שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 6

הגיעני מכתבו אודות הי"ש ששכח למוכרו בע"פ ונתוודע בחוה"מ ופתח הפתח ולקחו הנכרי שנמכר לו החמץ בחדר הסמוך לזה החדר שהי' בו הי"ש הזה ואחר הפסח החזירו הנכרי לישראל ומכר לו בעד ג' ר"כ ודרש מעכ"ת ממני חוות דעתי. הנה לע"ד אין מקום להקל כאן כי הי' מזיד גמור שהרי נתוודע לו בפסח ושארי הקולות כבר נדחו מפי רוב אחרונים ולכן ישפך הכל אך יש מקום לצדד להקל לפ"ד הראב"ד ז"ל במעשרות פי"א דחזקת נכרי הנפקד שמחליף והוא ודאי חייב במעשר כאשר כתב הכ"מ ז"ל שם ורק בקופה בין הקופות מירתת קצת להחליף לפ"ד י"ל בכאן אין הנכרי מירתת דיודע שיהודי לא יעשה לו דבר מחמת איסור חמץ לזה ודאי החליפו באחר וחזקת העכו"ם שמחליף וא"ל הרי חזינן שהחזיר לישראל הרי לא רצה לגזול ז"א ראי' די"ל דרצה למצוא חן בעיני הישראל אבל לעולם שהחליפו לפ"ד הראב"ד שסובר שעכו"ם חזקתו שמחליף ומחייב בתרומה ודאי לדידי' בחמץ אחה"פ ודאי מקילין לומר שהחליף. אך באמת לדברי הרמב"ם ז"ל שם אין ראי' כ"כ לומר שוודאי החליף ואך עכ"פ יש ספק ומותר לאחה"פ אך עכ"ז איני סומך להתיר ח"ו ורק מחמת שאינני בקי בטוב עשיית י"ש מפלוימין בגבולכם אם הוא גם ממאלץ של תבואה ואם החמץ אינו רק מעמיד וגם בהי"ש עצמו מקומות חלוקים שיש עושים מתפוחי אדמה או מיני קטניות מעורב עם תבואה שבזה יש מקום להקל מכח תערובות כאשר ראיתי למו"ח ז"ל שהאריך בזה בתשו' אחת ואם יודיעני אי"ה אודיענו חוות דעתי כאשר יורונו מן השמים והי' שלום כנפש ידידו דבש"ת בלונ"ח הק' חיים הלברשטאם: סימן כא

לידידי ב"ג הרב המאה"ג החריף שלשלת היוחסין מו"ה בעריש פרענקיל נ"י אבד"ק קנעניטש.

שאלה באחד ששכח למכור סובין וחטים שנלתתו היטב ונתפחו ואח"כ בחוה"מ נזכר והיו עומדים ברחיים של נכרי והורה המורה להשליכם לים וכן נעשה ועתה קמו איזה אנשים מערערים על הוראה זו ושאל השואל אם יפה הורה המורה או לא:

תשובה ודאי יפה הורה דקיי"ל דחמצו של ישראל ביד עכו"ם מה"ת חייב לבער כהרא"ש ז"ל [בריש פסחים] דכן תפסו הט"ז והמג"א ז"ל [בסי' ת"מ] וגם אפילו לשיטת הגאונים והרמב"ן ז"ל דס"ל דחמץ של ישראל בבית העכו"ם אינו ע בר מה"ת מ"מ מדרבנן צריכים ביעור ואפילו לאחר הפסח כמבואר בהר"ן ז"ל מביאו (בט"ז) [במג"א ס"ס תמ"ז] ז"ל ואי משום הביטול הרי נודע דאנן לא סמכינן אהמתיר באונס ע"י ביטול ובפרט הכא (דנשאר) [דנזכר] תוך הפסח דלא הי' אונס כלל וכמבואר דבר זה בנ"ב ז"ל וגם מבואר דאפילו מצטרפי כל הדברים ביטול ועומד בבית העכו"ם נמי אסור כמבואר בכ"מ פ"א מהל' חמץ ומצה הל' ד' בד"ה חמץ שעבר כו' וז"ל כ' ה"ה נלמד מדין ישראל שהרהין חמצו אצל עכו"ם כו' כלו' דאמרי' בי' שאם לא א"ל קנה מעכשיו אסור אחר