שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 58

והנה לכאורה קשה גם בפיתוי נימא אם הוחזקו כל ישראל מי הוחזקו אך דהתם דחזינן דהיא תובעת לזנות בודאי חיישינן דתמצא פרוצים אך הכא בעדות דיש לפנינו אנשים [ידועים] ולא נודע עליהם פסול דנימא מחמת שהמלוה שאל לזייף נימא דהעדים פסולים ח"ו אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו משא"כ בזונה דאין החשש על אנשים ידועים רק על החצופה שתבעה לזנות בהא חשדינן לה שמצאה פרוצים כרצונה והנה לפ"ז הכא בקטטה שבאו העדים שאמרה שגירשה בפניהם והכחישו אותה א"כ ניחוש ששכרה להעד האומר מת ואך דע"ז אומרים כל ישראל מי הוחזקו ח"ו אך בזה מקום לספק אם עיקר הטעם דהאמינו רבנן לע"א דנאמן בעיניהם רק דאין יכולים לעקור דבר מה"ת לזה סמכו על דיוקא דידה ובמקום שיש סמך יכלו לעקור דבר מה"ת א"כ גם בקטטה נאמן ע"א גם שאינה מדייקה מ"מ ע"א נאמן מטעם מלדעל"ג ואי דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת הא יש סמך עכ"פ בשארי נשים שמדייקים ולזה לא מקרי עקירת דבר מה"ת וכמ"ש התוס' לענין קטנה שבעלה מטמא משום מת מצוה אפי' במקום דאיכא ישראלים כיון דמצינו כיוצא בזה מה"ת הוי סמך לדברי חז"ל ויכלו לעקור דבר מה"ת יעו"ש [יבמות פ"ט ע"ב ד"ה כיון] אך באם נימא דלא מטעם מדעל"ג הימנו חז"ל להעד רק עיקר טעמא משום תקנת עגונות החמירו עלי' [בסופו] כדי שתידוק ונוכל לעקור דמה"ת להאמין ע"א במלתא דעל"ג א"כ שוב י"ל דבקטטה כיון דלא שייך גבי דהאי אתתא תקנה דא להאמין אצלה ע"א דחזינן דהיא משקרת ושמא תשכור לאיזה פרוץ להעיד כרצונה וכיון דהתקנה לא שייך גבה שוב לא מקרי דעבל"ג דהא בפיתוי ע"י שכירות מעיד הבליעל אפי' במלתא דעל"ג ורק דאם נימא דעיקר התקנה הי' להאמין להעד במלתא דעל"ג א"כ ה"נ נאמן העד ואי דהוא עקירת דבר מה"ת בזה יש סמך עכ"פ בשארי נשים שמדייקים גם זאת האשה לא תצא מכללם להאמין להעד ואם כי הוחזקה למשקרת כל ישראל מי הוחזקו אבל אם עיקר התקנה להחמיר עלי' בסופה כדי שתדייק ולהאמין לע"א במלדעל"ג א"כ בזאת האשה ששקרה לא שייך גבה זה התקנה דאיך נתקן שיהי' ע"א נאמן לה משום על"ג הא שמא תשכור העד וא"כ תעמוד על מקומה שאין ע"א נאמן בקטטה וברור מללו שפתי הרמב"ם ז"ל:

ועתה לפמ"ש א"ש מה שקשה לכאורה דמאי מבעי' בגמ' בריש האשה רבה ע"א מאי [טעמא] מהימן דלמא מטעם עבידא לגלויי וכבר האריך בזה הנודע ביהודא [מה"ק א"ה סי' כ"ז] אך פשוט הדבר דהוי אמרי' דהכא לא הוי עבידא לגלויי כולי האי כהא דחידש [הלכה עמוני ולא עמונית יבמות ע"ז א'] דעתיד לגלויי תיכף (או) [ע"י] שמואל וב"ד אך באשה לא עתיד לגלויי כ"כ ובה"ג קשה מ"ט דע"א נאמן והוכרח הגמ' לומר דהוא מטעם תיקון חז"ל מטעם תקנת עגונות אך כיון שתקנו חז"ל בודאי שפיר נאמן אפי' אם רק על"ג כולי האי דהא חזינן בדגלת דהימני' רבא בלא דייקא וכן מורין דברי הרמב"ן ז"ל במלחמות בפ' האשה שלום וא"כ לפי"ז בסימני' שאינם מובהקי' נהי דאין משיאין אשה ע"ז דשכיח כמו כן כמה אנשים אך עכ"פ מנא ידע העד וא"כ שפיר הוי דעבידא לגלויי דירא שיוכחש מב"ד ע"י הסימנים והיכי דהוי עביד לגלויי מיד בודאי נאמן בלא דייקא [ישוב ל"ק כיון דלא הוי סי' מובהק דלמא משקר וע"כ דנאמן דז"א דבעבידא לגלויי כי האי שפיר נאמן] אבל היכי שאינו ניתן לגלויי מיד שפיר עדיין מבעי' אם סמכו חז"ל בעדות אשה אעבידא לגלויי כי האי או לא ולא נפשט רק מהא דדגלת:

ומעתה נבא להנידון דהנה לדברי הרי"ף ז"ל [דאיפשטא האבעי' דנאמן ע"א בקברתיו] מהני העד דק' רישא לחודי' מאחר דהעיד על היכרו היטב ואי דלא אמר קברתיו א"כ עכ"פ יצאה מאיסור תורה ושוב מהני העדות השני' אפי' בלא קיום וגם שיש חשש שכתבתי מ"מ לענין איסור דרבנן סמכי' אעדות כי האי ולא נחוש בדרבנן לכולהו חששות וגם כי לפי דבריו שאמר הדאקטורים יגעו בו והקיזו והי' מת נראה מלשון זה שידעו ברור שמת ועדיף מהזיזו שכ' הפוסקים להתיר בנטבעים והגם הא דאמר שיגעו בו נראה שלא הי' בהחלט מת כיון שהרופאים חשבו עדיין להצילו ורק שנראה לו שלאחר ההקזה נראה לו בהחלט שמת ומזה לכאורה עדיין אין ראי' שכמה פעמים אתרמי מילת' שהקיזו לאדם ונראה כמת ולאח"כ חי'. מ"מ כיון שאמר זה לפני הב"ד להתיר האשה בזה הלשון איז ער שוין טאהד גיוועזין שנראה שהי' מת בהחלט לאח"כ בלא שום ספק ורק בעוד שהרופאים יגעו בו הכיר הוא שמת ודאי והרופאים לא דקדקו יפה ואח"כ נמצא כדבריו שודאי מת ככה נראה משמפות הלשון ויעוין בנודע ביהודא ובפרט שעכ"פ לזה מהני עדות השני בלא שום ספק כלל. אך לדעת הרא"ש ז"ל [דלמי שראה הטביעה לא מהני הכרה רק ע"י סי' מובהק ע' בטוש"ע סכ"ח בהג"ה ובח"מ ובב"ש שם] י"ל הואיל וראה אותו רוחץ בנהר ויצא קול שנטבע יהודי הוי כראה הטביעה מ"מ נ"ל כיון דבידע הטביעה אית מאן דפליג דלא הוי כראה הטביעה מכ"ש בכה"ג שלא ידע כלל רק שיהודי נטבע מי יודע כמה יהודים רחצו שם בכה"ג לא הוי כראה הטביעה ויעוין בס' צ"צ ובפרט דרוב הפוסקים לא ס"ל כהרא"ש ז"ל בזה ויעוין ביש"ש ועכ"פ בודאי שנצרף לזה העד השני שהכירו ג"כ ובשני עדים לא חיישי' אפי' ראו הטביעה כמ"ש הרא"ש ז"ל בעצמו ולכן אשה זו מותרת לכ"ע ואפי' בלא מקום עיגון: סימן מב שאלה זה לשון הגב"ע מירושלים תוב"ב:

במותב תלתא כחדא הוינא אנחנו בי דינא ואתא לקדמנא ר' יהודא ליב המכונה ליב בר' אברהם מעיר טערקיש מאהלוב אשר הי' דר בעיר קעשניב והעיד לפנינו בתו"ע כדת באליונ"ע איך שבעת היותו בק' סטאמבול זה ערך שלש שנים הקרה שם את ישראל מנשה מילדי ק"ק אודעס ושם אביו לא נודע לו אך זאת ידע כי הוא ממשפחת פינקל שטיין או גאלדין שטיין והי' לו אשה בת ר' משה חלפן מקעשניב ור' ליב הנ"ל הכיר את ישראל מנשה הן מעוד היותו בקעשניב מעת חתונתו ועד שהוליד זרע והכיר את ישראל מנשה בסטאמבול כי זה הוא והנה ישראל מנשה המיר דתו בסטאמבול ואח"כ בא הנה לירושלים בשנת תרוי"ו ונתחבר לכת האפקורסים ובסוכות תרזיי"ן הרג אותו איש אחד מאנשי חיל בכלי זיינו ותיכף באותו מעשה בעודנו הי' במקום שנהרג באותו רבע שעה הלך ר' ליב הנ"ל וראה אותו והכיר אותו בטב"ע כי זה הוא ישראל מנשה חתן ר' משה חלפן מקעשניב כ"ז העיד האיש ר' יהודא ליב המכונה ליב הנ"ל לפנינו ב"ד הח"מ בתו"ע באליונ"ע כדת וע"ד אומץ באנו עה"ח בד"ק אשכנזיים דכולל פרושים הי"ו פה עה"ק ירושלים תוב"ב היום א' כ"ח אדר שני תרחי"ת לפ"ק פה ירושלים תו"ב נאום נחמן שלמה אבד"ק זאמושטץ בעהמ"ח ס' עטרת שלמה ונאו' אשר לעמיל האבד"ק גאלין ונאו' בנימין דוב בלא"א מ' שמואל זלה"ה מווילנא: וז"ל הגב"ע מצפת תוב"ב:

במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא ואתא לקדמנא מו"ה דיד במו"ה יצחק הלוי בן אחותו של המנוח מו"ה יעקב באטירור ור"י באטירור הנ"ל הי' מיושבי ק"ק קעשניב ור' דוד הנ"ל העיד לפנינו בתו"ע כתורה וכהלכה ובזה הלשון אמר לפנינו ר' דוד הנ"ל איך דוד בן יצחק בין גיזעסין אין סטאמביל כמה שנים ערך פינף זעקס יאהר איך בין גיזעסין אין דעם שטעטיל ארטאטייא פלעג איך כמה פעמים גיין קיין גאלטא וואס סיא איז אויך בסטאמביל האב איך מיך גיטראפין באיי מאיר סאלדאט עם ישראל מנשה פינקל שטיין דאם איז גיוועזין כמה פעמים מיר פלעגן טרינקען אין איינעם אין הערין אין איינס מיר פלעגען כמה פעמים שמיסין פין דעם עסק ווער סי האט אווייב האט ישראל מנשה פינקל שטיין מיר גיזאגט אז פר האט אווייב אונ האט ניט גיזאגט וויא דאס ווייב איז נאר דער ישראל מנשה פינקל שטיין האט גיזאגט אויף זעך אליין אז ער איז א קעשניבר אונ נאך אסך מענעשין האבין גיזאגט אז ער איז א קעשניבר וואס זייא האבין גיקענט אים אז ער איז אקעשניבר דאם האט גווערט כמה צייטן אונ דער נאך האט דער ישראל מנשה פינקל שטיין גיזאגט אז ער וויל אוועק קיין אמעריקא אודער קיין אינדיע איז ער גיקומען קיין טנ"ס מצרים אונ האט זעך אום גיקערט קיין באראט אזוי האב איך גיהערט נאך דעם בין איך דוד בן יצחק גיקומין קיין ירושלים עה"ק בין איך גישטאנין באיי מאיר שיסטיר האב איך דער זעהין דעם ישראל מנשה פינקל שטיין וואס איך האב עהם גיקענט פין סטאמביל וואס מיהאט אים גיקענט מקעשניב אז ער איז האב איך גיזאגט צו דעם מאיר שיסטר דא גייט ישראל מנשה פ"ש האט מיר מאיר גיענטפרט ער הייסט שוין היינט מיחייאל האב איך גיפרעגט דעם מאיר וואס איז דיא מעשה האט מיר מאיר גיענפרט אז ער איז בייא דיא פרטסטאנטין זייא האבין אים אוועק גיגעבין צו איין שוסטער ליבוש ליפשיץ לערנין שיסטרייא זיך היום איז דער בעה"ב זיינר גיפארין קיין באראט קויפען סחורה צו זיין מלאכה אונ האט איבר גילאזט דעם ישראל מנשה פ"ש אין זיין קלייט אין ירושלים אויף דעם בוטראק איז גיקומין איש חיל ער זאל אים פאר רעכטין (דער ישראל מנשה פ"ש) דעם שוך האט זיך דער איש חיל אן גיבויגין אויס טון דיא שוך אונ דער איש חיל איז גיגאנגין מיט אן גילאדינטע פיסטולין אין גארטל האט זיך אויס גילאזט איין פיסטויל און האט גיטראפין לישראל מנשה פ"ש אונ ער איז נהרג גיווארין דאס איז גיווען בחדש מרחשוון וויא מיהאט דער הערט דעם שאס איז גיווארין א גרויס גילייף אין איך בין אויך גיווען גראד אויף דעם בוטרק בין איך גילאפין זעהין האב איך גיזעהין אז דער ישראל מנשה פינקל שטיין איז טויט וויא אללע טויטע איך האב ניזעהין תיכף וויא דער שאס איז גיווען אונ האב דער קענט אויף דעם פנים אז דאס איז דער ישראל מנשה פינקל שטיין דאס פנים איז גיוועזין גאנץ דיא קויל האט אים גיטראפין אין א זייט אונ דיא פראטעסטאנטען האבען אים גינומין און האבין אים באהאלטין כ"ז העיד לפנינו ר' דוד בן יצחק הלוי בתו"ע כתורה וכהלכה ומה ששמענו כתבנו וחתמנו היום י"א אדר שני תרחי"ת לפ"ק פ"ק צפת תוב"ב נאו' הק' ישכר בער הלוי ונאו' שלו' צבי במ' חיים ונאו' לוי יצחק בר' דוב הכהן עכ"ל הגב"ע: וזה מקצת לשון השאלה באתי לספר המעשה אשר כעת אירע שבא איש אחד בליעל גלוח זקן ואמר שהוא ישראל מנשה ח"ר משה חלפן וכל האנשים שהיו שם שהכירו את ישראל מנשה בטוב כולם אומרים שלא זה הוא ולא תמונת ישראל מנשה רק שאיש הלזה אמר סימנים ואבאר הסימנים בדרך כלל היינו שהוא זוכר אביו ואמו מאדעס ואחיו ואחיותיו ומה שמם גם אומר סיפורי מעשיות מהשידוך בעת התקשרות עם ר' משה חלפן גם אומר סימנים מקעשנוב וסיפורי מעשיות הנעשים עמו פה גם אומר סיפורי מעשיות אשר בעבר הנהר נעשה עמו בעת אשר בא לעבר הב' ביום זה באתי הנה לחקור אחר כל הדברים שהוא אומר אם אמת הם אי אפשר לחקור רק בכמה דברים הוא אמת ובכמה דברים היא מכחשת אותו ואבי' מכחש אותה עכ"ל השאלה במקצת:

תשובה הנה מתחלה נברר דין ע"א שנאמן בעדות אשה הנה נאמרו ונשנו בה ג' טעמים התוס' [יבמות פ"ח א' ד"ה מתוך] ורוב שיטת הראשונים ז"ל ס"ל שהוא רק מדרבנן מתקנת עגונה ולפי משמעות דברי הרמב"ם ז"ל [בסוף הל' גירושין] שהוא מדאורייתא וגדולי הראשונים הרבה עמדו בשיטתו כמבואר בנ"י ובהה"מ אולם טעמם משום שבדברים האלו לא הוצרכה התורה להעדאת עדים רק לידע בירור הדבר לאמתו וכיון שדעת הב"ד סמכה אדבר שהיא אמת אפילו שאינו בתורת עדות מדאורייתא מ"מ הב"ד סומכין אאומד דעתם שהדבר אמת שזה מת ואשתו מותרת אבל לא מטעם עדות כלל ושורש הדבר מטעם דמלתא דעביד' לגלויי לא משקרי ובאמת בתשב"ץ [ח"א סי' פ"ב] מבואר דגם בד"מ ע"א נאמן במלתא דעל"ג ורק באשה מקילין אפי' עד מפי עד יעו"ש ועוד יש סוברים דטעם ע"א מה"ת משום גזה"כ דלענין ממון אינו קם אבל קם להשיא אשה ויעוין פ"י דהטעם הוא משום דאשה דייקא יעו"ש. והנה זאת ידוע לכל יודעי דת תוה"ק דמשפט אחד כתוב בעדות וכל עניני עדות שצריכים לשני עדים עפ"י חוקות התורה שוה ממש ד"מ לד"נ רק בבדיקות ריבה הכתוב בד"נ אבל בכל שאר הדברים כולם שוים אך בדבר שסגי מה"ת בע"א אין שייך בו חוקי ודיני הנאמרים בעדות כמבואר בראשונים ואחרונים יעויין בח"ד [סי' קפ"ה] והנה עדות המכחישים זא"ז בחקירות כגון שזה אמר לוה בניסן וא' אמר לוה באייר אם תובע שני מנים גובה הכל ואם אינו תובע שני המנים עכ"פ העדים אינם פסולים כיון שלא הוכחשו רק מפי הבעלים אבל יוכל להיות שלוה בניסן וגם באייר ומש"ה העדים כשרים לעדות אחרת אבל באם יש הכחשה ביניהם בענין שמתוך עדותם הכחשה גמורה אפילו אינו אומר לא לוה שפיר הוי הכחשה והעדים פסולים לעדות אחרת כמבואר ברמב"ם ז"ל בהל' עדות פ"ג וז"ל וכן אם אמר האחד חבית של יין הלוהו והב' אומר של שמן היתה עדותן בטילה שהרי הוכחשו בדרישה וכן מבואר בהדיא בסוגי' דמיפך והזמה דכה"ג הוי הכחשה גמורה והעדים פסולים להצטרף יחד אך כ"ז באם הכחשה בגוף הדבר אבל אם ההכחשה הוא במנה שחור ולבן מבואר הפלוגתא בגמ' [סנהדרין ל' ב'] ואנן קיי"ל דלא מקרי הכחשה והנה בעדות אשה אם מכחישין עצמן כעין מנה שחור ולבן לא הוי הכחשה אבל אם מכחישין בגוף הדבר היא מחלוקת בין האחרונים ז"ל כידוע עיין בנ"ב [סי' מ"א] ובתשו' ב"ח [סי' צ"ד] אך כ"ז הוא באותו עדות אשה דסגי ע"א או מטעם דייקא או מטעם על"ג באופן אם אפילו שני עדים מכחישין זא"ז בחקירות כגון ע"א אומר מת בניסן וא' אומר באייר וכמה האחרונים העומדים בשיטת הב"ח ז"ל ס"ל דהעדים נאמנים דנהי שאחד מהם פסול מ"מ נשאר אחד מהם כשר ומש"ה תנשא האשה ויש חולקין עליהם דגם בעדות האשה אמרינן בהדי סהדי שקרי למה לן ואין בעדותן ממש ואסורה האשה ולקמן יתבאר אי"ה טעם הדבר אבל באופן וענין דאין ע"א נאמן כגון במלחמה למאן דס"ל כן או בקטטה וכיוצא במקום דאין ע"א נאמן וצריך שני עדים כשרים כגון דליכא על"ג או ליכא דייקא לכל מר כדאית לי' בכה"ג אוקמא אדאורייתא ובעי ב' עדים כשרים ועדים המכחישים זא"ז בחקירות פסולים לכ"ע לא כמו שכתב החכם השואל וזה ברור לפענ"ד:

ואחר הוצעת הקדמות האמתים מפי ספרים נבוא לבאר איך הוציאו כ"א שיטתו מהש"ס הנה מאן דס"ל [דנאמנות ע"א] הוא מדרבנן סמך אמאי דאמר בריש פ' האשה רבה (פ"ח א') וז"ל היא גופא מנלן אר"ז מתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה הקלת עלי' בתחלתה לא ליחמר ולא ליקל משום עגונה אקילו בה רבנן עכל"ה אלמא דהוא רק תיקון חז"ל מתקנת עגונות והסוברים שהוא מה"ת הוא משום דהוי עבידא לגלוי' ומדעל"ג בכל מקום הוא מה"ת ומה שאמר ר' זירא לעיל באשה רבה משום חומר שהחמירו (הקילו) בסופו הוא לענין עד מפי עד והסוברים דמה"ת ע"א נאמן בתורת עדות הוא מספרא דאי' שם לא יקום ע"א לכל עון וגו' אבל קם הוא להשיא אשה בעדותה דברי ר' יודא זה תורף שיטות הטעמים בזה ומזה כפטיש יפוצץ טעמים ופלפול בראשונים ואחרונים אין חקר לתבונתם אשר הרבו לדבר בחכמה אך שורש הדברים באמרינו לאשר נצרך לענינו. והנה בגמ' [יבמות דף צ"ג ע"ב] מבעי' אי טעמא דע"א משום דעל"ג או משום דייקא וביבמה איפשטה האבעי' דע"א מהימן משמע דהטעם הוא משום דעל"ג ובע"א במלחמה מבעי' להש"ס ג"כ [שם קט"ו א'] אי טעמא משום על"ג או משום דייקא ולא איפשט במקומו ורק הרי"ף ז"ל כתבו שנפשט האבעי' מדגלת [קכ"א ע"א] ומע"א ביבמה וכן השיאו רוב המפרשי' דעת הרמב"ם לשיטת הרי"ף [עיין בפ' י"ג מה' גירושין הל' י"ט ובמפורשים שם] והנה בע"א בקטטה גם כן זה האיבעי' מ"ט דע"א מהימן אי מטעם על"ג או מטעם דייקא [שם דף קט"ז ע"ב] ולא איפשיטא ופסקו הרי"ף והרמב"ם [בפ' הנ"ל הל' א'] להחמיר וקשה מ"ש דלא פשטינן הכא ג"כ כמו גבי מלחמה ולזה המציא הרמב"ם ז"ל הטעם בקטטה משום שמא שוכרתו וזה פלא למאד דנהי דהיא חשודה למשקרת משום שפ"א הביאה עדים שקרים מ"מ כל ישראל לא הוחזקו וגם קשה למה לא מבואר בגמ' הטעם הזה ואדרבה בגמ' מסופק רק אם הטעם משום על"ג מהימנא וא"כ ממילא לפי שנפשט דע"א במלחמה מההוא דדגלת דטעמא דע"א משום דעל"ג ממילא בקטטה נאמן והטעם משום דשכרתו לא נזכר כלל בהש"ס דאל"כ מאי קמבעיא לי' הא אפי' אם טעמא משום על"ג נמי ניחוש ששוכרתו ויתר קושי' הנופלי' בזה. והנה ז"ל הש"ס (יבמות קי"ו א') ה"ד קטטה בינו לבינה א"ר יהודא א' שמואל באומרת לבעלה גרשיני כולהו נמי אומרות הכי אלא באומרת לבעלה גרשתני וליהמני מדר' המנונא דאר"ה האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין האשה מעיזה פני' בפני בעלה באומרת גרשתני בפני פ' ופ' ושאילנא ואמרו להד"מ מ"ט דקטטה אר"ח משום דמשקרא ר' שימי בר אשי אמר משום דאומרת בדדמי מאי בינייהו א"ב דארגיל איהו קטטה אבעי' להו ע"א בקטטה מהו מ"ט דע"א מהימן משום דמדעל"ג לא משקרי ה"נ לא משקר א"ד טעמא דע"א מהימן משום דהיא דייקא ומינסבה והכא כיון דאית לי' קטטה לא דייקא ומינסבא תיקו עכ"ל הש"ס. והקשו חדא דלמה לא אמר בגמ' הנ"מ באמרה קברתיו נאמנת למ"ד משום (דייקא) [דאומרת בדדמי] דהא אינה משקרת ובקברתיו לא שייך בדדמי דהא אינה משקרת אך למ"ד דמשקרת גם בקברתיו חיישינן שמשקרת וגם על הרמב"ם הקשו דלמה מחמיר כב' הטעמים דלפי' התו' למאן דס"ל הטעם דמשקרת לא חיישינן בארגיל איהו קטטה והרמב"ם לא מחלק כלל בזה והנה לפמ"ש בהקדמתי בהוצעת השיטות א"ש מאוד דהנה התוס' [שם ד"ה איכא בינייהו] הקשו למה פליגי כלל אי משקרת הלא חזינן דמשקרת דהא שקרה אצל בעלה לומר גרשתני ע"י פ' ופלוני ונמצא שקר ותירצו דהכא מפחדת לשקר פן יבוא בעלה ותתפס בשקרה משא"כ התם דלא עבידא מילתא להתברר שלא גירשה ומש"ה שיקרה אבל לומר שמת בעלה תירא לשקר דאם יבא בעל כדרך הנהוג תהי' אסורה זה תורף דבריהם והנה לפ"ז א"ש דבאמת זאת החששא דמשקרת לא חדש הוא לנו רק מבואר בש"ס כתובות (ל"ו ב') וזל"ה והיוצאת משום שם רע אין לה לא קנס ולא פיתוי כו' עד אלא דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעיתינהו באיסורא דכוותא הכא דאתו בי תרי ואמרו לדידהו אמר להו זייפו לי בשלמא התם שכיחי פריצי אלא הכא אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו ה"נ כיון דקמהדר אזיופא אימר זיופי זייף וכתב עכל"ה הרי דהחילוק דפריצי שכיחי ולכן חיישינן (למוציא ש"ר) עלי' שזינתה כיון שמהדרת לזנות אבל לחשוד העדים שיהי' מזייפי לא נחשדו ואוקמינהו אחזקתו חזקת כשרות אבל במש"ר דא"צ לחשוד שום אדם דהא ידעינן דפריצי שכיחי והיא כבר מוחזקת לזונה שפיר חיישינן וא"כ ה"נ כיון דאנן לא סמכינן אהעדאת העדות דהא מה"ת אין ע"א נאמן בדבר שבערוה ורק מחמת שחזק הדבר ונוטה שהאמת כן לא משקר בדבר שעביד לגלויי וא"כ המעשה מצד עצמו נראה אמת לא מטעם עדות וא"כ שפיר בכה"ג שהיא הוחזקה למשקרת חיישינן ששכרה לעד וא"כ לית לן דבר ברור לסמוך אהתירא די"ל דהפרוצה הזו שכרה לאיזה פרוץ שישקר בעדותו ואי דאוקמי לעד אחזקה מה לנו לחזקת העד הא אנו לא מתורת עדות מקבלין דבריו רק באם נראה הדבר שנוטה לאמת סומכין להתיר האשה והנה באם האשה חשודה למשקרת אין הדבר ברור לנו שמת ודלמא שכרה לאיזה חשוד להעיד ואי דנעמידנו אחזקתו להעיד זה ליתא דמאי מהני חזקת איש א' לדבר הזה שאנחנו מסופקים בהמעשה אם מת הבעל דהא לא מפי העד אנו חיים ורק אם מוחזק המעשה בעינינו לאמת וא"כ במקום שיש לחוש שהרשעה הזאת שכרתו וליכא בירור על המעשה אין סומכין להתיר וחזקת העד אינו מועיל כלל דלא עליו אנו דנין וזה ברור. [וע' לעיל סי' מ"א]: