שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 47

היוצא לנו דלר"מ ודאי אפי' בשוגג צריכה גט ואסורה לעולם דהא קנס ר"מ שוגג א"מ אולם לדידן דפסקי' לא קנסו שוגג א"מ בדרבנן תלינן הדבר בזה אם מה דצריכה דוקא להתגרש ולא סגי בהפרשה הוא מדינא בודאי אין חילוק בין שוגג למזיד משום סכנת הולד דאין הטעם כלל משום קנם אך אם נימא דהגירושין הוא רק מקנסא י"ל לדידן דלא קנסו שא"מ והנה מהרמב"ם [הנ"ל] משמע להדי' דלא מקנסא צריכה להתגרש רק מטעם סכנת הולד ולכן מחלק בין הבחנה דסגי בהפרשה וגם מחלק בין קידש לנשא גבי מינקת וכן הרמב"ן והרשב"א ס"ל דמדינא צריכה גירושין ולא מקנסא ומדברי הראב"ד נראה שהוא משום קנס והרשב"א והרמב"ן ז"ל דחו דבריו יעוין בחי' וכן נראה מדברי התו' דגם בשוגג צריכה גט דז"ל התו' (סוטה כ"ד א') בד"ה ושאר כל הנשים תימה הא משנה יתירה מאי קמ"ל הא שמעי' לי' מרישא והאומרת א"ש אינה נוטלת כתובתה ואומר רבי דוקא מעוברת א"ש משום דאיכא סכנת נפשות כדאמר בהחולץ אבל ניסת בתוך ג' חדשים מה דהוה הוה ותו לא קנסינן לי' להוציא וקרינן בה אשתו הראוי' לו ובכהן אפי' לרבנן א"ש דאסקי' בפ' החולץ אפי' לרבנן יוציא בגט עכ"ל והפי' לפע"ד כך דשאר הנשים אתי' לרבוי' נשאה בימי הבחנה דשותה כיון דא"צ גט וק"ל דהא תינח לר"מ אבל לרבנן דגם מעוברת ומינקת שותת פשיטא (דהבחינה) [דבימי הבחנה] שותה ולזה הקדימו דגם לרבנן בכהן א"ש ובימי הבחנה גם בכהן שותה שא"צ גט והנה לפי המובן מדבריהם שגם רבנן אסרו בכהן [בהפרשה לחוד ורק צריך לגרש] ורק בישראל התירו [להחזירה] כמאמרם ז"ל שיכול להפרישה ולהחזירה משמע בכהן שאינו יכול (להפרישה) [להחזירה אח"כ] א"ש וא"כ א"א דבשוגג גם לרבנן אפי' בכהן [די בהפרשה בלבד וממילא דהיא] שותת (ו) האיך אמר במשנה הטעם שיכול להפרישה והיינו דוקא בישראל דהפרישה היינו גט הלא גם בכהן מותר בשוגג דלר"מ אסורה דקנס שא"מ ולרבנן מותר בשוגג ואין לומר דהפשט הוא דבכהן בשוגג מש"ה שותת מפני שיכול להפרישה בלא גט דל"ג רבנן שא"מ זה דבר קשה לחלוק בלשון ולומר דלגבי מזיד הפי' שיכול (להחזירה) [להפרישה] בגט ולכן בכהן (אסורה) [דאסור להחזירה וממילא אינה שותת] ובשוגג הפי' יכול להפרישה בלא גט ואפי' לכהן מותרת בלא גט [ושותת ממילא] זה דבר רחוק לומר כך וכיון דלר"מ בכל גווני אסורה [להחזיר] בין שוגג ומזיד ובין לכהן ובין לישראל [ואינה שותת] ורבנן ס"ל דשותת בישראל ובכהן אסורה [להחזיר ולא שותת] ולא חילקו דבשוגג גם בכהן מותרת [בהפרשה לבד ושותת] ולכן נראה דגם לרבנן אסורה בשוגג דטעם הגירושין אינו משום קנס רק משום סכנת הולד וכנ"ל:

אולם באמת דעת הא"ז בפירוש להתיר בשוגג וצ"ל לדידי' דס"ל כתי' השני של תוס' בפ' החולץ [ל"ו ב' ד"ה ולא] דסגי בסוטה בהפרשה משום חומר האיסור ועפ"ז י"ל מה דמקשה בנ"ב [אולי צ"ל בס' עצי ארזים סקי"ד] על ת"ה שכ' כיון דלא קיי"ל כא"ז בקידש לא קיי"ל כוותי' גם בשוגג דתמה הנ"ב וכי בחדא מחתא מחתינהו כיון דנדחה דבריו בחדא ידחה מכל דבריו. ולפמ"ש א"ש כיון דהוא מתיר בשוגג בהפרשה וצ"ל דהפשט במשנה דסגי בהפרשה משום שבלא"ה אסור [מטעם סוטה כתי' ב' של התו' הנ"ל] ומטעם זה דייקי המתירים בקידש דדי בהפרשה [כמבואר בתו' הנ"ל] וא"כ כיון דלא קיי"ל כוותי' דהא"ז בקידש כן לא קיי"ל כוותי' בשוגג דפי' הפרשה היינו גט ממילא מוכח דגם לרבנן בשוגג אסור בכהן וכנ"ל אך עכ"פ י"ל דא"ז לא ס"ל כהתוס' ובדיעבד יש לסמוך על הא"ז וכדברי הרמ"א ז"ל יעו"ש [בדברי הרמ"א ז"ל בסי' י"ג ס"י וע"ש בב"ש סקי"ז ובסקל"ד]. אך באמת פשוט הדבר דגם להא"ז צריכה דוקא גט בכאן כיון דהיא נישאת במזיד באיסור והנה ל"מ לפ"ד הפר"ח ביו"ד [צ"ט] דלמי שנתבטל בשבילו אסור אפי' הי' שוגג רק אם המבטל אד"ר הי' מזיד בודאי הכא אסורה וצריכה גט דוקא דהרי נשאת בשביל הבעל נהי שהי' שוגג מ"מ אהני מעשיו ומש"ה אסור שם למי שנתבטל בשבילו כמו מזיד ה"נ צריכה גט כיון שהמבטל איסור הי' מזיד אך גם אפי' להחולקים על הפר"ח וס"ל דמותר למי שנתבטל בשבילו אם הי' שוגג אפי' אם המבטל הי' מזיד [ע"ש בט"ז סק"י ובפ"מ] מ"מ כאן שגם האשה נהנית מן האיסור פשיטא שצריכה גט וקנסי' לה כיון שהיא מזידה וז"ב:

ומ"ש דאיכא סכנה שהעני' האלמנה תחנק הולד או שימות ברעב מחמת גודל עניות כ"ז אינו מציל מלבטל ח"ו גזירה דחז"ל ויאבדו אלף וכיוצא ואות אחת מתקנת חז"ל לא יבוטל וגם תמיהא מילתא טובא וכי אין ביד ב"ד להחזיק אלמנה עם תינוק אחד וחרפה היא לקהלה שבישראל להניח לעבור על תיקון חז"ל בשביל איזה דבר מועט ולכן בודאי צריכה גט. אחר זה עיינתי בעצי ארזים [סקי"ט] ומצאתי ממש כדבריי בתירוץ על דברי הרמב"ם ז"ל. והנה ראיתי עוד שם שכ' דהפילה [אפי'] לר"מ א"צ לגרש ולא ידעתי איך יפרנס דברי רבא שאמר דר"מ ור"א אמרו ד"א לאסור בהפילה. והנה בגוף קו' המל"מ [פ"ב מה' סוטה] על דברי התוס' [שהביא שם] י"ל דקאי על כהן שנשא והפילה דלרבנן שותת וק"ל: סימן כג תשובה לק' דזיקאב:

בנידון השאלה הנה אין הזמן מסכים עמדי לבאר בארוכה כי איני מופנה מכל צד וגם עתה עש"ק והמוכ"ז אץ לדרכו ולכן אבוא בקצרה. הנה לפי המבואר בתשובתו ב' דרכים להתירא. א' משום שקיבלה הכתובה וא"כ אינה משועבדת להניק. ב' משום שיש לה כאב בדדי' ויש לדמות לצימוק דדים שמותרת. ג' משום שהיא מופקרת. ואולם אחר העיון היטב באמת את כלם ישא הרוח. ורק בתחלה נבאר סוגיית הגמרא והפוסקים דביבמות [דף מ"ב ע"א] איתא לא ישא אדם מעוברת ומניקת חבירו וכו' עד משום דחסה דידי' נמי אלא סתם מעוברת למניקה קיימא וכתבו התוס' ז"ל [ד"ה סתם] ר"ש הזקן התיר גרושה ול"נ לר"ת דהא לטעם דחסה אין חילוק ועוד אלמנה גופא אינה משועבדת עכ"ל ובהרא"ש פ' אע"פ [דף ס'] והר"ש ז"ל מתיר גרושה להנשא הואיל ובעלה קיים עכ"ל. והנה באמת דעת התוס' והרא"ש ז"ל בדעת ר"ש חלוקים כי לשיטת התוס' ז"ל דכתבו סברת הר"ש ז"ל משום דלא משעבדא א"כ ה"ה אלמנה היכא דאינה משועבדת נמי מותרת אולם להרא"ש ז"ל שכ' הטעם הואיל ובעלה קיים משמע דהטעם הוא שבעלה יחזור אחר מינקת או ימסמס לי' בביעי אבל באלמנה אעפ"י שאינה משועבדת אסורה וכן נראה להדיא מדבריו שם וכבר האריכו בזה האחרונים תשו' מהר"י מינץ ותשובת אמונת שמואל ומחמת אפיסת הפנאי לא אאריך בסתירת דבריהם וגם כל האחרוני' קראו אחריהם מלא אין גם אחד מחזיק בידם ולכן לא אאריך בזה ורק מה שתמה מאד בדברי תשובת מהר"י מינץ [סי' ה'] הוא דלפי דעתו כל אלמנה נמי מותרת לנשא אם תרצה רק שמסתמא תניקהו מחמת אהבת בעלה מ"מ פטור דגרושה לא דמי' [לאלמנה] משום דהפטור בא ע"י הבעל משא"כ באלמנה בקל איכא למימר שמצד אהבת בעלה בושה לתבוע כתובתה וכו' עכ"ל ובאמת דברים אלו מרפסין איגרי ולא אאמין שיצא זה מפי אותו הצדיק דא"כ לפ"ד בטלה התקנה דלא ישא מעוברת חבירו דאם תרצה תנשא והאיך מצאנו ידינו ורגלינו בכל הסוגי' דכתובות ויבמות ואולי מחמת אהבת ההיתר שדחקו כמבואר שם הביאו לומר איזה דברים סתומים בטעמם ועיקר ההיתר שלו הי' רק מחמת גודל הפירצה וכמש"כ בעצמו שלא ראה לעשות תקנה רק תקלה כמבואר למעיין שם וכן כ' כל האחרונים שדבריו המה בתשובה זו נעלמים וגם אס' אמונת שמואל אתפלא מאד במה שכתב דאלמנה יכולין לכופה וזה נגד דעת הש"ע [אה"ע סי' י"ג סעי' י"ג] דכ' בהדי' שאין לכוף האלמנה להניק ושיטת התוס' [כתובות דף פ' ע"א ד"ה רב הונא] דאף בא"א אין כופין אם אומרת איני ניזונית [והובא ברמ"א סי' פ' ב' דיעות] וא"ל דהתם מיירי באינו מכירה דזה ליתא דהא איהו נמי מיירי באינו מכירה דמכירה אף גרושה אסורה והאמת אגיד כי לא עיינתי היטב בדבריהם אולי יש מקום ליישבם אך כל האחרונים דחו דבריהם והליצו בעדיהם שהיו מוכרחין לזה הגאון מהרי"מ ז"ל לחצו גודל הפירצה אשר מבואר בתשובתו וגם להגאון בעל אמונת שמואל קרה כמוהו אף שהעלים הוא הדבר בתשובתו מפני כבוד משפחות האשה אך באחרונים מבואר שקבלו מאבותיהם שעיקר טעם אמונת שמואל הי' מצד שהאשה היתה מופקרת והי' חשש תקלה גדולה א"כ אין להעמיד על דבריהם ח"ו ואם באנו לתור אחרי שארי האחרינים תורת כ"א בידו ויש סברות רבות לבנות ולהרוס ולנטוע ולכן אמרתי אלכה נא אחרי סברות הראשונים ולראות היכן דבריהם נוטין. והנה קושי' ר"ת ז"ל על הר"ש ז"ל הנ"ל המה חזקים מאד וכמעט אין פותר אותם על בורי' ומה שתי' הגאון בנ"ב [במהד' קמא סי' י"ד] אף שדברים שונים בסברא וטוב טעם ביישוב סתירת לשון הסוגיות דכתובות ויבמות כמבואר בספרו כמה פעמים אולם לשון מהר"ש ז"ל לא משמע כדבריו דמשמע מתוך דברי מהר"ש ז"ל שהתיר גרושה להנשא אפי' מניקה עדיין ולא כמו שעלה על דעת הנ"ב לפרש דבריו (בלא התחילה להניק) וגם סותר דברי עצמו שלעיל מזה כתב ולפיכך לא קצב זמן שכל אימת שתרצה תוכל לשמט הדד מפיו וא"כ משמע דגם (בהתחילה להניק) מותרת להנשא וזה סותר לדבריו האחרונים וגם דבריו ממילא מופרכים דעדיין קשה לב"ש למה נתן הזמן והלא עדיין בתוך הזמן מותרת ואף שהיא מניקה מ"מ וכי היא מניקה את בנה תחת החופה או בשעת אירוסין וא"כ למה אסרוהו ואי דאיסור משום שאם לא ישאנה תהא מניקתו מאז ולהלאה א"כ אימת יקרא השמטת דד מפיו שתהא מותרת לו הלא אף אם לא תניקהו חודש ימים ג"כ י"ל כן ואי דהזמן הוא ג"ח משתצמק הדד זה ליתא דא"כ אכתי קשה ליתני התנא זה השיעור ותו קשה דא"כ למה אם כנס יוציא ולא יחזיר עולמית הלא מעתה הרשות בידה לשמוט הדד מפיו ואי משום שעבר על גזירת חכמים הא באמת ק"ל [בסי' י"ג] בברח א"צ להוציא מפני שעבר העבירה והגירושין הוא רק שלא לעבור בכל יום וא"כ כאן נמי למה יגרש תוציא הדד מפיו ואז תהי' מותרת לו ובאמת אם נימא דהשיעור הוא ג"ח י"ל כנ"ל. אך באמת זה ליתא דדבר זה אינו מוזכר כלל בש"ס ולא בשום פוסק להתיר דוקא גרושה בתר ג"ח ותו דא"כ אסורה אף בלא התחילה להניק דלמא עדיין תניקהו והמעיין היטב יראה שכנים דברי ולכן דברי הר"ש ז"ל תמוהים מאוד ואולם באמת גם דברי ר"ת ז"ל המה מופלאים ממני שכ' לאסור בגרושה ולכאורה תמוה מאד וכי נשתנה דינה מאשה מניקת דעלמא שמניקה ואעפ"כ לא אשתמיט אחד מהפוסקים לומר שאסורה לנשא ובש"ג פ' החולץ מביא באמת ראי' להר"ש ז"ל מאשה אחרת שמותרת ובבית מאיר נתקשה ג"כ בזה ומתרץ דאשה אחרת אינה בושה מלתבוע אבל גרושה בושה מלתבוע וזה דבר שאין לו שחר דגמרא [יבמות דף מ"ב ע"ב] סתמא אמרינן אשה בושה מלתבוע. אולם הנלענ"ד הוא כך דהנה לפי מה דמבואר בח"מ גבי פועל שאסור לו לשנות מדרך הפועלים ומלמד אסור לו להיות נעור בלילה שלא יבטל ביום וא"כ קשה לכאורה בלא גזירה אשה שהשכירה עצמה האיך רשאה לישא איש הלא עי"ז תגרע מעבודתה דדלמא תתעבר ולא תוכל להניק ובודאי דאינה רשאי לחזור דהוי כמו דבר האבד שאסור לחזור וכן מבואר זה בבית מאיר. אולם באמת במקום שדרך המניקות להיות פניות ולא לישא תוך הזמן באמת לא גרעה משאר פועל שאסור לשנות אך המנהג באמת אינו כן בין המניקות דאינם מדקדקים אם. (חסר סוף התשובה): סימן כד

במותב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא כ"ה מרדכי מאנדל מפה ואמר בתורת עדות בליו"ע איך ששמע מפי ערלית שהלכה עם ההרוג שאמרה אצל הפראטיקאל שהיא התחילה להרוג את יהודי שהלך עמה ואחי' גמר להרוג אותו והתיז ראשו גם בא לפנינו כ"ה זאב יואלף והעיד איך שהערלית הנ"ל אמרה לפראטיקאל איך שהוליכה ליהודי שהלך עמה ליער והראתה [לו] כלי ואמרה לו שיכוף ראשו ויקח הזהובים מן הכלי וכאשר הטה ראשו הרגה אותו בקרדום ואח"ז בלילה נשאהו היא ואחי' ליער אחר והתיז אחי' את ראשו וזרקו גופו וראשו לפארי' כ"ז העיד ר' זאב וואלף הנ"ל בתורת עדות באליו"ע:

תשובה הנה באמת כיון שהי' ע"י שאלת הערכאות בפני הישראל בוודאי לא הוי מסל"ת ולא מהני אומדנא כמבואר בהגהת רמ"א ז"ל [סי' י"ז סעי' ט"ו] וז"ל ואם שאלי ישראל והכותי הגיד שמת והגיד אומדנות המוכיחות אע"פ שאינו מקרי מסל"ת ואסורה לינשא מ"מ אם עבר ונשאה עפ"י חכם שהתירה לא תצא אם יש ראיות ואומדנות שמת הרי דלא מהני רק לענין דלא תצא אבל לא להתירה אולם מצינו בדברי מהרי"ק ז"ל [סי' קכ"א] אחריו החזיקו מרן הב"י ז"ל בתשובותיו ומהר"מ ז"ל להתיר גם ע"י שאלה אם ידוע שאינו אומר להתיר ולא להעיד והוי כמסל"ת כמבואר בספריהם הקדושים ואחריהם התירו יותר הצ"צ ז"ל [סי' מ"ב וסי' מ"ה] גם אם אינו מסל"ת רק שנראין הדברים שקושטא קאמר וכן המ"ב ז"ל בתשובותיו [סי' ס"ח] אולם מדברי הב"ש ז"ל משמע דלא פסק כוותייהו יעויין בס"ק מ"ט וגם הב"מ ז"ל כתב וז"ל עיין ב"ש מסיים וחולק על מהרי"ק שורש קכ"א שהקיל בזה וע"ש עכ"ל משמע דלא ברירא לפסוק כן וכן הגאון בנ"ב סי' [ל"א] לא רצה לעשות כעין זה אפי' לסניף והרבה מגדולי האחרונים אשר חלקו על מהרי"ק זלה"ה והרי"ב ז"ל והיש"ש ב"ק ויבמות ובעה"ג הלא בספר נכתבו כל דבריהם הקדושים ולפי דברי השער אפרים ז"ל נראה שהמרח"ש ז"ל לא הסכים לזה וכן הרב מהרד"ך ז"ל והרבה אחרונים מדור שלפנינו אשר לא רצו לסמוך ע"ז ההיתר לחוד. לזה הנני מוכרח להאריך ולחתור חתירה מסוגית הש"ס והראשונים לידע מה דעתם בזה והגם כי מי אנכי להעיז פני נגד אבותי ורבותי הקדושים אשר קצרה דעתי מביא עד תכונת הבנת דבריהם אולם התורה הקדושה ניתנה לנו מורשה בכל דור ודור ואין לך כו' וגם כי קצרה ידינו לא נמנע מלהשכיל כפי בינת רוח אשר נתנו בנו ומה' עזר אשאל ולא קצרה ידו לחנני בינה גם לאיש כמוני ולהפליא חסדו עמנו לבוא לתכלית הדבר יותר משלפנינו וכמאמר החכם כננס עגע"נ לזה חזקתי את לבבי לדבר נגד מלכים ולא אבוש ובה' בטחתי ולא אכשל וזה החלי בעזר החונן דעה: בגמרא יבמות דף קכ"ב במתניתין אמרו לו מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וחלה אחד מהם והביאוהו בפונדק ובחזרתם אמרו לפונדקית איה חבירנו נומית להם מת וקברתיו והשיאו את אשתו כי' הוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת שבידו ובגמרא מאי גריעותא דפונדקית אמר ר"כ פונדקית נכרית היתה ומסל"ת היתה זה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו וכו' והא איה חבירנו קאמרי לה כיון דחזיתנהו בכיא אמרו לה איה חברינו אמר' להם מת וקברתיו ע"כ הגמ' וכתבו התו' ז"ל וז"ל פונדקית נכרית אחת היתה ומסל"ת וא"ת מאי מייתי רבנן ראי' מן הפונדקית דהא מסל"ת היתה וי"ל דלא היתה ממש מסל"ת דמה שהוציאה מקלו ותרמילו מה היתה יכולה לעשות כן לעדות ור"ע אמר להם כי אין זה ראי' דודאי אין לך מסל"ת גדול מזה כיון דכי בכיא כן משמע קצת בירושלמי דקאמר עשו אותה כמסל"ת משמע שלא היתה ממש מסל"ת אלא שמביאין ראי' דלא גרע מעד אחד עכ"ל ובמרדכי בסוגי' זו הביא בשם הר"מ וז"ל ובירושלמי דיבמות גרסי' [כו'] ר"י אומר כל שמזכירין לו אשה רשב"ל אומר כל ששואלין אותו והוא משיב אר"ח זכור אני בשלשים ושנים זקנים שהי' מתריסים כנגד ריב"ל למעבד כרשב"ל והוא לא קיבל עליו ובגמ' דידן משמע דר"י מחמיר ולא מכשיר אלא במסל"ת ור"ל מיקל ולא פסיל עכו"ם אלא במתכוין להתיר ולכן צריך לפרש הירושלמי שלר' יוחנן אפי' אין שואלין לו [כו'] לא הוי מסל"ת ומש"ה בבכתה ואמרו אי' חברינו מודה ר"י דהוי עדות ולר"ל כ"ש דאתי שפיר טפי האי דפריך והא אי' חברינו (דקאמר) [קאמרי] אבל בירושלמי מעשה דפונדקית גרס ר' אחא אמר עשו אותה כחי' שנאמנת על אתר ר"ש בר סוכרתא עשה אותה כעכו"ם שמסל"ת חד ארסטין בעי קומי רב מני לית הדא דפליג על רשב"ל דאמר כל ששואלין אותו והוא משיב פי' דאי' חבירנו היו שואלין אותה והיינו מתכוין להעיד דאינו עדות לית כאן כההוא דר"ש ב"ס אלא כההוא דר"א דאמר עשו אותה כחי' שנאמנת על אתר פי' לר"א אפי' שואלין אותה אי' חברינו דלאו מסל"ת נאמנת דומי' דנאמנות דחי' כדאי' בפרק בתרא דקידושין וטעמא משום שהיתה מראה פנים לדברי' במקלו ותרמילו ובגמ' דידן אוקימנא לפונדקית שהיתה מסל"ת והיינו כר"ש ב"ס. והנה לכאורה קשה בדברי המרדכי חדא דמה נ"מ בפלוגתא כיון דלכ"ע נאמן בההוא דפונדקית ומה זה שכ' דבגמ' דידן אתי' כר"ש הא לא נ"מ בזה ותו קשה דאדרבה הא הגמרא דידן דלא כר"ש דהא מסיק הירושלמי שלר"ש צ"ל דנאמן במסל"ת ע"י שאלה ובגמרא דידן מסקינן דהתחילה לבכות אבל ע"י שאלה א"נ ותו קשה על דברי התוס' שכתבו דעשאה כמסל"ת כמבואר בירושלמי והא הירושלמי כתב זאת לר"ש דאיירי ע"י שאלה אבל לגמרא דידן דאיירי ע"י התחילה לבכות וא"כ הוי מסל"ת גמור וכבר נתעורר ע"ז בש"ש לקצה"ח ז"ל [בשמעתא ז' פ' י"א] והוא תירץ שם דרך חידוד וז"ל עכ"פ נראה מדברי הירושלמי דר"ל פליג אדר"ש וצ"ל דר"ש ס"ל דאפי' ע"י שאלה הוי לי' מסל"ת וא"כ האיך כתבו התוס' משמע דש"ס דידן ס"ל כר"ש ואיך מצינו להשוותן יחד כיון דבהירושלמי מבואר להדיא דמאן דס"ל עשו אותה כמסל"ת ל"ל דר"ל ור"ל כרב אחא מוקי לה ומטעם דעשו אותה כחי' דנאמנת על אתר. והנלע"ד בזה לפי מ"ש בתשו' מהר"א מזרחי סי' ע"ג ובתשו' בנימן זאב דכל שהי' התחלה במסל"ת אפי' אחר כמה זמנים לא נפיק מכלל מסל"ת ועי"ש וזה וודאי כל מה שהגידה הפונדקית לאחר שאמרו לה אי' חבירנו לאו כלום כיון דהי' עפ"י שאלה אלא דמהני התחלת מסל"ת והיינו דעשו אותה כמסל"ת גמור בצירוף הוכחות ועשו מקצת מסל"ת כמו כולו מסל"ת והוכחות לזה או משום מקלו ותרמילו כמו שכ' מהר"מ מלובלין או לפי דרכינו הוכחה דדייקא ומנסבא ומהר"י ב"ל בתשובותיו סי' ע"ו שם כתב דהיכא דכותי מסל"ת קודם שבא לב"ד ואח"כ בא לב"ד להעיד לא אמרינן דהוכיח סופו על תחילתו ונאמן אבל אם בפעם השנית נתכוין הנכרי להתיר שהוא גרע מנתכוין להעיד נסתפק די"ל בזה הוכיח סופו על תחילתו. והנה לר"ל דס"ל כל ששואלין אותו אינו נאמן ע"כ צ"ל דס"ל לר"ל דכל ששואלין אותו ומשיב כוונתו להתיר דליכא למימר דס"ל דע"י שאלה דין כוונה להעיד דהא רשב"ל ס"ל דאפי' נתכוין להעיד כשר ואינו פסול אלא במתכוין להתיר וכדאי' בש"ס דילן שלהי יבמות ע"ש וכיון דס"ל דע"י שאלה דין כוונה להתיר אית ביה א"כ ע"כ פליג אדר"ש דאמר עשו אותה כמסל"ת ומשום דקא בכיא עשו מקצת מסל"ת ככולו וכמש"כ ואי נימא דע"י שאלה כוונתו להתיר ובמתכוין להתיר אמרינן הוכיח סופו על תחילתו וא"כ אפי' מקצת מסל"ת ליכא דכיון דהוכיח סע"ת הרי תחלתו דקא בכיא נמי הכוונה ע"ש סופה להתיר ומש"ה מוקי לה דלא כר"ל וע"כ לר"ל משום דר"א ונאמנת משום חי' אבל בש"ם דילן דס"ל דשאלה לא מהני וכדפריך והא אי' חבירנו אמרו אלא דלאו מדין כוונה להתיר פסול לשאלה אלא משום דכל ע"י שאלה הכוונה להעיד וש"ס דילן ס"ל דמתכוין להעיד פסול ומש"ה משני לה שפיר דכיון דקא בכיא מעיקרא והיינו דהו"ל התחלת מסל"ת ובמתכוין להעיד לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו וא"כ תחילתו וודאי מסל"ת ומהני לי' מקצת מסל"ת ככולו ולנתכוין להתיר לא חיישי' אפי' ע"י שאלה וא"כ בש"ס דילן שפיר מהני בהתחלת מסל"ת עכ"ל. ולפענ"ד נראה דזה ליתא דע"כ אמרינן דאם בסוף אמרה להתיר לא מהני מה שמסל"ת היינו אם בסופו אמרה להתיר בפירוש אבל בההוא דפונדקית כיון דהתחילה לבכות אמרינן שכוונתה הי' בתחילה לומר להם כל הענין ורק שהפסיקוה בשאלתם אי' חבירנו, כמש"כ הריב"ש [סי'] ש"פ וא"כ ממילא מעיקרא ועד סוף היתה לפ"ת ולא להתיר היתה כוונתה וכן בחי' רשב"א ביבמות דף קכ"א בד"ה תנן התם בפ' כל הגט וז"ל והא נמי דאמרינן לקמן פונדקית עכו"ם היתה ומסל"ת היתה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו לאו למימרא שלא תהא נאמנת אלא אם אמרה כך אלא ה"ק כגון שאמרה לפ"ת זה מקלו וזה תרמילו או זה קבר שקברתיו בו הרי זה לפ"ת ונאמנת ולא למימרא שכך אמרה להם ותדע לך דהא במתניתין ליכא אלא אמרה להם מת וקברתיו אלא דהכי קאמרינן היכי דמי מסל"ת עכ"ל. הרי דזה שאמרה זה מקלו וכו' הוא ראי' שמסל"ת והיינו ע"י בכייתה הראשונה ואשתמיט דברי הרשב"א ז"ל מתשו' ב"י ז"ל שכתב שם שני דרכים וז"ל בסי' ז' מדין מסל"ת ונראה מדבריו שמה שהראתה מקלו וכו' היא ההסחה לפ"ת ובברייתא מפרש דאפ"ה לא הוה חשבינן לה מסל"ת אי לאו דכי חזיתנהו בכי וכי גמר הרי"ף מהכא דהיכא דמסל"ת אע"ג דהדרינן מגלינן וכו' מכש"כ גמר דהשתא זו שהתחילה לבכות אע"ג דבכי לחודה לא חשיבה מסל"ת כיון דאיגלאי מילתא דראוי להימנא במסל"ת כי הדרינן ומגלינן בתר דבכי לחודה קודם שתראה המקל וכו' שפיר דמי כ"ש היכא דמסל"ת לגמרי דכי הדרינן ומגלינן שפיר דמי ואין נראה בעיני דרך זה דמסל"ת מהוראת מקלו וכו' לאו חד מילתא נינהו דהוראת מקלו הוה מתכוונת לאמת עדותה שמת חבירם וא"כ א"א לפרש כמו שפרשתי דברייתא דמסל"ת היינו זה מקלו וכו' והבכי' לחודה הוה חשבינן להכי מסל"ת שלא היתה להוכיח להם שמת אלא שבראותה אותם זכרה מיתתו ונתאוננה על חבירם שמת אלא ודאי הבכי' לחודה חשבינן כאלו היא מסל"ת ומה שהראתה להם מקלו וכו' לא היתה צריכה לכך אלא מעשה שהי' כך הי' ומדברי הפוסקים אין הכרע גמור לאחד משני דרכים אלו שרובם לא כתבו דין הפונדקית כלל ולפי כ"א מהדרכים אנו לומדים חידוש והי' להם לכותבו אבל מ"מ יש להכריע יותר כמו הדרך השני דבכי' ליהוי כמתחיל לדבר הוא טעמא דמסתבר ולכן לא חשו לפרשו אבל לפי דרך הראשון בדין מסל"ת דומיא דפונדקית משונה מדין שאר המסל"ת לא הי' להם להשמיטו עכ"ל ולפי דברי הרשב"א מבואר כדרך הראשון עכ"פ כיון שנראה עתה שמעיקרא היתה מסל"ת א"כ אין כוונתה להתיר מעולם א"כ גם לרשב"ל נאמנת א"ו הירושלמי איירי בלא התחילה לבכות וא"כ הדר' קושי' לדוכתא דמאי ראי' מייתי תוס' מהירושלמי שאינה מסל"ת גמור כיון דלדברי גמרא דידן היא מסל"ת ע"י התחלה לבכות וכבר השיב עליו בעל נטע שעשועים [סי' נ"ז] להקצה"ח ז"ל גופא כדברי יעויין בדבריו. והנה מה שנראה לי הוא כך דהנה ר"א בירושלמי סובר שאינו מסל"ת כלל ורק שהאמינהו משום שהדברים מוכחים כן וכדברי המרדכי ז"ל ור"ש פליג ע"ז דאם הי' ידעינן שהוא אינו מסל"ת לא מהני שום הוכחה להתיר ורק דעשאוהו כמסל"ת ומפרש הירושלמי דזה פליג על ר"ל דהוא ס"ל שע"י שאלה לא מהני אפי' אם הוא מסל"ת דהנה הא בודאי כ"ע מודה אפי' מאן דמתיר ע"י שאלה אם לא נראה מדברי' שמסל"ת לא מהני דלא התירו רק מסל"ת כמבואר בכל דוכתא אין מסל"ת נאמן רק בעדות אשה ורק אותו מ"ד שמתיר ע"י שאלה ס"ל כיון דחזינן דאמרה קשר הדברים כמסל"ת נאמנת ורשב"ל פליג וס"ל כיון דנשאלה פעם אחת לא מהני שוב מעתה שהשיחה לפ"ת וכן מבואר בתשובות וא"כ שפיר אמר הירושלמי דפליג הא דר"ש ארשב"ל והנה בגמרא דידן גם שפסקינן בזה כר"ל דלא מהני מסל"ת כששאלו אותה מ"מ שפיר מתרץ הש"ס דידן דהתחילה לבכות והוי ממילא מסל"ת דהוי כאגלאי מילתא למפרע הגם שליתא הוכחה מעליא וכמו שסובר הירושלמי לשיטתו דזה שהראתה להם מו"ת לא הוי הוכחה מעליא כיון דהי' ע"י שאלה ורק מ"מ מוכיחין הדברים דקושטא קאמרה ועשאוהו כמסל"ת כן נמי לדידן אין זה הוכחה מעליא די"ל שעשאהו כן לעדות וההתחלה לבכות [י"ל] דלא הי' ע"ז וכמבואר בצ"ץ ז"ל [סי' מ"ב] ושפיר כתבו התוס' ז"ל והנה עכ"פ נשמע מזה הירושלמי דמ"ד עשאוהו כחי' הוא מחמת הוכחת הדברים האמינוה גם בלא מסל"ת ור"ש דפליג ס"ל דאינה נאמנת בשום הוכחה בעולם זולת אם היתה לפ"ת וכנ"ל ובש"ס דידן דפסק כר"ש בודאי לא מהני שום הוכחה בעולם רק מסל"ת ממש ובאמת כן כתב מהרי"ק ז"ל הנ"ל וז"ל וכאשר רצית לסמוך על תשובת המרצח אל השופט ורצית לומר דהא דפריך התם אלא מתניתין כולו היכא משכחת וכו' ומשני במסל"ת דהה"ד בלא מסל"ת אלא נקיט הכא משום דשכיח או משום דפסיקא לי' וכו' ומשני במסל"ת דהה"ד בלא מסל"ת אלא נקיט הכא משום דשכיח או משום דפסיקא לי' וכו' אין נלע"ד להתיר א"כ הי' שלא הי' זה נקרא מסל"ת שהרי לא מצינו בשום מקום שיהא עכו"ם נאמן אלא במסל"ת עכ"ל ולא כהצ"ץ ז"ל [סי' הנ"ל] שהשיא דעתו לומר דס"ל דבהוכחת הדברים גם אם בודאי אינה מסל"ת ובאמת כל תשובת מהרי"ק סובבת ע"ז דעשאוה כמסל"ת וכדברי מהר"מ ז"ל אך בתשו' צ"ץ ז"ל כתב דכ"ז הוא לרע"ק אבל לרבנן ס"ל דבאמת לא האמינו במסל"ת רק מחמת עדות כיון דחזינן דקושטא אמרה והנה באמת נ"ל דזה ליתא דהנה לכאורה יפלא על רע"ק דס"ל מסל"ת נאמנת בעדות אשה ואשה לא מהימנה והלא בכה"ת אין מסל"ת [נאמן באיסורין] ואשה מהימנ' ובאמת מבואר בתשו' אחרונים הרבה פלפולים ארוכים ויעוין... ובמהרי"ק כתב להדיא כן וכן במהרא"י ולכאורה טעמא בעי מ"ש עדות אשה מכה"ת אך באמת הדבר נכון מאד דבמקום דבעי דוקא עדות אין מסל"ת [נאמן] דמסל"ת הוי רק הוכחה שכן הדבר וכפי אומד הדעת הרבה שכן הוא והנה באיסורי' לא סמכו בזה ארובא דאומד אבל נאמנות נתנה התורה לאשה כע"א לענין איסורין בדבר שבידה או דלא איתחזק כמבואר בסי' קכ"ז אבל לענין עגונה דלא בעי עדות דוקא רק בירור הדבר דהא אילו בעינן עדות דוקא אין דבר שבערוה פחות משנים ולמה נאמן איש אחד א"ו כדברי הרמב"ם ז"ל שרחוק הדבר שישקר כמבואר בדבריו סוף ה"ג וז"ל אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה כו' או עכו"ם המסל"ת כו' שלא הקפידה תורה על העדות שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בורי' אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג א"ז כו' אבל דבר שאפשר לעמוד על בורי' שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שמעיד שמת פ' לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו ע"א אפי' שפחה כו' כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות עכ"ל וכיון דע"א נאמן יהי' מה"ת או מדרבנן לכ"א מהשיטות סוף סוף האמינו ע"א לא מחמת נאמנות רק מחמת שנראה שהדבר כן א"כ ס"ל לרע"ק דמסל"ת שג"כ הדבר מוכח שכן הוא האמינו אבל לאשה דדעתה קלה אינו מוכרח כ"כ הדבר שלא תשקר ולפיכך הגם שהאמינה באיסורין זה הוא בתורת נאמנות התורה יהי' מאיזה טעם שיהי' או כדי שיהי' רשאי לאכול מכ"א כמבואר בנ"י ריש האשה רבה או מאיזה טעם שמבואר בפוסקים וא"כ בעדות ערוה דלא הימנוה אינה נאמנת בתורת עדות ורק דנימא אנן חזינן דאמרה אמת כי רחוק שתשקר כי יראה פן יגלה קלותה וכדברי הרמב"ם ז"ל ז"א באשה כן י"ל לרע"ק ולכן שפיר חכמים דס"ל דגם בפונדקית לא היתה מסל"ת גמורה די"ל דעשתה [כן] לעדות וכמש"כ התוס' ז"ל ורק שנראין הדברים אמת הקלו משום עגונה שתהא כמסל"ת שפיר אמרו ולא תהא כהנת שנראה ג"כ כמו כן שאמרה אמת. ג"כ היא נאמנת. והנה כ"ז אמרינן כפי' מהר"מ הנ"ל בדברי התוס' ז"ל אבל אי נימא כפי' הצ"ץ ז"ל דידעינן שאינה משקרה מש"ה האמינו ולא מחמת מסל"ת כלל א"כ מאי ראי' מייתי רבנן לדבריהם לאשה הא גבי פונדקית אי לא ההוכחות בודאי לא היתה נאמנת וא"כ עיקר היא ההוכחות ומאי ראי' לאשה דעלמא דליכא הוכחה ואינה נאמנת בדבר שבערוה א"ו דהוכחות אינם גמורות ורק שעשאוהו כמסל"ת ושפיר הביאו רבנן ראי' מפונדקית וכנ"ל ותו קשה על הצ"ץ ז"ל מדברי הרי"ף ז"ל שהביא ראי' דמסל"ת נאמן לגלות (ואח"כ) [לאח"כ] מדהאמינו לפונדקית ומאי ראי' הא התם אמרה הוכחות ומש"ה האמינוה וכמו שכ' מהרי"ק ז"ל ובשלמא לשיטת מהרי"ק ומהר"מ ז"ל דבאמת לא מחמת הוכחות לחוד האמינוה רק ע"י צירוף נעשה מסל"ת א"כ שפיר הוכיח הרי"ף ז"ל דאם איתא דאם נשאלה לאחר שהשיחה לפ"ת לא מהני שוב לגלות שום דבר א"כ נהי דהתחלה היתה כמסל"ת מ"מ אחרי השאלה שוב אינה נאמנת והאיך מצינו כלל לצרפנה אהדדי א"ו דבכל מסל"ת נאמן אח"כ ע"י שאלה דגם כאן לא הי' ההוכחות כלום וכמו שכתבו התוס' רק דמצרפי אהדדי היינו דאמרינן שגם מתחלה כוונתה לספר כל הנ"ל אבל לפי שיטת הצ"ץ דהי' הוכחות טובא ועדיפא דלרבנן מהימנא בלא מסל"ת ורק לרע"ק דס"ל דאשה לא מהימנא הצריך רע"ק שתהי' מסל"ת א"כ עכ"פ האיך מוכח דבעלמא מצרפין שאני הכא שהי' הוכחות טובא וכמבו' במהרי"ק ז"ל א"ו דליתנהו לדברי הצ"ץ ז"ל בזה. והנה המ"ב ז"ל כתב וז"ל כש"כ בנ"ד שהרוצח הזה ידע בודאי שע"י הודאה זו יתחייב להריגה שלא הי' לו להודות אי לאו דקושטא קאמר וא"ת א"כ הא דאמרינן דפונדקית עכו"ם הי' ומסל"ת פריך והא אי' חבירנו קאמר כלומר מאחר דשאלוהו תחלה אי' חבירנו שוב לא הוה מסל"ת ואע"ג דמוכח טובא התם דקושטא קאמרה שהרי הוציא להם מקלו ותרמילו וס"ת שלו והראת להם קברו ואפ"ה פריך וסובר דאין עדותה עדות כיון דשאלוהו תחילה אי' חבירנו ובהדיא כתב הריב"ש בתשו' ודקדק מזה דכל ששואלין לעכו"ם תחילה אין עדותו עדות ואע"ג דמוכח הרבה מדברי העכו"ם דקושטא קאמר וי"ל דהמקשה ידע שפיר דמה שהאמינו לפונדקית במתניתין לאו מטעם דמסל"ת אלא מטעם דקושטא קאמר והלכך לא פריך אמתניתין מידי אלא לפי מאי דמסיק תלמודא דפונדקית עכו"ם ומסל"ת הוה פריך והא אי' חבירנו א"נ שא"ה דאע"ג דמוכח דקושטא קאמרה מ"מ אינו מוכח רק עפ"י הפונדקית ואי לאו הפונדקית לא היינו יודעים כלל הלכך אי לאו דמסל"ת הוה לא סמכי' אעדותה דחיישינן לשיקרא ומה שהוציאה מקלו ותרמילו וס"ת שלו אין כ"כ הוכחה דאפשר שהפקיד הדברים הללו בידה והלך לדרכו אבל הכא בנ"ד דבלא עדותו של העכו"ם הרוצח ובלא הודאתו ברור לן כשמש בלי ספק שהיא הרגו מכמה הוכחות ברורות שכתבנו למעלה (מכש"כ) [מש"כ] דפונדקית דליכא בירור דברים כ"כ עכ"ל. והנה מתירוץ הראשון אשתמט מיניה דברי הירושלמי דפריך והא אי' חבירנו קאמר ולא הוזכר שם דהיתה מסל"ת אך תירוץ השני שכ' דהני הוכחות (דכ"ד) [דנידון דידי'] אלימי טפי זה ניתן להאמר אך עכ"פ בדברי הגמרא ותוס' הפי' כדברי מהר"מ ז"ל ומהרי"ק ז"ל דגם שאינו מסל"ת בצירוף הוכחות נעשה מסל"ת. ובעניי הבאתי ראי' לדבריו מדברי הש"ם ב"ק וז"ל הגמרא במתניתין (דף קי"ד ע"א) א"ר יוחנן ב"ב נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה ואיתא שם בגמ' ע"ז אשה וקטן בני עדות נינהו אמר ר"י אמר שמואל הב"ע כגון שהי' בעלים מרדפין אחריהם ואשה וקטן מסל"ת ואומר מכאן יצא נחיל זה אמר רב אשי אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה בלבד א"ל רבינא לר"א ולא והרי נחיל של דבורים מסל"ת הוא שאני נחיל של דבורים דקנין דרבנן הוא ודאורייתא לא והאמר ר"י אמר שמואל מעשה באדם אחד שהי' מסל"ת ואומר זכורני כשאני תינוק ומרכבני על כתיפו של אבא והוציאני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול בתרומה לערב ורבי חנינא מסיים בה הכי וחבירי בדילין ממני והי' קורין אותי יוחנן אוכל חלות והעלהו רבי לכהונה על פיו עכ"ל הגמרא. והרי"ף ז"ל לא הביא הא דהבעלים מרדפין אחריהם וגם הרמב"ם בפירושו למשניות ובחיבורו [פ"ו מה' גזילה ואבידה הל' ט"ו] כתב וז"ל נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה והוא שיהי' משיחין לפ"ת והי' הבעלים מרדפין אחר הנחיל ושואלים היכן חונה אע"פ שאין אשה או קטן בני עדות הואיל וקנין דבורים מדבריהם האמינו אותם בו עכ"ל. וכבר העיר בזה היש"ש וזקיני בשער אפרים ולפענ"ד נ"ל לומר כך דהנה רש"י ז"ל פירש הבעלים מרדפין אחריהם קודם דיבור של קטן. והנה לכאורה היאך מיקרי זה מסל"ת וכאשר הקשה מהרי"ק ז"ל אך אם הבעלים מרדפין אחריהם דהוי רגלים לדבר הוי כמסל"ת ע"י צירוף הרגלים לדבר ומש"ה מוקי לה ר"י כן דקשה לי' המתניתין דנאמן קטן לומר דמשמע מטעם דיבורו ולא מטעם מסל"ת וכמו דדייקינן בפסחים [דף ד' ע"ב] הכל נאמנים וכו' האי משום אמירה דהני וכו' ה"נ א"א דאיירי במסל"ת האי לאו משום נאמנותם וכן מפרש הריב"ש ז"ל הסוגיא ביבמות [קכ"א ב'] ובנכרי אם אינו מכוון להעיד שכוונת המקשה דהוא מטעם נאמנות ולא משום מסל"ת אלמא היכי דאמרינן סתמא משמע מטעם נאמנות וע"ז מוקי ר"י דבעלים מרדפין אחריהם דבאמת הוי אינו מסל"ת כיון דידעו מהרדיפה ורק ע"י הרגלים לדבר מהימנינן להו כמסל"ת וכסברת מהר"מ הנ"ל וע"ז שפיר פריך הגמרא משבוי' וכו' ולא קשה קושי' היש"ש ז"ל והנה הרי"ף לא הביא ההוא שקלא וטריא כלל וז"ל אמר רב אשי אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה בלבד א"ל רבינא לר"א והא נחיל של דבורים א"ל בקנין דרבנן עכ"ל ומש"ה לא הוצרך להביא כלל הבעלים מרדפין רק סתמא כייל לנו היכא דמסל"ת נאמן וכן הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דכתב וז"ל אין אשה וקטן נאמנים בדין זה אלא כשהוא מסל"ת כמו שביארנו בנכרי לעדות אשה במסכת יבמות עכ"ל לא הוצרך להביאו אבל בחיבורו הביא דברי הש"ס ולא שמוכח מפירושו כמבואר לנודע דרכו בקודש הביא שפיר לישנא דש"ס ממש ולפענ"ד כוונתי בזה קצת אל האמת ואח"ז מצאתי כדברי בתשובות הרד"ך ז"ל ורק שכתב דא"א לומר כן דלמ"ל לשמואל לאוקמי ברדיפת בעלים [לוקמא] במסל"ת בעלמא ולפמ"ש לק"מ ודו"ק: