שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 5

הרמב"ם ז"ל [פ"ד מה' חו"מ] פסק גבי מעכשיו במשכון שהרהין אצל עכו"ם דבעי שיגיע זמן קודם הפסח. והקשו עליו הא לאביי דפסק למפרע הוא גובה מותר ולא בעי הגיע זמן קודם הפסח. ונ"ל לתרץ בהקדם לתרץ קו' הפוסקים על הרדב"ז ז"ל [מובא במ"א סי' תמ"ח ס"ק ה'] שפסק בנותן מתנה ע"מ להחזיר דאסור לאחר הפסח משום שבתוך הפסח הי' עומד בספק. דלמא לא יחזיר לו ויהי' שלו למפרע. והקשו עליו דהא לאביי גם בלמפרע הוא גובה עדיין עומד בס' ואפ"ה מותר כדמפרש בהדי' בש"ס ונ"ל ליישב כ"ז בהקדם דברי רש"י בב"ק ובגיטין וגם בפסחים בריש הסוגיא [דף למ"ד ע"ב] שמפרש דנכרי שהלוה שמותר מיירי בהרהין ולא מפרש כלל שמיירי במעכשיו ואדרבה למעיין בדבריו בב"ק יראה שמפרש בהדיא שלא אמר כלל קני מעכשיו. ורק הרהינו סתמא ורק מחמת דלא מחוסר גוביינא אמרינן דאין חמץ מפקיע מידי שיעבוד ומותר לאחה"פ וזה נגד דברי הש"ס דמפרש בהדיא דאמר מעכשיו קני. דאל"כ סוף סוף מצי לסלוקי בזוזי וכמבואר ברמב"ן באריכות במלחמות. אך מה שנ"ל כי דברי רש"י נכונים ועיקר. דהנה צריך לידע בטעם המחלוקת דאביי אמר איגלאי מילתא למפרע ורבא אמר כיון דמצי לסלוקי בזוזי אשתכח מהשתא קני הלא מבואר בהדיא ביבמות [דף ל"ה ע"ב] גבי פלוגתא דחליצת מעוברת דפליגי בזה ר"י ור"ל אי אמרינן איגלאי מילתא למפרע. וכתבו שם התוס' דבדבר שעתיד להתברר לא אמרינן איגלאי מילתא. וא"כ קשה על אביי דלמה פסק למפרע הוא גובה הא בהנך תלת הלכתא כר"ל דלא אמרינן איגלאי מילתא בדבר שעתיד להתברר. וצריך לדחוק דסברת התוס' דבכאן הוי מכירה גמורה ורק כשפדהו הוי כקונהו ממנו וזה דוחק למאוד. לכן לפענ"ד מסתבר לומר כסברת הנימוק"י שם דלעולם בכל דוכתי אמרינן איגלאי למפרע כר"י ורק התם גבי חליצת מעוברת ס"ל לר"ל דלא שייך לומר אגלאי למפרע דדילמא בשעת חליצה היתה ראוי' להוליד ולא היתה זקוקה לחליצה דבן אין לו עיין עליו ורק לאח"כ ניגוף ע"י איזה סיבה. וא"כ לא שייך כאן לומר אגלאי למפרע. דהא באמת לא היתה אז ראוי' לחליצה. וא"כ א"ש כאן סברת אביי. דבכאן לכ"ע אמרינן למפרע גובה אך רבא ס"ל חילוק אחר בזה והוא לפ"מ דמבואר בס' [מל"מ] בהל"ג [פ"ו הל' ג'] בשם הרשב"א דהמקדש ע"ת וקודם קיום התנאי גירשה ואח"כ נתקיים התנאי בקום ועשה אינה מגורשת דלא נקראת אז אשתו. והוי כמגרש אשה דעלמא. ולא אמרינן איגלאי מילתא למפרע. דעדיין מחוסר מעשה. אבל בתנאי דשב ואל תעשה או בתנאי התלוי' בזמן דממילא קא אתי'. מגורשת קודם קיום התנאי וביאת הזמן דאגלאי מילתא למפרע ולפ"ז שפיר אמר רבא כיון דעדיין מצי לסלק בזוזי וצריך גביי' א"כ מחוסר מעשה ממילא לא נגמר הקנין ולא מקרי ברשותו של מלוה לענין הקדש כמו דלא נקרא' אשתו לענין גירושין גבי קידושי תנאי התלוי במעשה ומדוקדק בלשונו שאמר כיון דאילו הוי ליה זוזי מצי לסלוקי וכו' אשתכח דהשתא קני דלכאורה בקצרה הו"ל לומר כיון דמצי לסלוקי לא אמרינן אמ"ל א"ו דבאמת גם רבא ס"ל דאמרינן בכל דוכתי אמ"ל ורק הכא כיון דמחוסר מעשה אשתכח דקני בקנין גמור מהשתא ועד עתה לא הי' ברשותו דהיינו דבוודאי הכא מיירי שעשה איזה קנין בשעת הלוואה או נתינת כסף או משיכה דעי"ז קנהו לאביי כמבואר בבעה"מ ע"ז קאמר רבא כיון דעכ"פ יוכל לסלקו בזוזי כל כמה דלא גבה לי' וא"כ הוי מחוסר מעשה ושפיר מקרי אינו ברשותו של המלוה למפרע ודו"ק. ועפי"ז א"ש דברי רש"י דבאמת היכא דהרהינו דגבי' איתא ולא מחוסר גוביינא לכ"ע למפ"ג והא דבעי בגמ' מעכשיו א"ש ג"כ דהנה לכאורה קשה לפ"מ דס"ל לר"י קה"פ כקנין הגוף דמי ומכר הבן בחיי האב אינו מכור מ"ט ס"ל לאביי דאי אקדיש מלוה שפיר דמי הא אית לי' להלוה קה"פ ואי דס"ל לאביי כר"ל [ז"א] דהא חזינן דאליבא דכ"ע רצו לאוקמי למילתא ולא כתנאי כמבואר בסוגי' ותוס' אך באמת זה לק"מ דמבואר בתוס' ביבמות [דף ל"ז ע"ב] דדוקא היכא דמת הבן בחיי האב שייך החלוקה אי קה"פ כקה"ג אבל אם מת האב קודם מכירתו מכירה דלא יכול להבטל קה"ג לגמרי מחמת קה"פ ורק כשמת הבן דלא באה לידו דאז לא הוי קנינו אז קנין וא"כ מש"ה הכא דגב' המלוה אותו לבסוף נהי דהוי לי' ללוה קה"פ מ"מ כיון דלבסוף כשבא לידו נגמר ההקדש למפרע דלא מבטל קה"ג דידי'. אך דזכינו עכ"פ לזה דאם הרהין אותו אצל המלוה דבוודאי קה"פ של הלוה לענין להשתמש בו אם אינו קונה אותו המלוה מדר"י דאז מקרי ושכב בשמלתו. אבל במקום דלא שייך דר"י בוודאי עניני השימוש של הלוה וגם אם מתייקר ברשותו אתייקר וזה ג"כ מקרי לפירות וכיון דעדיין של הלוה הוא קודם שיחלט בחובו גם שלאחר שנחלט אצלו לגוביינא לא שייך שוב לומר בכה"ג אמ"ל לפ"מ דמבואר במ"ל בהל"ג דבתנאי שהוא ממילא כמו זמן וכה"ג דמיקרי מקודשת מעכשיו ויכול לתת לה גט קודם בוא הזמן מ"מ אם אמר מעכשיו ולאחר ל' יום לפי מאי דקי"ל דהוי שיור א"כ גם אם לא קדשה אחר דנגמרה קנינו בסוף הל' מ"מ בתוך הלמ"ד לא נגמר הקנין דהא הוי בי' שיור שוב לא אמרינן אגמ"ל ואינה מגורשת בתוך הזמן א"כ כן ה"נ הכא נהי דבבוא הזמן ובא לידי גבי' לא מבטל למפרע קה"ג של המלוה מחמת קה"פ [מ"מ הואיל] ואילו לא באה לידי גבי' לא הוי קנינו קנין הגוף שוב לא מקרי ק"ג למלוה ואשתכח דהשתא קני ומש"ה ברייתא דהיא אליבא דר"י דס"ל קה"פ כקה"ג בב"ק שפיר לדידי' לא מהני הרהינו דאכתי אית ללוה קה"פ וא"כ נחסר כח הקנין עדיין להמלוה ושוב לא אמרינן בכה"ג אמ"ל וכדברי תשו' רשב"א במ"ל בה"ג הנ"ל ומש"ה מצריך הש"ס דווקא מעכשיו דאז גם הפירות שייכים למפרע להמלוה אבל לרבא דס"ל כר"ל דקה"פ אינו כקה"ג בהרהינו לחוד סגי כיון דאינו מחוסר גוביינא ורק אם לא ישלם יחלט בחובו עפ"י שומא בכה"ג אמרינן אגמ"ל ודו"ק. אך דלפמש"כ קשה מ"ט אמרינן בגמ' דלאביי אליבא דר"מ בנכרי שהלוה לישראל אינו עובר דלמה"ג ואמאי הא לר"מ קה"פ כקה"ג וא"כ אכתי של לוה היא ושפיר מאי דעובר לכ"ע ומאי מקשה הגמ' איפכא מבע"ל אך דלפי מה דמבואר בתוס' ב"ק [צ"א] דגם לר"מ דס"ל קה"פ כקה"ג מ"מ ס"ל דנ"מ העבדים אין יוצאין לא איש ולא אשה בשן ועין דלא יוכל קה"פ לבטל קה"ג א"כ מש"ה בחמץ נהי דיש ללוה קה"פ מ"מ כיון דס"ל לאביי למה"ג לא יוכל קה"פ של הלוה לאסור על המלוה שקנינו קה"ג וזה ברור: ועפי"ז מיושב קו' התוס' שהקשו דאביי היאך יתרץ הך דלמה בסיפא לד"ה עובר ורישא לת"ק אמאי אינו עובר. ולפמ"ש א"ש דהנה לכאורה ק' לפי מה דקי"ל הפקעת הלוואה מותר ואיך שייך כלל שיעבוד גבי נכרי הא לא משעבד כלל אך באמת הרש"ל ז"ל ביש"ש [בפ' הגוזל ומאכיל דין כ'] כתב דכל שנתן לו מעות על החפץ ומעכב מלתתו לא מקרי גזל וא"כ הכא לפירש"י דנתן לו מעות על החפץ היינו [שא"ל] בא לביתי וגבה חמץ זה שפיר מקרי גזל אם אינו ישלם לו ומש"ה שפיר שייך למ"ג אך לפמ"ש דקה"פ כקנה"ג וא"כ גם אם למפ"ג קודם הגבי' הוא של הלוה וא"כ שוב הוי רק כהפקעת הלוואה דהוי ממש בהתירא בא לידו. וא"כ שוב לא שייך ממילא למפ"ג. אך דס"ל דבאמת הוי כנתן לו מעות על השעבוד דמה לי אם נתן לו מעות על החפץ דהוי כגזל לרש"ל ז"ל כיון דלא נתן לו רק על החפץ כן ה"נ אם נתן לו על השיעבוד דהוי כקנין נמי אם גזל שעבודו ממנו הוי כגזל היינו אם נתן לו על חפץ מבורר לשעבדו דקנה אותו החפץ לשעבודו אך כ"ז לפי הס"ד אבל לפי מה דמסקינן דעכו"ם אינו קונה לשעבוד שוב גם לאביי לא שייך למפ"ג וגם לדידי' צריך לתרץ דוקא בהרהינו ואפשר שזה כוונת המלחמות שכ' דלהמסקנא בנכרי לא אמרינן למפ"ג ודבריו אינם מובנים לכאורה דמאי ראי' ממאי דמסקינן דאינו קונה משכון לשעבוד אבל לענין קנין דיהיה כשלו למפרע למ"ד למפ"ג דילמא גם גבי נכרי אמרינן כן. אך לפמש"כ א"ש דהא קה"פ כקה"ג וא"כ עדיין הוא של הלוה ומקרי הפקעת הלוואתו ושוב אינו משועבד ובשלמא להה"א קנהו לשעבודו אבל למסקנא דלא שייך קנין לשעבוד גבי נכרי שוב הוי הפקעת הלוואה ולא אמרינן בי' למפרע הוא גובה ודו"ק. אך דעדיין לא נח לבי בזה דהא קי"ל בקיבל עליו אחריות דהחמץ של נכרי מ"מ אסור כיון דהישראל עבר על ב"י כמבואר במג"א מכ"ש בכה"ג דהחמץ הוא לע"ע של הלוה דקה"פ כקה"ג דבוודאי הי' לי' לאסור ולכן נ"ל דזה א"ש עפ"י דברי המכילתא. שהביא הרא"ש ז"ל דבתיכם מה ביתך ברשותך יצא חמץ של עכו"ם ברשות ישראל דאין בידו לבערו ויצא חמצו של ישראל ברשות עכו"ם דאינו ברשותו לבערו ופי' הרא"ש דמיירי בהלוואה וק' דא"כ צ"ל במעכשיו א"כ ברישא אמאי אינו עובר הישראל וגם למ"ל בתיכם הא ממילא ממועט מלך ויעוין בשא"ר וגם כי פשטות לשון הרא"ש ז"ל משמע דמיירי בלא מעכשיו וא"כ אמאי אינו עובר ישראל הלוה הלא מבואר בהש"ס דנכרי שהלוה לישראל לכ"ע עובר והאחרונים האריכו הרבה ונ"ל לתרץ דהנה הפ"י ז"ל מקשה דלמה לי' לרבא דחמץ מפקיע מידי שעבוד הלא לדידי' בלא"ה מכאן ולהבא גובה וגם הקשה על תוס' והרשב"א ז"ל שכתבו דאביי לא ס"ל חמץ מפקיע מידי שעבוד דלמא גם אביי ס"ל כן לפי המסקנא יע"ש בדבריו. ונ"ל דהנה באמת לפי דברי הבעה"מ באם שעבד בפי' מעכשיו גם רבא ס"ל למפ"ג ורק בסתם שיעבוד פליגי וי"ל דטעם פלוגתא דאביי ורבא היא כך דאנן חזינן במלוה לחבירו מעות ומשעבד לו דבר שהלוה יוכל למכרו בתוך זמן ורק לאח"כ המלוה טורף מהלקוחות אביי ס"ל דהמכירה בטילה למפרע דהוי כדילי' מעיקרא ולא הוי מכירה רק לפירות ורבא ס"ל דבאמת עד שעת הגביי' הוי של הלוה רק דיוכל המלוה לטורפו ומש"ה טורף בקדושת דמים דשעבודו הוי כנתינת מעות להקדש וכמבואר בתוס' גיטין וראשונים שם אבל בקדושת הגוף דלא מהני נתינת דמים כיון שנעשה הקדש שעה אחת תו לא מפקע קדושתו וזה באמת סברת רבא דחמץ מפקיע מידי שעבוד דז"א גזה"כ רק מילתא דסברא דה"א כיון דעכ"פ שיעבודו של המלוה ע"ז החפץ לא יוכל זה לאסרו עליו בהקדשו קמ"ל רבא כיון דבעודו בידו של הלוה חל ההקדש שפיר שוב לא נפקע ההקדש והשעבוד ממילא נפקע וזה סברת רבא דס"ל הקדש ממ"ש שני דס"ל לשיטתו מכאן ולהבא גובה אבל לאביי דס"ל דהוי של המלוה למפרע בוודאי אין יכול גם בקדושת הגוף לאסור פירות חבירו ומש"ה שפיר כתבו התוס' דלאביי אין החו"ש ממ"ש ולפי"ז בשעבדו בפי' למפרע וכו' גם לרבא לא יוכל להקדיש דלמפ"ג אך כתבתי כבר דבמחוסר מעשה לא אמרינן אמ"ל וא"כ לא קנהו למפרע ודלא כבעה"מ אך עכ"פ השיעבוד עליו למפרע וס"ל המכילתא דבכה"ג אינו יכול הלוה להשביתו [מחמת] שיעבוד חבירו מש"ה אינו עובר אבל בהש"ס איירי בסתם שיעבוד דאינו משועבד לרבא כלל למפרע (ובזמנו שאסר) ושפיר מקרי בידו להשביתו מש"ה אסור בלא מעכשיו ודו"ק. כי בזה יווסרו מהרא"ש ז"ל [קו'] השא"ר ז"ל והבין. אך דעדיין ק' על המכילתא דלפמ"ש דדבר שאין ברשותו לבער מותר וא"כ קיבל עליו אחריות אמאי אסור הלא בוודאי לא יוכל הנפקד להשביתו דנהי דקיבל עליו אחריות אם יאבד אבל וודאי דאסור לאבדו גם שרוצה לשלם ואינו ברשותו מקרי גם כי אינו מחויב כלל לחייב עצמו לפי שיטת המכילתא לדעת הרא"ש ז"ל כמו דאינו מחויב לפדות משכונו מן העכו"ם כדי לבערו. אך לאחר העיון לק"מ דהא יוכל ליחד לו בית להציל עצמו מלעבור בב"י אבל גבי הלוואה לא שייך יחד לו בית דאכתי קה"פ הוא של הלוה או איפכא בישראל שהלוה לעכו"ם שעבודו דלמפרע עליו ואינו מוסר אותו הזויות לנכרי לבדו. דגם ממונו מונח בי' ומש"ה פטור לגמרי כיון דאינו יכול לעשות השבתה פטור לגמרי ודו"ק כי זה נכון. ועפי"ז א"ש נמי דברי הרדב"ז הנ"ל דהנה לפי דברי המכילתא אמאי עובר בנתן מתנה ע"מ להחזיר דדילמא לא יחזירנו ויהא שלו למפרע הא עכ"פ אינו ברשותו לבערו דלע"ע המתנה חלה אך זה ליתא דהא עדיין אית לי' תקנה בביטול ורק בהמכילתא לא שייך [זה] דהא הוא משועבד למפרע להנכרי ואינו יכול לא למכרו ולא להפקירו אבל במתנה עמ"ל דמביא בח"מ סי' ...... ואם יבטלו ממילא לא יהא משכחת כלל בחזרה והמתנה למפרע בטל ושפיר יכול לבטלו מש"ה עובר וא"כ לפי"ז א"ש ולא קשה על הרדב"ז ז"ל מאביי דס"ל למפ"ג דאינו עובר גם אולי לא יבא לידי גבי' וכאשר הקשו עליו האחרונים ולפי דברינו לק"מ דהנה התוס' הקשו דהא בלא"ה הוא באחריות הישראל עכ"פ אך לפמ"ש א"ש דגם באחריות באמת לא הי' ראוי לעבור דהא אינו יכול להשביתו כיון שהוא של הנכרי ורק כתבנו דיכול לעשות תקנה ע"י יחד לו בית והנה כאן דקה"פ הוא של הלוה לא משכחת כלל יחד לו בית וא"כ מש"ה פטור לגמרי לבער (ותו) [ואי] דדילמא יהא שלו דדילמא לא. יבא לידי גבי' לזה לא איכפת לן דהנה באמת טעם הרדב"ז ז"ל דכיון דגילה התורה דבאחריות עובר מכ"ש בדבר שיוכל להיות שכולו שלו שעובר אך הרי כתבנו בשם המכילתא במקום דלא אפשר לבער פטור ורק באחריות יוכל ליחד בית אבל הכא ביחד לו בית לא יוכל משום דאית בגווה קה"פ ואי דיבטלו מאי יועיל בביטול אכתי נכשל באמת דכיון דגלי התורה דגם חמץ בקבלת אחריות עובר כעל שלו ודילמא יבא לידי גבי' והוא באחריותו וביטול לאו כלום הוא ומאי יועיל בביטולו אכתי בספק חמץ ברשותו הוא וכיון דלא יוכל לתקן ממילא פטור כדרשת המכילתא דמה ביתך ברשותך וא"כ לפ"ז במעכשיו ונותן בביתו של עכו"ם שפיר יכול [להיות] דעובר בלא הגיע זמ"פ קה"פ דדילמא ישלם ויהא כשלו ואי דמה לעשות יבטלנו (דאז) [דאי] לא יבא לידי פדי' ממילא אינו ברשותו כלל ורק דילמא יהא שלו דיפדנו א"כ מהני ביטול ולזה בלא ביטול אסור בלא הגיע זמן קה"פ ודברי הרמב"ם ז"ל שפיר ודו"ק: סימן יח בדין מכירות הבהמות

שמבואר [הת"ש] בבכ"ש ז"ל בפסחים שאסור דהוי הערמה והאחרונים כולם חלקו עליו וכתבו שדבריו צ"ע דמאי הערמה איכא הא צריך המכר להיות בלי הערמה יעו"ש ונ"ל דדבריו נכונים דהנה קי"ל בח"מ דאומדנא דמוכח טובא הוי אומדנא ולא אמרינן בזה דברים שבלב א"ד וא"כ גבי נכרי שהוא עני ולא ניסה מעולם במו"מ וודאי אומדנא דמוכח שהוא לוקח רק שיחזירנה לישראל והא מבואר בח"מ דמכר כה"ג שחוזר להמוכר לא הוי מכר כלל. אך לכאורה קשה דלפי מה דמבואר שם דאם יקנהו לזמן מהני ומביא המג"א דברי הספר מ"ע ז"ל בסי' תמ"ח שכתב כן גם לענין משכון וא"כ נימא דכוונת העכו"ם שקנהו באמת מישראל כדי שירוויח בזה מעט המעות שנותן לו ישראל המוכר בשעה שקנהו ממנו אך י"ל לזה דזה (פטור) [אסור] מדינא דגם במתנה עמ"ל כתב המג"א דלא אמרינן הואיל דלא הוא בידו דהנותן וא"כ כאן אם הישראל ירצה דוקא שהנכרי יקיים המקח בוודאי שהמקח יבטל למפרע מטעם א"ד דאדעתא [דהכי] לא קנהו הנכרי וא"כ כיון שתלוי בדעת הישראל שוב אמרינן הואיל. אך כ"ז בחמץ אבל בבהמות וודאי אסור דס"ס נהנה הישראל בין אם יקחנו ממנו לאחה"פ דנהנה שיתפטמו באיסור ובין אם לא יחזיר דאז יבטל למפרע המקח והם שלו למפרע בוודאי נהנה ובין כך ובין כך אית ליה בפסח הנאה מחמץ ודו"ק: סימן יט

שאלה אחד לקח י"ש מפריץ כל מה שיעשה בהמאשין ושיהי' לו שלשים גראד ונתן הכסף דמי הי"ש כפי הפסיקה להפריץ. וגם הקנה לו הפריץ רשות בחצרו על הי"ש כשירצה הקונה להעמידו בהחצר. והנה לאחר שנגמר הי"ש שלח הקונה שליחו לקבלו וראה השליח שנחסר הרבה מהגראדין. וגם ראה השליח שרוצה הקומיאסר של הפריץ להטעותו במדה. ולכן לאחר שנמדד אמר השליח שלא יקבלנו ורק שהסוחר עצמו עם הפריץ ישוו עצמם וסגרו השפאכליר בשני מפתחות השליח באחד והקומיסאר במפתח השני ונשתהא הדבר עד שבא חה"פ ולא נמכר החמץ הנ"ל ע"י שכחה:

תשובה הנה בכאן לא קנה הישראל הי"ש מחמת שהי' דבר שלא בא לעולם אך לפי מה דמבואר ברמ"א בח"מ סי' ר"ט ס"ד וז"ל וה"ה בשאר דברים שלב"ל ואפילו לא תפס אלא כתב לו שטר ומסר לי' השטר כמאן דתפיס דמיא עכ"ל אלמא דבשטר קנה בדשלב"ל. אולם נ"ל לומר דבנכרי בודאי לא קנה דשלב"ל אפי' בשטר דהנה כבר הקשו כל האחרונים על רמ"א ז"ל בדין זה שהוא נובע מת"ה ות"ה פוסק כן משום דברי הגהת מיימוני והוא מבעל העיטור שמפרש כן דברי הש"ס בכתובות דף צ"א ע"ב וז"ל הש"ס ההוא גברא דזבנה לכתובתה דאימי' בטובת הנאה ואמר לי' [אי] אתיא אם ומערער' לא מפצינא לך שכיבא אמי' ולא איערערא ואתא איהו וקא מערער סבר רמי ב"ח למימר איהו במקום אימי' קאי א"ל רבא נהי דאחריות דידה לא קביל עלי' אחריות דידי' מי לא קביל עכל"ה. ופירש בה"ע דהבן מכר כתובת אמו קודם שמתה והי' הכתובה מאיש אחר שלא מאביו וכפי' רש"י ז"ל בלישנא קמא ואפ"ה פסק רבא דהמכר קיים אלמא משום דתפס שטרא והוי כתפס הפרי לאחר שב"ל דקיי"ל דמהני ושטרא כמאן דתפס דמי זה תורף דברי בה"ע וממנו נלמד להת"ה ורמ"א ז"ל דה"ה בפירות דקל נמי מהני שטר והקשו כל האחרונים חדא דבהדי' מבואר בתוס' יבמות (צ"ג) דלא מהני שטר בדשלב"ל וכן משמע פשטא דסוגי' ביבמות וגם כי י"ל דהתם בכתובות דהלוקח תפס גם הכתובה גופא ומש"ה מהני לבה"ע שיהי' המכר קיים אבל אם לא תפס מידי רק שי"ל שטר על דשלב"ל לא מהני מידי והנלע"ד דדברי הת"ה ורמ"א ז"ל שפיר דהנה מלבד כ"ז קשה הלא שטר זה שנכתב על דשלב"ל ואינו ברשותו הוי כחספא בעלמא כמבואר בב"מ במאי קני בשטרא האי שטרא חספא בעלמא וא"כ האיך יעלה על הדעת לומר דשטרא כהאי הוי כתפס הא אינו שטר כלל ופסולו מוכח מתוכו שנכתב קודם שבא לרשותו ע"כ צ"ל דבאמת בשטר מקנה כמו בשדה זו לכשאקחנה תהא קנוי' לך דהוי חספא בעלמא ולא קנה בו דהוי דשלב"ל ולא הוי כתפס דכמאן דליתנהו דמי ומש"ה ביבמות לדידן לא קני בשטר כשאמר לכשאקחנה תהא קנוי' לך אבל בשטר מכירה דשטר כתובה דאינו שטר מקנה הגם שמבואר בח"מ ס"ו דגם שטר מכירה דשטרות צריך להיות שטר מקנה והש"ך ז"ל מביא זה בכמה מקומות שם אולם באמת אינו כשאר שטרי קנין דהא לא קני בהאי שטרא לחוד זולת מסירת השט"ח ללוקח ומסירת השט"ח הוי כמו משיכה במטלטלין ורק דאין תפיסתו מוכיח על שעבודו ולא שייך בו משיכה ומסירה לגבי השעבוד וכמ"ש הרמב"ן ז"ל מש"ה תקנו חז"ל לכתוב שטר ולומר דהקנו לו שעבודו במכירת השט"ח ולזה מסופק בתשו' מהראב"ח אם סגי בכתוב בו וא"ל קני לך איהו וכל שעבודי' דהוא ראי' על הכתובה וגם מש"ה מהני בקטן מכירה בשט"ח הגם דקטן לאו בר שטר הוא אפי' הגיע לפעוטות וכבר העיר ע"ז בקצות והנ"י כתב דבקטן איירי בכת"י ובזה לא הועיל מידי לתרץ הא קטן לאו בר אקני' בשטר הוא אפי' בכת"י א"ו דהאי שטר מכר דמכירת שטרו' הוא נצרף למסירת השטר ולגלות דהקנה איהו וכל שעבודי' הן אמת דבעי דלימסרינהו לידי' וכדברי הי"א בסי' ס"ו וכעין כל שטרי מקנה אך מ"מ אין קנין בעצמות השטר רק עם המסירה ומש"ה בעינן שימסור קודם השט"ח הנמכר ואח"כ ימסור לו שטר מכר דכתיב בי' קני לך איהו וכ"ש היינו לגלות על מסירת השט"ח שהוא נמכר עם השעבוד וא"כ לפ"ז כיון שאינו בעצם שטר מקנה ממש רק חיבור להמסירה אם לאחר שבא לרשות הבן הכתובה בירושה והקונה תופס בה גם השטר שכתוב בו קני לך איהו וכ"ש לא נתבטל ואדרבה נתוסף להתחבר ולהעיד שתפיסת לוקח בהשטר הוא לשעבודו ובשלמא בשטר קנין בעצם אם נתבטל קודם שב"ל הוא כחספא בעלמא אבל שטר מכר על שט"ח דהוא לראי' על המסירה כיון שהמסירה היינו התפיסה מהני בדשלב"ל כן השטר נמי נתחבר עמו ושפיר כתב בה"ע דשטר הוי כתפוס ומזה דן הרמ"א ות"ה לפירות דקל. דהנה באמת לכאורה קשה על דברי רמ"א ז"ל דכתב דמהני שטר למטלטלין הא מטלטלי לאו בני שטרא ננהו וכמ"ש התוס' בכתובות ואם לומר דעכ"פ שטר ראי' הוא דהמטלטלין המה שלו קשה הא ראי' איפכא שהקנהו לו קודם שבא לעולם וא"כ במאי קנהו אך באמת לפי מאי דכתבו התוס' שם (כתובות ק"ב ע"א ד"ה אליבא) וז"ל ואין לתמוה היכי משתעבד בשטר זה הא אין מטלטלין נקנין בשטרי די"ל דהואיל וטרח למכתב שטרא גמר ומשעבד נפשי' שהרי אפילו באמירה בעלמא יש דברים שנקנים כדקאמר בסמוך ועוד דשמעי' לי' לר' יוחנן בהזהב הנותן מתנה מועטת לחבירו קנה אעפ"י שלא הגיע לידו דגמר ומקנה ה"נ מתוך שטרח ליתנה בשטר בכה"ג גמר ומקנה ומסיק כתנאי ערב היוצא אחר חיתום שטרות וחתם עצמו היטב אני פב"פ ערב ומעכשיו הוא משתעבד ועכשיו אתי' שפיר ההוא דגיטין עכ"ל. ופי' דבריהם הוא כך בשלמא במטלטלי דעלמא דיכול להקנותן במשיכה לא קנה בשטר אבל בדבר שחייב עצמו שאין מה להמשיך לו מקנה לו שעבודו במה שטרח לכתוב שטר אלמא דגמר ומקני לי' וא"כ כן נמי בדשלב"ל דאין במה להקנותן מדטרח וכתב שטר גמר להקנות לו וזה מהני כמו בתפס אבל באמת אין קונה בהשטר כלום דמילתא פסוקה היא הקרקע נקנה בשטר והמטלטלין במשיכה ורק מדטרח למכתב לי' שטרא גמר להקנות לו וא"כ שפיר כתב הרמ"א ז"ל ואם כתב לו שטר דהוי כתפס דהשטר מעיד שגמר להקנותן לו מדטרח למכתב לי' שטרא ונהי דקודם שבא לעולם לא קנה בטרחתו דשום קנין לא יועיל בדבר שלב"ל עכ"פ לאחר שבאו לעולם מחמת השטר ראי' משגמר להקנותן הוי כתפס דכ"ז שלא חזר מהמכר נקנה בהטרחא דכתב לי' השטר וגמר להקנותן לו והשטר לא בטל כלל מראי' דבו ומש"ה מהני שטר אבל בכתב שטר מקנה על שדה כמו ביבמות בודאי הוי חספא בעלמא דבטל קנין דבמאי קנה וא"ל מדטרח למכתב שטרא הא על כל קרקע כותבין שטר וכל עצמותו של שטר הוי רק למקני בי' וכמ"ש התוס' ז"ל שם ומש"ה בטל וכחספא בעלמא ולא שייך לומר דתפיס שטרא דאדרבה לא תפיס מידי דהשטר הוא חספא וא"כ לפ"ז שפיר י"ל דכ"ז בישראל שקנה מחבירו אבל בלוקח מעכו"ם דכל קנינו בכסף או במשיכה לרוב הפוסקים אבל קנין אחר לית לי' לא שייך לומר מדטרח למכתב שטרא גמר ומקני א"כ לא קנהו זה הישראל דהא שטר אינו כלל במטלטלין וא"כ לא נשאר רק קנין הכסף ולרוב הפוסקי' לא מהני כסף בעכו"ם ואפי' למ"ד דקני בכסף לחוד מ"מ בדשלב"ל בודאי לא קנה בכסף דהנה בשעת שבא לעולם הכסף אינו בעין ובמה יקנה ול"ד לאומר קני לאחר ל' דקנה כמו בקדושין דאמרי' בש"ם קדושין (נ"ט ע"א) וז"ל לא בא אחר וקדשה בתוך שלשים מהו רב ושמואל דאמרי תרווייהו מקודשת ואעפ"י שנתאכלו המעות מ"ט הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו. לפקדון לא דמו פקדון ברשותא דמרא קא מתאכלי והני ברשותא דידה קא מתאכלי למלוה נמי לא דמי מלוה להוצאה ניתנה הני בתורת קידושין יהבינהו ניהלי' עכל"ה דהנה לא מבעי' לפירוש הריטב"א שכ' שם וז"ל מקודשת ואעפ"י שנתאכלו המעות פי' וכיון דברשותה אכלתינהו ויהיב לה רשותא לאפקעינהו לא נעשו מלוה ומתקדשת באותה הנאה ודוקא במקדש בכסף אבל מקדש בשטרא לאחר למ"ד יום אינה מקודשת לאחר למ"ד יום אא"כ שטר הקידושין קיים ברשותה לאחר ל' יום וכדאמרי' בכתובות האומר לאשה הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' יום והלכה והנחתו בצידי ר"ה אינה מגורשת וכן לענין משיכה וחזקה כל שלא קנה לשעתן אינו קונה אח"כ אא"כ אמר לו קנה מעכשיו עכ"ל. אלמא דעיקר הטעם הוא שמקדשה עצמה מעתה בהמעות שנותן לה בעין ורק שהקדושין יתחילו אז אבל היא מקנה עצמה בעד דבר שהוא בעין וא"כ לפ"ז בדשלב"ל שעתה אינו בר קנין (ואפי' לרב בבכורות בפדה קודם למ"ד ונתאכלו המעות דבנו פדוי. בדשלב"ל שאין מקום לחלות הקנין גם לרב הוי כמלוה) ירק שהקנין מתחיל לאחר שבא לעולם התחיל חלות מקום לקנין בודאי אז אין המעות בעין ובמה יקנה וז"ב. ולפע"ד זה טעם הש"ע ביו"ד סי' קל"ב ס"ד שכ' שם וז"ל מי ששכר פועלי' עכו"ם ופסק להם מזונות אסור להשקותם יין נסך ואם אמר להם צאו ושתו מחנוני פ' ואני פורע אם לא הקדים לו דינר מותר אעפ"י שייחד לו דינר והוא בעין ביד בעל הבית אבל אם הקדים לו דינר אסור ודוקא כשאמר לו יהא דינר זה בידך עד שתשקה לפועלים ואני אחשוב עמך באחרונה אבל אם נתנו לו להוציאם עכשיו אם יצטרך לו מותר עכ"ל והוא מהרשב"א] והקשו עליו האחרונים והמחנה אפרים הקשה עליו מהש"ס קדושין הנ"ל דהני זוזי לא לפקדון ולא למלוה דמו ולפע"ד דיפה כתב הרשב"א ז"ל דהנה לא יחד לו דבר שיקנה לו רק אמר תן לפועלים והקנין על הדבר שנותן לפועלים חל בשעת נתינתו לפועל ואז אין המעות בעין ול"ד כלל להמקדש לאחר למ"ד דשם בתחילה קדשה עצמה בעד דבר בעין שנותן לה ורק התחלת הקדושין יהי' לאחר למ"ד אבל היא מקדשה א"ע אז בעת קבלת הכסף בעד דבר בעינא והקדושין יתחילו לאחר למ"ד ממילא דזמן ממילא הוא וכדברי המל"מ ז"ל בהל' (אישות) [גירושין פ"ו] אבל הכא שבעת נתינת הדינר לחנווני לא הי' מקום חלות קנין על דבר מה ורק שבעת נתינה להפועל חל המכירה ואז אין הדינר בעין וז"ב. אולם אפי' לפי סברת הרשב"א ז"ל בהך דקידש לאחר ל' וז"ל הרשב"א בחי' ר"פ האומר ואעפ"י שנתאכלו המעות וטעמא דמלתא כיון דלשם קדושין נתנו בתחלתן אעפ"י שבשעה שראוין לחול אינן בעולם מ"מ כיון שאם לא נגמר הקנין יש עלי' להחזירה רואין אנו אותם כאלו הם בעין ובאותה הנאה היא מתקדשת וכענין שהיא מתקדשת בהנאת מחילת מלוה משא"כ במלוה דעלמא הואיל בשעת מתן מעות לא נתנו לקדושין אלא להלואה עכ"ל. ועיין באבני מלואים. מ"מ נראה דבדבר שלב"ל לא שייך זה כלל דהנה צריך להבין דברי הרשב"א ז"ל מה שכ' דאם רצתה לחזור מקדושין היתה צריכה להחזיר הכסף הוי כאלו הוא בעין ולכאורה קשה מאד יהי' איך שיהי' לע"ע המעות אינם בעין ובמה מקדשה נפשה נהי דהיתה צריכה שיהי' בעין לע"ע מ"מ אין המעות בעין אך באמת הפי' כך כיון שהי' צריכה להיות המעות בעין אם חזרה והיא הוציאה המעות הי' מחמת שרצתה בהקדושין וא"כ קדשה נפשה בעד המעות בעין שהוציאה וזה מדוקדק בדברי רש"י ז"ל בקדושין (נ"ט א') וז"ל בד"ה להוצאה ניתנה מקמי דניתחלי קדושין וכי אמר לה התקדשי לי בה לאו דידי' הוא ולא מידי יהיב לה אבל אלו לא ניתנו לה להוציאן אלא ע"מ שתתקדש בהן ולהכי כי אכלה דידה אכלה ולכי מטא זמנה מקדש עכ"ל. אבל בדשלב"ל דאין על מה לחול הקנין רק בשעת ביאתן לעולם ואז כבר הכסף אינו בעין ואינו קונה וא"כ כיון דאין כאן קנין כסף ולא משיכה ורק שטר לחוד ושטר לחוד אינו קונה במטלטלי דלאו בני שטרי נינהו ורק בישראל קונה משום דגמר ומקני כדלעיל ובעכו"ם לא שייך זה ולא מקנה בזה וא"כ אין כאן קנין כלל. גם בלא"ה לא שייך לומר בעכו"ם דקונה בדשלב"ל בשטר דהוי כתפס דהא קיי"ל דלא כרש"י דמחילה בטעות לא הוי מחילה. וטעם התפיסה בדשלב"ל כתבו התוס' ב"מ (ס"ז ע"א) ד"ה התם זביני וז"ל אבל התם גבי פירות דקל זביני ולא מחילה בטעות היא דנהי דיכול לחזור מ"מ אין לו לחזור כי היכי דלוקי בהימנותי' ולכך אית לן למימר דאפי' הי' יודע שיכול לחזור לא הי' חוזר עכ"ל. וא"כ י"ל בשטר נמי כיון דלא חזר מסתמא עמד בדבורו ורצה לקיים דבורו ולא שטעה אבל בעכו"ם דלא שייך זה שפיר אמרינן מה שלא חזר מחמת שלא ידע שיכול לחזור וא"כ לא מהני כלל אפי' התפיסה ומכ"ש שטר. ואין לומר דקנה מכח דינא דמלכותא חדא דכיון שלא הי' הגראדין כפי המדובר הוי ביטול מקח ונהי דבדיני ישראל י"ל ביפות ונמצאו רעות דהמקח עכ"פ קיים וכמו שטעה במדה אבל בדד"מ בודאי לא קנה בכה"ג. וגם זאת ידוע לכל יודע דרכי דד"מ האידנא שאין להחליט דבר מאומדנא רק עפ"י ערכי בקי כי כמה פעמים נדחו שטרי כי האי שלא נכתבו כראוי ואם לחקור הדבר מבקיאים האיך דד"מ גם ע"ז לא יבא לידי תוכן הדבר כידוע למביני דרכי דד"מ ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ובלא"ה החליטו רוב האחרונים דלהחמיר לא אזלינן בתר דד"מ וא"כ אינו קנין כלל וגרע מרושם שעושים התגרים על גוף הדבר הנקנה ולכן לא קנהו הישראל כלל וגם על אחריותו לא הוי כיון שלא קיבל המשולח את הי"ש על אחריותו כיון שלא הי' כפי המדובר. ואין לומר אחריות אלם עליו שהפריץ לא ישלם לו החוב אם יפסד הי"ש זה ליתא דגם אחריות אלם צריך עכ"פ להיות ע"י משיכה או צד קנין אבל באחריות וכפיית אלם לחוד בודאי אינו מחויב בביעור וכמבואר זה גם בשערי תשובה להגאון מהר"ז ז"ל ובכאן לא הי' שום קנין ואם נימא אולי עשה השליח איזה הגבהה מ"מ הא לא נעשה שליחות הקונה דהא לא שלחו שיקבל אקוויט פחות מהגראדין ובטעות במדה ואם הסכים למעשיו [הוא רק] במה שסגרו במפתח אבל לא הסכים לזה שעשה איזה קנין שלא הי' צריך וא"כ לא עשה הקונה כלל שום קנין על חיוב האחריות ומה שמונח בהמקום שנתן הפריץ רשות להקונה מ"מ לא נבטל שם הפריץ מהמקום דהא כיון שלא רצה לקבל הי"ש כיון שהי' פחות מהגראדין ולכן גם הפריץ סגרו במפתחו א"כ הי"ש ברשות הפריץ כמו ברשות הישראל ואדרבה כיון שגוף החצר הוא של הפריץ ורק נתן רשות להישראל באם יקנהו רשות להניחו שם אבל [לא[ טרם קנייתו ורק למשכון הוא בחצרו של הפריץ וגם כי זה לא ברור שאחריותו של הפריץ על הישראל כיון שאינו כפי הקונטראקט ולכן הי"ש מותר לגמרי: סימן כ רב שלום לידידי הרב החריף ובקי המושלם החסיד וירא כקש"ת מ' יודלי כ"ץ נ"י מסיגוט