחמת שרחמה אטומה ונשתהא הדבר הרבה שלא דרו ביחד עי"ז ועתה האשה טוענת שהיתה אצל רופאים ונתרפאת שיוכל מעתה להזדקק לה ורוצה לדור עמו והוא טוען שמאוסה בעיניו ע"י מה שנעשה לה רפואה ע"י רופאים בחתיכת בשרה ורוצה לפוטרה בגט בלא כתובה:

תשובה מקודם נחקורה ונשובה לראות באם לא הי' רפואה למכתה אם היתה צריכה גט או לא. דלפ"ד התוס' כתובות דף ע"ב ד"ה ע"מ שכ' וז"ל דתנן בריש יבמוה וכולן שנמצא איילונית צרותיהן מותרות משמע אפי' מדרבנן לא בעי גט וכו' עד וצריך לחלק בין איילונית לשאר מומין וכ"כ בריש יבמות וגם הרא"ש כ' שם כן דאיילונית אינה צריכה גט בלא הכיר בה אפי' מדרבנן. ובהרמב"ם פ"ד מהל' אישות הל' יו"ד כ' וכן איילונית שנתקדשה הרי אלו קידושין גמורים ומשמע דאיירי בין בהכיר בין בלא הכיר [בה] וכ"נ מדברי הטור סי' מ"ד דלהרמב"ם אפי' בלא הכיר בה הוי מקודשת גמורה ועיין בלח"מ פ' הנ"ל והמחבר [סי' מ"ד סעי' ד'] הביא דברי הרמב"ם בסתם ודברי הרא"ש בשם י"א ומשמע שם מדברי הח"מ והב"ש דאיירי בלא הכיר [בה] וא"כ באם לא הי' לה רפואה ג"כ היתה צריכה גט מדאורייתא לדברי הרמב"ם והמחבר ולהרא"ש לא היתה צריכה גט כלל אך באמת כל האחרונים תמהו על הרמב"ם בזה שלפי המובן מדבריו בלא הכיר בה מקודשת גמורה והשבות יעקב [בח"א סי' ק"א] כ' בהדיא כן דלהרמב"ם באיילונית מקודשת גמורה ולא הוי מקח טעות דכמה אנשים נושאים נשים שאינם ראוין לבנים ובאמת זה נגד גמ' ערוכה פ' בן סורר ומורה [דף ס"ט ע"א] וז"ל הש"ס שם ובדיני נפשות (מי) [לא] אזלינן בתר רובא והתנן א' אומר בשנים בחדש וכו' ש"מ דאזלינן בתר רובא א"ר ירמי' מדפתי אף אנן נמי תנינא בת ג' שנים ויום א' מתקדשת בביאה וכו' ואם בא עלי' א' מכל העריות [כו'] מומתין עלי' ואמאי אימא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קידש אלא לאו דאזלינן בתר רובא ורוב נשים לאו איילונית ננהו. הרי להדיא דבלא הכיר בה אינה צריכה גט ולפי מאי דמבואר בס' (הפלאה) [המקנה בק"א סי' מ"ד] שכ' סברת הרמב"ם היא דמש"ה מקודשת דאיירי שהי' בה מקצת סימני איילונית והוא ידע מזה ומש"ה היא מקודשת כיון דכבר הוי לי' ידיעה קצת דהרמב"ם לשיטתו דלא מקרי איילונית רק כשיש בה כל הסימנים ומקצת הסימנים ידועים לכל קולה עבה יעו"ש בדבריו בסי' מ"ד ולפ"ז יכולין לומר גבי קטנה כיון דאין ניכר שום סימן בקטנותה שפיר פריך הגמ' אדעתא דהכי לא קדשה דלא ידע שום סי' מסימני איילונית אך דוחק לומר דהרמב"ם איירי דוקא בידע קצת הסימנים וגם צ"ע מנ"ל להרמב"ם לחדש זה כי ידוע דרכו ז"ל שאינו כותב דבר שאינו מפורש בש"ס רק בלשון יראה לי. לכן נראה לפע"ד שדברי הרמב"ם ז"ל מוכרחין עפ"י הש"ס וירושלמי והנה אמרינן בכתובות דף ק"א גבי מתניתין ממאנת ושני' ואיילונית אין להן כתובה וכו' אמר שמואל ל"ש אלא מנה ומאתים אבל תוספת יש להן תנ"ה נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה כגון הממאנת וחברותי' אין להן מנה ומאתים אבל תוספ' יש להן. ומפרש הרמב"ם ז"ל [בפ' כ"ד מה' אישות] (שני') וחברותי' היינו איילונית [יע"ש] וכן משמע באמת פשטות הסוגיא כמ"ש הר"ן ז"ל ובירושלמי [הובא בהה"מ שם] מבואר בהדיא כן א"כ כיון שיש לה תוספ' ודאי צריכה גט דזה דבר פשוט דבביאת זנות בלא קידושין אף שכ' לה תוספ' אין לה כלום כמבואר להדיא בחי' הרשב"א בסוגיא הנ"ל. אך באמת דבר זה טעמא בעי דלמה היא מקח טעות לענין כתובה ותנאי כתובה ולמה לענין תוספת לא יהא מקח טעות והר"ן ז"ל כ' מדלא בדק אחר הדבר כיון שהי' לו לבדוק בודאי נתרצה גם שהיא איילונית אולם אין זה יישוב דלמה לא נאמר כן גם לענין הכתובה ות"כ מדלא בדק בודאי נתרצה דמ"ש תוספ' מגוף הכתובה לענין הוכחה זו ובאמת הרשב"א ז"ל כ' על דברי הרמב"ם הלז והרי"ף והגאונים שאינו מבין דבריהם רק צריך לקבלם כי גדול דעתו מדעתינו. והנראה לפע"ד לומר עפ"י מה שנתבאר בתשו' מהרי"ו ומביאו ב"ש בסי' נ"ב וסי' צ' וסי' קי"ד דבחיוב לא אמרינן אומדנא והאחרונים הבית מאיר וכו' היינו דבעי אומדנא דמוכח טובא אבל סתם אומדנא הגם שבעלמא מהני בחיוב אמרינן מדלא התנה בפירוש אינו פטור מהחיוב יעו"ש א"כ י"ל דבאמת זאת הסברא פשוטה דאיילונית הוי מום במקח ואומדנא דאדעתא דהכי לא נשאה רק מחמת שהי' לו לבדוק אמרינן שנתרצה הגם שזה הדבר שנימא שהי' לו לבדוק וע"כ נתרצה אינו סברא חלוטה וכעין שאמרו אין אדם מפייס במומין מ"מ לענין התוספ' שהוא חיוב שחייב עצמו לא מהני רק אומדנא ברורה כנ"ל וכיון שכאן יש עכ"פ סברא לומר שנתרצה באיילונית מדלא בדק שוב אינו מוחלט בבירור האומדנא דלא על דעת איילונית כתב לה וכיון שאין אומדנא ברורה אין מבטל החיוב אבל ענין הכתובה, ות"כ שנתחייב בה ממילא שפיר אין מוציאין ממון מספק מהבעל דשמא לא נתרצה והחילוק ברור וכמעט מדוקדק בלשון הר"ן פ' אלמנה ניזונית שכ' וז"ל דאפי' איילונית אעפ"י שלא הכיר בה הי' מקח טעות אפילו הכי יש לה תוספ' כיון שהוסיף לה מדעתו ולא חשב שמא תמצא איילונית וכו' כוונתו דבחיוב כיון שלא התנה לא הוי אומדנא ברורה לבטל החיוב אך לפ"ז צריכין לומר דהיא מקודשת גמורה דאם נימא דהוי רק ספק ורק לענין החיוב שמחייב עצמו אין מבטלין החיוב מספק [רק] מכח אומדנא ברורה כנ"ל והכתובה אין מוציאין מספק מחזקת הבעל ומקודשת היא ג"כ מספיקא ואם נימא כן קשה דהי' ראוי לפטור גם מהתוספ' דכבר כתבתי בשם הרשב"א דבמקח טעות דהוי ביאת זנות אין לה תוספת גם שכתב לה דאין תוספ' רק לאשה נשואה וא"כ אם נימא שהיא ספק מקודשת בלא הכיר בה אין מוציאין ממון התוספ' מספק נהי דבחיוב אין מבטלין רק באומדנא דמוכח טובא כנ"ל היינו רק במקום שהחיוב עכ"פ ברור שנתחייב עצמו ורק שיש אומדנא מסופקת כנגדו אמרינן דאין אומדנא מסופקת מבטל החיוב אבל אם גוף החיוב אינו ברור ומסופק אם התחיל כלל בודאי פטור דכללא היא דמספיקא אין מוציאין ממון וא"כ אם איתא דאינה צריכה גט רק מספק א"כ אין מוציאין ממון דלמא אינה מקודשת ולא התחיל החיוב כלל וע"כ צ"ל דבאמת היא מקודשת גמורה כסברת הר"ן ז"ל דהי' לו לבדוק ולא בדק כמו שמבואר כן גם גבי מקח בדברי הה"מ פ' (שביעי) [ט"ו הל' ג'] מהל' מכירה הגם שהמ"ל [שם] כתב שהרמב"ם חולק על היש מי שכתב שהביא הה"מ היינו לענין מקח אבל באשה סברא טובה היא מדלא בדק שוב מרוצה גם אם תהי' איילונית אך הגם דהיא סברא ורוב עכ"ז פטור מכתובה ות"כ דיכול לומר לא מחלתי כמ"ש שם כעין זה במ"ל בהל' מכירה הנ"ל אך בדבר חיוב שמחייב עצמו היינו התוספ' לא מבטלינן רק בדבר ברור כיון שעכ"פ החיוב בבירור דמקודשת גמור' היא לא מבטלינן החיוב מאומדנא מסופקת. עכ"פ מוכח מדברי הש"ס דבודאי מקודשת גמורה איילונית שלא הכיר בה מדחייב בתוספ' ורק שממון אין מוציאין היינו הכתובה ותנאי' כמו שאין מוציאין ממון ברוב ואין סתירה לזה מדברי הש"ס דסנהדרין דהתם אזלא הסוגיא אלו לא אזלינן בד"נ בתר רובא ואם אין הולכין אחר הרוב בודאי אינה מקודשת איילונית בלא הכיר בה דזה הוי מקח טעות ואי דלא בדק מ"מ זה לא הוי רק כעין רוב דהא אפי' ממון אין מוציאין מחמת זה ואם בד"נ לא אזלינן בתר רובא הוי [לן] לפטור הבא עלי' דדלמא לא מחל גם שלא בדק אך לפי מאי דמסקינן דאזלינן בד"נ בתר רובא הרי זו מקודשת גמורה ודברי הרמב"ם נכונים אדרבה לכאורה דברי הרא"ש תמוהים שפסק לענין תוס' כהרמב"ם והרי"ף שאיילונית שלא הכיר בה יש לה תוספת כיון שיש לה תוס' בודאי מקודשת כנ"ל וצ"ל להרא"ש ז"ל לחלק בין נשואין לקידושין דרק בנשואין אמרינן האי טעמא הוי לי' לבדוק ולא בקידושין ובהפלאה בק"א מסופק בזה מטעם אחר ולפע"ד הדבר נכון כמ"ש וב"ה אשר הנחני בדרך אמת: היוצא