הפסח ולא מפלגינן בין אם הי' אנוס ולא יכול לפרוע לעכו"ם להיכא דהי' בידו לפרוע עכ"ל הרי דאסור אפילו בביטל ועומד בבית העכו"ם דא"א דביטול מהני א"כ מאי ראי' משם דאפילו בנאנס ולא ביער דאסור דלמא לעולם היכי דנאנס אפילו לא ביטל מותר לאחה"פ ורק שם בהרהינו לא הי' אנוס על הביטול דנהי שהי' ממושכן אצל העכו"ם מ"מ הי' ברשותו לבטלה מש"ה אסור לאחה"פ אבל היכי שהי' אנוס גם על הביטול כגון שהי' חולה וכדומה שהי' אנוס גם על הביטול מותר לאחה"פ א"ו ש"מ שאפילו ביטל אסור לאחה"פ וכן הוכיח הנ"ב יעו"ש. והנה באמת אין זה הוכחה די"ל דלעולם בביטל מותר בשכח ורק דמ"מ הוכיח הרמב"ם ז"ל מהרהינו דבאנוס אסור דשם אנוס גם על הביטול דהביטול שיעשה על החמץ שממושכן ביד עכו"ם אינו כלום וכי הוי זה הפקר דנהי דעכו"ם אינו קונה משכון מ"מ בודאי דלא יכול (המלוה) [הלוה] להפקיר דהא אפי' למאי דקיי"ל מכאן ולהבא הוא גובה מ"מ אי אקדיש לוה אתי מלוה ופריק וכ"ת דחמץ מפקיע מידי שעבוד הוא מטעם אפקעתא דמלכא אבל בודאי שאין הפקרו של הלוה כלום כיון שיש לנכרי שיעבוד עליו ויעוין בפ"י ז"ל וא"כ הוי אנוס על הביטול וכן משמע מהמכילתא גופא דאמר שם יצא חמצו של ישראל ביד עכו"ם דאין בידו לבערו ואמאי הא בידו לבטלו א"ו דביטול כהאי לא מהני מידי והרבה האריכו בזה הפר"ח ושארי האחרונים ונמצא דליכא מכאן ראי' לאסור בביטול ושכח להחמץ באונס אך הכא לא הי' כלל אונס דבחוה"מ הי' יכול לבערו שאינו ממושכן ביד עכו"ם וחצרו של עכו"ם ודאי לא קונה לו היכי שלא מכוין לקנות דבכה"ג קנין (רק) משום האפקעתא דמלכא דידוע דביטול בעצם אינו הפקר ורק דבלא"ה אסור נעשה הפקר ממילא א"כ בכה"ג אין החצר קונה מטעם שליחות אפי' לישראל כמבואר בנ"י [בפ"ק דב"מ דף י"א ע"א ד"ה ראה אותם רצין] ורק מטעם יד וביד בעי כוונה לזכות וכמבואר בצ"ץ ובמחנה אפרים והרבה האריכו בזה בכמה מקומות וא"כ בודאי העכו"ם לא קנהו והוי חמץ של ישראל ממש והדין פשוט מבואר בר"ן ריש פסחים דחמצו של ישראל בבית עכו"ם צריך ביעור ולא ראיתי שום חולק בזה ואם קצת אחרונים לפלפולא העלו דברים נגד זה אבל לא לדינא דהמעיין ישר הולך [יראה] דלפשטא דסוגי' ראשונים ואחרונים צריך ביעור וא"כ יפה הורה המורה דצריך לבער. וא"ל דהוי נוקשה כיון דאין יוצאין בו בפסח וגם במס' שבת (דף ע"ו ע"ב) אמרינן שם דכן עני אוכל עיסה בלוסה בסובין וכו' משמע דסובין לחוד אינו מאכל ועכ"פ הוי חמץ רע וזה הוי נוקשה כמבואר בר"ן ז"ל ומובא במג"א ונוקשה אינו חייב בביעור מה"ת זה ליתא מכמה טעמים חדא דהא פעם א' היינו בעודו בחטה הי' ראוי והי' חמץ גמור דלא גרע ממאלץ שכ' הח"צ ז"ל דהוי חמץ גמור וא"כ אפילו לאחר שנפסד מאוכל אדם אסור מה"ת כמבואר בכל הפוס' ותו דהא כ' המג"א ז"ל [בסי' תנ"ד ס"ק א'] דאפי' קליפה אם דבוק בו קצת אוסר במשהו והלא בנוקשה מתיר המג"א ז"ל במשהו ש"מ דבדבוק בו איזה ממשות הוי חמץ גמור והכא אית ביניהם רוב קמח וא"כ הוי חמץ גמור. והנה לפמש"כ דהוכחת המג"א ז"ל מה דמסופק אם סובין ומורסן מחמצין היינו לענין שיהא דינו כחמץ גמור לאסור במשהו יוסר מעליו קו' הח"י ואחרונים שהקשו הא משנה שלימה היא ולא תשוף במורסן ש"מ שמורסן מחמיץ ולפמ"ש י"ל נהי דמחמיץ היינו שהוא נוקשה אבל חמץ גמור לא הוי ולהכי רצה המג"א ז"ל לפשוט מהא דלדעת הרי"ף ז"ל יוצאין בו בפסח והרי"ף ס"ל דנוקשה דרבנן ש"מ דסובין הוי חמץ גמור אבל מהא דלא תשוף האשה על בשרה מורסן ליכא ראי' כלל דהתם י"ל דעכ"פ נוקשה הוי וכן נראה ראי' מהא דאמרי' בפסחים בפ' א"ע זומן של צבעים הכא תרגימו מי חוורא ופירש"י ז"ל מי סובין והנה ידוע דזומן הוי מג' מיני אומנות וג' מיני אומנות קרי לי' בש"ס ובהראשונים ז"ל נוקשה בעיני' יעו"ש בסוגי' הרי דסובין לא הוי רק נוקשה וא"כ אדרבה משם לכאורה ראי' להיפוך דלא הוי חמץ גמור אולם י"ל דהוי כמו קולן של סופרים שלא נתחמץ לגמרי והוי חמץ נוקשה אך עכ"פ אין משם ראי' דסובין הוי חמץ גמור כמו שעלה ע"ד הגאון בנוב"י ז"ל להביא משם ראי' לדחות דברי מהר"ל בהגהת שער אפרים ז"ל והרואה יראה דמשם אין ראי' רק דהוי נוקשה אבל חמץ גמור לא מוכח משם והמג"א ז"ל מסופק אם הוא חמץ גמור לאסור במשהו ולפע"ד מקום הניחו לי ליישב דעת זקנים המג"א ומהר"ל ז"ל שנשמט מהם משנה שלימה וש"ס ערוכה ולפע"ד שיפה כוונו המג"א ומהר"ל ז"ל:

היוצא לנו מזה שזה ברור דעכ"פ נוקשה הוי ונוקשה ג"כ חייב לבער כמו שהעלה המג"א ז"ל וא"ל דבבית הנכרי לא שייך הטעם דלמא אתי למיכל דזה ליתא דא"כ למה שורפין הנוקשה דוקא כמבואר במג"א ז"ל יתנהו בבית הנכרי או לחצר אחרת א"ו ש"מ דלא מהני אפי' בנוקשה רק שריפה אך באמת בנ"ד הי' קמח תוך הסובים כאשר נראה בעין ולכן אפי' אם הי' ששים כנגד הקמח אינו בטל כמבואר בתשו' הרשב"א ז"ל דבדבר הניכר אפי' אם אין יכול להסירו אינו בטל וא"כ בודאי אינו בטל הקמח שבתוך הסובין ובודאי דהי' עכ"פ כזית קמח בין הסובין דכא"פ לא בעי לענין ב"י ולכן שפיר הצריך המורה השלכה לים ויישר כחו שיפה הורה לאסור ולא שת לבו לפלפול הבל שמצוי בעוה"ר עתה בין המורים ולא הכשיל ישראל בלאוי' בל יראה וב"י. אייר תרי"ח לפ"ק: סימן כב שוי"ר לכבוד ידידי הרב המאה"ג כו' מ' אלעזר נ"י אבד"ק פלאצק יע"א:

יקרת מכתבו הגיעני ואשר דרש ממני אודות היין מאי לשתות בפסח מפני חשש י"ש הנקרא שפירטיס וכתב מעכ"ת שהרב הגאון דק' ווארשא אמר שאין חשש כלל מטעם דהוי זוז"ג הנה באתי להודיע לכ"ת שהרב הגאון הנ"ל אינו בקי בדברים האלו כנראה מתשובתו זה ובקהלתנו שהיא ממש סמוך לאונגארין וגם כי הייתי בעצמי כמה פעמים שם וידעתי היטב הדבר בבירור ממש ותוכן הדברים כך כי זה לא כביר לערך עשרים שנה אשר המציאו תחבולה לעשות מיין גרוע במאד כמעט שאין ראוי לשתותו עושין מזה יין טוב מאד ע"י שפירטיס מי"ש ואיזה שארי דברים חמוצים וממיני בשמים ומרקחים ויש ע"ז כמה בתים הנקראים פאבריקען והנה זה היין הוא חמץ גמור ואינו מעמיד רק כמעט גוף החמץ יותר משכר המדי כידוע להבקיאים בזה והרוצים לעשות יין כזה על פסח עושים עפ"י הכשר משפירטיס כשרים הנעשים לשם פסח ובשמירה יתירה ונאמן כמו שעושין לכל דברים הנצרכים לפסח ואין כל אדם נאמן ע"ז וצריך הכשר מבד"צ ורב אמיתי ואם לאו הוא חמץ גמור כנ"ל אך ידע מעכ"ת כי זה היין יש מהם שנעשה לשתותו בפ"ע וטעמו טוב מאד וריחו טוב כמו יין הישן אך יש מהם שנעשים כזה להתערב ביינות אחרים להמתיק טעמם ולפעמים נתערב ברובו או במעט יין והרוב מזה החמץ ואין מבין זה רק סוחר גדול הבקי מאד בזה ולכן גם במדינתנו נהוגין שאין לשתות יין רק מאיש נאמן שאמר שיודע בבירור שאין בו מתערובת הזה ושקנהו באונגארין מאיש מהימן שאמר לו שמותר לשתותו בפסח ז"ז אין להתיר כלל בין אם היין על שמריו או לא כי מי שאינו בקי בזה בקל יוכל לבא לידי איסור חמץ בפסח כי הרבה פעמים שעפ"י הדין לא נתבטל ובאופן שהודעתיו לעיל את זה ראיתי להודיע וד' הטוב יסיר המכשלה מתוך עמו והיה שלום וברכה כו': סימן כג

בדבר השאלה אם מותר לעשות מצות לפסח על המאשינין הנה ראיתי חשובות גאוני זמנינו שהסכימו לאסור וצדקו מאד בדבריהם הגם כי על קצת דברים יש להשיב אך די לאסור בזה במ"ש הגאון מהרמ"ז שראה בעיניו כי א"א לגרור היטב הנדבק בו וכמה מכשולים יוכל לבא בזה אולם גם לדעתי הרבה טעמים עפ"י דין לאיסור אך הם כמוסים אתי כאשר כן קבלתי מפי מו"ח ז"ל שבכמות אלה הדברים אין לגלות הטעם רק לפסוק הדין בהחלט והשומע ישמע וגו' ולכן בדרך החלט אומר לכם כי העושה מצות על כלי זה הוא חמץ גמור ועוד זאת אודיע כי העיד לפני אדם חשוב סוחר נכבד מפה שהי' אשתקד באונגארין וראה אצל קלי הדעת עושין מצות על המאשין והראה להם שהוא חמץ גמור ונתביישו מאד וגם אמרו לו שהרב המתיר להם מתחרט מאד ולכן ידידי לדעתי שאין להתיר זה בשום אופן ואם לא יאבו שמוע מה נעשה להם אם אוכלים חמץ ממש בפסח ועיין בפסקי מהרי"א ז"ל שהביא ראי' שאין להקל מחמת חשש שיצאו חוץ לד"ת ולכן אין להתיר בשום אופן וד' יצילנו משגיאות ומכשולות ח"ו והיה שלום יום ב' ער"ח ניסן תרי"ח לפ"ק: סימן כד

בנידון המאשין על עשיית המצות לא ידעתי למה אחרתם במכתבכם עד היום חג הקדוש יקרב טרם בוא תשובתי אליכם אולם לענין דינא החשש של לעז על ארצות אחרות שנהגו היתר בזה ודאי אין לנו לחוש ומותר להחמיר כמו שמבואר בת"ה ומביאו ג"פ סי' קנ"ה [ס"ק ל"א] דבדבר שאין לעז רק בזה שהמה אין מדקדקין בזה צריך יותר לחוש לדקדק באיסורא שלא נכשל אנחנו ודוקא גבי זיין אותיות בגט וצריך לעמוד על כל הגט דאם נחמיר נוציא לעז דהגיטין הראשונים אינם גט כלל בזה אין לנו להחמיר משום לעז גיטי הראשונים אבל באם לא נהי' רק שהמה אינם מדקדקים כ"כ בודאי מוטב לחוש לתקנתנו יותר מלעז דידהו זה טעם אחד כמבואר שם. טעם שני בדבר שהוא בשוא"ת לא שייך חשש לעז כאשר מוכיח שם הג"פ מתשו' הרא"ש ז"ל ומתשו' הרדב"ז ז"ל דאין שייך לעז די"ל כמה טעמים שלא רצו לאפות בהמאשין. טעם ג' מבואר בג"פ בשם מהראנ"ח ז"ל דבשאר איסורים לא שייך זה דהפסול רק משום לעז הבנים אך לכאורה בזה יש לפקפק דכתב שם מהראנ"ח ז"ל דבשאר איסורים לא שייך לעז משום דמאי דהוי הוי וא"כ בזה דהשתא ג"כ הם נוהגים להתיר המאשין א"כ יש חשש לעז אך באמת ז"א דמאי חזית ליזל בתר דידהו יעשו המה כמנהג כל ישראל לאפות בלא מאשין ואם לא יאבו שמוע המה גורמים לעצמם הלעז אך באמת לא ידעתי מאי חשש לעז בזה הלא ידוע שכמה אנשים מחמירים בעשיית המצות להיות בכל מצה מרדה חדשה וכלים חדשים וקצת נגידים היראים מפזרים ממון הרבה שיעשו המצות על פשתן או נייר חלק ולכל מצה פשתן חדש וכמה גווני שראיתי בעיני מנהגים חלוקים וישראל קדושים כל אחד מחמיר לפי דעתו ולא מכת המתחסדים רק בע"ב יראי השם ראיתי חילוקים הרבה בחומרות שונות וכי יעלה על הדעת שזה נקרא הוצאת לעז ולכן טעם זה משום הוצאת לעז ראוי לגנזו וגם יותר י"ל דאין חשש לעז ואדרבה מצוה לאומרו כי שמעתי מנגידים וסוחרים שהי' בארצות הנהוגים היתר במאשין ואמרו שכל מי שיש בו יראת ד' גם שם פורשים ממצות הנעשים ע"י המאשין ורק מחמת קלי הדעת והמונים הוצרכו להתיר להם אבל אם במדינת פולין יאסר גם המה ישיבו מדרכם ויאפו מצות כמו שאפו אבותינו והעיד פה נגיד אי בפני ובפני עדה קדושה איך שאשתקד הי' במדינת הגר וראה שאפו מצות על מאשין והראה להם שהוא חמץ גמור והודו לו שיראי השם חלקו ע"ז וגם הרב המתיר להם נתחרט על מה שהתיר ולכן איך שייך חשש לעז. וא"כ ח"ו ילכו בנות ישראל פרועות [ראש] כאשר במדינותיהם וסמכו על איזה תשו' ונימא גם בזה אם ימחו במדינתינו בפרועי ראש יוציא לעז על בנות ישראל אשר שם ובודאי מי שיש לו מוח בקדקדו לא יאמר זה ותמהני על הרב הגאון דקהלתכם מה לו להרבות בפלפול בשביל דבר מבודה כזה והנה גוף המאשין לא ראיתי ואולם לפי מה שציירו לפני נ"ל טעם גמור לאסרו אך לא רציתי לגלותו כי אין דנין רק בראות עין. סוף דבר נ"ל בבירור שאסור ללוש על מאשין כזה ומחמת טרדות החג הקדוש אפסוק ואומר שלום. ניסן תרי"ח: סימן כה לידידי גד"ז ה"ה הרבני האברך המושלם החריף ובקי כש"ת מו"ה דוד ג"י.

ידידי שמחתני בדבריך כי ראיתי אשר ת"ל אתה שוקד על דלתי התורה ובעזר הצור תתעלה מעלה מעלה. והנה דעתי הי' להרחיב דיבורי אתך אך אין הזמן מספיק כעת לכן אבא בקצרה ראשונה מה שהבאת דברי השבות יעקב [בח"ב סי' י"ח] דאין חייב לאכול פחות מכזית מצה אם א"א לאכול כזית והקשית דסותר דבריו שבחק יעקב [סי' תע"ג ס"ק כ"א] לפענ"ד אין כאן סתירה דבאמת גם במרור אין מצוה מן התורה כלל בפחות מכזית וכמו שיבואר לפנינו בס"ד ורק משום זכר בעלמא וכעין שאמרו אחרונים גבי לולב דעכ"פ יטול לולב לחוד משום זכר וכן ה"נ גבי מצה יש לאכול אף פחות מכזית משום זכר בעלמא אבל מדינא אין חיוב לא במצה ולא במרור לא מדאורייתא ולא מדרבנן ולכן כתב בתשובה דאין חיוב כלל והיינו מדינא ולכן דבריו א"ש ולענין מה שהביא ראי' מהא דאיתא בש"ע דאם נשבע שלא לאכול מצה אסור לאכול ואמאי לא יאכל פחות מכזית ואתה הקשית לשאול דהא גם בפחות מכזית יש איסור הנה י"ל כך לפי מה שהארכתי בתשו' ליישב קושי' התוס' בשבועות [דף כ"ה ע"א] דמאי חומר נדרים מבשבועה הלא גם בשבועה אם אמר יאסור סוכה עלי בשבועה חל דמתסר חפצא אנפשא ע"כ ואמרתי לתרץ דהנה הרשב"א ז"ל [נדרים ט"ז ב'] הקשה דניתי עשה ודחי ל"ת (דשבועה) [דנדר] והנה באמת א"ל קושי' זו דהנה קי"ל כר"ל דכל היכא דאפשר לקיים שתיהן מקיימין ה"נ הא אפשר בשאלה ומש"ה לא דחי כיון דאפשר אם ישאל על נדרו אך זה ליתא לפי מאי דקי"ל דאין מתירין הנדר עד שחל והכא הא לא חל הנדר כיון דהוא (נשבע) [נדר] על דבר מצוה דדחי העשה אותו וכל עיקר חלות הנדר הוא רק משום שתאמר דיוכל לשאול על נדרו ולא צריך שתבא לידי ל"ת אבל לדחות הל"ת לגמרי לא חל וא"כ שוב ממילא אין היתר לנדר זה דהא לא חל כלל ואין לו מקום לחול וכיון דאין לו היתר שוב ממילא דחי העשה ולא מיקרי יכול לקיים שניהם וא"כ קמה קושי' הרשב"א ז"ל על מקומה ניתי עשה וכו' וצ"ל כמו שכתב הרב השער המלך ז"ל דשאני גבי נדרים דגלי קרא נדר לד' וא"כ לפ"ז בשבועה דבאמת אשבועה לא קאי כדאיתא דסתם שבועה היא דאסר נפשי' אחפצא והא דחל באיסור שבועה סוכה עליו הוא משום יד דנפקא לן מרבויא דקרא אבל לא קאי עליו כלל הריבויא וא"כ שפיר ניתי עשה ונדחי ל"ת ולפיכך לא חלה כלל באוסר בשבועה סוכה עליו מחמת דאתי עשה ודחי ל"ת. אך דא"כ קשה א"כ ע"י כולל (נמי) [למה] אסור לישב בסוכה ניתי עשה. אך זה ניחא דהא קיי"ל דהיכי דאפשר לקיים שתיהן מקיימינן וה"נ אפשר ע"י שאלה ורק דכתבתי דכאן לא שייך שאלה דלא התחיל הנדר וכו' משא"כ בכולל דשפיר חיילא אדבר הרשות שוב מקרי אפשר ע"י שאלה ולא דחי הל"ת אבל בלא כולל כמו שאיירי הברייתא דחומר נדרים מבשבועה שפיר אתי עשה ודחי הל"ת ומש"ה (לא) תני חומר בנדרים מבשבועות ולק"מ קושית התוס' ודו"ק בזה כי קצרתי והדבר עמוק:

ועפי"ז יש ליישב נמי קו' על השבות יעקב. דזה הוכחתו כיון לדברי הנ"ל באמת אף אם יאכל לא יעשה האיסור דעשה דחי ל"ת ורק לכתחילה משום מקום שיכולין לקיים שניהם מקיימין והכא מקרי יכול לקיים שניהם. אך בחצי זית דכל האיסור הוא רק משום דחזי לאצטרופי והכא אפי' אם יצטרף בדיעבד לא יהי' איסור כלל אפי' לכתחילה הוי לן למשרא חצי זית א"א דאיכא מצוה בח"ש א"ו ש"מ דאין מצוה כלל בח"ש. ואף דמיירי ביושב יחידי כמ"ש הפ"מ ואין מי שיתיר לו נדרו וא"כ אם איתא כדברי אמאי לא דחי העשה לל"ת דהא א"א לו עתה לקיים שניהם. אולם המעיין בש"א בהלכות מצה יראה דצידד שם לומר דבכה"ג מקרי נמי אפשר לקיים שניהם. גם מה שהבאת דברי המ"ל אם יוצא במצוה שלא כדה"נ הנה בימי חורפי אמרתי ראי' דיוצא אף שלא כדה"נ מדברי הרי"ף פרק ג"ה שהביא פלוגתא דרב ולוי גבי ריחא מילתא ואמר דרב לשיטתו דס"ל מין במינו במשהו והקשו עליו דא"כ מאי קאמר הגמ' ה"נ מסתברא דאמר ואפי' גדי וטלה מ"ש גדי וכו'. ולדברי הרי"ף ז"ל שפיר הוא רבותא דהא גדי וטלה הוי א"מ יעו"ש אך אם נאמר כהמ"ל ז"ל א"ש דהנה בלא"ה צריכין לחקור מ"ט קרי הרי"ף ז"ל לריח משהו ויעוין במפורשים מה שכתבו. ולפע"ד נראה לפי דברי הש"ע סי' ק"ח גבי בת תיהא דריח הוי שלא כדרך הנאתן וא"כ מש"ה דינו כמשהו וכמו שידוע זה מדברי התוס' שבועות דשלא כדה"נ הוי עכ"פ כמו משהו. וא"כ לפ"ז א"ש דברי הגמ' הנ"ל דהנה האיסור לאכול מפסח של חבירו הוא משום שאינו נאכל אלא למנויו וא"כ נראה כמו דיוצא באוכל שלא כדה"נ כן נמי אסור לאכול שלא למנויו כה"ג דהא האיסור שלא לאכול בשר הפסח אלא למנויו והוא לאו הבא מכלל עשה וכיון שיוצא העשה שלא כדה"נ אסור לאכול נמי כה"ג שלא למנויו וא"כ לפ"ז בפסח כה"ג לא משהו הוא דבאמת ריחא מילתא ורק דהוי שלא כדה"נ מש"ה לא הוי רק משהו. אך כ"ז בשאר אסורין אבל לענין פסח דאסור לאכול שלא למכרו אף שלא כדה"נ לאו משהו הוא רק ממש. ומש"ה שפיר פריך הגמ' מאי אפי' ודו"ק: