שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 4

הנה דעת הר"מ ז"ל [בפ"ב מהל' חו"מ] דלא מצרפין הספק דאכלת' וכתב הט"ז ז"ל [בסי' תל"ט ס"ק ב'] דדעתו כמו דלא מהני ספיקא דרבנן לקולא היכא דאתחזק ה"נ לא מהני ס"ס והוכיח זה דאל"כ נימא במתני' דאין חוששין [דף ט' ע"א] הטעם דס"ס ולא משום דאלד"ס ולי נראה דאין זה הוכחה ומלבד שכמה תירוצים נאמרו על קושי' זו גם לי נראה לתרץ באופן אחר לדברי הפ"מ [או"ח] בפתיחה [כוללת חלק ג' דין י"ג] שמחדש סברא דע"כ לא אמרינן לקולא רק היכי דהספק הראשון מתיר הדבר לגמרי כמו גבי חלב דהתורה לא אסרה מספק לשיטת הר"מ ז"ל דספקא מדאו' לקולא ורק דרבנן אסרו הספק והיכי שיש שוב ספק שני הוי היתר גמור וכן בכל איסורין הספק נקרא היתר גמור מן התורה אבל בענין מצוה כמו שיש לו ס"ס אם יוצא י"ח ת"ש אם יש בעיר אחת מתפללין ובעיר אחת ספק תוקעין דמבואר בר"ה דאזלינן לספק תוקעין וכתב הפ"מ ז"ל דה"ה אם יש ס"ס אם יתקעו שמה נמי הולך למקום הס"ס דתוקעין וטעמא משום דע"כ לא אמרינן ס"ס לקולא רק היכא שהותר הדבר כו' אבל במצוה דהיא וודאי חייבת רק הס"ס אם יעשה המצוה מחויב לעשות כל האפשרי לקיים המצוה וא"כ לפ"ז בנ"ד לפי מה דמבואר בטור סי' תמ"ו דאם יש לו חמץ אפי' לא ידע מיני' נמי עובר א"כ אין לומר כלל ס"ס דהא אנן לא מספקינן בענין החמץ דהיכי דאי' עובר עליו ורק הספק הוא אם ישנו כלל לחמץ ע"ז אמרינן דצריך לעשות כל האפשרי לקיים הלאו דלא יראה דהא לא שייך כאן לומר כמו גבי איסורין דספיקא לא אסרה התורה ואף אם הוא חלב נמי מותר כיון דמספקינן דהא לית כאן הספק בגוף החמץ כלל ואם אי' עובר עליו דהא טעם הבדיקה הוא כיון דכתיב לא יראה כוונת הכתוב שלא יהא במקום הראוי לראות וכמו שכתב הרא"ש ז"ל [בדף ו' ע"ב] ומש"ה צריך בדיקה דילמא יש במקום אחד ועובר עליו ומש"ה לא מהני לזה ס"ס דהא אם ישנו לחמץ עובר עליו ורק הספק הוא אם יש בבית זה חמץ ומספק צריך לצאת י"ח שלא לבוא לידי בל יראה ובשלמא אם הי' ספק אם זה חמץ שפיר י"ל כיון דספק אם זה חמץ הוא מותר מה"ת ורק מדרבנן אסור וא"כ אם יש עוד ספק מצרפין לקולא אבל בנ"ד דאם ישנו לחמץ עובר עליו ורק הספק הוא אם יש לו חמץ לא אמרינן דמספק לקולא רק צריך לעשות כל האפשרי לקיים שלא לבוא לידי בל יראה ולפענ"ד זה ברור. ובזה מיושב שפיר קושי' הפ"י שהקשה [בדף ו' ע"ב] דלמה לי' לעיל לומר הטעם על ביטול ולמה לא כפשוטו כדי לצאת אף מספק גרירות חולדה דהא הטעם הוא רק אלד"ס וזה שייך בבדיקה אבל בביטול שפיר יש לד"ס שיבטל אף מה שיגרור החולדה ולפמ"ש א"ש דהנה באמת כתבתי דליכא למימר כאן ס"ס דהא לא שייך לומר מספק לא אסרה תורה דהא אם ישנו לחמץ אף שספק הוא לבעה"ב עובר עליו מה"ת אך באמת כולם הקשו על הטור מה הוי לי' למעבד ולמה יעבור הלא בדק והוא אנוס גמור. אך באמת אם הוו יכולין לצאת ידי ספק בבדיקה כל חד בזויות שלו כמו שעלה על דעת הס"ד במתני' א"כ שפיר אם לא עשה כן עובר וא"כ שוב ליכא ס"ס אבל לאחר שאמר הטעם דאין לד"ס וא"כ אף מצא חמץ אין עובר דמאי הוי לי' למעבד יותר דהא מה"ת סגי בביטול או בבדיקה כמבואר בר"נ ז"ל וא"כ שוב לא שייך לומר דרבנן תקנו הביטול משום גרירות חולדה כדברי הפ"י ז"ל דלמה לו זה הא שפיר הוי ס"ס ואף אם ישנו לחמץ באמת אינו עובר כלל ובשלמא להס"ד דלא ס"ל הטעם דאלד"ס וא"כ אם יש לחמץ אף דאין ידוע לו עובר ולא שייך לומר ס"ס דצריך לעשות כל האפשרי שלא לעבור על איסור ואם ישנו לחמץ עושה איסור משא"כ לבתר דגלי המתני' טעמא דאלד"ס וא"כ אף אם ישנו לחמץ אינו עובר מה"ת דמאי הוי לי' למעבד ומש"ה שוב אינו חושש כלל לחמץ דהוי ס"ס ודו"ק. וא"כ לדידן באמת מהני ס"ם לחמץ ואני תמה מאוד על הט"ז הלא מבואר בהדיא בגמ' דאין ספק מוציא מידי וודאי משמע דאם הוי ספק אף בבדיקה לקולא כמו התם גבי מדורת העכו"ם וא"ל דהתם הוא רק מדרבנן דבאמת לפי מה דמבואר בתוספתא דעת ריב"י דשורפין עליו את התרומה הרי דמשוה לי' לוודאי ואדרבה לכאורה צ"ע על תירוצא של רבא דהא מבואר באו"ה גבי ספק גבינות עכו"ם דלא אמרינן ס"ס כיון דהספק הראשון עשאו חז"ל כוודאי וא"כ ה"נ לדברי ריב"י בתוספתא עשאו חז"ל הספק הראשון כוודאי ומאי מהני תו ס"ס וא"ל דעיקר תירוצא הוא אליבא דת"ק דכוותי' קי"ל דתולין וא"כ הרי דלא עשאו חז"ל כוודאי דהא באמת חזינן דהגמרא רצה לומר דלית מאן דפליג על האי סברא דא"ס מוציא מידי וודאי דהא פריך לה מר"י ויעויין בנדה ובכמה מקומות דמשמע דליכא מאן דפליג בהא והלא לדברי ריב"י הספק הראשון הוא כוודאי ומאי מהני ספק אכלתי' לריב"י ובזה אפי' ריב"י מודה כמבואר בתוספתא הא לדידי' שפיר הוי וודאי וא"ס מוציא מידי וודאי אך דזה יש ליישב ולומר דלפי מה דמבואר בתה"ד דלפי דברי פר"י ז"ל דלא מהני ס"ס רק בשני תערובות (אפ"ה) משום דהספק הראשון נעשה כוודאי [אפ"ה] היכי דשני הספיקו' באין כאחת בפעם אחת וא"א לבוא לזה בלא זה ספיקא לקולא יע"ש וא"כ ה"נ כיון דב' הספ' באים כאחת שוב לא נעשה כוודאי ודו"ק. ומש"ה א"ש דברי הכ"מ ז"ל [בפ' י"א מה' טומאת מת הל' ט'] שכ' דמדורת העכו"ם שחרב טמא דאין ספק אכילה מוציא מידי וודאי והקשה המ"ל ז"ל בצע"ג דהא מבואר בש"ס דמדורת העכו"ם ספיקא. ולפמ"ש א"ש דבשלמא בגמרא דבאין שני ספיקות כאחת [במקום שחולדה וברדלס מצוין] א"ל דספק ראשון נעשה כודאי אבל אם חרב המדורה דבמקום שהי' המדור לא הוי חולדה וברדלס יכול להלוך רק עתה שחרב נולד הספק עכ"ה] וא"כ כשבא הספק הראשון נאסר כוודאי שוב שפיר א"ס מוציא מידי וודאי ואף דלדידן תולין מ"מ ס"ל להרב כ"מ כיון דהחכמים חשו להאי ספיקא ויעויין בפ"מ סי' ק"י שכ' לומר דאף דלא עשאו כוודאי הספק א"ל בכה"ג ס"ס לקולא שוב ליכא למחשבי' לס"ס די"ל דלעולם חז"ל עשאו כוודאי טומאה והא דתולין הוא רק משום חומר דתרומה וקודש. אבל האדם טמא וודאי וא"כ שוב א"ס מוציא מידי וודאי וזה ברור וגם קושי' השני' שמקשה שם המ"ל יש ליישב בזה ודו"ק. היוצא לנו בזה דלעולם הס"ס בבדיקה לקולא: סימן יג בדין אם יש ספק אם הוא חמץ.

כמו גבי ט' ציבורין דהר"מ ז"ל [בפ"ב הל' י'] החמיר בספיקא והתוס' ז"ל פליגו דס' דר' לקולא וכוותי' פסק הטור ז"ל בסי' תל"ט] ותמי' לי טובא דהא התוס' והטור ז"ל כתבו טעם הבדיקה דלא למיכל מיני' וא"כ כיון דחתיכה זו אסורה באכילה משום קבוע שוב צריך בדיקה כדי דלא ליתי למיכל מיני' דהא אפי' בדבר דאינו אסור רק מדרבנן צריך בדיקה משום לא פלוג כ"ש בזה כיון דהחתי' אסורה וודאי חלה הגזירה דרבנן עליו דלא למיכל מיני'. והן אמת שכיוצא בזה הקשו המפורשים ז"ל על התוס' דכיון דנולד הספק בדאורייתא צריך בדיקה והרבה תירוצים נאמרו ע"ז ויעויין בשער המלך הלכות מקוואות מה שתירץ משום דהוי בשני גופים אמרינן ס"ד לקולא יעי"ש. ושוב בדברי הר"מ גבי עירב בתרומה ספק טומאה. והנ"ל דלק"מ משם דשם הטעם לא משום דנולד הספק בדאו' בהתרומה כמו שדימה השער המלך ז"ל רק הטעם הוא משום דליכא סעודה ראוי' בבעוד יום כיון דהתרומה מספק הוא טמא ואסורה באכילה וא"כ ליכא כאן ספק עירב רק בודאי לא עירב דהא אינה סעודה ראוי' ודבר זה נכון מאוד כמ"ש ובאמת גם הגאונים ה"ה הכו"פ והנ"ב גם המה כתבו לפום רהיטא דהטעם כמו שכתב השער המלך ז"ל משום דנולד ספק בדאו' וזה ליתא וכן כתב הת"ד בסי' ק"מ כדברי אך נהי דזה לא קשה דנולד ספק בדאו' משום דהוי בתרי גופין או דנולדו הספיקו' כאחד או שאר תירוצים. אך זה קשה מה שהקשיתי דבשלמא היכי דהרבנן לא שייך להדאורייתא שפיר י"ל סד"ר לקולא אף דהוי פ"א ספיקא דאו' דס"ס השתא ליכא רק סד"ר. אך בנ"ד בדרבנן מישך שייך לאורייתא דכיון דמדאו' ספיקא לחומרא א"כ אסור באכילה ממילא צריך בדיקה כדי דלא למיכל מיני' דהא החמץ גופא אסור באכילה וא"כ דילמא אתי למיכל וצריך בדיקה. ובזה הדבר גופא תקשה לי דלפי דברי פירוש ר"י ז"ל [דף ט' ע"ב ד"ה היינו] שפירש דהדין הנאמר בגמרא גבי ט' ציבורין קאי לענין הככר גופא וקשה מ"ש חמץ משאר איסורין בזה ומאי חידש הש"ס בזה הא דין זה מבואר ממש בברייתא דט' חניות דמ"ש חמץ מכל איסורין והנה לכאורה הייתי יכול לתרץ לפי דברי הר"י ז"ל שכתב דלענין בדיקה א"צ אפי' לא ביטל דאוקי הבית על חזקתו וא"כ א"ש דהנה מבואר בתשובת גאוני בתראי בשם הח"מ ואא"ז מו"ה העשיל ז"ל להתיר היכי שלקח מן החתי' קודם שנודע התערובות ואח"כ שנתוודע התערובת אם ניכרים החתי' מאיזה בהמה הם אותה הבהמה מותר כיון דאותו דפירש מותר וא"כ תלינן שזה מהרוב א"כ גם מה שלא פירש מותר כיון דהחצי כשירה ש"מ שהיא מהרוב גם החצי שעדיין לא פירש רק שניכר שהוא מאותו ח' דכשר יע"ש וא"כ ה"נ [הו"א] כיון דלענין הבית תלינן לקולא דהוא מהרוב דחזקת הבית מבטל לי' לדין קבוע וא"כ אם שוב נמצא אותו החתי' כיון דכבר תלינן דהוא מהרוב גם לאח"כ מותר [החתי' באכילה] כמו שכתבו הגאונים ז"ל הנ"ל דטעמא להתיר משום דכבר אזלי בתר רובא ואמרו שהוא מהרוב לא חזר לאיסורו וא"כ ה"נ. ולפענ"ד זה מדוקדק בדברי הר"י ז"ל שכתב דאיירי לענין הככר גופא שנמצא בבית ולכאורה קשה [למה] לי' לומר שנמצא בהבית (ואמר) [כיון] דהספק הוא לענין אכילה גופא ול"ל לומר כלל שנכנס לבית. א"ו משום דהוי קשה לי' א"כ מאי רבותא מ"ש חמץ מכל איסורין אבל לפ"מ שמפרש שנכנס לבית וא"כ חזקת הבית מבטל הקבוע ואמרינן שהוא מהרוב א"כ שוב החתי' גופא הוי מותר כסברת הגאונים ז"ל קמ"ל הש"ס דליתא דבאמת כל האחרונים פליגו על הגאונים הנ"ל ולפענ"ד ראי' שלא כדברי הגאונים הנ"ל מברייתא הנ"ל. דהנה מבואר דעת הרא"ה ז"ל דקבוע אין לך בו אלא חדושו ואם לקח קודם שנולד הספק אזלינן בתר רובא. והנה לפי דברי הגאונים הנ"ל אם הי' ניכר דהחתיכ' שלקח מקודם הוא אחד עם מה שלקח לאחר מכן אפי' לאחר מכן הי' מותר ליקח מהקבוע דכבר נתברר שזה הבשר הוא מהכשרים ובאמת זה אסור וכן משמע פשטא דברייתא לקח וא"י ממה לקח אסור. ובנמצא הלך אחר הרוב היינו שהי' לקח ונמצא בחד צד היינו כגווני שפרשתי שמאותו חנות שלקח קודם שנודע הטריפות לקח לאחר מכאן והא שלקח מקודם הוי דינו לר"א ז"ל כמו נמצא והא שלקח לאח"כ מכאן הוי לקח ואפ"ה אסרינן זה שלקח ומתירין הנמצא ש"מ דלא כהגאונים ז"ל ומש"ה שפיר מביא ראי' דה"ה בבית שנמצא בו חמץ אף דלענין הבית אזלינן בתר רובא מ"מ לענין החמץ נמי אסור כמו התם ודו"ק כי זה ברור לפענ"ד: סימן יד

לידידי הרבני החריף המושלם מו"ה משה נ"י. מכתבך הגיעני והנה באמת כי מוטרד אני מאד ורק לאהבת התורה באתי להשתעשע באמרתך והנה ראיתי שיסודך לקוח מדברי האחרונים שבמחכ"ת המציאו סברות מלבם ולכן נסתפקת בטעמם אי הוי אפקעתא דמלכא וכו' ובאמת הדברים מבוארים ברשב"א בסוכה פ' לולב הגזול ומביאו בקצה"ח [סי' ת"ו] וי"א דאה"נ לא הוי לכם והוא פליג עליהם לומר דכיון דיש לשום אדם זכות בהו הוי לכם ובאמת לכאורה קשה א"כ מאי קאמר ר"א שני דברי' אינם ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו דלמה להו לעשאם הכתוב הא גם שאסורים בהנאה מקרי שפיר לכם לעבור בב"י ולפי מ"ש לך בשם מו"ח ז"ל י"ל שפיר כיון דעכ"פ הכל מצווין לבערו א"כ יש זכות לכל אדם בו ליטלו לשורפו ושפיר הוי חמץ אינו ברשותו כיון שלאחרים זכות בו לשורפו אך באמת בלא"ה א"ש דנהי דמקרי לך מ"מ מקרי אינו ברשותו ולא הוי דומיא דבתיכם וכהגאונים ז"ל ואפילו מאן דפליג אהגאונים הוא משום שהשאיל לו רשותו ביתו קרינן לי' וכמבואר בהרא"ש ז"ל [בריש פסחי'] אבל אה"נ שפיר מיקרי אינו ברשותו ולזה מדקדק הגמ' אינם ברשותו ועשאן הכתוב כה"ב ולא אמר הגמ' שני דברים אינם שלו ועשאם הכ' [כה"ש] דבאמת אה"נ מקרי לך רק שאינו נקרא ברשותו וז"ש אך בהפקיר החמץ דודאי הוי כמו של אחרים דלא קיי"ל כר"י דבעי [שיבא] לרשות זוכה או שבחמץ גם ר"י מודה וכדכ' הר"נ ז"ל [בריש פסחים] שפיר כתבו התוס' דביטול מטעם הפקר ולק"מ מה שהקשית מצנועין דנהי דהתורה עשאו לאה"נ כאלו הוא ברשותו מצד גזה"כ אבל זה ודאי שהתורה לא יעשה חמץ של אחרים שיהי' שלו כדי לעבור עליו וכמבואר בנ"ב דהתורה לא עשאו רק שאה"נ יהי' כאלו אינו ואם זולת האיסור של תורה הי' שלו וברשותו גם לאחר איסורו החמיר' עליו התורה לעבור אבל באם אינו שלו בלא"ה זולת האיסור לא החמירה עליו התורה וא"כ אין ראי' כלל מצנועין. ומה שכתבת על דברי קצה"ח א"מ אצלי כלל דהקצה"ח ז"ל גופא כתב דמטעם יאוש מהני רק דיאוש לא קני עד דאתי לרשות זוכה וגם מה שרצית לתרץ הפרה"מ להר"מ ז"ל לא ידעתי דלדברך ה"ל להרמב"ם רק לומר הטעם משום אה"נ אינה שוה כלום וא"כ אין לו בעלים ואי דהתורה חייבה בתרומה אפילו בלית לי' בעלים הוא משום כפרה וכיון שאינו שוה כלום א"צ כפרה כש"כ לדברך כ"ז כתבתי לרוב הטרדא וקצרתי דברי כו': סימן טו

פסחים דף כ"ט ע"א בתוס' ד"ה בדין הוא דאפי' תוך זמנו וז"ל פרש"י מותר באכילה וקשה דאי אפשר אם לא יהי' שלו בשעת אכילה דאם נתן לו הנכרי ה"ה שלו ואם גזל מנכרי הרי חייב באחריותו ולא גרע מחמץ שחייב באחריותו דהוי כשלו עכ"ל יעו"ש כו' ונלע"ד די"ל כך דהנה קשה לכאורה לר"ל דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין היכי משכחת לי' חיוב אחריות בחמץ הא הוי חייב מלקות משום לא יראה וממילא אין לוקה ומשלם ואפילו בשוגג פטור לר"ל וכי יפלוג ר"ל אברייתא. אך י"ל דהברייתא דמחייב באחריות מיירי בקיבל אחריות מקודם הפסח ואז נתחייב משעת משיכה כחד לישנא (דר"פ) [דרבא] בכתובות [דף ל"ד ב'] דמשעת משיכה נתחייב באחריות וגם כי נאבדו בעת החיוב מלקות חייב בממון משעת המשיכה אולם קשה מהך ברייתא [דפ"ק דף ו' ע"א] דנכרי שנכנס ובציקו בידו א"ח לבער הפקידו אצלו זקוק לבער דבפסח מיירי ואפ"ה חייב לבער דחייב באחריותו ואמאי הא אם מתחייב באחריות יהי' ג"כ פטור משום קלב"מ וא"כ אינו חייב כלל באחריות ולמה זקוק לבער הא לא משכחת כלל שמחויב לשלם זולת אחריות אלם ובזה כמה ראשונים חולקים דס"ל דגם אחריות אלם פטור וגם דפשטא דלישנא דשם משמע דלא איירי מזה. אך די"ל דהנה ידוע שקיי"ל דלאו שאין בו מעשה פטור ממלקות ולא משכחת בחמץ שיתחייב במלקות רק אם קנה או קיבל באחריות ע"י מעשה וכמבואר בפוסקים דגם בקיבל אחריות צריך קנין ממש והנה לפי"ז נהי שחייב במלקות מחמת תחלת קבלת האחריות מ"מ לאחר כן שאז פטור ממלקות משום דהוי לאו שאב"מ מ"ה חייב בתשלומין שבשעת שנאבד לא הי' חייב מלקות ודמי להא דאמר בירושלמי [פ' אלו נערות הל' א'] גבי שורף את הגדיש בשבת דיהא חייב על מה שנשרף לאחר מעשיו דאז אינו חייב במיתה ותירץ הירושלמי דחייב באמת מיתה על כל שבולת רק דבתרי מיתות לא קטלינן אבל חיוב מיתה איכא על כל שבולת דאשו הוי כמו חיציו ומקרי מעשיו ממש וא"כ לפ"ז הכא כיון שנתחייב באחריות בשעת משיכה נהי דאז אם הי' נאבד הי' פטור משום קלב"מ דחייבי מלקות שוגגין אבל בודאי אם נשאר קיים דלא נפקע כח האחריות שקיבל שיתחייב תמיד באחריותו חיוב זה לא נפקע וא"כ אם נאבד לאח"כ ואז אין בו חיוב מלקות שאין בו מעשה ממילא חייב בתשלומין אך כ"ז בשומר אבל בגזל חמץ דקיי"ל הבא במחתרת פטור אם נאבד אפי' לאח"כ כמבואר ברז"ה ז"ל [בסנהדרין] ובח"מ דאינו חייב רק על תחלת המעשה ואם בתחלה קונהו בחיוב מיתה או מלקות פטור על אחריות שלאח"כ וא"כ כיון שאין חיוב האחריות רק על תחלת המשיכה ואם אז פטור ממילא שוב פטור גם על לאח"כ דבמלקות קונהו וא"כ לא משכחת בגזלן שיתחייב באחריות דהמלקות פטרוהו. אך עדיין י"ל דכיון דפטרינן לי' מחיוב אחריות והוא משום שכבר קנהו בדמים והיינו משום דקיי"ל דבא במחתרת פטור מלשלם אם נאבד דמה"ת קנהו בדמים ופטור מאחריות דאפי' אם הוא בעין קנהו ורק מדרבנן צריך להשיב כשהוא בעין אבל בנאבדה אוקמוהו אד"ת ופטור כאשר האריך בזה הרז"ה ז"ל ובמאירת עינים בח"מ [סי' שנ"א] וא"כ לפ"ז מה"ת קונהו וא"כ הוי כאוכל חמץ שלו אך זה אינו די"ל דלא ידע שהוא של אחר ולא נתכוין לגזלו וא"כ מש"ה לא קנהו דכן קיי"ל גבי בעל בנכסי אשתו וגבי מעילה ויעוין (בסח"א) [במחא"פ] דהיכי דלא ידע שהוא של אחרים לא קנה וא"כ י"ל דאיירי דסבור הוא שהוא שלו ואח"כ נתברר שהי' החמץ של העכו"ם דלא קנהו שלא מדעתו ואף באחריות פטור כיון שלא קיבל עליו אחריות ורק מטעם שעכ"פ גזל ונטל דבר של חבירו ומאז חייבינן לי' וכיון שאז פטור משום קלב"מ שוב נפקע ממנו האחריות כיון שלא קיבל מעולם אחריות עליו רק מה שלקחו ועל זה הי' קלב"מ ודו"ק. וא"ל הא קיי"ל דחצרו קונה שלא מדעתו ולקני לי' ידו או פיו מטעם חצר שקונה שלא מדעתו ז"א דכיון דיש איסור אחר בר מגניבה אין קונה שלא מדעתו והכא איכא איסור חמץ ודו"ק. [א"ה עיין לעיל בסי' י"א מזה]. סימן טז בפסחים [למ"ד ע"ב]:

איתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה כל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כ"ע ל"פ דאתי מלוה וטריף ואתי מלוה ופריק דתנן מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו כי פליגי דזבין מלוה וקדיש מלוה אביי אמר למפרע ה"ג כיון דמטא זמני' ולא פרעי' איגלאי מלתא למפרע דמעיקרא ברשותי' הוא קאי ושפיר אקדיש ושפיר זבין ורבא אמר מכאן ולהבא ה"ג כיון דאלו הוי לי' זוזי הוי מסליק לי' בזוזי אישתכח דהשתא קא קני עכל"ה ופרש"י שם וז"ל כ"ע ל"פ. אפי' לרבא דאמר עד עכשיו היו ברשות לוה מודה הוא דאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדשו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה ואע"ג שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר איש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו עכ"ל [ובד"ה אביי אמר כתב וז"ל איגלאי מילתא דמשעה שהלווהו עמדו נכסי' הללו בחזקתו עכ"ל] עיי"ש הסוגי' באורך וקשה מאי קאמר בחזקתי' הוו קיימי הלא לפי פשוטו קנה למפרע והם שלו לגמרי אך באמת גם בגמ' אמר בזה הלשון אגלאי מילתא דלמפרע ברשותי' קיימי ואמאי באמת לא נקט הגמרא דלמפרע הי' שלו וגם קשה כיון דקי"ל בחליצת מפלת דאיתא ביבמות בפ' החולץ (ל"ה ע"ב) וזל"ה אתמר החולץ למעוברת והפילה ר' יוחנן אמר אינה צריכה חליצה מן האחין ור"ל אמר צריכה חליצה מ"ה ר"י אמר א"צ חליצה מ"ה חליצת מעוברת שמי' חליצה וביאת מעוברת שמה ביאה ר"ל אמר צריכה חליצה מן האחין חליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה במאי קמיפלגי אבע"א קרא ואבע"א סברא אבע"א סברא ר"י סבר אם יבא אלי' ויאמר דהא דאיעברה אפילו מפילה מי לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי איגלי מלתא למפרע ור"ל אמר איגלי מילתא למפרע לא אמרינן אבע"א קרא כו' עכל"ה אלמא דלא אמרינן אגלאי מילתא למפרע והלכת' כר"ל והאיך יפלוג אביי וגם ארבא קשה שאמר כיון דאלו הוי לי' זוזי ופרע לי' אגלי מילתא דהשתא הוא דקננהו ולכאורה כיון דכל סברת אביי הוא דלמפרע ה"ג משום דכיון דמטי זמני' ולא פרעי' אגלי מילתא למפרע ורבא אם לא ס"ל הך סברא דאגלי מילתא למפרע ה"ל לומר ורבא אגלי מילתא למפרע לא ס"ל ומאי הא דקאמר רבא אילו הוי לי' זוזי ופרע לי' הלא ע"ז לא פליג אביי רק דס"ל לאביי אגל"מ למפרע כיון דס"ס לא פרע לי' וא"כ לרבא דפליג בזה הכי ה"ל לומר אגמ"ל לא אמרינן וגם קשה מאד לומר שלאביי דס"ל למפ"ג הרי הוא קנוי לי' למפרע א"כ גם הפירות הוא של הב"ח כיון שעל קרקע שלו גדלו ובאמת הגמ' ס"ל לפשיטות דב"ח לא גבי פירי ולית מאן דפליג והאו"ת סי' קט"ו רוצה לומר דלאביי ב"ח גובה פירי ולפענ"ד מגמ' ב"מ בסוגי' דשבח לא משמע כן ולכן י"ל דס"ל זאת לכ"ע דלא נקנה למפרע להמלוה הנכסים ורק זה הוא הפלוגתא שביניהם דהנה מבואר במ"ל בה"ג [פ"ו] שהמקדש אשה לאחר ל' יום או בתנאי אם בשוא"ת שיכול לגרשה קודם קיום התנאי ולא אמרינן אין אדם מגרש קודם הכניסה משום דזמן ממילא בא והוי כמו שהיתה אשתו והיא ברשותו לגרשה והנה בודאי הקונה שדה על תנאי בשוא"ת ומקדשה קודם בוא הזמן בודאי מקודשת כי האומר לכשאלקחנה אקדשנה שא"ק הוא משום דאין אדם מקדש דבר שאינו ברשותו אבל בכה"ג שהזמן ממילא בא יוכל לקדשו שיהי' הקדש מעת בוא הזמן הקנין וכמו כן ס"ל לאביי דכיון דשיעבד לו נכסיו ובאם לא יפרענו לזמן פלוני יהי' שלו א"כ בבוא הזמן ולא פרע לי' אגמ"ל דברשותי' הוי קאי היינו לא שהי' למפרע של המלוה דבאמת לא התנה רק באם שלא יפרענו יגבה נכסיו אך לא התנה שיהי' מאז של המלוה ורק ס"ל לאביי כיון שלבסוף דמטא זמני' ולא פרע אגמ"ל דהוי ברשותי' להקדישם בעת בוא הזמן וכמו שיכול לגרש האשה טרם חלות הקדושין משום שהזמן ממילא יבוא והוי כמו שהיתה אז ברשותו לגרשה כמ"כ יוכל להקדיש כיון שאגמ"ל שהיתה אז ברשותו דהזמן ממילא יבוא ושפיר הוי הקדש מעת בוא הזמן ולא פרע כמו שהאשה מתגרשת מעת בוא זמן התחלת קדושין אך לפ"ז לכאורה קשה א"כ מאי קאמר הגמ' דנכרי שהלוה לישראל על חמצו אינו עובר עליו משום דלמפה"ג ולפמ"ש אינו שלו למפרע רק דברשותו קאי היינו להקדיש אבל עכ"פ עד עתה הי' של הישראל א"כ הישראל עבר עליו בפסח אך די"ל דלפי המבואר ברמב"ם ז"ל [פ"ט מהל' גירושין] בתנאי אם שגירש אם תעשה דבר פלוני אם קיימה בסוף התנאי לא תצא מבעלה שנשאה קודם קיום התנאי והקשו עליו הלא למפרע היתה א"א כיון שהגט הי' ע"ת אם ועדיין לא קיימה א"כ לא התחיל הגרושין רק מעת שקיימה התנאי ונשאת באיסור והוי להיות תצא מזה ומזה וכ' בתורת גיטין דהרמב"ם ס"ל דתנאי בגירושין אפילו תנאי אם הוי עכ"פ התחלת גירושין ואם נתקיימה לבסוף לא מקרי א"א למפרע יעיי"ש וא"כ ה"נ דלאביי דהוי כמוכר לו אם לא יפרענו בזמנו ונהי דלא הוי שלו למפרע עכ"פ לכשיתקיים התנאי ולא יפרע לו הוי התחלת מכירה ולא עבר עלי' הישראל דכבר נמכר לעכו"ם והתחיל המכר. ויש להסביר יותר משום דבאמת משועבד לעכו"ם למשכון והוי אין ברשות הישראל לבערו וכמו שאמרו במכילתא דומי' דביתך ולא חמצו של עכו"ם ברשות ישראל שאינו ברשותו לבערו ורק דהקדש וחמץ מפקיע מידי שעבוד אך כ"ז לרבא דס"ל דלא הוי רק שיעבוד וכמו שיבא לפנינו בעזהי"ת אבל לאביי דס"ל דהוי מאז מכר ממש והוי כמו ברשותו של עכו"ם מעתה דהתנאי הוא בשוא"ת והזמן ממילא קא אתי א"כ לא יוכל חמץ להפקיע מידי מכר שיהי' אז עכ"פ זה ברור דלא גרע מא"א בקיום התנאי לאח"כ מותרת להשני כמו כן גבי חמץ עכ"פ לאחר הפסח לא עבר ומותר בהנאה. והנה כ"ז הוא לסברת אביי אבל רבא ס"ל דבאמת אם הי' קנין הוי שפיר סברת אביי דאגל"מ דברשותו קאי עכ"פ להקדישו וכנ"ל ורק דכאן אלו הוי זוזי פרע לי' וסילק לי' ולא הי' מעולם רק שעבוד שבאם לא יפרע לו יגבה מאז והלאה ולא שייך כאן לומר דברשותו קאי ויעוין ברמב"ן ז"ל שכ' דגבי משכון לא מהני מעכשיו רק במכר יעי"ש: היוצא לנו מזה דאביי ורבא מחולקים רק בזה דאביי ס"ל דהוי כמוכר לו בשעת הלוואה ע"ת אם לא יפרענו יהא מאז מכור לו ומש"ה בהגיע הזמן ולא פרעו אגל"מ דברשותו הוי אז דהתנאי הוי שוא"ת וזמן ממילא קאתי והי' יכול להקדיש אבל הפירות מעולם שייכים להלוה שאינו מכור רק משעת שלא פרע לי' ורק דאנן אמרינן דשפיר הקדישה דהוי ברשותו עכ"פ וכמו שיכול לגרש לאשה בתוך זמן כה"ג כנ"ל בשם המל"מ ז"ל כן הוא סברת אביי ורבא ס"ל דלא נמכר מעולם רק לשעבוד ולא הוי (מעולם אפילו דלא הי') שלו מעולם רק השתא קני לי' אך לכאורה קשה [גם לרבא] דאמאי לא נימא גם במשכון כיון דעכ"פ אם לא ישלם לו יגבה אותו א"כ ממילא ברשותו קאי למפרע אך באמת עיקר הטעם כמש"ל בשם הת"ג דבתנאי אם נמי התחיל מקודם הגירושין ורק שנגמרה בשעת קיום התנאי אבל התחלה הי' מקודם ומש"ה ס"ל להרמב"ם ז"ל דאם נשאת קודם קיום התנאי ג"כ לא תצא אבל לרבא דס"ל דלא הי' רק שעבוד א"כ לא התחיל כלל הקנין למפרע. והנה באמת יש להקשות על טעם של הת"ג הנ"ל דס"ל דבתנאי אם התחיל עכ"פ הגט למפרע ורק שנגמר בעת קיום התנאי. וזה לכאורה תמוה דהרי קיי"ל באם אמר משוך פרה זו ולא תקנה רק לאחר למ"ד יום לא קנה בעומדת באגם ואמאי הא לסברת הת"ג הוי כמו מעכשיו ולאחר למ"ד לר"י דס"ל דשיורא הוי שפיר קנה אפילו עומדת באגם משום שהתחיל למפרע המכירה וכמבואר בש"ס כתובות ובתוס' שם [דף פ"ב ע"א] אך באמת ל"ד דהתם לא נגמר מעולם דכיון שעומדת באגם א"כ ממילא לא הוי התחלה וסברת הת"ג הוא כך דאם באמת הי' לבסוף גט או קנין גמור הוי התחלה למפרע אך אם אין כאן שום קנין כגון באומר משוך ולא תקנה רק לאחר למ"ד ועומדת באגם דעכשיו ליכא קנין מהיכן יתחיל למפרע אבל אם נגמר באמת עכשיו הקנין ממילא הוי למפרע והנה לפ"ז י"ל שסברת רבא דכיון דכל קנינו של נכרי בכסף ולפי מה דמבואר בקדושין גבי הרי את מקודשת לאחר למ"ד יום דמקודשת דהמעות לא למלוה דמי ולא לפקדון ומפרש שם הריטב"א דניתנה רק לקדושין של לאחר למ"ד רק דהקדים המעות מש"ה ל"ד להלואה וא"כ כאן דהוי באמת הלוואה רק דהתנה באם לא יפרע יהי' שלו הוי ממש הלואה ובמה יקנה ומש"ה ס"ל לרבא דלא אמרינן למפרע ברשותו קאי דלא יוכל להתחיל הקנין רק מעתה בעת הגבי' בעד חובו והוי התחלת קנין חדש אך דלכאורה קשה לפ"ז אמאי מקשה הגמ' לרבא מר"מ דס"ל דעבר הא ר"מ ס"ל המקדש במלוה מקודשת וא"כ קנה במלוה נמי ומש"ה לדידי' למפרע גובה ויש לומר דגם לר"מ צריך עכ"פ לקדשה מחדש במלוה כמבואר גבי ועשה לי שיריים באה"ע וא"כ לא הוי גמר קנין וא"כ לפ"ז מיושב קו' התוס' שהקשו אביי האיך יתרץ הך די"ל דהא כל עיקר טעמא של אביי דהוי כמו התחלת קנין כמי בכל תנאי אם באם נגמר המקח הוי למפרע התחלה וכנ"ל בשם הת"ג אך כ"ז אם מעות קונות בעכו"ם והוי לאביי קנין אם לא ישלם וניתנו המעות בתורת מקח ומש"ה הוי עכ"פ למפרע ג"כ קנין אך אם נימא דמשיכה קונה א"כ כלתה לה המשיכה דהא לא מוקי לה בהרהינו ורק ישראל שהלוה לנכרי והחמץ אצל הנכרי א"כ במאי הוי קנין למפרע ומש"ה פליגי בדרי"צ וכן נכרי שהלוה לישראל ודו"ק. והנה במעכשיו דקנה למפרע סגי בתנאי לחוד אך אם נימא לחומרא דגם במעכשיו ואם לא אפרע לך הוי שיורא וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל לחומרא א"כ לא מהני גם במעכשיו רק בהגיע הזמן קודם הפסח: סימן יז סוגי' דהרהינו פסחים דף כ"ט ע"ב.