שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 50

תשובה הנה בדבר זה אם נצטרף סימנים אמצעים לכליו מבואר בכל התשובות של האחרונים. וגם הב"י ז"ל החמיר וחלקו עליו כל האחרונים. וכמעט כולם פסקו להקל. בפרט בדבר שלא שכיח שישאל כגווני דנ"ד. אך אשר לפענ"ד דבנ"ד לכ"ע אשה זו מותרת. לכן אבאר בקצרה מה שחנני השם. והנה בגוף הדין אי חיישינן לשאלה מבואר בתשובות גאונים בתראי בשם הגאון מג"ש זצ"ל אשר האריך דלא חיישינן לשאלה ועיין שם בדבריו וגם הש"ך ז"ל בח"מ דעתו לומר כן בסי' ס"ה והנה ידעתי מועט ערכי. ומי אנכי להזכיר שמות הגדולים הללו. ובוודאי אין בשים אחד מגדולי דורינו להכריע בזה נגד הגאונים הללו. כי הלא אתם המדע והתבונה ולכל אחד ראיות ברורות וחזקות. ובשביל מועט שכלינו אשר לא זכינו להבין עומק דבריהם. אין לסתרם ח"ו ורק לקבל באהבה דבריהם כמאמר חז"ל עשה אזנך כאפרכסת ואילו ואילו דא"ח. אך אעפ"כ לא אמנע מלהעיר דבר אשר לא ראיתי עדיין בשום אחד מהפוסקים. דהנה לפי מה דמבואר ביבמות דף [קט"ו ע"ב] פלוגתא אביי ורבא גבי תרי יצחק ר"ג דרבא ס"ל דלא חיישינן לתרי יצחק. ואמר מה"מ הני שטרא דנפקי במחוזא וכו' וכתבו התוס' ד"ה אותיות וז"ל [בדף קט"ז א'] ושוב פר"י דוודאי הקלף יכול לעכב שלא יפסיד חזקתו אעפ"י שדרכו להפקיד גבי' אבל החוב לא יוכל להוציא כ"ז שנוכל להסתפק דילמא הפקיד גבי' והיינו נמי דאמר בגט פשוט גבי שאני הכא דאחין משמטו מהדדי וכו' הרי דלענין איזה דבר אחר חוץ מגוף החפץ חיישינן לשאלה ורק דשם ס"ל לרבא דלא חיישינן משום דכאן נמצא וכאן הי' כמבואר ברמב"ן ז"ל [במלחמות שם וז"ל] אלא עיקר פירושו של שמועה כך עלה בידינו מדבר הלמד מענינו שיצחק ר"ג אחד הי' דר בקורטובא (דבר) [והוא בר] אחתי' דר' ביבי וכששלחו משם יצחק ר"ג הוי קאזיל מקורטובא לאספמיא. ודאי העידו שאותו היוצא מקורטובא מת לפניהם. וכשבא מעשה לפני חכמים אמר אביי כיון ששיירית מצויות חוששין שמא אותו שמת ממקום אחר שממנים בו ר"ג בא לקורטובא. וזה בר אחתי' דר' ביבי. וזה שהי' בן עיר הלך למקום אחר כשם שחוששין בגט במקום ששיירות מצויות. ורבא אמר כיון שהעדים מעידים שיצא מקורטובא וכאן הי' אדם אחד ששמו כן אומרים כאן נמצא וכאן הי' וכו'. ורבא אמר מנא אמינא לה משטרי דנאני בר חבי כיון דברשותו נמצאו [אמרינן ברשותו נמצאו] ושלו הי' ולא חיישינן לנפילה ע"כ. הרי דבמקום דלא אמרינן כאן נמצא חיישינן לנפילה. או שמא (מסתר) [מסר] לי' כדברי התוס' הנ"ל דלענין איזה דבר חוץ מגוף החפץ חיישינן לשאלה ולמסירה ולנפילה א"כ בנמצא אחד לפנינו ואנו מכירים אותו רק ע"י הבגדים למה לא ניחוש לשאלה. דכאן נמצא וודאי לא שייך כאן דלא ידעינן אי הי' במקום הזה מעולם ואין לומר דתלינן דהחפץ הזה לא הושאל מעולם. רק הוא של הבעלים שנאבד (ממנו) א"כ גם הכא שייך כאן נמצא היינו במקום שהי' לא יצא מרשותו מעולם דא"כ קשה היכא נוכל כלל לרבא [לומר] דחייש לשאלה [עיין יבמות ק"כ ב' ובנ"ב סי' נ"א] הא אמרינן לרבא דס"ל כאן נמצא ולא חיישינן לשאלה. ומה שכתוב הנודע ביהודא [במהר"ק סי' נ"א] שאלה שכיח טפי א"כ עכ"פ נשמע דגם באמת אף דסימנים דרבנן חיישינן לשאלה דהא לאביי בכל גוונא חיישינן לשאלה. ולמה נשווי פלוגתא בכדי כיון די"ל דגם רבא ס"ל כן. וכל כמה דלא מפרש בהדי' דפליג כמו שמבואר כלל זה בכל מקום דיכול להשוות האמוראים לא מפשינין מחלוקת בכדי. אך באמת נ"ל ברור דאין אנו צריכין לדוחק ולומר דלשאלה חיישינן טפי משמא מסר לו כמו שמבואר בח"מ [סקמ"ב] ובאסיפת זקנים בבא מציעא דשאלה לאו דווקא הה"ד מכירה וכו' רק דסברת כאן נמצא י"ל על ב' אופנים. א' במקום דאם נמצא במקום אחד אמרינן כאן נמצא במקום זה כאן הי' מקדם לא שבא מאיזה מקום אחר כיון שידעינן שהי' כאן במקום זה דבר כזה לא אמרינן שזה נאבד ודבר אחר כיוצא בו בא לכאן. וא"כ במת שע"כ בא מאיזה מקום לכאן לא שייך כאן נמצא כמבואר זה בש"ע סעיף י"ח בב"ש דבסתם בני אדם שנמצא לא אמרינן כאן נמצא אך יש עוד סברא דכאן נמצא זולת המקום כגון שנחלק רשות כמו בנמצא בה מומין בבית הבעל אמרינן כאן נמצא כאן הי'. ולא נחלק לומר דברשות אחר הי' המומין. ועפי"ז יש מקים לומר בנמצא לבוש בבגדיו. אמרינן ברשותו נמצאו ברשותו היו לא שהשאיל לו הבגדים. אך באמת לפעד"נ דכיון שזה המת אין לו כעת שום רשות וחזקה לא אמרינן בי' ברשותו נמצא ברשותו הי' דגם עתה אינם ברשותו כלל כיון שכבר מת אין לו רשות כלל. הן אמת דגם גבי יורשים אמרינן חזקה דכאן נמצא כגון שלקח אביו מקח ונמצא בו מום או לענין שטר. ולענין חזקת מרא קמא משום דרשות יורש ורשות אביו אחד הוא לענין זה אפילו למאן דס"ל רשות יורש כרשות לוקח דמי מ"מ לענין זה שפיר הוי ברשותו דרשות אביו ורשותו שם אחד הוא. לענין כאן נמצא דרק המות הפריד ביניהם. אבל הרשות לא נשתנה כגון בן חבי בר נאני שהוציא שטר לבן המקום שנכתב מ"מ אמרינן דשל אביו הוא ולא של אחר דברשותו נמצאו הגם שעתה אינם ברשותו מ"מ סברא לומר כאן נמצא אצל היורש כאן הי' היינו אצל אביו דרשות אחד הם. רק המות הפריד ביניהם לכן תלינן בו יותר מדנימא שחבי בר נאני אחר מסר לו השטר אבל בנמצא מת ואין מכירין מי הוא ומי המה יורשיו בודאי אין שייך לומר כאן נמצא דהא במקום וודאי אין לתלות לומר דבמקום זה נמצא ודאי כאן הי' דהא ע"כ בא מאיזה מקום וגם אין לומר ברשותו נמצא ברשותו הי' מעולם דהא כיון שמת אין לו רשות כלל ואין לומר דתלינן רשות היורשים שנמצאו דהא לא ידעינן מי המה דילמא הוא של היורשים של ראובן המשאיל או שראובן בעצמו חי כיון שאינו תחת רשות שום אדם עתה. ודבר זה מבואר מאוד גם חזקת מרא קמא לא שייך בזה דהא זה המת אין לו שום חזקה כלל גם ליורשים של המוכר אין שום חזקה דדילמא אביהם חי והרבה יש לפלפל בדברי נו"ב בכמה מקומות אולם מי יבא אחרי המלך ולא באתי להשיב על דבריו רק להערה בעלמא ולכן לא הבאתי דבריו והמעיין יבין. אך דלכאורה עדיין קשה מאי פריך הגמ' ביבמות [דק"כ ע"ב] אי חיישינן לשאלה כים וארנקי נמי (מ"ק) הא שם שפיר י"ל דאיכא חזקה שלא השאילו אלו הכלים רק מי שאבדם הם שלו. אך באמת ג"ז ל"ק דהא רש"י פירש בד"ה מצאו קשור וז"ל ניחוש אע"פ שהוא מכיר את הכיס יש לחוש שמא השאילו לאחר וקשר בו גט זה והחזירו לזה ושכח בו וקשה למה לא פירש כפשוטו דחיישינן ששאלו לאחר וזה השואל נתן בו גט ואבדו אך באמת הוכרח רש"י ז"ל לפרש כך דהנה הש"מ ב"מ הקשה דאם חיישינן לשאלה האיך מחזירין כל האבידות ניחוש דילמא השאיל מא' ואח"כ החזירם לו ומש"ה יודע הסימן או שמכרו ותירץ דא"כ מנא ידע זה שנאבד בשלמא גבי אוכף חיישינן שהשאיל אוכפו לאחר ותבעו ממנו והשיב השואל אבדתי אותו עם חמור ומש"ה יודע אבל מוכר או שואל מנא ידעי שנאבד אלו ת"ד וא"כ לפ"ז בגט לפי מה דמבואר בתוס' גיטין דלא חיישינן למשקר במזיד רק דלפי מה שנראה לו שהוא זה הגט לא שם על לבו שגם לאחר נאבד גט כזה ומש"ה אמר שזה הוא יע"ש בדבריהם [כ"ז ע"ב ד"ה מעולם] והנה לפ"ז מאי ניחוש הכא דילמא שאל החפיסה או הכיס לאחר א"כ מנא ידע שנאבד מזה השואל ואי שאמר לו שנאבד ממנו עם גט כזה א"כ כיון שנודע לו שיש גט כזה שוב לא ישקר לומר שמכירו דלמזיד לא חשדינן לי' למשקר. (הגם שבאמת אין מוכח שזה יגיד לו כל דבר שנאבד והרמב"ן ז"ל לא קאמר רק דבאוכף חיישינן שאמר לו אבל בגט י"ל איפכא דזה אמר לו רק שנאבד ממנו הארנקי אבל לא מהגט מש"ה משקר מ"מ קרוב הדבר דלא חיישינן לזה דאי אמר לו השואל שנאבד מסתמא אמר לו כל הענין האיך שנאבד ומה הי' בתוכו) [ועוד] י"ל דא"כ כיון שמכריזין סתם. גט נמצא מנא יודע זה שנאבד בכיס ואי דחבירו אמר לו א"כ הרי יודע שיש גט כזה שוב לא משקר ואי שלא אמר לו רק סתם שנאבד הכיס מנא ידע זה שקשור גט בכיס שנאבד מחבירו השואל (הגם שי"ל דע"כ (מאי) [לא] קאמר הש"מ שם רק דחיישינן שאמר לו שנאבד עם החמור אבל לחומרא ניחוש שלא אמר לו רק שנאבד החפיסה והארנקי מ"מ מסתמא דתלינן דאמר לו כל המעשה היאך שנאבד עם הגט) ולכן הוכרח רש"י לפרש שחבירו החזירו לו הכיס עם הגט ושכחו השואל וגם המשאיל לא ידע בו או שסבר שהוא שם בו את זה הגט שלו ומש"ה יודע לומר שנאבד עם הגט אבל באמת יוכל להיות שאינו (מסיר) [מכיר] כלל הגט וגט שלו אבד בלחודו בלא הכיס ודו"ק. וא"כ כיון (ששיירו) [דאיירי] הכל לענין החשש שהמשאיל [לא] אבדו ורק הגט הי' בו מעת שהי' ביד השואל א"כ לא שייך כלל כאן נמצא דאיירי שלא נאבד במקום שנמצא כמו שמפרש הרמב"ן ז"ל גופא וא"כ ליכא כאן נמצא לענין המקום ואין לומר דאוקמי שהי' מעולם ברשות מי שנאבד ולא שנחלק רשויות זה אינו באמת לעולם הי' ברשותו ורק שהשאילו לאיזה אדם באיזה כעם והניח בו גט והחזירו להמשאיל ובידאי לענין זה אין לומר סברת כאן נמצא ברשות שלו כאן הי' ומעולם לא השאילו לאדם הא בזה שהשאילו לא מרעינן רשותא דידי' כלל בוודאי אין לומר סברא זו דכאן נמצא וזה ברור למבין:

אך דזה קשה לסברת רש"י הנ"ל הא דומה ממש להך תרי יצחק ר"ג שמפרש הרמב"ן ז"ל דאיירי דאחד הי' בכאן יצחק ר"ג ורק אביי חשש שמא בא אחר לכאן לקורטובא והלך לאספמי' ומת ואותו שהי' מכבר בכאן הלך לעיר אחרת וחי שמה ורבא הביא ראי' מהני שטרי דנאני בר חבי דאמרינן כאן נמצא כמו כן גבי יצחק ר"ג לא חיישינן לאחר שבא לכאן וא"כ לפ"ז הכא דע"כ צריך לומר דהי' הגט אצלו ונאבד כמו שהסברתי לפירוש רש"י ז"ל וא"כ הוי לן למימר כאן נמצא ולא חיישינן לאחר שבא לידו כמו שלא חיישינן גבי חבי בר נאני אך באמת לק"מ כיון דכתבו התוס' (לקמן) [לעיל דף קט"ו ע"ב בד"ה והא חבי] הא דיליף איסור מממון היינו דיליף איסור דלא הוחזק מממון דהוחזק. והנה בכאן אליבא דרבא איירי בהוחזקו ושיירות מצויות א"כ למה מחזירין ניחוש לשאלה כיון דהוחזק ודו"ק בכל זה. עכ"פ יצא לנו מכל זה דגם אם סימנים דרבנן חיישינן לשאלה דהא לא פליג רבא רק (היינו) [היכא] דשייך כאן נמצא וכאן לא שייך וגם לשיטת הרז"ה והתוס' יבמות [קט"ו ע"ב ד"ה יצחק ועיין בתו' ב"מ דף י"ח ע"ב ד"ה נפק] שפירשו דפלוגתת אביי ורבא בהך דתרי יצחק הוא תלי' בפלוגתא דרבה ור"ז [בב"מ דף י"ח ובגיטין דף כ"ז] אי חיישינן בחדא לריעותא. הוחזק לחוד או אין שיירות מצויות לחוד ורבא כרבה ס"ל ומדמי רבא.. כמו דלא חיישינן בשטרי דנאני בר חבי גם שהוחזקו משום שעכ"פ אין שכיח שימסור לזה והוי כמו אין שיירות מצויות ומש"ה לא חיישינן בחדא לריעותא כמו כן בלא הוחזק לחודא ושיירות מצויות כמו גבי תרי יצחק לא חיישינן ויעויין פירוש זה בריטב"א לגיטין [דף כ"ז] שמפרש כל זה היטב כמו שכתבתי. והנה לדבריהם קשה למה חשש רבא לשאלה הא עכ"פ אינו שכיח והוי הוחזק לחוד דלא חיישינן לדידי' וצ"ל דשאלה שכיח טפי כמ"ש הנב"י ז"ל [הנ"ל] או שצ"ל ע"ד שכתבתי לעיל דבהוחזק לא ילפינן משטרי דחבי בר נאני (דממונא מאי') [דאי' מממונא] לא ילפינן וי"ל דגבי זה דהוא איסור א"א הוי שאלה שכיח עכ"פ ממילא מוכח דגם למ"ד סימנים דרבנן חיישינן לשאלה דמה"ת ישווי' פלוגתתא בכדי בין אביי ורבא ובפרט דחזינן דרבא לא התיר רק מהא דשטרי דנאני (וממון מאי') [ואי' מממון] לא יליף וע"כ לומר דחיישינן לשאלה ואין בידי לתרץ רק דנימא דבאמת לרבא בחדא לא חיישינן א"צ ראי' כלל דס"ל כמו רבה ורק דרצה להביא ראי' מאמוראי קדמאי כמו שכתבו התוס' שם וא"כ י"ל דלמסקנא דלמ"ד סימנים דרבנן א"צ לומר חיישינן לשאלה ממילא הוי שאלה כמו מסירה. ונפילה דלא חיישינן דהוי רק חד לריעותא והוי כמו אין שיירות מצויות דלא חיישינן לרבה דס"ל לרבא כוותי' והראי' מהך שטרי דנאני הוי רק לרווחא דמילתא אולם לפי שיטת הרמב"ן ז"ל לפענ"ד ליכא למימר רק דחיישינן לשאלה לכ"ע. אך באמת גם אם חיישינן לשאלה מ"מ בנ"ד איתחא דא שרי' דהנה נשובה ונחקורה בהך דינא דסימנין דלפי הנראה מדברי רש"י בסוגי' [דף ק"כ ע"א] ביבמות דמאן דס"ל סימנין דאורייתא דיליף לה משמלה ומ"ד דרבנן דלא דריש שמלה משמע דמסברא מבחוץ לולא הכתוב סימנים דרבנן רק מחמת הדרשה דקרא. והנה לכאורה קשה האיך יליף מזה הא באבידה דאין מוחזק בו שום אדם מה"ת לא נחזור בסימנים אבל בגט שצריך עדים דילפי דבר דבר מממון האיך מחזירין (בעדים) [בסימנים] והלא בפלני' דהאי סימנא (למה) כתבו התוס' בהדי' בחולין [צ"ו ד"ה פלני'] דלא מפקינן ממון והאיך נפקא א"א [מחזקתה ע"י סימנים] ובהדיא מבואר בריש גיטין דלענין לשמה הוי דבר שבערוה ממש הגם שראיתי בפירוש... שכתוב דגם בהוחזקו ושיירות מצויות לא הוי מדאורייתא [לחוש שמא מאחר נפל] לפענ"ד זה ליתא חדא דא"כ גם אם סימנין דרבנן אמאי לא מהדרינן וא"ל דבאבידה היא רק משום דניחא לי' הא באמת הגמ' [ב"מ כ"ז וכ"ח] מדחי הך טעמא וכמעט כל הסוגי' מוכיח דהוא דאורייתא (דא"כ) [דאל"כ] מאי מקשה מתני' דיבמות אהא דמצאו קשור וכן כתוב האו"ת [סי'] ס"ה דבהוחזקו ושיירות מצויות הוי החשש דאורייתא וא"כ למה נחזור בסימנין וא"ל כדברי הנ"ב ז"ל [בסי' נ"א] משום שטוען ברי הלוה להכי אין מוציאין ממון אבל היכי דליכא טענת ברי מפקינן ממון בסימנין דבאמת דבר זה ליתא דהדבר פשוט דלא ילפי אי סימנין דאורייתא רק משמלה והתם אין שום אחד מוחזק ומן הדין הוי למהדר. וכמו שמבואר בחידושי ר"נ בב"מ וא"כ בהוחזק א"א אמאי מהדרינן בסימנין (וכן) גבי גט ישרי לי' מרי' להגאון בעל נ"ב ז"ל שחידש הרבה סברות בזה במה"ק ותניינא ורצה לומר דהמוצא אבידה מקרי מוחזק [עיין מה"ק סי' ל"א] וזה וודאי ליתא כמש"כ הר"ן ז"ל בחידושי ב"מ והתוס' כתובות בסוגי' דתינוק שנמצא [בסוף פרק קמא] וסברא זו מובא כמעט בכל הפוסקים והאיך עלה על דעת קדשו לומר (דבעל) [דמוצא] אבידה הוי מקרי מוחזק וא"כ כיון דחזינן לא מקרי מוחזק קשה האיך נילף לשיטת רש"י ז"ל משמלה להתיר א"א ע"י סימנים. והנה הנ"ב ר"ל דגם ממון מוציאין אי ליכא טענת ברי נגדו והקצ"ח ז"ל סי' רנ"ט והנ"מ ז"ל [סי' רצ"ז] הוכיחו איפכא דאפי' בסימנים מובהקים אין מוציאין רק כשיש עדי פקדון ובאמת מה שרצה הקצ"ח ז"ל להוכיח מדברי התוס' דחולין ולפענ"ד דלא כמר ודלא כמר דבאמת בסי' מובהק מהני בממון דהנה לפמש"כ הא דפשיטא להתוס' דפלני' דהאי סימנא דאין מוציאין משום דכל הילפותא דשמלה הוא רק לענין דבר שאין שום אדם מוחזק בו אבל דבר שאדם מוחזק בו אין ראי' משמלה וי"ל דאין מוציאין ממון מחזקה בסימנים אבל בסי' מובהק דגם אם ס"ד מ"מ בסי' מובהק מהדרינן משום דסברא הוא דהוי כמו טב"ע ממילא נמי דמהני להוציא ממון אבל להרוג נפש וודאי דלא הורגין אפי' ע"י סי' מובהק דלא כהנ"ב וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות וז"ל [במל"ת מצוה ר"צ] ואמר שלא יוחתך גדר העונש אלא כשהי' עדים מעידים שהם ידעו בוודאי שזה עשה המעשה בלא ספק ובלא דמיון כלל וכו' והוא מפסוק ונקי וגו' הרי דלא נהרג בשביל שום אומדנא ברורה שבעולם כמו סימנים מובהקים אבל בממון גם דאין הולכין בממון אחר הרוב סי' מובהק אלים טפי כמבואר בסוגי' בוודאי מוציאים בו ממון. ולא קשה בזה קושית האחרונים על הש"ך ז"ל בסי' רצ"ז בזה ורק מה שצריך עיון בדבריו הארכתי בלמדי הסוגי' ואין כאן מקומו. היוצא לנו מזה דסימן לא ילפינן רק משמלה ומש"ה אין מוציאין ממון וקשה האיך נתיר ע"י א"א בשלמא גבי עידי מיתה שפיר י"ל כמו שכתב הרמב"ן ז"ל מביאו הריטב"א ריש גיטין דכיון דידעינן אמיתת הדבר לא צריך כלל שום דבר ומש"ה נאמן אפי' מסל"ת יע"ש בדבריו וא"כ י"ל כיון דעכ"פ משמלה ילפי' דכן הדבר נהי דאין מוציאין בזה ממון דבעינן עדות גמור להוציא ממון אבל עכ"פ נחלט הדבר בידינו שהוא זה ומש"ה האשה מותרת אבל קשה דא"כ למה נחזיר גט הא לענין גט בעינן שני עדות כמו. שאמרינן בריש גיטין שהבאתי לעיל אך נ"ל לומר דכיון דסימנין דאורייתא נהי שאין סומכין ע"ז בדבר שצריך עדות מ"מ עכ"פ לא הוחזקו מקרי דאינו שכיח שיתרמי עוד איש בסימנין כאלו וכיון דלא הוחזקו לרבה לא חיישינן שוב בחדא לריעותא וגם אפילו למ"ד דבעינן תרתי למעליותא מ"מ זה וודאי אינו רק מדרבנן כמבואר באו"ת סי' ס"ה וא"כ שוב מהני הסימנין:

(ועפ"ז לא קשה קושית הפ"י [ב"מ דכ"ז ד"ה איבע"ל] דהאיך ילפי (ממונא מאיסורא) [אי' מממונא] הא לעיל (בב"מ) אמרינן (ממונא מאיסורא) [אי' מממונא] לא יליף. דלפ"ד לק"מ דוודאי אי לא הוי ידעינן שמחזירין גט בחדא לטיבותא אין לילף מממון כמ"ש בש"ס לעיל אבל כיון דפשיט לי' שם דאפילו באיסורא מחזירין ע"י חד לטיבותא שוב ממילא אם סי' דאורייתא עכ"פ הוי לא הוחזקו וממילא מחזירין ומש"ה א"ש נמי מאי דקאמר [שם] (בב"מ) נ"מ לאהדורי גט ולא אמר נ"מ לענין אשה שנמצא בעלה מת. דז"א דהא (ממונא מאיסורא) [אי' מממונא] לא יליף. ולהכי אמר דנ"מ בגט דמוכח ממילא דהוי לא הוחזקו ושוב ממילא גם בא"א הדין כן):

אבל אם סימנין דרבנן וודאי מקרי הוחזקו דחיישינן לכמה ב"א בסי' כיוצא בזה. ונפלאתי על זקיני הח"צ ז"ל [בסי' קל"ד] שר"ל גם אם סד"ר מקרי לא הוחזק דא"כ איך יפרנס הסוגיא דאם סד"ר לא מהדרינן גם בסימנין. ואמאי לא הא לרבה מהדרינן בחדא לריעותא. וגם ראיותיו שם נפלאו ולא זכיתי להבינם. וגם בנ"ב ראיתי שבאיזה מקומות כתב כדברי הח"צ ז"ל אך תברי לגזזי וכתב בעצמו דזה מקרי הוחזק. כיון דשכיחי לאלפים ולרבבות ב"א בוודאי אם סד"ר מקרי הוחזק יעויין בדבריו [בסי' ל"ו] אך עכ"פ זה ברור דאם סימנין דאורייתא מקרי לא הוחזק. ועפ"ז נתיישב מה שקשה למאוד דלמה נאמן ע"א כגון צורבא מרבנן לומר שמכיר הגט הא אפי' צורבא מרבנן אינו נאמן בדבר שבערוה. אך לפי מה שכתבנו י"ל כיון דעכ"פ ידעינן שהוא כתב גט כזה וסימנא ג"כ אית לה בגווה. זה לא הוחזק מקרי די"ל דמי ששמו כשמו (י"ל) [יהי' לו] ג"כ זה הסי'. וא"כ הוא רק מדרבנן. ומש"ה נאמן ע"א אך באמת גם בזה צ"ע גם אם נימא דהוא דרבנן אם נאמן ע"א בדבר שבערוה בדרבנן. ומצאתי בבית מאיר שהעיר בזה. והנה לפי מה שכתוב בפ"י [קידושין דף ס"ג ע"ב] בסוגי' דהאומר קדשתי וא"י למי דהיכי דהספק בלא העד דנאמן אפי' בדבר שבערוה [א"ש]. אך זה תימא מאוד דא"כ למה לי קרא גבי סוטה ועד אין בה וא"ל דילפי מינה הא התם שאני דרגלים לדבר. יעויין בסוטה דף ג'. אולם מה שנ"ל דהואיל ונודע לנו שהוא כתב גט והוא אומר שאין לו שום ספק שזה הוא דנאמן דלא שייך כאן ענין עדות כלל. דאצלו אין שום ספק בדבר ואינו רק כמברר דבר. וסברא כזו ראיתי באחד מאחרונים לענין היתר שנפל ברוב איסור שנאמן ע"א דהוא אינו רק מברר דבר ויעויין בסי' קכ"ז בט"ז ז"ל. היוצא לנו מכל זה דטעמא הוא דסימנים מהני בגט משום דהוי לא הוחזקו. אך דקשה לי לפ"ז מאי פריך בגמרא ואי חיישינן לשאלה כיס וארנקי נמי מאי ראי. הוא זה בשלמא גבי הרוג שנמצא שפיר חיישינן לבגדיו דילמא שאולין [הן] אבל בגט שהוא ידוע שכתב גט כזה ואי שהוחזק אחר הא לא הוחזק בכלים כאלו. ודלמא מש"ה בכיס וארנקי לא חיישינן לשאלה וצ"ל דהקושי' הוא ע"ד שכתבתי לעיל דהא רבא גופא הוי חייש לדילמא מסר רק משום כאן נמצא או דהוי לא הוחזקו כמו שכתבתי לעיל או דלא שכיח כ"כ אבל בשאלה דלא שייך סברות האלו כנ"ל שפיר א"א דחיישינן בא"א גם גבי גט ניחוש. ומתרץ הגמרא דלא שכיח וכיון דלא שכיח נהי דאם אמרינן סימנים דרבנן גם בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה כסברת הב"י [בתשו' הביאה ב"ש סקס"ט] כיון דהוא רק אומדנא וכיון דלא סמכינן אאומדנא לא סמכי' נמי היכי דיש מקום לחוש לשאלה עכ"פ גם דלא שכיח. אבל מ"מ בגט עכ"פ מותר כיון דידעינן שהוא כתב גט כזה ואחר לא איתחזק לנו בזה הסי' וגם שאלה לא שכיחי והוי כאין שיירות מצויות דלכ"ע מותרת דלמ"ד כחד טיבותא מחזירין א"כ כיון דלא שכיח הוי כמו אין שיירות מצויות דלא חיישינן בגט כיון דידעינן דממנו נאבד ואפי' למ"ד דבעינן תרתי לטיבותא מ"מ לא הוי רק מדרבנן. ובדרבנן וודאי לא חיישינן לשאלה בשום דבר. ומש"ה מחזירין גט בכיס וארנקי אבל בהרוג שנמצא ולא ידעינן מי הוא אם סי' דרבנן דלא אזלינן בתר אומדנא וחיישינן דלמא איתרמי סימן כסימן כן נמי חיישי' דילמא אתרמי מי שהשאיל גם דבר שאין דרך להשאיל ואי דאין שיירות מצויות הא בהרוג שנמצא ולא ידעינן מי הוא בוודאי באין שיירות לחוד נמי אסורה אשתו. ומש"ה שפיר החמיר הב"י לענין עגונה ודו"ק כי בזה סרה כל קושית האחרונים מהב"י ז"ל וא"כ לפ"ז בנ"ד כיון דהזכיר שמו ושם עירו וגם סי' אמצעים דגופו עכ"פ מקרי לא הוחזק וא"כ שוב שנאמר שזה הושאל הכלים דלא מושלי דהוא לא שכיח והוי כמו אין שיירות מצויות והיינו כיון דהוחזק לנו שהי' בדרך זה איש אחד מב"ר ששמו כך ובאת לחוש דילמא בא לכאן עוד א' או שבדרך פגע בו ושאל ממנו כליו הוי אין שכיח שיירות לומר שבא עוד איש ששמו כזה לכאן דמחמת מילתא דלא שכיח דהשאלת הכלים הוי כאין שיירות מצויות כמבואר בריטב"א גיטין וא"כ ע"כ לומר דלא הי' עוד אחר בכאן ששמו כשמו וא"כ ע"כ שזה הנפטר הוא בעל האשה הזאת כיון דמינכר בכליו ואמר שמו מעירו בר"ג ולאחר לא חיישינן כו' אחר כותבי זאת ראיתי בש"ש להקצות ז"ל [בשמע' ז' פ"כ] שהקשה גם כן על זקני הח"צ ז"ל מה שהקשתי ואחר העיון היטב ראיתי שאין כוונת הח"צ ז"ל לומר דזה הוי לא הוחזקה (אין) [ולא] לומר דיב"ש הוי' סי' כמו שהבין ממנו הקצות ז"ל רק כוונתו שם להביא ראי' דלנפילה דיחיד לא חיישינן מזה דאמר אביי והקשה לנפשי' דילמא שאני איסור (ממון) [מממון] וע"ז אמר שפיר דעכ"פ עדיף טפי מהתם בחד מעלה כיון דהתם ידעינן בבירור שיש עוד חבי בר נאנאי וכאן עכ"פ נהי דחיישינן לאחר כיון דס"ד מ"מ לא הוחזק כמו התם ושפיר ילפינן איסורא כה"ג מממון היינו דהוחזק בבירור ומייתי ראי' לזה ממה שכתבו התוס' דילפינן איסורא דלא הוחזק [מממון] שהוחזק דקשה כיון דלאביי חיישינן בשיירות מצויות לעוד איש כזה ששמו יצחק ר"ג ורק דסברת התוס' דעכ"פ נילף היכי דלא הוחזק ממש באיסור מממון היכי דהוחזק לפנינו כמו כן נמי אמרינן בסי' גם אם דהמה דרבנן ושכיחי כמה מ"מ לא הוחזקו בפנינו ושפיר יש למילף מממון היכי דהוחזקו בפנינו דלא חיישינן לנפילה דיחיד וזה ברור שם כוונת הח"צ ז"ל גם ראיתי שם בש"ש [בפ' כ"ב] שמחזיק סברת הגאונים אחרונים מה שהקשו על הב"י בהבנתם בדברי הב"י דחיישינן להסי' גופא [דאינו מובהק] כיון דחיישי' לשאלה ומחזיק הוא בק' זו עפ"י מאי דמקשה שם הב"י על תשו' הרא"ש ז"ל והמעיין יראה דכוונת הב"י הוא כפשוטי' והבן גם (יראה) המעיין בתשו' ב"י [הנ"ל] יראה דמש"ה החמיר די"ל כתירוץ התוס' דכיס וארנקי איירי דמצאו הוא גופו ובזה סרה ממנו כל קו' האחרונים אך לפמ"ש יראה דבנ"ד כ"ע מודי ובתשו' מהרי"ו ז"ל התיר ג"כ בכענין זה יעו"ש גם שנראה שהוא אזיל בשיטת הב"י ז"ל ולכן פשוט דאתתא דא שרי לאנסובי ויושיבו ב"ד ויתירוה. דברי הבא עה"ח יום ג' פ' ראה תר"ב לפ"ק נאום הק' חיים הלבערשטאם האב"ד פ"ק צאנז והגליל. סימן כח