שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 49

והנה הרמב"ם ז"ל פסק באיסורי ביאה [פ"ה הל' ה'] כר"ה דמן הלול ולחוץ ספיקו טמא ומן הלול ולפנים וודאי (טהור) [טמא] וכדר"ה וא"כ לא פליגי (ר"ה) [ר"ח] ור"ק וא"כ איירי ר"ח בקרקע פרוזדור וא"כ הוי רוב ומצוי ולא הוי סייעתא לר"ח וא"כ מש"ה פסק דלא כר"ח ברוב וקרוב ומיושב מה שהקשו עליו הכ"מ והאחרונים ודו"ק [עיין בהל' רוצח פ"ט הל' וי"ו ובה' מאכלות אסורות פ' יו"ד הל' י"ג ושם בפ' י"ב הל' כ"ח וכ"ט ובמפורשים שם] היוצא לנו מכ"ז דבמקום שהעוברים רבים ליכא למימר כלל קרוב ומצוי ואתמה טובא הלא אם רובא נגד קרוב וחזקה קיי"ל רובא עדיף כאשר האריכו האחרונים הרבה בראיית והנ"ש גופא [שם] מכ"ש בחשש שאלה דהוא דבר דשכיח למאן דס"ל דחיישינן לשאלה בודאי גם אם הקרוב מצוי מחמת דנימא דלא שאל בגדיו והרוב הוא אם ניחוש לשאלה בודאי דאזלינן בתר רובא וניחוש לשאלה דלא עדיף הסברא דל"ח לשאלה יותר מחזקה עם קרוב ואפ"ה רובא עדיף ומכ"ש שאלה למאן דס"ל חיישינן לשאלה ומה שרצה הנ"ש ז"ל להעמיס זה בדברי הרמב"ן דב"ב [דף כ"ד] ד"ה שם אבל ענבי מצנעי פי' עבידי ודאי דמצנעי ואפי' לר"ח אסור דכי הא לאו קרוב בלחוד הוי אלא במקומו ממש הוא וחזקה כאן נמצא וכאן הי' והכי נמי מוכח בקידושין פ"ק דקאמרינן בברייתא כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ אסור והיינו משום דדרכן של כל הגננים למכור על פתח גנותיהם כדאמרינן בסוף ב"ק הלכך כמי שהוא במקומו דמי וכיון דמקום שהוא מקומו ומצוי ליכא למ"ד רוב עדיף וכן נ"ל ע"כ ודחיק לי' להנ"ש ליישב דמצוי [דקאמר היינו משום חזקה דכ"נ כ"ה מחשיב לי' למצוי מש"ה לא די לי' בחזקה דכ"נ כ"ה בלחוד וממילא מוכח דבקרוב ומצוי אין הולכין אחר הרוב ע"ש עכ"ה] ובאמת כוונתו פשוט כאן נמצא שיגדל בכאן ורק כוונתו גם על מקום שמוכרין הענבים גם שלא גדל שם רק מפני שמצוי שם וכן דרכו הוי כמו שגדל שם ושייך בו לומר כאן נמצא אבל בודאי כאן נמצא הטעם כפשוטו דבמקום שגדל שם שם הוא [ומשום חזקת כ"נ כ"ה לא משום שהוא קרוב ומצוי ודו"ק] והנה הנ"ב [מהד"ק חא"ה סי' מ"ו ומ"ז] רוצה לומר בסברת כאן נמצא היינו שתולין שהי' בכאן מקדם ולפי סברתו הוי זה כעין כל הטומאות כשעת מציאות ובאמת זה ליתא כלל רק הסברא כפשוטו כאן נמצא וגדל כאן הי' וכן נראה בהדיא מגיטין [דף כ"ז] דחוששין לשני יוסף ב"ש במקום שהשיירות מצויות הגם שידעינן בודאי שהוא אבד גיטו שם ולאח"כ בא שיירא חיישינן ששלו נאבד ואחר בא במקומו מרוב העוברין וכמבואר בח' רשב"א בגיטין [דף הנ"ל] וז"ל וסבור הייתי לומר דלעולם לנפילה דיחידאה לא חיישינן לנפילה דרבים חיישינן אלא דרב"נ דאמר כל שלא שהה כדי שתעבור שיירא ותשרה זה הוא לאלתר ולא חיישינן לנפילה דשיירות ראשונות משום דאמרי' א"א דמשיירות הראשונות נפל כשעבר זה דרך שם הי' מוצאו ועוד דגיטו של זה להיכן הלך הלכך כיון שלא נמצא אלא זה לבדו ולא אחר לא עכשיו ולא בשעה שעבר שם זה ודאי אמרי' זה הוא שנפל ממנו ומיהו כשעברה שם שיירא אח"כ חוששין שמא גט זה שנמצא מן השיירא שחנתה שם או שאכלה שם נפל וגיטו של זה נדרס ונדחף ברגלי רבים שעברו שם ורשב"א סבר אפילו עבר אדם שם יחידי תולין שכבר הי' שם גט זה שנפל מן השיירות הראשונות ואעפ"י שלא מצאו ולא ראהו שם כשעבר אין הכל מרגישין בשטרות הנופלין לארץ או שהי' בצידי רה"ר ואעפ"י שחפשו כל אותו מקום ולא נמצא זולת זה אין אומר של זה היכן הלך אלא אומר שמא ברגלי העובר ואעפ"י שעבר יחידי נדרס ונדחף ויש אומרים לדריסת הרגל לבד לא חיישינן אא"כ שהה שם דאיכא תרתי נדחף שלא מדעת או שמא הרגיש ומצאו ונטלו בידו ואעפ"י ששאלוהו ול"נ בידו ל"פ רבנן משום חומר עריות עכ"ל ולפי סברת הנ"ב הרי [הי' לן] לומר כ"נ וכ"ה א"ו לא אמרינן זה רק במקום שהדבר קביע [כאן מקודם] ונמצא [בכאן] אמרינן כ"ה ולא שממקום אחר בא וכמו שאמרינן גבי גט שנכתב בכאן וגבי תרי יצחק ר"ג [יבמות קט"ו ב'] כאן נמצאו כאן הי' אבל בדבר שבא מעלמא הגם שידענו שבודאי (יהי') [הי'] כאן [כזה] מ"מ יש להסתפק שיב שמא גם ממקום אחר בא דבר כזה וראשון נאבד ועיין בריטב"א חולין [דף צ"ה ע"ב] בד"ה והא דרב לאו בפירוש אתמר כו' ומיהו אלו לא נמצא שם אלא אחד הי' מתירו דלא שבקינן למתלי בהאי דנפל מידן השתא שלא נתעלם מעינינו עד עכשיו בעורבים דעלמא שלא חשש רב אלא בבשר שנמ"ה או שנמצא בשוק ולא החזיק בידינו מעולם וזה ברור:

מ"מ זה דוקא לענין בשר שנמ"ה אבל בדבר איסור ממש לא אמרינן כאן נמצא רק בדבר שהוא במקומו כמו גט שנכתב כאן או יצחק ר"ג שדר בכאן:

הכלל היוצא מדברינו שאין לנו לסמוך על היתר זה כלל יעויין בתשו' ח"צ סי' קל"ד ד"ה וממילא מ"מ נקטינן מיני' דאפי' ביב"ש דחיישינן לשני יב"ש משום דאינו סימן מובהק היכא דברי לן שהי' במקום פ' יב"ש והוא אתרא דלא שכיחי שיירתא ולא הוחזק לן באחר דשריא אתתא לכ"ע ובנ"ד כך הם הדברים שהלך ביער והוא מקום דלא שכיחי שיירתא מחמת מורא ופחד של הצרפתים ששעת חירום הי' ובשעת חירום אמרינן בהדיא בפ' חזקת דלא שכיחי שיירתא והמחזיק שלא בפניו לא הוי לי' חזקה ולא עוד אלא דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי והך אתרא שהוא על הספר לא עדיף מיהודה וגליל דהוי שעת חירום ואין שיירות מצויות וביותר ביער ההוא שמצאוהו קשור באילן עכ"ל הרי דלא זכ' רק דהוא [מקום אשר] לא הוחזקו שיירות אבל לא מטעם כ"נ ולא מטעם קרוב ומצוי. וגם ההיתר מטעם כיון דיצאה מחשש איסור תורה לפי דעת המבי"ט [סי' קל"ח] לא חיישינן לשאלה הנה הסברא ההוא אשר גם אם סי' דרבנן מהני בדרבנן אם האשה יוצאה מאיסור תורה ומש"ה ג"כ לא חיישינן לשאלה הנה הסברא ההוא מבואר באה"ע [מהגאון מ' עוזר בתשו' הנדפסת בשמו בש"ע הקטנים] ומביאו האחרונים הנ"ש [בסי' ס"ד וסי' ע"ט] האריך הרבה והנה באמת הש"ס ערוך לקראתו כמבואר בפ"י גיטין [דף כ"ז ע"ב] ובש"ש לקצה"ח [שמעתא ז' פ' כ"ג וז"ל הפ"י שם] ומיהו יותר נראה דאי סימנין דרבנן לא סמכינן עלייהו באיסור דאוריי' אפילו היכי דהחששא מדרבנן כו' וראי' לדברי נ"ל ממשנה ערוכה פ' האשה בתרא אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ושקיל וטרי הש"ס בטעם דסי' דרבנן ונשמע להדיא דאף כפרצוף פנים בלא חוטם [אין] מעידין אפי' ע"י צירוף הסימנים ובמס' בכורות בפ' יש בכור איכא שם אוקימתא דמדאורייתא מהני פרצוף פנים בלא חוטם אלא מדרבנן החמירו וא"כ חזינן דאפי' בחששא דרבנן אמרינן דל"מ סימנין למ"ד סי' דר' והרבה הארכתי בסוגיא זו ביבמות ודעתי להוסיף בקו' הכללים וכו' עכ"ל אולם נ"ל ליישב סברא זו ובדרך זה דבשלמא גבי (יכיר) [הכרה נהי] דמה"ת הוי הכרה בפדחת לחוד (רק) [מ"מ] רבנן החמירו בעגונה עד שיכיר היטב [וא"כ] שוב לא מהני לומר כיון שכבר נפק מאיסור תורה מהני הסימנים דזה ליתא דכיון דרבנן החמירו על האשה הלזו שלא תצא מאיסור א"א דאור' גם שמכירין אותו בפדחתו עד שיהי' הכרה היטב לכן גם אם יש עוד אומדנא דהוא בעלה מחמת הסימנים מ"מ לא מהני זה ולא מצרפי יחד היכי שכל אחד בפ"ע ל"מ גם שניהם יחדיו לא מהני רק עד שיכירו אותו היטב בט"ע בהכרת פנים ממש אבל הכא במים שאל"ס דכיון שנטבע האשה מותרת מה"ת וליכא עלי' מעתה רק איסור דר' וא"כ אם שוב נמצא מת אחד ונעלה מן המים עם סימנין שפיר י"ל דכיון דהאשה הנ"ל כבר מותרת מה"ת רק דמדרבנן אסורה דדלמא עלה במקום רחוק נהי שיהי' כן מ"מ הא חזינן עתה שמת בפנינו ודלמא שוב נפל לים ונטבע כיון שמוטל בסימני' לפנינו אבל (ביכיר) [בהכרה] מעולם לא יצאתה מחזקת א"א ודו"ק. וא"כ לפי"ז בנ"ד שלפנינו דמעולם לא יצאת מחזקת א"א כ"ז שלא ראינו ההרוג ותיכף אז יש לספק שמא לא הוא בעל האשה דנהי דהספק הוא מדרבנן מ"מ כ"ז שלא יצאת מחזקת א"א הראשונה שוב גם אין הסימנים מועילין להצטרף עם סימנים דרבנן וא"כ לפי"ז בגוונא דנ"ד לא סמכינן אהאי סברא ולומר דכבר יצאת מאיסור תורה שוב לא חיישינן לשאלה ורק שי"ל כיון דיש בזה ספק אם חיישינן לשאלה א"כ שוב הוי ספיקא דרבנן נגד זה י"ל דהוי סד"ר במקום חזקה אך י"ל דאתרע החזקה לכן גם ההיתר הזה לא ברור כ"כ וגם בח"מ מבואר להחמיר וז"ל סי' י"ז ס"ק ס' הואיל וראוהו כו' אך מי שנטבע בבגדים ואחר כמה ימים הכירו מת אחד נפלט על שפת הים מלובש בבגדים אלו בזה יש להסתפק דאולי הנטבע יצא מן המים במקום רחוק ושם פשט בגדיו ומכרן או השאילן לאחר וזה הוא הנמצא כאן מת על שפת הים ע"כ:

אך מ"מ כיון דכל בגדיו נמצאו וגם העכו"ם העידו כך ונראים הדברי' מאד שזה הוא ויש לסמוך על המתירין בכל בגדי' באופן הזה שקרוב לומר שנהרג מהערלים המתלווים עמו. היוצא לנו מכל הנ"ל דעל ההיתר שאמרו העכו"ם אין לסמוך עליהם דזה שאמר ע"י יסורין רוב שיטות הפוס' ס"ל דלא סמכינן אדיבורא והשני שהודה מעצמו כמה גדולי האחרונים ס"ל דלא סמכינן עליו ויעויין ביש"ש יבמות ומהריב"ל ז"ל וגדולי הדור שלפנינו לא סמכו על כיוצא בזה לחוד ובפרט שלא אמר דבר ברור על מיתתו כנ"ל ועל ההיתר שהמציא הנ"ש מחמת קרוב או מצוי כבר כתבתי דאין לזה מקום כלל לפע"ד ואח"ז מצאתי בבית אפרים כ' ג"כ כדברי ועל ההיתר הג' שכבר יצא מאיסור דאו' א"כ שוב לא חיישינן לשאלה כבר מלתי אמורה דראיות הפ"י נכונה מהש"ס דגם אם יצאה מאיסור דאורייתא לא מהני רק סימנים מובהקין וא"כ ממילא חיישינן לשאלה וכן משמע בהדי' בתוס' יבמות דף קט"ו ע"ב ד"ה וקאמרי סימני' אבל ע"י טב"ע אין להאמינם דאמרינן בדדמי ובדבר מועט יאמרו שאלו בעליהן של אלו אבל מה שפי' בקו' דמים משנים הפנים אין נראה דהא אמרי' לקמן בפ' בתרא דמים מצמת צמתי היכא דליכא מכה ואי סימנים לדא"ו איירי הכא בסימנים מובהקין דהוא דאורייתא כדאמרינן באלו מציאות אי נמי מהני עפ"י טב"ע ר"י עכ"ל והנה הנ"ש ז"ל [בסי' ס"ג] ר"ל דכוונת התוס' הוא דכאן בטביעה הוי חששא דאוריי' משום דלמא לא שהה כדי שתצא נפשו יעויין שם באריכות ולפע"ד דגם אם נימא כדבריו מ"מ מוכח שפיר מהתוס' דלא סמכינן בסי' דר' נס אם יצאת האשה מאיסור דאורייתא. דהנה לכאורה קשה לי שם אדברי תוס' ז"ל דמאי קשיא להו הא לפי מה דמבואר בת"ש סי' כ"ט גבי מים במוח דכיון דכל עיקר חזקת כשרות הוא מחמת רובא דרוב בהמות כשרות מאותה שיש לה מים במוח יצאתה מהרוב הגם שאינה טריפה מ"מ הרוב אין להם מים במוח וכיון שיצאתה מהרוב שוב ממילא אין לה חזקת כשרות יעו"ש כן נמי הכא נהי ודאי דסימנים לאו דאו' מ"מ ודאי אינו בנמצא ברוב שיש להם סימנים וא"כ (אי) [מי] שיש בו הנך סימנין יצא מהרוב וא"כ כיון שאתרע לה רובא שוב אזלינן בתר קרוב [והכא ה"ל קרוב ע"ש בגמ'] ומש"ה גם אם סימנים דר' מותרת וא"כ ק' למה כתבו התוס' ז"ל דצריך סימנים מובהקין ביותר דוקא ולכן י"ל דס"ל להתוס' ז"ל נהי דאזלינן בתר קרוב אם ליכא רוב נגדו מ"מ עכ"פ מדרבנן אסירי ומש"ה הצריכו התו' סימנים מובהקין דוקא:

ועפי"ז מיושב מה שכתבו התוס' א"נ שיש להם ט"ע והקשו כולם מאי מהני ט"ע הא עד א' במלחמה אינו נאמן ולפמ"ש א"ש דהנה (במדה) [במידי] דרב' גם ע"א בערוה נאמן כמבואר בריש גיטין מטעם עגונה הימנוהו רבנן לע"א על קיום הגט וא"כ שפיר ע"א נאמן אבל עכ"פ זה מוכח מדברי התו' דבתחלת העדות היינו בהכרה לא מהני סימנים גם אפי' אם יצאתה מאיסור תורה דאל"כ הלא כבר יצאת מאיסור תורה ע"י קרוב כיון דאתרע לה רובא וכנ"ל א"ו דלא מהני בהכרה דזה הוא תחלת העדות סימנים גם אם כבר יצאת מאיסור תורה וא"כ הרי דלדברי התו' ל"מ סימנים (דאו') [דרבנן] גם אם יצאת מא"ת וא"כ ממילא חיישינן לשאלה גם בלא"ה מבואר בבית אפרים דזה [לא] מקרי יצאת מא"ת כיון ששיירות מצויות ועיין בתשובות מהרי"ו ולכן גם ע"ז אין לסמוך רק לפי ענ"ד דבכה"ג סמכינן אהנך פוסקי' דס"ל דלא חיישי' כולי האי שישאל כל בגדיו ולכן נ"ל לצרף גם דעתי עם המתירין אך באופן שיחקרו העדים אם הכירו הבגדים בט"ע ממש כי מה שאמרו שהכירו בתפירות לא נלפע"ד זה לט"ע רק הוא כעין דימוי האותיות יעויין (בראש) [בבית] אפרים [סי' ז'] בתשו' ארוכה ע"ז ועיקר לפע"ד שיכירו בט"ע מלבושיו ובכה"ג דעתי להיתרא וכן מצאתי בביא"פ שמביא בשם תשובת.... סימן כו

שאלה במותב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא ה"ר צבי בהמנוח מו"ה שמואל ואמר לפנינו בתורת עדות כד"ת באליונ"ע בזה"ל. איך גידענק זעכר אז דער מלמד וואס ער איז גיועזין אצל ר' יאנטשי בכפר הארביטש פר צווייא יאהר זימער האט ער גיהייסין משה אהרן בן דוד כי עשיתי לי סימן פין דיא אושפיזין אין האט גיהאט איין פאר בויגינעם פינגער נאר איך גידענק נישט וועלכן אונ ער האט גיהאט איין בלייעך פנים אונ אביסל אפלאכע חוטם און איך בין גוועזין בשעת החאלירע ר"ל האט עהם גיחאפט ביום ב' בערב שהוא יום ג' חוה"מ סוכות והייתי בשעת ער איז נפטר גיווארין ושבק לן חיי אונ איך האב עהם בעצמי גיפירט אין שטאט אריין לפה ק' שטעריטץ אונ איך בין גיוועזען עד לבסוף ביז מען האט עהם קובר גוועזין אונ איך האב אויך גיהערט פין אים אז ער איז גוועזען מק' דובעצק גם האט ער זיך גינענט נאך פין איין שטאט נאר איך קען מיך נישט דער מאנין אמנם כד מדכרנא לי' האט ער גיזאגט יא מק' פריסטיג נאר איך גידענק נישט פין וועלכער שטאט ער איז גיבורין ואיזו שהי' דר בה ע"כ דברי העד הנ"ל: שוב אתא לקדמנא הר"ר רפאל בהר"ר ירחמיאל ואמר ג"כ בתו"ע בזה"ל איך ווייס זעכר אז דער מלמד וואס ער איז גיוועזין אצל ר' יענטשי בקיץ העבר של שנת תר"ח ווען דיא חאלערי איז גיוועזין האט ער גיהייסין אהרן משה ווארום איך פלעג איהם אויף צו רופין לס"ת נאר דעם שם אביו גידענק איך נישט אמנם כד מדכרנא לי' אמר בפירוש איך גידענק זעכר אז איך פלעג אים אויף צו רופין אהרן משה בן דוד גם אני זוכר בבירור שהאצבע שהי' סמוך להאגודל הי' כפוף נאר איך גידענק ניט מאיזה יד גם האט ער גיהאט איין בלייעך פנים אונ אביסל איין פלאכע חוטם גם גידענק איך אז ער פלעגט זיך צו נענין פין די צווייא שטעט דובעצק אונ פריסטיק רק שאיני זוכר מקום הלידה האיך הי' אונ וויא ער האט גיוואנט שוב אתת לקדמנא אשת ר' יענטשי מכפר הארביטש ואמרה לפנינו שהמלמד שהי' אצלי פאר צווייא יאהר זוממער נפטר בחוה"מ סוכות ובעלי הוליכו להעיר לק' שטעריטץ בחוהמ"ס ומחמת שהר"ר רפאל לא העיד על המיתה חפשנו אחר עד מיתה ומצאנו שהר' שמואל יוסף בהר"ר זאב שהעיד לפנינו שהוא בעצמו הכיר בו בכל הסימנים הנ"ל דהיינו איין בלייעך פנים אונ אביסל איין פלאכע חוטם ואצבע כפוף ואמר גם [כן] שהמלמד שהי' בכפר הראביטש אצל ר' יענטשי פאר צווייא יאהר זימר האט מען אים גיברענגט אין שטאט אריין האט ער איהם מטהר גיוועזין ועשה לו כל צרכי המת עד לאחר קבורה. כ"ז העידו לפנינו העדים הנ"ל בתו"ע כדת באליונ"ע כו' נאום ונאום:

תשובה הנה מחמת שיש הכחשה בעדות שאחד אמר שמשה אהרן מת וא' אמר שהמת הי' שמו אהרן משה וא"כ לפי דבריו לא מת משה אהרן וא"כ אם ידעינן שהנאבד מאתנו שמו משה אהרן או איפכא ולא נודע לנו שמת זולת מאותן העדים א"כ הרי ע"א אמר שלא נפטר בכאן משה אהרן רק איש אחר ששמו אהרן משה ומכחיש לזה שאמר ששם הנפטר הי' משה אהרן ואין לומר דהוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן דודאי שני השמות חלוקים הם כמו דידעי' גבי גט אם הפך לכתוב משה אהרן להמתקרי אהרן משה הגט בטל ואין לומר דזה הוי רק הכחשה בבדיקות דזה הוי שם הנפטר דהוא מהחקירות ממש ובודאי אם יצא שטר על אחד שכמו משה אהרן לא יפטור עצמו במה שיש בעיר אחד ששמו אהרן משה וא"ל דהתם הוא מטעם דעדים דייקי כיון שיש עוד אחד כיוצא בו בעיר ז"א דודאי הוי שם אחר וגוף החקירות יחשב וא"ל דלענין עגונה מקילים ז"א דבתחלת עדות חמיר עגונה כמבואר בבכורות [מ"ו ב'] וכל התירוצים דאחד אומר מת ואחד אומר נהרג דנאמן לא שייכי הכא לא סברת פ"י דהימנוהו ולא טעמא דע"א נאמן באשה דהא ע"א אדרבה מכחישו ולא מצינו רק דברי השב יעקב ז"ל שמקיל באשה אפילו בהכחשה בחקירות אבל כל הפוסקים חלקו עליו בזה. אך נ"ל די"ל כיון ששניהם העידו שהי' מדובעצק ומפריסטיג וידו אחת כפופה ובן ר"ד מהנראה דאחד מהם טעה וגם י"ל דהעולם קראו אותו בשם [משה אהרן] ולס"ת דיקדק לקרותו [איפכא] הגם שבביתו יוכל להיות שנהוג איפכא מ"מ י"ל דהי' לו ע"ז איזה כוונה וכל זה נימא כדי שלא יכחיש עדותם זא"ז הגם כי בתומי' סי' למ"ד האריך בפלוגתא בדבר זה אי מיישבים תרי סהדי המכחישים זה את זה אבל מ"מ בכה"ג שעל אדם אחד מעידים כידוע ורק שזה אומר שהי' שמו משה אהרן וזה אמר ששמו הוא אהרן משה ובשם אביי ועירו שניהם שוין נראין הדברים שאחד מהם טעה וכאשר כתבו התוס' בסנהדרין (מ"א ע"ב) ד"ה שזה יודע וז"ל וא"ת היכי דייק מהכא בריש בן סורר דבד"נ אזלינן בתר רובא דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא שאני הכא דכיוונו שניהם ליום אחד וי"ל דא"א דלא אזלינן בתר רובא ה"ל כחוזר ומגיד במאי דקאמרי אח"כ דהרי כבר הוכחשו עכ"ל. אך די"ל התם הטעם משום דאזלינן בתר רובא ורובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא אבל אם לא אזלינן בתר רובא לא מתרצים דבריהם ודנים כמוכחשים אך הנלע"ד דלעולם י"ל דבכה"ג שנראה שטעו ובטעות דעבידי למטעי תלינן דטעו ומה שהתם בעינן רוב הוא מחמת שלא יהו חוזרין ומגידין כמש"כ התוס' שם וכנ"ל ובפסחים י"ב ד"ה באיזה יום וז"ל תימא כיון דכבר כיוונו יום אחד לחדש למה למשיילינהו באיזה יום והלא אפי' לא כיוונו איזה יום הו"ל חוזרין ומגידין ואין יכולין לחזור בהם אחר כ"ד עכ"ל הגם דלכאורה דברי התוס' תמוהים דהאיך מקרי לאחכ"ד הא כל שנחקרה שניהם בב"ד הוי חדא הגדה וכמבואר בדברי התוס' עצמם בכתובות [דף ל"ג ע"א] (גבי) [ד"ה] ונתרי בהו תכ"ד ולפע"ד דכוונת התוס' ז"ל [בסנהדרין] משום דכיון דהוכחשו זא"ז בימי החדש זה אומר בב' וזה אומר בג' א"כ כבר נתבטל עדותו וממילא כל מה שהגידו לאח"ז הוי לאחכ"ד ובשלמא אם לא נתבטל העדות יכולין לחזור תכ"ד של החקירה אבל כיון שכבר נתבטל העדות בהכחישם זא"ז בימי החדש שוב מה שהגידו על יום א' בשבוע הוי לאחר כ"ד ומש"ה ש"מ דאזלינן בתר רובא ולא מקרי כלל הכחשה (א"ה עיין בחלק שני בלקוטים והשמטות סי' ל"א ד"ה הנה התוס' בסנהדרין ודו"ק שם:)מש"ה בנ"ד דע"א במיתה נאמן ועכ"פ לא תצא בעדים נגד ע"א ועוד שגוף עדותם מהני אם תדע האשה שבעלה הי' מלמד אצל פלוני שאומרים העדי' א"כ אין נפקא לן בשמו כיון ששניהם אומרים על זה המלמד שמת ואם האשה היתה יודעת שבעלה הי' שם מלמד או עדים הי' יודעי' שבעל העגונה הי' מלמד שם רק שלא היו יודעים מיתתו שפיר מצרפי הנך סהדי דזה המלמד מת שם א"כ לא נתבטל עדותו בהכחשתן ושפיר הוי תכ"ד ושפיר יוכל לחזור ותלינן בטעות שטעה אחד מהם כיון שראינו ששוים בשם העיר ושם אביו ובכה"ג תלינן בטעות גם שלא שייך אזלינן בתר רובא ודו"ק בזה ויעוין בתומים סי' למ"ד שרצה לומר דהתוס' הנ"ל פליגי על כל הפוסקים וס"ל דכה"ג הוי לאחכ"ד גם שהוא בתוך החקירות ולפע"ד א"א לומר כן דיסתרו דברי עצמם ודברי הש"ס דכתובות הנ"ל. אך זה עומד לנגדי דברי התוס' פסחים הנ"ל אלמא דס"ל אפילו דלא נתבטל עדיין עדות העדים אפ"ה מה שחוזרים מימי החדש לימי השבוע מקרי חזרה לאחכ"ד. והנלע"ד דגם זה לא תברא דהנה דברי הסוגי' הלזו תמוהים דז"ל הש"ס סנהדרין דף מ' ע"א במתניתין היו בודקין אותן בז' חקירות באיזו שבוע באיזו שנה באיזו חדש בכמה בחדש באיזו יום באיזה שעה באיזה מקום ר' יוסי אומר באיזה יום באיזה שעה באיזה מקום ושם בגמ' ע"ב ר"י אומר תני' אמר להם ר"י לחכמי' לדבריכם מי שבא ואמר אמש הרגו אומר לו באיזו שבוע באיזה שנה א"ל לדבריך מי שבא ואמר עכשיו הרגו אומר לו באיזה יום באיזה שעה אלא אע"ג דלא צריך רמינן עלי' כדר"ש בן אלעזר ה"נ אע"ג דל"צ רמינן עלי' כדרשב"א ור"י אמש הרגו שכיח ברוב עדיות עכשיו הרגו לא שכיח ברוב עדיות עכ"ל ושם ברש"י באיזו יום של שבת אעפ"י שאמרו בכך וכך בחודש אעפי"כ שואלין להן באיזה יום בשבת הי' לפי שכל השבע הללו באות להביאן לידי הזמה ושמא יש עדים להזימן ואין מעלין על לבן חשבון של חדש אם היו אלו עמהן אותו היום במקום אחר וכששואלין אותו באיזה יום והם אומרים ביום פלוני נזכרים עידי הזמה להזימם עכ"ל וקשה טובא דמאי קשי' לי' לרש"י ז"ל הלא באמת ר"י ס"ל דאין שואלים רק באיזה יום ורבנן ס"ל הטעם כדרשב"א ורציתי לכאורה לומר שזה כוונת התוס' בקושייתם דכיון דלא יוכלו לחזור א"כ לא שייך הטעם דרשב"א כדי שיחזרו בהם הלא לא יהני החזרה אך גוף הקושי' אין לו הבנה לפירוש הזה דמ"ש שם בדברי רשב"א שמסיעין אותם ממקום למקום משמע אפילו בתוך החקירות כדי שיחזרו בהם ולכן נלע"ד פירוש הסוגי' בדרך זה דהנה ר"י ס"ל כיון שאומר אמש הרגו ברוב העדות א"צ לשאול יותר ורבנן ס"ל כדי לייגעם שיחזרו כדרשב"א מרבים עליהם לחקור אך זה מקשה רש"י ותוס' דהנה לעיל מבואר בפ' אד"מ ל"ב ע"ב ז"ל הגמ' היכי אמרי' אר"י הכי אמרי' להו מי יימר כדקאמריתו א"ל עולא והא חסמינן להו וליחסמי מי לא תני' רשב"א אומר מסיעין את העדים ממקום למקום כדי שתיטרף דעתן ויחזרו בהן מי דמי התם ממילא קא מידחי הכא קא דחינן להו בידים אלא אמר עולא כו' עכל"ה וא"כ בשלמא הא דשאלינן להו באיזה שנה באיזה שבוע באיזה יום הגם דידעינן ממילא כיון שאמרו ברוב עדותם אמש הרגו מ"מ כיון דעכ"פ משכחת להו בלא אמרו אמש הרגו דאז בודאי לכ"ע צריכים לחקור באיזה שבוע באיזה שנה א"כ גם באמרו אמש הרגו שאלינן להו על כל החקירות כדרשב"א שיחזרו בהם ואי דמדחת להי בידים זה ליתא דיאמרו העדים דלא פליג רבנן לשאול בכל פעם בשנה הן אם יודעים ממילא הן לא ולא מקרי מדחי בידים אבל באיזה יום בשבוע לאחר שאמרו בכמה בחודש זה לא צריך בשום פעם דהא כבר העידו על יום מוגבל והוי רק כאומרים להם דלמא לאו כדאמריתו א"כ מדחינן להו בידים וזה אסור כמבואר לעיל וזה הוא כוונת רש"י לעולם דשאלה הוא כדרשב"א דאי משום שהמזימים ישימו על לב לא צריכים העדים לומר בפה רק הב"ד בעצמם יכוונו לשאול להמזימים או בשעת הגמר דין ובשעת הכרוז לומר שהעידו העדים ביום פ' וככל החקירות. ורק באמת השאלה הוא כמבואר הטעם בשם כדרשב"א שיחזרו בהם ורק כדי שלא יהא כמו שמדחים אותם בידים ע"ז פירש"י ז"ל שי"ל שלעולם מאמינים אותם רק שחוקרים כדי שהמזימים ישימו על לבם. ועפי"ז יש ליישב דברי מהרש"ל ז"ל שאמר דנ"מ דאם טעו בימי החודש והקשה המהרש"א ז"ל עליו א"כ עיקר החקירות דימי השבוע ולמ"ל ימי החדש ובאמת לפ"ד דברי מהרש"ל שפיר די"ל דלעולם חקירות ימי החדש מהני לענין אם יהבינן לי' טעותא דעיבורא וחקירות דימי השבוע נ"מ לידע יום המונבל ממש בלא טעות עיבור כלל ואי דלמ"ל תרווייהו הא עבדינן כדרשב"א להסיען ולטרדן גם אם הי' די באמת בימי השבוע לבד ורק דלא נימא דדחי' להו בידים והוי כאומרי' להם משקרים אתם ע"ז כתב המהרש"ל ז"ל שפיר די"ל דמש"ה שואלי' להם לאח"כ על ימי השבוע דדלמא טעו בעיבורא דירחא וכן קו' השני' שהקשה המהרש"א ז"ל דא"כ לאחר רוב החדש מאי עבדי ולפמ"ש א"ש דבאמת עיקר החקירות יתירות הוא כדרשב"א ורק שלא יהא כדדחי בידים אם עכ"פ לפעמים נ"מ בזה לא הוי דיחוי בידים ודו"ק כי זה ברור. ומה שהקשה הפ"י על המהרש"א דלא סגי בימי השבוע לחוד בלתי ימי החדש אתפלא מאד דהרי ר"י ס"ל דסגי בימי השבוע לחוד. וא"כ י"ל דכוונת התוס' ז"ל בקושייתם שהקשו וז"ל תימא כיון דכבר כיוונו יום א' לחדש למה למשיילינהו באיזה יום הלא אפי' לא כיוונו באיזה יום ה"ל חוזרין ומגידין ואין יכולין לחזור בהם אחר כ"ד עכ"ל דכוונתם דלמה נשיילינהו כיון דזה הוי חזרה ואם לאחר כ"ד לא הי' יכולין לחזור וא"כ איך שואלים אותם להחזירם הגם שעתה הוא תכ"ד מ"מ זה הוי כדוחים אותם דאין רשאים לדחותם הגם דזה קצת דוחק בפירוש דברי התוס' מ"מ טוב לנו בזה מלומר דהתוס' סותרים דברי הש"ס בכתובות דזה הוי תכ"ד ולכן עכ"פ זכינו דזה הוי תכ"ד ויכולין לחזור א"כ בודאי אם נראים הדברים שעל אדם אחד מעידים ושהאיש הי' מדובעצק ומפרוסטיק משני עיירות כאחת וקצת אצבעו כפוף דכה"ג מתרצים דבריהם ולא יהיו כמוכחשים והאשה מותרת עפ"י עדותם: סימן כז