שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 57

והנה לכאורה יש כאן מקום ספק מחמת שבטביעה לא מהני ט"ע במי שידע וראה הטביעה א"כ גם בטב"ע דכלים י"ל ג"כ דאומר בדדמי אם ראה או ידע הטביעה וא"כ בנ"ד י"ל כיון שיצא קול שנטבע הוי כמו ידע הטביעה ואומר בדדמי על הכרת הכלים וכן מצאתי בב"א [סי' י"ג] שמסופק בזה יעו"ש ואני אומר דאין לחוש לזה חדא דלא הוי ידע הטביעה רק באם הגידו לו בבירור נטבע הספינה וכמבואר במ"ב ובק"ע המובא בב"ש אבל בגווני דנ"ד שלא ידוע לשום אדם רק מחמת שהי' עת ריבוי המים ופ' נאבד הי' דנים שנטבע זה לא מיקרי ידע הטביעה לומר בדדמי וכ"נ להדי' מהח"מ בתשו' [סי' י"ז ס"ק נ"ה] שהקול יצא שנטבע פ' ואפ"ה תופס שם הח"מ דהוי כלא ראה הטביעה יעי"ש ותו דהלא מבואר בהדי' בתשו' מהרמ"פ מביאו ב"ש ז"ל בקו' עגונות [אות ש"ג] דבהיכר מלבושיו מהני אפי' בראה הטביעה יעי"ש לכן לפע"ד אתתא דא שריא:

וגם נשאל ממני עוד בהגב"ע וז"ל נידון עגונה א' מק' וואלבראם והמעשה הי' [מאשה] שנלקח בעלה לבעל מלחמה ועתה בא מכתב מסיוועסטאפעל שנהרג בעלה במלחמה וז"ל המכתב בפנינו עדי' מעידים ח"מ איך שאנחנו ידענו בבירור אשר ר' שמואל בן ר' זיסע בעלה של חנה בת לאה מוואלבראם שבק חי במלחמה אשר נהרג בסיוועסטאפיל א' ר"ח תמוז ביום א' ע"כ באנו עה"ח לתקנת עגונות מעידים אנחנו בבירור ובלא ספק אשר הנ"ל נהרג במלחמה ובכח להדיינים בק הנ"ל ליתן לה רשות להתחתן מאתנו חתומים נאו' חיים קלויז נאו' נטע רוח בערג ע"כ לשון המכתב אות באות והנה א' מהעדי' הוא ג"כ מוואלבראם אך מ"מ אין שם מי שמכיר חתימתו ועד השני אין יודעי' כלל מי הוא ע"כ:

נשאלתי עוד וז"ל עוד יש פה עגונה אחת אשר היא צועקת במר נפשה למצוא לה פתח תקוה והנה בעלה הרחיק נדוד ממנה זה לערך עשרים שנה וזה איזה שנים שנודע פה כי בעלה הי' בעל מלחמה במדינת רוסי' ושמו ר' חיים בן מענדיל וזה ימים לא כבירים אשר בא לכאן מכתב ממנו שהוא עומד בקשרי המלחמה בסיוועסטאפיל והנה בקיץ העבר בא לכאן (מסיוועסטאפיל) מכתב מסיוועסטאפיל מבע"מ אחד שהוא ג"כ מקהלתינו פה ושמו משה בן ר' צבי וכתב האיש משה לאביו ר' צבי הנ"ל שר' חיים הנ"ל נהרג במלחמה ואעתיק את לשונו פה (והכותב הי' ע"ה וכתב כמה טעותים) וז"ל באמצע המכתב ויסען זאלסט דיא מיין פאטר אז מיט מיר איז נאך ברוך ה' אשר לא הסיר את חסדו מאתי אונ ש"ב היקר מה"ו חיים טרייסטער איז צרורה בצרור החיים היינו (ספק) [צ"ל שבק] חיים לכל חי היינו מעהאט אים גיהרגת אונ איז גילעגין (בעמצת) [באמצע] השדה שני מישלעס (צ"ל מעל"ע) איידר מעהאט עם גיפונין נאר איך האב עם זיין רעכט אן גיטאן כפי כבודו פין זיין ערליך גייט עכ"ל באמצע המכתב אח"כ סיים את המכתב וחתם א"ע משה בן כה' צבי הירש שוב אחר החתימה נכתב עוד בזה"ל עוד שרייב איך דיר אז מיך האט גיקאסט זיין קבורה ב' רוביל וחצי בכן אזוי וויא מען שרייבט עם איין אגרת אז ער דארף אפ נעמין ירושה בכן אויב זייא ווילען לאזין זייא מיר אפ שיקן דאם מעות אינ אויב ניט לאז זיין מיין מצוה עכ"ל וע"ז לא חתם א"ע עוד עכ"ל הגב"ע השנית:

והנה מכותלי מכתב זה [הראשון] נראה שהם בורים אך עכ"פ העידו בבירור שמעידים בלא ספק שמת במלחמה ובשני עדים ל"ח בדדמי לרוב הפוסקים ובכה"ג שאמרו בפירוש בלא ספק כוונתם להוציא מידי בדדמי דבזה אפילו להרי"ף ז"ל נאמן א"כ בודאי שריא האשה למתנסבא (דקום) [דקיום] לא צריכי במקום עיגון ומה שחשש מעכ"ת שמא כתבו מחמת קול שיצא שפ' נהרג לא ידעתי מי הביאו לנו לחשוש כזה שיצא קול קודם ומכח זה אומרים העדים בדדמי אדרבה לא יצא קול כלל ורק שהם (נדמו) [ידעי] בבירור עפ"י ראייתם שמת והמה הגידו להעד כראוי ולכן כתב הוא הראפורט שמת ומה"ת לחוש כי אם באנו לחשוש כאלה לא נתיר שום עגונה רק בדו"ח כד"נ ולא כן הורינו רבותינו ונהי שבתחלת העדות מחמירים לחד לישנא בבכורות [דף מ"ו ע"ב] אך לא לחשוש חששות ולפסול שני עדים שמעידים בבירור שפ' שבק חיים בלא ספק ולכן אשה זו מותרת: אך [בשאלה] השלישי' שלא הי' רק עדות ע"א וידעינן שלא זה חתימתו רק איש אחר כתב בשמו א"כ אין כאן קיום ויפה כתב מעכ"ת דלא מהני הא חדא ועוד דהלא אין כאן עדות רק ממי שכתב המכתב והוא לא ידע ממיתת פ' והוי זה הכותב כמו שכתב שמעתי מפ' שמת פ' ובזה לא מהני אם כותב שלא כדרך העדאת עדות ורק כותב למזכרי' וכמו שמבואר בב"ש ז"ל [סי' י"ז ס"ק כ"ז] וא"כ זה הכותב לא כתב בלשון עדות רק מעשה פקודת המצוה ואין בו כלל דין שטר והעדאת עדות בודאי לא מהני לפ"ד הב"ש ז"ל אולם באמת לפי מה דמבואר בהגמ"ר בפ' בתרא דיבמות דלמ"ד משיאין מפי כתב אפילו שלא הוי העדאת עדות ולא כתיב ג"כ משיאין יעו"ש בהדי' ולכן י"ל לפי מה דפסק הרי"ף וכל הראשונים כמ"ד משיאין מפי כתב בודאי בכה"ג דנ"ד נמי מותרת ויעוין בהג"א בגיטין [א"ה לדעתי היא הגהת אלפסי היא לשון ריא"ז בפ' ב' דגיטין בשם ר' שמחה בסוגי' דעדים שא"י לחתום] דמחשיב בחותם ע"י אחר לחתימה ממש א"כ הי' מקום להקל ובפרט דתמי' לי' טובח דלמ"ד בשמע בת קול פלוני מת מתירים אשתו והיא מימרא ביבמות [קכ"ב א'] בלא חולק והר"מ ז"ל השמיטה מפני שאין אנו בקיאין בבבואה דבבואה כמבואר בב"ש ז"ל [סי' הנ"ל ס"ק כ"ו] דודאי אין בידינו לחלוק על מימרא מפורשת בלא חולק וא"כ כיון דבב"ק משיאין למה לא נשיא במצא כתוב ואפי' בלא חתימה ואפי' עפ"ע דמ"ש והגם דאיכא ברייתא בירושלמי דאין משיאין ע"פ כתב ואין לומר דהברייתא מתניא קודם שהי' משיאין ע"פ עדות [עד מפי עד כפי] אשר עלה ע"ד הגאון בספרו עצי (אלמוגים) [ארזים ברסקל"ד] דזה ליתא דבהדיא מבואר שם בברייתא ואם אמרו שמענו ושכחנו מותרת הרי דהברייתא נשנית בתר שהי' משיאים ע"פ עמפ"ע וא"כ הרי ברייתא מפורשת דאין משיאים אפילו לבתר התקנה דעמפ"ע אין זו קושיא דדלמא ס"ל להברייתא וגם להך מ"ד בירושלמי ס"ל דאין משיאין בב"ק אך בגמ' דילן דפסקינן דמשיאין עפ"י ב"ק למה יגרע כתב מב"ק ששמענו ולא ראינו שום אדם ולא שייך לומר מפיהם ולא מפי כתבם כיון דל"צ רק ידיעת האמת וכמ"ש הרמב"ם ז"ל [בסוף הל' גירושין] דא"צ עדות רק אומדנא דמוכח ומש"ה משיאין עפ"י ב"ק דמה לנו לחוש כמבואר בגמ' שם כמ"כ בכתב ממאן דהו למאן ניחוש ואם לחוש לכותים הלא לא שכיחי עכו"ם שיכתבו בכתב ישראל ואם באנו לחוש למומרים א"כ [גם] האשה הראשונה בהחשש הנ"ל ולכן באמת צריך לעיין בדבר אם מצוי בחיל רוסיא ובמקומות הנ"ל מומרים יודעים לכתוב ועיקר תלוי במצוי כי אין לחוש לדבר שאינו מצוי וכמ"ש כ"ז לענין קיום וא"כ לפענ"ד הי' מקום להקל להתיר גם השלישית אך מי אנכי לבא להתיר אחר הב"ש ז"ל שהחליט לאיסור ודברי בטלין נגדו אך הנשים הראשונים מותרות:

ובעניני הנקודות האדומות שבריאה באמת הנקודות האדומות המנויות מאז וראיתי הרבה שבודקים רק בראות העין ומשמוש מעט סמוך להנקודות בנחת ואז לפעמים יוצא דם ומטריפים ואם לאו בודקין בפושרין ומכשירין כן המנהג מעולם במדינתינו אולם כנראה שאותן הנקבים שבנ"ד משונים המה והמה כעין קליפות ונתק על הריאה ואלו צריך לקלוף ולבדוק אחר הקליפה אם בשר הריאה שלם ויפה כמבואר בש"ח ז"ל ועפ"ז התחכמו השו"ב אשר בגלילותיכם להניח הריאה בפושרין ולא לקלוף תיכף ולבדוק כי לאחר הקילוף והבדיקה יצא דם ובאמת לא שפיר עבדי דלא שמעינן בדיקה כזה ואין בידינו הרפות לחדש דבר להקל ח"ו ובפרט שאין אנחנו בקיאין בהפושרין י"ב שעות ולכן טוב להחמיר ויבא ברכת טוב: סימן מ עוד בענין הנ"ל

מכתבו הגיעני ואשר כתב מר לצרף רוב ישראל כשרים לכן גם ששם מצוי רוב פסולין בחיל מ"מ רוב ישראל כשרים יעויין בדברי השמ"ח סי' ס"ג שהאריך בזה דאנן לא אזלינן רק בתר המקום שנמצא הדבר או שיצא משם ולא מצרפי רובא דעלמא וראי' לדבריו נ"ל מירושלמי ר"ה פ"ב וז"ל אילו שנים שיצאו מעיר אחת שרובה עכו"ם כגון הדא סוסיתא אחד הכל מכירין אותו שהוא ישראל ואחד אין אדם מכירו חבירו מכירו חבירו מהו שיעשה כא' מן השוק להעיד עליו אם אומר את כן לא נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד והכא נמצא כל העדות מתקיימת בע"א עכ"ל. הנה מדתפס בלשונו המקום שיצא משם שנים ופי' המפרש דעיר הזאת רובא עכו"ם משמע דבשאר א"י סתם לא חיישינן לעכו"ם וכמבואר ברמב"ם ז"ל הא"ב דבא"י מוחזק ברוב ישראל וכ"כ התו' בהחול [מ"ז א' ד"ה במוחזק] מהא דפסחים [דף ג'] מטעם אחר משום שמוחזק לפנינו ואפ"ה אם העיר הי' רוב עכו"ם לא (מצרכי) [מצרפי] רובא דא"י והוא כדברי השמ"ח הנ"ל וזה פשוט למאד להלכה וא"כ כיון דרוב מצויין שם פסולים בודאי אין לסמוך על רובא דעלמא דרוב ישראל כשרים אולם עכ"ז נלע"ד להתיר האשה הזאת דהנה מעכ"ת הקשה על דברי הח"מ [בתשובתו שבסי' י"ז ס"ק כ"א] דמ"ש דלא חיישינן לצרה ומ"ש דחשש לפסולים אם המה שכיחים הא משיאין עפ"י ב"ק וכמ"ש הח"מ גופא [שם] דמה"ט א"צ קיום דמשיאין עפ"י ב"ק אך באמת דברי הח"מ נכונים עפ"י פסק הש"ע שפסק [שם סעי' י'] באם אחד עומד בשדה ואומר פב"פ מת אין משיאין אשתו משמע הטעם דס"ל דצריך לראות בבואה דבבואה ואין אנו בקיאים בזה ולקמן בסעיף כ"ג מביא בש"ע וז"ל ראו א' עומד מרחוק ואמר שהוא פב"פ או פלוני ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי מת הוא והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו הרי אלו משיאין את אשתו עכ"ל אלמא דל"ח כלל והב"ש ז"ל [שם ס"ק כ"ו] מחלק דשם נמצא עכ"פ גוף אדם ושוב הקשה [בסעי' כ"ג ס"ק ס"ו] ע"ז מסי' קמ"א דנמצא גוף אחר ואפ"ה צריך בבואה דבבואה לי"א ולמה סתם כאן בש"ע דל"צ בבואה דבבואה והאחרונים האריכו הרבה בזה והנלע"ד הוא כך דבשעת הסכנה ל"ח כלל רק מחזקינן הדבר כמו שהוא וא"כ באמר אני פב"פ לא חיישינן כלל ותלינן דהוא הוא זה שאמר אפילו דלא מכירין לו דבשעת הסכנה א"צ להכיר אבל בעומד ואומר פ' ב"פ מת אין משיאין על פיו דנהי דל"ח למשקר מ"מ הא לא ידעינן מי האומר ואי דמסתמא הוא אדם זה ליתא דהא שכיחי שמה אחרים זולת ב"א ואיך שייך לומר כלל דסומכין בשעת הסכנה על מי נסמוך כיון שאין כאן אפילו התחלת העדות דהא בעינן עכ"פ עדות ואותן זולת ב"א אינם בני עדות כלל ומה"ת נסמוך אקול כזו הואיל ושכיחי שמה מש"ה בכה"ג צריך דוקא בבואה דבבואה ואין אנו בקיאי' מש"ה החמיר הש"ע בזה אומר בשדה למרחוק פב"פ מת דאין כאן התחלת העדות אבל באמר אני פב"פ לא חיישי' אפי' בדבר המצוי ולומר דהקול משקר דבשעת הסכנה ל"ח למשקר וכותבין אעפ"י שאין מכירין אבל באומר בתו"ע א"כ נהי דל"ח בשעת הסכנה מ"מ אין כאן עדות כלל וז"ב אבל לצרה ל"ח בשעת הסכנה משום דלא שכיחא ל"ח בשעת הסכנה. ועפ"י דברינו אלה נכון וישר מאד דברי הט"ז ז"ל שכתב בסי' י"ז ס"ק ה' וז"ל ונ"ל דקושי' של הריב"ש אינו קו' כלל דהא אי' בי"ד דכל שאין העכו"ם נהנה בחליפיו ל"ח שמא החליף כשר בטריפות כמ"ש שם סי' קי"ח ה"נ לא חיישינן שמא יעשה העכו"ם דבר זה כיון שאין לו הנאה מזה ולא פריך בגמ' אלא ממי שדרכו לקלקל בכוונה דהיינו שד וצרה עכ"ל והקשה הב"ש ז"ל [שם בס"ק ל"ח] נהי דלא משקר עכ"פ אין כאן עדות אם הקול הוא מנכרי ולכאורה הוא תמי' רבה דא"כ נאמין בכל פעם לנכרי משום דלא מכשיל בחנם א"ו הטעם דמ"מ אין עדות לעכו"ם וא"כ בב"ק נמי ניחוש לנכרי ונהי דאינו מכשיל בחנם מ"מ אין כאן עדות אולם לדברינו א"ש דהא באמת אם העכו"ם בפנינו מעיד שפיר נהי דאמרינן הנכרי אינו מכשיל בחנם מ"מ הא עכו"ם בפנינו ואין עדות לעכו"ם יהי' מה שיהי' אך באם אין אנו יודעי' שהוא העכו"ם רק דבאת לחשוש שמא הוא עכו"ם וא"כ הוא מכוין להכשיל לישראל הא אין העכו"ם עושה זאת א"כ מסתמא לא תלינן בעכו"ם דלמ"ל להעכו"ם לומר כן וא"ת שבודאי מת ודעתו לספר א"כ יש הוכחה שהעכו"ם אומר אמת ובכה"ג מהימן אפי' שלא ל"ת כמבואר במ"ב [סי' ס"ח] ומרמ"מ ולא שייך לומר אין עדות לעכו"ם כדברי הב"ש דמאן מכריח לן שהוא עכו"ם אדרבה מסתמא אין העכו"ם מכשיל לישראל וא"כ הקול הוא של ישראל וז"ב ודברי הש"ע נכונים בטעמם דבסעיף יו"ד באומר פב"פ שפיר חיישינן כיון שאין התחלת העדות וכנ"ל הגם שהנ"י והריטב"א מכשירים גם בכה"ג לא רצה רבינו הב"י בש"ע לסמוך להקל בזה אבל באמר אני פב"פ שפיר כיון שאמר אני פב"פ ל"ח למשקר וכנ"ל אך כ"ז בעגונה שגם בעד (כשר) [אחד] (אפקינהו) מקילינן בכה"ג אבל (בה"ג) [בהלכות גיטין] הביא גם הדיעה השני' שמחמירין לגבי גט ושפיר מתיישב הפסקי הש"ע. ולפ"ד לק"מ מה שהקשה מעכ"ת על הח"מ כי לפי הנראה הח"מ חשש שמא המה החתומים פסולים לזה אמר דא"צ לחוש לזה דלא שכיחי פסולים אבל אם מצויים פסולים היודעים לכתוב א"כ כיון שאין מכירים מי המה החתומים שפיר אין לנו עדות ובכה"ג גם בב"ק חוששין לפי פסק הש"ע וז"ב וא"כ כמ"כ בנ"ד שהחתום ידוע שהוא מק' וואלבראם [אף] שאין מכירין חתימתו בכה"ג בשעת הסכנה ל"ח שזייפו חתימתו וכאשר כתב הח"מ ז"ל גופו ולכן לענ"ד האשה זו מותרת אך לכאורה כיון שאין נשאר רק ע"א צריך לומר במלחמה קברתיו אך כבר הכרחתי במכתבי הקדום דמה שכפלו דבריהם שמת בבירור בלא פקפוק היינו כקברתיו כמבואר בפוסקי' א"כ אתתא דא שריא ומה שנתקשה למעכ"ת בדברי מ"ש אודות הקול הנה כוונתי בפשוט שי"ל שמכתבם הי' קודם שיצא הקול בכאן ורק מעכ"ת בא למיחש שמא גם התם יצא הקול לזה כתבתי דל"ח אך באמת נ"ל אפי' יצא הקול קודם כיון שאמרו בבירור בלא פקפוק א"צ לחוש לקול שיצא:

ולכן לפע"ד אשה זו שריא לאנסובי אך ידעתי פחיתות ערכי ומיעוט ידיעתי וקוצר שכלי ועומק המושג וחומר איסור א"א לכן אני מבטל דעתי זולת אם יסכים עמי איזה גדול הדור באמת לא המכונה כנהוג בעוה"ר וגם מעכ"ת יסכים לדברינו אלה אזי גם אנכי נמנה במצוה זו וה' הטוב יצילני מכל מכשול למען שמו הגדול ית' וית': ע"כ סימן מא

שאלה ע"ד האשה העלובה מוכ"ז אשר הי' גביית עדות מב"ד דעיר טעשין שעד אחד העיד בפניהם שר' אברהם קארץ מאנטל חותם שטעכיר מגלאגוב אמר לו שילך עמי לרחוץ בנהר והשיב לו שילך הוא מקודם והוא יבוא אחריו וכן הי' שר' אברהם מגלאגוב הלך לרחוץ והעד הנ"ל הלך אחריו לנהר ובבואו שמה ראה את ר' אברהם מגלאגוב והכירו היטב שזה הוא והי' אצל קבורתו. את"ד הגב"ע מטעשין ונתקיימו החתימות מהרב המו"צ דביליטץ אך גם חתימתו א"א כעת לקיים. ושוב בק' רישא העיד ע"א איך שראה בטעשין בקיץ העבר רוחץ בנהר איש הניכר לו שהוא חותם שטעכר מגלאגוב גיסו של הנגיד ר' מאיר בונם פרייליך שמו לא נודע לו אך הכירו היטב וראהו כמה פעמים ותיכף בבוא העד הזה מהנהר לבית אכסניא שמע קול שנטבע יהודי והלך תיכף לנהר והכירו תיכף בהוציאו מן המים וראה שדאקטורים יגעו להצילו והקיזו לו אונ עהר איז שוין טויט גיוועזין זה תורף דברי העדות דק' רישא שהעיד בפני הבד"צ דשם וחתימתו יוכל להתקיים:

תשובה והנה בזה העדות נראה דאשה זו מותרת כי אף שלא הגידו שם אביו הלא העד דטעשין אמר שם הלועז שלו ושם אומנתו בודאי דמהני וכן העד דק' רישא אמר שם עירו ואומנתו ושם גיסו ואם לא נאבד איש שהי' גיסו של הנגיד רמ"ב הנ"ל בודאי הוי כשמו ושם אביו ועירו ודבר זה מבואר להקל בש"ע וקונט' העגונות אולם יש תיוהא על עדות דק' רישא שלא הזכיר קבורתו וגם אולי דמי מה שראהו רוחץ בנהר ושמע קול שיהודי נטבע דהוי כידע הטביעה דלא מהני רק סימנים לשיטת הראשונים ז"ל ומביאם מהר"ם ז"ל בש"ע סי' י"ז [סעי' כ"ח] וגם על העדות דטעשין יש תיוהא הואיל ולא נתקיים חתימת הב"ד וגם כי מה שידע שהלך לרחוץ הוי כידע הטביעה. והנה לענין קיום בשעת העיגון פסקו הח"מ [שם ס"ק כ"א בתשובותיו] ומביאו גם הב"ש [שם ס"ק כ"ט] דכשר גם בלא קיום ולפע"ד שכן המנהג. והנה א"כ לפי"ז יש שני עדים ובשני עדים לא חיישי' בדדמי בודאי דנאמנים אפי' שראו הטביעה ולא נמצא חולק בזה רק הרי"ף ז"ל ובאמת הרי"ף ז"ל אינו מחלק בין ראה הטביעה רק בין קברתיו ובכאן שעכ"פ אחד העיד קברתיו שוב נאמן העד ולכן אתתא דא שריא. אך מחמת כי לפי שמדינה זאת שהגב"ע משם לפי הנשמע אינם מתנהגים בדת הקדושה ומי יודע אם העד אינו מפסולי העדות לעדות אשה לזה ראיתי אל לבי לברר הדבר עפ"י הלכה אם תסגי בעדות דק' רשא לחודי':

הנה ז"ל הש"ס יבמות דף קט"ו ע"א אבעי' להו עד אחד במלחמה מהו טעמא דע"א מהימן משום דמלתא דעבידא לגלויי הוא לא משקרא ה"נ לא משקר או דלמא טעמא דע"א משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא לא דייקא ומינסבא דאמרה בדדמי כו' ת"ש מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באי' עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וטבעה והשיא רבי נשותיהן עפ"י נשים והא מים כמלחמה דמי ונשים אפי' מאה כע"א דמי' וקתני השיא ותסברא מים שאין להם סוף נינהו ומשאל"ס אשתו אסורה אלא היכי דמי דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימני' דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימני' עכל"ה. והרי"ף ז"ל כתב דאיפשט בעיין מהך דדגלת יעיי"ש והרא"ש כתב וז"ל ומיהו כיון דאמרי' לקמן בפרקי' [דף קכ"א א'] ההוא גברא דטבע בדגלת ואסקוה אגשרא דשביסתנא ואסבה רבא לדביתהו אפומא דשושביני' לבתר חמשה יומין שמעי' דע"א במים שאין להם סוף נאמן ודוקא היכי דקאמר אסקוה לקמן וחזיתי' לאלתר ואשתמודע לי דאיהו פלוני דטבע בדגלת ואסקוה אגשרא וכדאסיקנא בהך עובדא דשני ת"ח וה"ה לע"א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו ואי לא קמסהדי הכי אפי' תרי סהדי לא סמכי' עלייהו וכ"ש ע"א או אשה דחיישי' דלמא אאומדן דעתן קא מסהדי וכן הלכת' ומ"ש רי"ף ז"ל דתרי סהדי מסהדי באומדנא לא משמע כן בגמ' מדקאמר והא מים כמלחמה דמו ומאה נשים כע"א דמו משמע אי הוה כשני עדים לא אמרי' בדדמי וכן מסתברא דבתר סהדותא בתרי סהדי לא דייקינן עכ"ל והנה בדברי הרי"ף ז"ל רבו הפירושים האיך מפרש האבעי' בגמ' והלח"מ [בהל' גירושין הל' י"ט] תופס לעיקר הפי' דהאבעי' הי' בקברתיו אי חיישי' למשקר ופשיט לי' מב' ת"ח דבמלתא דעבידא לגלויי לא משקר ודחי הגמ' דלמא דאמרי סימני' והיינו סימני' מובהקים ממש כמו באבידה וכמו שמפורש ברמב"ן ז"ל במלחמות. אך התוס' שם [ע"ב] בד"ה וקאמרי סימני' כ' וז"ל אי נמי מהני עפ"י טביעות עינא עכ"ל א"כ הרי שלא הי' רק סימני' אמצעים וטביעת עין וקשה דמאי מהני דלמא משקר העד כמו דמבעי' לן ודחקו ליישב דבריהם יעוין בלח"מ [ובב"ש ס"ק קמ"ג] והרא"ש ז"ל מחלק בין ראו הטביעה כנ"ל והרמב"ם ז"ל כתב דבקברתיו נאמן ע"א במלחמה אלמא דאיפשט אבעי' מהא דדגלת דע"א מהני במלתא דעל"ג וכ"כ בסוף הל' גירושין בהדי' והקשו עליו א"כ בקטטה דהוי נמי אבעי' בש"ס דז"ל הש"ס דף קי"ו ע"ב אבעי' להו עד אחד בקטטה מהו מ"ט דע"א מהימן משום דמלת' דעל"ג לא משקרא ה"נ לא משקר או דלמא טעמא דע"א מהימן משום דהיא דייקא ומינסבא והכא כיון דאית לי' קטטה לא דייקא ומינסבא תיקו עכ"ל. ופסק הרמב"ם ז"ל [בפ' י"ג הל' א'] בקטטה דלא תנשא ואמאי הא משום עבל"ג לא משקר אפי' בקטטה ועוד הרשי עליו שנתן הטעם בקטטה דלא מהני משום שמא שכרה להעיד הקשו עליו דטעם זה ליתא כלל בש"ס וגם אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו לשקרנים ח"ו. והנלע"ד כך דהנה התוס' כתבו בדף צ"ג ע"ב ד"ה עד אחד וז"ל וא"ת מאי קמיבעי' להו הא ודאי טעמא דע"א משום דדייקא ומינסבא היא כדמוכח לעיל ואמר ר"י דמבעי' להו הא דסמכי' אדיוקא דידה משום דעבידא לגלויי הוא והאי דעבל"ג הוא עיקר הטעם ולהכי יש לסמוך אדיוקא זוטא כו' יעיי"ש ופירושם הוא דהאבעי' הוא אם נימא דמהימן העד מטעם מלדעבל"ג והגם דמדאוריית' לא מהימן ע"א אפי' במלדעבל"ג בדבר ערוה דילפי' מממון מ"מ בעגונה הקילו משום דדייקא דבזה יש סמך לחז"ל לעקור דבר מן התורה כמבואר בר"פ [הא"ר דף פ"ח ע"א] בתוס' [ד"ה מתוך] או דלמא ע"א אפי' במלתא דעבל"ג לא מהימן ועיקר הוא סברא דדייקא ואיפשטא האבעי' מהא דדגלת דהימני' רבא לע"א במים ש"מ דטעמא משום מלדעבל"ג מהימן העד וכנ"ל ולא שום דייקא לחודא. אך כ"ז לענין ע"א במלחמה נפשט האבעי' אבל לענין קטטה עדיין יש מקום לספק דנהי דאיפשט לן מהא דדגלת דע"א מהימן מטעם דעל"ג אבל זאת עכ"פ [מבואר] דצריך [גם] לטעם דדייקא כמו שמבואר בר"פ האשה רבה דע"י דייקא סמכו חז"ל אהא דעל"ג ורק דסגי בדיוקא זוטא כמבואר בתוס' [דצ"ג] הנ"ל או אפי' בלא שום דיוק רק דרך הנשים שמדייקין כמבואר בסוף הדיבור וא"כ יש הכא בקטטה מקום לספק דהנה אמרי' בש"ס כתובות דף ל"ו ע"ב וז"ל אמר רב פפא ש"מ האי שטרא ריעא לא מגבינן בי' ה"ד אילימא דנפק קלא עלי' דשטרא זייפא הוא דכוותה הכא דנפק עלה קלא דזנאי והא אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה אלא דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעתניהו באיסורא דכוותה הכא דאתי בי תרי ואמרי לדידהו אמר להו זייפו לי בשלמא התם שכיחי פרוצים אלא הכא אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו ה"נ כיון דקא מהדר אזיופא אימר זיופי זייף וכתב עכל"ה: