שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 48

היוצא לנו מזה דכן מוכח מהש"ס ותוס' ז"ל והרי"ף דבאינו מסל"ת אינו נאמן ורק אם יש הוכחות מצרפי לעשותו כמסל"ת וכסברת מהר"מ ז"ל. אך באמת קשה הרבה מאוד האיך נוכל לעשות את אינו מסל"ת כמסל"ת וכבר עמד בזה בספר נטע שעשועים והנה בנ"ב כתב וז"ל [במהד"ק חלק אה"ע סי' ל"א בסופו] וכבר עלה על רעיוני קילא א' לתקנות עגונות אבל חלילה לסמוך ע"ז כי עדיין לא צרפתי הדבר בצירוף שכלי כו' רק בהשקפה ראשונה עלה על דעתי בחדרי על משכבי ביו"ד סי' ס"ט בדין א"י משתמש בבית ישראל ושמו בשר לקדירה ואין ידוע אם הדיחו והובא בש"ע שם סעי' יו"ד והדין זה לקח מדברי הסמ"ג והסמ"ק ונדחקו כל גדולי האחרונים בלשוניהם ואמרתי שא"י נאמן באיסור דרבנן במקום שרגלים לדבר אף אם אינו מסל"ת. וראי' לדבר ממה שמבואר בי"ד סי' קפ"ז סעי' ח' שאם ניכר שהועילו הרפואות יש לסמוך אף על אינו יהודי אף שאינו מסל"ת מ"מ הואיל ורגלים לדבר כו' סמכינן על א"י ושם איסור דרבנן הוא שזה שרואה מחמת תשמיש שאסורה הוא מטעם וסת שקבעה לה ב"ת וידוע דקיימ"ל ווסתות דרבנן הרי [דבאי'] דרבנן א"י נאמן אם רגלים לדבר אף בלא מסל"ת ודם שמלחו הוא מדרבנן כו' וא"כ ג' חלוקים בדבר שאם מסל"ת אף שאינו יודע מנהגן ולא הוי רגלים לדבר נאמן מטעם מסל"ת ואם הוא יודע מנהגן הוי רגלים לדבר ונאמן אף אם אינו מסל"ת ואפשר דמעלה דרגלים לדבר עם עדות ערבי אף שאינו מסל"ת עדיף ממסל"ת היכי דאין רגלים לדבר ולכך כתב המס"ג לשון וכ"ש כנלענ"ד כו' ובזה מתפרש לשון הסמ"ג וסמ"ק למעלה היטיב וא"כ יצא לנו מזה סברא אחת [מדקרי] סמ"ק לזה מכ"ש א"כ עדות בלתי מסל"ת היכי דרגלים לדבר עדיף ממסל"ת בלי רל"ד וא"כ בעדות אשה שנאמן מסל"ת אף דליכא רל"ד ק"ו היכי דאיכא רגלים לדבר שנאמן אף בלי מסל"ת עכ"ל ולא ידעתי מאי קאמר דמאי הרגלים בזה שיודע מנהג ישראל וכי בשביל שיודע מנהג ישראל יעשה כרצונם הלא איירי באינו יוצא ונכנס כלל. וא"כ למה לי' לטרוח בחנם ומאי רגלים לדבר איכא בזה שיודע מנהג ישראל ובאמת מצינו בשאר איסורים כיוצא בזה דמהני קפילא ומסל"ת והקשה בעה"ג דאיך משכחת תרתי יעיי"ש בש"ך סי' צ"ח [ס"ק ב'] ובאמת לק"מ דהנה גם זה יפלא מדוע באיסור מיקרי מסל"ת אם נותנין לו לטעום ולא אמרינן לי' דנ"מ לענין איסור ובעגונה לא מהני שאלה כלל אך בקפילא כיון דלא מרע נפשי' מיקרי הוכחה לדבר וגם ע"י שאלה מצרפין להקרא מסל"ת אך באמת גם לשיטת הרשב"א דלא בעי קפילא ומהני מה שנותנין לו לטעום אך באמת שם מקרי רגל"ד דלא משקר דעבידי לגלוי' תיכף וכמש"כ הריב"ש ז"ל בתשו' מביאו הפר"ח סי' ס"ט בי"ד אולם לפענ"ד אין מזה ראיה לענין עגונה דנלענ"ד באיסור הטעם פשוט דאי' בס' נטע שעשועים [סי' נ"ד] וז"ל והנה בשו"ת תומת ישרים שם רצה להתיר אפי' שאלה ממש שהיתה רק על אופן המיתה והנכרי משיב ומודיע אופן המיתה ואינו מחדש עצם המיתה ושוב באותה תשובה עצמה אדיי' לגזיזי' ואינו מקיל אלא בהזכרת שם המת לבד בפני הנכרי בחזקת מת וכן ראיתי בק"ע הביא ג"כ כן גם מתשו' רש"ך יע"ש והנה כל כי האי טעמא בעי למה לא נתיר גם בשאלה עפ"י טעם הנ"ל שהרי הנכרי סובר שהישראל מעצמו סובר שהוא מת ולא שייך שרוצה להכשיל במה שמודיע רק אופן המיתה וכנ"ל אמנם נראה ברור דבשאלה גם ריעותא אחריתא אית בה דהנה היש"ש פ"ב סי' י"ט השיג על תה"ד שמתיר בשאלת נכרי לנכרי כמש"כ לעיל בשמו וז"ל היש"ש לא נהירא לי כלל מאחר שהעכו"ם מסתם מוחזקין לשקרנין אשר פיהם דבר שוא וכו' א"כ לא מחזקינן להן בחזקת כשרות כל היכא שמשיבין דבר לשואליהם אם לא מעצמם עכ"ל וכן ראיתי במהרי"ט ח"א סי' נ"ב שכ' ג"כ טעם זה ע"ש עכ"ל. וא"כ ה"נ באיסור אם נותנין לו לטעום ולא אומרין לו דנ"מ [לנו בזה] דבהאי גוונא נראה לו להנכרי דאין שואלין אותו בתורת הודעת הדבר דהא יכול לידע כ"א רק עיקר הדבר כדרך בני אדם המספרים או לדרך שחוק וא"כ כה"ג מיקרי שפיר לפ"ת וזה ברור לפענ"ד אבל בעגונה שפיר קשה לצרף הוכחות לקרות לאינו לפ"ת מסל"ת כלל וצ"ל דכוונת מהר"מ ז"ל הוא דבאמת הענין מסל"ת שאינו רוצה להודיע דבר לאדם רק מעצמו אומר כן דרך התאוננות או דרך שחוק כאשר פירשו כן גדולי האחרונים וכמבואר ברד"ך וגם מהר"מ בהיתר השני אזיל בסברא זו והנה אומר ע"י שאלה הרי בא להודיע דבר ואם בעינו הי' שהכל מבינין כן ויודעין מזה מקרי גם ע"י שאלה מסל"ת כמבואר בתשוב' תו"י וא"כ באיכא הוכחות טובא מה שאמר שהרגו אינו אומר כלל להודיע כי בעינו שבלא"ה יודעים מזה ורק שאומר דרך לפ"ת וכמבואר בתשו' מהר"מ בסופו וז"ל בנידון דידן לא חיישינן לזה שהרי כתב מהר"מ בתשו' מיימון שהבאתי לעיל דבעכו"ם מסל"ת לא חיישינן לשום אמתלא כ"א לאמתלא דמוכח מילתא טובא מתוך דבריו של עכו"ם כההוא עכו"ם דאמר לישראל שקול אספסתא וכו' ובנ"ד אינו מוכח שהודה מאימת העינוי אלא שנוכל לומר שהודה מפני שראה שלא הי' באפשרותו להכחיש הענין ולכפור ולומר לא הרגתיו מחמת רוב ההוכחות שמצאו בידו הגזילה כו' שכל מי שהי' לו עינים לראות ראה והבין שהוא הוא הרוצח עכ"ל מהר"מ מלובלין ז"ל הגם דבפונדקית לא ידעו זולתה ואפ"ה צרפו אך באמת התם צרפה הבכי' דקודם השאלה ומהר"מ ז"ל מביא ראי' רק דמצרפין לעשות מסל"ת אבל אין הנושאים שווים ודו"ק. אך עכ"פ יראתי לעשות מעשה הגם שבס' נטע שעשועים ובכי"ח ז"ל התירו והמה גדולי האחרונים אשר ראוי לשען עליהם מ"מ ראיתי לחתור במה שהכל מודים בנד"ד דהנה הביאו את הנהרג לכאן וכמה אנשים הכירו בט"ע בזקנו הגם שראשו נחתך (אם) [עם] הפדחת וחוטם רק כשצרפהו יחד החתיכות ויחדיו היו תואמים הי' ניכר הגם שאנו לא סומכין בזה אחר ג' ימים בנחבל בפניו כה"ג אבל לנכרים מיקרי זה היכר וא"כ למה לא יראתה לומר כי הרגה לזה הלא יכירו אותו ובמילתא דעל"ג לאלתר אפילו בשאר איסורים נאמנות כמבואר בריב"ש ז"ל וכן מבואר בתשו' מהר"ם ז"ל [בתשובת מיימוני דשייכים להל' אישות סי' ט' והובא בצ"צ סי' מ"ב] וז"ל חזרנו על כל צדדים וצדי צדדים וכמדומה אנחנו דלית דין ולית דיין דאיתתא שרי' לאינסובא דאין לך עדות גדול ממסל"ת כי למה לא יחשב מסל"ת למה יגרע אי משום דקאמר למה אינכם מביאין אותו יהודי שנהרג כי הוא שוכב שם באותו מקום והדר אמר ואני הייתי לוקח לי"ט מכם ומביאו בעגלה שלו לעיר פ' וקא חיישתו משום שהזכיר ממון בעדותו שמא להוציא ממון מן הקרובים נתכוין ולא חשוב מסל"ת אדרבה כש"כ דאלים סהדותא טפי משאר מסל"ת האומר פ' מת או נהרג סתמא לא עביד לאגלויי כולי האי ואינו בהכחשה והזמה בקל אם הוא משקר ואפ"ה מהימן כש"כ בנידון זה דעביד לאגלויי לאלתר ומירתת שמא ימצא מוכחש אם יאמרו לו אחרי שאתה יודע מקומו הראהו לנו ואתן לך לי"ט להביאו דאיכא להימני טפי ואי חיישיתו די מא משקר כדי שיתנו לו לי"ט להביאו ליכא למיחש שהרי אינו שאל לי"ט אלא להביאו עכ"ל מהר"מ והנה לכאורה הי' מקום לומר דכוונת מהר"מ ז"ל הוא דעתידי לגלוי' דאם נתגלי' שאינו כן א"כ לא יהנה ממון ומש"ה אינו נוגע אך פשט דבריו אין מורין כן וכ"כ בהדיא הריק"ש ז"ל בתשו' וז"ל וכן כתב מהר"מ ז"ל באותה תשובה הערוכה בתשובות מימנות והיא תשובה שהבאתי לעיל וסיים המריק"ש הרי דבמילתא דעבידא לגלויי מהימן אפי' כשהזכיר ממון ואפשר להוציא ממון נתכוון עכ"ל. א"כ בנ"ד כ"ע מודים שאשה זו מותרת ומה שלא הזכיר שמה בפירוש הנה בודאי סגי במה שאמרה שיצא מפה וידענו שהנאבד יצא עם כותית ההיא וגם קברתיו א"צ דהרי אמרה שהתיזו ראשו דהוי כקברתיו אך לכאורה חזיתי קצת תיוהא בדברי' במה שלע"א אמרה שאחי' גמר להרוג ולהשני אמרה שאחי' התיז ראשו בערב אך באמת גם אם היתה מכחשת אין לנו בזה כלום כמבואר בקונטרס עגונות ובפרט דאין זה הכחשה כלל: סימן כה [השאלה מובנת מתוך התשובה]

הנה בארבע ההיתרים אשר הציע מעכ"ת בכולם אית בי' תיוהא ההיתר הא' מצד הודאת הרוצחים הגם שדעת המ"מ והצ"ץ [סי' מ"ב וסי' מ"ה] והמ"ב [סי' ס"ח] להתיר מ"מ כבר גם כמה גדולי האחרונים אוסרים וגם גדולי הדור שלפנינו לא רצו לסמוך להיתר בזה לחודא וכבר הארכתי בזה בתשובה אשר שלחתי לגיסו הרב נ"י מאז גם בלא"ה קשה לי' דעדות שהודה ע"י עינוי בית האסורין בוודאי אין לסמוך עליו והשני שהודה מעצמו הלא לא נזכר בהגדתו שמו ושם עירו ואי דקאמר שנתלווה עמו הלא בזה לדעת הרמב"ם ז"ל [פ' י"ג מה"ג הל' כ"ה הובא בא"ה סי' י"ז סעי' י"ז] צריך לומר קברתיו וגם לכ"ע קשה הא לא אמר דבר ברור על מיתתו רק שזרק עליו אבנים ושחטו אותו ואולי לא שחטו בו שנים או רובא כאשר בלשון ב"א וכמה פעמים הנשחטים חיים לאח"כ ובוודאי לא מהני בלא קברתיו ואי דנימא כיון דעתה נמצאו מתים כמו כן נהרגו מקודם ולא שבא שם אדם א' וכמבואר בנ"ב [מהד"ק סי' מ"ו וסי' מ"ז] גבי נצלב שלא ראו מיתתו בהדיא ואח"כ נמצא מת וכתב הנו"ב דכאן נמצא כ"ה המעיין שם יראה דצריך עכ"פ שהי' דבר שרובם למיתה ובלא"ה יש צ"ע בדבריו שם כאשר נבאר לפנינו לכן ביודאי אין לסמוך ע"ז. והיתר השני שהביא בשם נטע שעשועים מחמת שידוע לנו שהלך בדרך הזה וגם נמצא בבגדיו בכה"ג מקרי קרוב המצוי דהוא דבר שאינו שכיח שאחר ג"כ מרובא דעלמא שאל ממנו הבגדים ונטבע ובכה"ג עדיף קרוב המצוי מרוב וז"ל שם סי' ס"ד. ועפי"ז הנה מקום להקל בנ"ד כפי האמור בגב"ע שבכל הסביבות לא נאבד יהודי אחר זולתי ר' חיים טודרוס בעלה של העגונה הזאת והכירו על ההרוג כל מלבושיו והרבה חפצים שהי' ביד ר' חיים ט' בחייו באותו הדרך שהלך ולכן ודאי אפי' לדעת הר"מ מלובלין והב"ח בתשובה דס"ל דחיישינן לשאלה אפי' בכה"ג עכ"פ ודאי החוש והשכל מעיד שאעפ"י שהוא בסוג אפשר שהשאיל כל מלבושיו וכל החפצים שעמו לאחר מ"מ הדבר בזה אינו מצוי ורגיל הוא והו"ל קרוב ומצוי שעדיף מרוב כמו שהגאון ז"י מקיל שלא חיישינן שהשאיל מלבוש אחד לאחר מפני שבלתי מצוי הוא שהשאיל למי שנטבע וכמו שהבאתי דבריו לעיל ה"נ באם הדבר אינו מצוי מטעמא דכתיבנא הו"ל ג"כ קרוב ומצוי ואזלינן בתר קרוב כן אפשר לצדד היתר בנ"ד כדברי הז"י דאפי' סברא כל דהו מרע לרובא אזלינן בתר קרוב עכ"ל. ולפענ"ד לא ירדתי לכוונתם בזה דהנה בב"ב כ"ג ע"ב אמרי' אר"ח רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואע"ג דרובה דאור' וקורבה דאור' אפ"ה רובא עדיף מתיב ר"ז והי' העיר הקרובה אל החלל ואע"ג דאיכא אחריתי דנפישי מינה בדליכא ולקמן [כ"ד ע"א] אמר אביי אף אנן נמי תנינא דם שנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור ואע"ג דאיכא עלי' דמקרבה א"ל רבא רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד דתני ר"ח דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה וא"ר ש"מ מדר"ח תלת ש"מ רו"ק הלך אחר הרוב וש"מ רובא דאוריי' וש"מ אי' לדר"ז אעפ"י שדלתות המדינה נעולות דהא אשה דכי דלתות מדינה נעולות דמיא ואפ"ה קא אזלינן בתר רובא והא רבא הוא דקאמר רוב ומצוי ליכא למ"ד הדר בי' רבא מההוא ובתוס' ד"ה רוב וקרוב הלך אחר הרוב. ועוד נראה לר"י דר"ח אתא לאשמעינן דאפי' בקורבא דמוכח דאזלינן בתר רובא וכן משמע בסמוך גבי חביות שצפה בנהר דבעי למימר דרב דאמר כנגד עיר שרובה ישראל מותרת לית לי' דר"ח והיכי מתוקמת דהא משמע דמותרת אפי' נמצאת סמוך לבית נכרי וזהו מטעם דאזיל בתר רוב העיר ישראל וכר"ח אלא ודאי לגבי קורבא דביתו ש"נ הוי קורבא דלא מוכח כיון שדרין רוב ישראל באותו עיר ורב אזיל בתר רובא היכי דהקורבא, לא מוכחא ודלא כר"ח אבל באותו עיר כנגד האי דקירא הוי קורבא דמוכח ולכך אזיל בתרה וכל ההלכה מתיישב כמו שאפרש עכ"ל. וכתבו הרשב"א ומביאו בש"ע יו"ד סי' א' ס"ד אם אבדו גדייו ותרנגוליו או שנגנבו ומצאן שחוטים כראוי במקום שרוב ישראל מצויין וגם הרוב גנבי העיר ישראלים מותרין (כיון שמצאן בשוק) בין שמצאן בשוק בין שמצאן באשפה שבבית אבל אם מצאן באשפה שבשוק אסורים וכ' הש"ך (סי') [בס"ק] י"ז שרוב ישראל מצויים אפי' רוב העיר והשוק עכו"ם עכ"ל. הנה לפי"ז נחזי אנן בסברת הנך גדולים הנ"ל דס"ל דקרוב ומצוי מאי כוונתם בזה אם כוונתם דהרוב אינו מצוי היינו שאינו מצוי איש בבגדים כאלו א"כ בכה"ג לא הוי צריכא למילף מסברא דקרוב ומצוי דזה פשוט בגמ' ופוסקי' דרוב שאינו מצוי לא אזלינן בתרה אלא ודאי דזה לא מקרי רוב שא"מ כיון דרוב אנשים מצויין (אין) [אנן] חוששין שמא א' מרובא לבש בגדים אלו ונטבע בהם ורק שקרוב שכיח יותר שאותו הנטבע הקרוב לפנינו הוא זה הנמצא ולא שאל הבגדים לאחר ובאמת הוי קורבא דמוכח ומבואר בתוס' הנ"ל דשכיח וכן בדם שנמצא בפרוזדור הוי ג"כ קורבא דשכיח כמבואר בתוס' [דכ"ד הנ"ל ד"ה ואע"ג] דשכיח יותר מעלי' מלומר דבא מחדר ואפ"ה אמרינן דרוב עדיף הרי לפניך דאפי' באם שנתלה ברוב הוא דבר דלא שכיח אפ"ה אזלינן בתר הרוב ודלא כהנך גדולים. ועוד נ"ל דע"כ מספקינן רוב וקרוב אי אזלינן בתר הרוב או בתר קרוב הוא בגוונא דהוא במקום שאין מעבר לרבים ואנן מספקי' ממאן בא זה ההרוג ומי הרגו או בדם דמספקי' מאין בא או ממקור או מעלי' ע"ז תלוי הפלוגתא אי רוב עדיף או קרוב עדיף אבל במקום מעבר לרבים אזלינן בתר רוב המצויים שם כמבואר ברשב"א בטור וש"ע יו"ד ובתב"ש [סי'] ס"ב ס"ק ב' [כ'] וז"ל וכבר הרגיש בזה הסמ"ע סי' רנ"ט סק"ו ותירץ בטוב טעם וכוונתו דבשלמא התם גבי רוצח דבמקום ההרוג לא נתחזק מי שכיח כאן יותר ואתה בא לומר מסתמא הרוצח בא מעיר הזאת כי קרוב הוא ולא משום דשכיחא כאן טפי פריך הגמרא אדרבא נימא מסתמא מרובא דעלמא אתא ולא מדקורבא וזוטא ואלו הוי ידעינן דבהאי בקעה שכיחי אנשים מעיר הקרובה טפי מאנשי רובא דעלמא אי נמי איפכא הוי אזלינן בתר דשכיחא משא"כ ברוב השוק דאנן ידעינן מאן דאתחזק הכא טפי מאי איכפת לן ברוב העיר כיון דידעינן דמרוב העיר אין כאן כ"א המעט ותלינן דמרובא נפל ע"כ א"כ דבמקום שעוברין רבים לא שייך כלל לומר קרוב דעיר עדיף דהא גם הרבים המה קרובים וכגון בנ"ד שידענו שאיש הזה הי' באושפיזא הנקרא ווערטס הויז במקום קרוב ליער והלך משם לדרכו קרוב ליער וגם רבים מעלמא עוברים דרך זה גם המה קרובים ומה קרוב הוא יותר מרבים העוברים שם ולא שייך בזה כלל דין דרו"ק. ועפי"ז הונח לנו היטב דברי הגמ' הנ"ל דשם אמר (מסייע לי' לר"ח) [אף אנן נמי תנינא וכו'] ואמר רבא וכו' דקשה [קו' התוס' ד"ה דתני] מאי (דתנן) [הא דקאמר דתני ר' חייא וכו'] ומאי ראיה היא מר"ח דזה הוי רוב ומצוי וגם קשה למה באמת הדר בי' רבא וגם קשה דאמר רבא [רוב ומצוי] ליכא למ"ד הא ר"ק שם בנדה [דף י"ז ע"ב] פליגי בזה אך לפי הנ"ל א"ש דהנה בגמ' דנדה דף י"ז ע"ב אי' רמי ברי' דר"ש ור"י ברי' דר"י [וכו' עד] דיתבי וקאמרי החדר מבפנים והפרוזדור מבחוץ והעליי' בנוי' על שתיהם ולול פתוח בין עלי' לפרוזדור נמצא מן הלול ולפנים ספיקו טמא מן הלול ולחוץ ספיקי טהור אתא ואמר לי' לאבוה א"ל אבוה ספיקו טמא אמרת לן מר והא אנן שחזקתו מן המקור תנן א"ל אנא הכי קאמינא מן הלול ולפנים ודאי טמא מן הלול ולחוץ ספיקו טמא אמר אביי מ"ש מן הלול ולחוץ דספיקו טמא דדלמא שחתה ומחדר אתא מן הלול ולפנים נמי אימא אזדקרה ומהעלי' אתא ולקמן תני ר"ח דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה ר' קטינא אמר אין חייבין עליו על ביאת מקדש ואין שורפין עליו את התרומה וכו' ולקמן לימא פליגא דר"ח ל"ק כאן כשנמצא בקרקע הפרוזדור וכאן שנמצא בגג פרוזדור ע"כ והתוס' בד"ה מן הלול ולפנים וכו' ונראה לפרש דכל אמוראי דשמעתין איירי בגג פרוזדור וכן הענין דגג פרוזדור מן (העליי') [הלול] ולפנים גבוה ומשתפע ועולה ואינו יכול לבא שם מן העלי' אלא א"כ נזדקרה ומן החדר אין יכול לבא לגג פרוזדור אפי' מן הלול ולפנים אא"כ שחתה ביותר והוא שינוי גדול מדיקור של עליי' כי הלול שדמי החדר יוצאים לפרוזדור הוא לצד קרקע הפרוזדור אבל מן הלול ולחוץ משתפע ויורד ובא שם מן העליי' כדרכי ומן החדר בא שם בשינוי גדול יותר ממן הלול ולפנים והשתא פריך שפיר מ"ש מן הלול ולחוץ דספק אע"ג דמן החדר אינו בא שם אלא בשינוי גדול מאד ומן העליי' בא שם כדרכו אלא משום דשחתה רגילות הא דאי לא רגילות הוא הוי ודאי טהור ואפ"ה לא בעי למיזל בתר רובא שיהי' ודאי טמא מן הלול ולפנים נמי אימור אזדקרה דכיון דשחתה רגילות הוא אזדקרה נמי רגילות ואמאי ודאי טמא ואע"ג דרוב דמים מן המקור אין ללכת אחר הרוב כמו מן הלול ולחוץ דלא הוי טמא ודאי אע"ג דשחתה הוי רגילות אלא אמר אביי אי בתר חששא אזלת משום דשחתה רגילות הוא כדפרישית אידי ואידי ספיקא ואי בתר חזקה אזלת ולא בתר חששא דשחתה לאו רגילות הוא מן הלול ולחוץ ודאי טהור ומ"מ מן הלול ולפנים אע"ג דשחתה לאו רגילות הוא היי ודאי טמא דממ"נ ע"י שינוי בא או שחתה או אזדקרה ואית לן למימר דמן החדר אתא משום דחזקת דמים מן המקור באין עכ"ל. והנה לפי"ז י"ל דבתחלה ה"א דרבא דאיירי בקרקע הפרוזדור ולזה מלול ולפנים טמא בוודאי וליכא למ"ד דגם ר"ק מודה לי' ור"ק איירי מלול ולחוץ ולכן הוי רוב ומצוי ולזה שפיר דהביא ראיה מדתני ר"ח דשורפין איירי בלול ולפנים ובקרקע וא"כ הוי רוב ומצוי וא"צ לפי' רש"י דמקור מצוי לזוב רק כפשוטו דמהחדר בא הדם בלא שהי' ומהעלי' בא ע"י שינוי והוי רוב ומצוי דהקרוב אינו מצוי שם לבא מן הלול ולפנים ולאח"כ הדר רבא משום דס"ל כאביי שם דאיירי בגג פרוזדור וא"כ לשם שניהם אינם מצויים לא מן העלי' ולא מן החדר וע"כ דם הנמצא שם בא מאחד מהן שפיר הוי [רק] רוב וקרוב [גרידא] דאזלינן בתר רובא (וסייעתא) [וכסייעתא] הראשונה: