שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 46

שאלה אשה אחת באה לפני עם איש קצין מופלג אשר מיועד להיות חותנה כי נשתדכה זה שני שבועות עם בנו והנה האשה היא אלמנה אשר מת בעלה בחדש אלול שנת תר"ט והניחה מעוברת וגם יש לה מינקת בביתה מכבר להניק את בנה האחרון הנולד לה בחיי בעלה ויען כי נאמר לה מפי רופא שחלבה (חוציי) [ארסיי] מכבר כי כפי אמירתה מתו לה יותר מג' ילדים אשר הניקה היא בעצמה ורק הילדה הראשונה אשר התחילה היא להניק ונתנה אותה אח"כ למניקת היא חי' אבל כל הילדים אשר הניקה היא בעצמה כל ימי הנקתה מתו ולא בימי הנקה רק שנה או שנתיים אח"כ באופן שלא נתחזקה בחלב ארסיי ולכן צוה עלי' בעלה שלא תניק ולכן אותן ב' ילדים אחרונים שהי' לה בחיי בעלה חיים עוד להיותם יונקים לפי אמירתה מאשה אחרת ויען כי האשה הזאת היתה מעוברת עוד בחיי בעלה שכרו המינקת שיש לה בהבית גם אלהבא עוד בחיי בעלה וכאשר מת הבעל נשארה המינקת על מעמדה והניקה את הנער היולד כבר עד אשר ילדה האשה האלמנה בימות הפסח שנה העברה שנת תר"י את הילד אז גמלה המניקה את הילד הקודם והתחילה להניק את הולד הנולד עתה ועתה כבר עברו ז' חדשים מעת הלידה ושואלת האשה האם היא מותרת להנשא לבעל לבעבור תהי' לאיש אשר יצא ויבא לפני' בעסקי משא ומתן וצרכי הבית כי היא קצינה ועשירה מעזבון בעלה והיא באמת לא הכניסה נדן גדול לבעלה המת אולם הזוג נתעשרו אח"כ באופן שהיא יורשת מבעלה פחות מג' אלפים זהו' מ"כ חוץ מחלק ד' ילדים אשר יש לה תחת ידי' ולכן היא חוששת לקלקל ביתה ורוצה לתקן ע"י שתנשא לאיש הגון ולפי אמירתה הנה היא תחפוץ באיש הזה אשר נשתדכה לו ואבי החתן אומר שבאם לא תשיג היתר להנשא מיד באין עיכוב מפי שומרי תורה לא ירצה להמתין לה ויחזור ממנה ע"כ היא מתחננה לפני שאחקור עבור נדון זה לטובת האשה הנ"ל לגלות כח דהיתרא כפי האפשר:

תשובה הנה בעיקר דין עשירה שהמציא בתשו' אמונת שמואל ז"ל [סי' ב'] להתיר כבר חלקו עליו כמעט כל האחרונים אולם נ"ל כלל א' בדבר דהנה במשנה [כתובות דף נ"ט ע"ב] מבואר שתים אינה מניקה ומבואר הטעם ברמב"ם ז"ל [פ' כ"א מה' אישות הל' ו'] שנותנת הולד לשפחה. והנה עתה בזמן הזה שאין אתנו לקנות שפחה וצריך רק לשכור ובשכירות אמרינן שמא תהדר ולא מהני במינקת א"כ מאי מהני עשירות וצ"ל דמ"מ כיון שעשירות כיוצא בה אינה ראוי' להניק אינה מחוייבת להניק וכן אם הוא עשיר עולה עמו ואינה מחוייבת להניק ובשביל זה כתב הא"ש ז"ל בהדיא הטעם דאינה ראויה להניק ולא משעבדא וא"כ כאן דראינו האשה הזאת גם בימי עושרה הניקה דכן באמת בגלילות הללו דרובם ככולם אפי' העשירות מניקות זולת בעושר מופלג מאד א"כ בודאי לא יצאה מכלל מינקת חברו בשביל עשרה ובזה לא ידעתי מה האריך מעלתו בפלפול אם עפ"י דינא דמלכותא ראוי לה [הירושה] הוי עשירה ולא חל עלה תקנת חז"ל הלא הכל תלוי בעושר הבעל ואם בעודה בחיי לא היתה משועבדת גם בעת מותו לא חל עלה חיוב מחדש ולא היתה בכלל מינקת חבירו כלל ולפענ"ד נראה גם אם יפסידו הנכסים לאחר מיתה לא חל על האלמנה חיוב חדש לאחר מיתת בעלה מה שלא הי' עלי' בחייו ובאמת ת"ל ית' אשר בסביבותי לא שמענו נוהגין עפ"י מנהג מדינה אולם יהי' איך שיהי' הכל תלוי בעשירות ורכוש בעלה אם אנשים כמוהו נהוגי' שנשיהם יניקו אם לא ולפ"ז באשה זו לפי המנהג בסביבות אלו אנשים כמוהם בעשירות נוהגים להניק בניהם וא"כ לא יצאת מחזקת מינקת חבירו ורק מחמת שהרופאים אמרו שחלבה ארסיי והנה באמת אנו רואים שבני' חיים עכ"פ שנה אחר ההנקה ואם כי מתו לאח"כ והרופאים אמרו שהחלב גרם בזה ודאי אין כדאי לסמוך שבעיני ראיתי שרופא מומחה אמר על חלב מינקת שכירה שחלבה ארסי אבל לא נמצא אחרת ואמר שא"כ מותרת להניק שאינו אלא חשש גרם ובודאי אשה כזו אם לא היתה בנמצא מניקה הי' מתיר לה הרופא להניק כי זה הגורם על לאחר זמן יוכלו הרופאים לתקן בקל באיזה סמים הידועים ובודאי מי שמוח [בקדקדו] לא יאמר על אשה כזו שיצאה מכלל מינקת חבירו ולכן אין ההיתר באשה זו רק מה ששכרה מינקת בחיי בעלה ויעוין בטור [סי' י"ג] אבל הרבה החולקים ולא נמצא מהאחרונים שהתיר בזה אך אם יאמרו אנשים ראוים לסמוך עליהם שבגליל הלז עשירים כמוהם אין נשיהם מניקות י"ל דנוכל לסמוך על היתר מהר"ש ז"ל ובת"כ ושבועה דאורייתא מהמינקת כאשר מבואר היתרים כאלו באחרונים ובנ"ב אבל אנכי אינני מסכים לזה כלל וכלל כאשר גם מורי זקני רבן של כל ישראל מו"ה העשיל ז"ל משך ידו מהיתר זה המבואר באמונת שמואל:

ובענין פלפולו מה שרצה לדמות להתיר מעוברת להנשא להא דתשובת בית יהודא הנה התשובה אין אתי אבל בודאי שלא התיר רק בשביל ספק פקוח נפש הילד החי אבל בשביל מניעת תשמיש איזה חדשים לא יעלה על הדעת להתיר וביותר אני מתפלא על כ"ת אם נדמה זה לצער יקשה על הרמב"ם [פ' כ"א מה' אישות הל' י"א] שפסק דמותר לאכול לאם דבר שהוא ספק סכנה להולד מפני צערה א"כ תהי'. מותרת מינקת להנשא כדי שלא תצער וספק סכנת הילד אינו דוחה צערה יעו"ש בדברי הב"ש ז"ל סי' פ' [ס"ק ט"ו] וגם לר"י [בנדרים דף פ'] לא משכחת דין מינקת דהא פסק דכביסתו קודמת לחיי אחרים וא"כ תדחה צערה מניעת נשואין לספק סכנת הילד א"ו דמפני מניעת נשואין איזה ימים לא מדחינן ספק סכנה דאחרים וכמו כן גם לדידן לא מתירין להרוג עיבור בשביל דבר קל וכן מוכח לישנא דהש"ס [יבמות מ"ב א'] (בעל) [דידי'] חיים משמע דבאמת ליכא איסורא רק אדם מישראל חס על העיבור וממעט קצת תאוותו ומה שרצה לחלק דהעיבור הוא של האשה אשתמיטתי' ש"ס בפרק שור שנגח דו"ה [דף מ"ב ע"ב] דודאי דמי עיבור הוא של יורשי הבעל כמבואר גם מה שרצה לחלק בין הגזירות באמת הרבה חולקים בזה וכלל כתבו התוס' בכמה מקומות מצינו שגזרו אפי' גזירה לגזירה ובגזירות חכמים אין לחדש דבר רק מה שנראה שהם נא גזרו בזה כמו שהוכיחו התוס' [כתובות דף ה' ע"ב בד"ה ואמר] מהא דריש גלותא אבל לבדות טעם דגזירה אין לנו כידוע לבקי במבוא כללי הפוסקים ובזה אצא ואומר. שלום כנפשו ונפש דבש"ת יום ג' א' דר"ח מרחשון לפ"ק צאנז שנת תרי"א הק' חיים האלברשטאם: סימן יט עוד בענין הנ"ל לכבוד הרב המאה"ג החריף ובקי מ' יחזקאל נ"י האבד"ק אושפצין:

הנני להשיב מפני הכבוד. ואען ואומר מעולם לא עלה על לבי לחשוד לשום מורה להתיר מעוברת ע"י דברי תשובה ב"י ורק להעיר בפלפולא אמרתי בשם מושאל למה שדימה מעכ"ת וכוונתי על מה שנראה מתוך פלפולא לפרש דברי הש"ס יבמות ורצונו להעיר בדברי הרמב"ם ז"ל שמתיר לאכול דברים מסוכנים לולד מחמת צער האשה ולמה לא נחוש לספק סכנה כמו שחיישי' במעוברת ומניקה שחשו לספק סכנת העיבור או הוולד ובאמת. מדברי מעכ"ת לא יעלה ארוכה לקו' זו כאשר כתב מעכ"ת כעת אלי דמה לי שאשה עומדת להניק ונתחייבה לשמור הוולד כסברת מעלתו מ"מ בודאי לא נתחייבה במות בעלה יותר ממה שנתחייבה בחייו ואם בחייו מותרת לאכול ולהשמר מצער דידה ולא תחוש לספק סכנת הולד כמו כן לאחר מיתתו א"ו צ"ל כדפירשתי במכתבי הקדום דחז"ל גזרו עלי' שלא תנשא כדי לחיות הולד ומשום צער כל דהו שתמנע להנשא אינה רשאי להעמיד הולד בספק סכנה כאשר בארתי שם באורך קצת וחילוק של מעלתו שכתב שמחוייבת לשמור הולד הואיל ועומדת להניק אינו כלל וכמבואר בש"ס דב"ק [מ"ב ב' ובדף מ"ט א'] שלפי פשטות הש"ס הולד של הבעל תמיד ואפי' לשיטת הרמב"ם [בפ"ד מהל' חובל ומזיק הל' ב'] דס"ל דאשה זכתה בולד [לאחר מיתת הבעל] מ"מ חילוק של מעכ"ת שכתב דלגוף הולד אין שום דבר שנחייב עבורו כיון שמותר לאבדו בשביל צער כמו כן לא חייש הבעל בביאתו לאשת שהולד שלו ורק אם הוא של אחר האיסור הוא משום שהולד הוא של בעל אחר של האשה ורק לאחר מיתה זכתה בו האשה וא"כ שוב מותרת האשה לעשות בו כרצונה ורק דמסקנת הגמ' דאשה למינקת קיימא כי מחוייבת לשמרו לבעל והוי של בעל וחילוק זה נסתר מדברי הגמ' הנ"ל דלשיטת ופשטות הגמרא הוא של הבעל ושל יורשיו ולשיטת ופי' הרמב"ם במה שפסק כרבה א"כ ס"ל דהולד של האשה בין קיימא למינקת או לא דלא מחלק הש"ס מידי ש"מ דליתא החילוק של מעכ"ת דכיון דלמניקה קיימא היא מחוייבת לשומרו דז"א דאדרבא כיון שמת הבעל נפקע זכותו מיורשיו דהוי דשלב"ל וזכתה בו האשה כמבואר בכ"מ ולח"מ [שם] אבל לא שייך כלל חיוב שמירה והולד הוא של האשה ורק חכמים גזרו במינקת כדי שיחי' הולד אבל לא גזרו רק במקום שאשה היתה משועבדת מחיים וז"ב לכל מעיין ומ"ש כ"ת שמצינו בפוסקי' חקירות ודרישות בתקנות הנה אני לא אמרתי רק שאין לבנות בנין ע"ז ולבדות טעם מלב כי כבר כתבו התוס' שאין לדמות וכן כתבתי שם בהדי' דבמקום שנראה שלא גזרו כן יש לפלפל ורק אין לבנות יסוד ע"ז כי גדלה דעתם מדעתינו ושכלינו. ומה שהביא מנ"ב לא ידעתי מה אידון בי' הלא דברי הנ"ב אינ' נוגעים כלל לדברי. הנ"ב [מה"ת סי' ל"ה] רצה להמציא דבר חדש אפי' ביש לה שתי שפחות ורק שהניקה אי אשה כמוה מינקת בנה חייבת להניק וע"ז שפיר עביד שלא רצה להחליט ולרמות חיוב חדש על האשה אבל אני כתבתי דבר חדש לגמרי מה שלא יכחישו מי שיש לו מוח בקדקדו דהנה השיעור במשנה הוא לקנות שתי שפחות פטורה מלהניק בנה וכתב הרמב"ם ז"ל הטעם דהשפחה תינק בשבילה והנה אם השפחות ביוקר צריך שיהי' לה מעות לקנות לפי ערך הזמן והנה בעת הזאת שאי אפשר לקנות שפחה כפי נימוסי מדינה ובשום אופן אי אפשר והוי כלא הכניסה לו שפחה דהא אינו בנמצא כלל ואי לשכור לא מהני בשום אופן ולא מהני שבועה ולא בדיניהם כמבואר ברוב הפוסק' (זולת בשעת דוחק גדול) וא"כ אמאי פטורה עשירה להניק וצ"ל הטעם כיון דנשים עשירות כיוצא בה אינם מניקות עולה עמהם גם היא שלא תניק כמבואר בש"ע [סי' פ"ב ס"ג] וממילא אם מנהג המקום ההוא עשירות כמוה מניקות בודאי לא איגרע משעבודה מידי וחייבת להניק מדינא כאשר כתבו בש"ע ובח"מ וב"ש [סי' פ' ס"י] שמביאם מעכ"ת בעצמו ובנ"ב שם בשאלה זו שמביא מעלתו מבואר כדברי ולא הי' צריך להשיב כלל כי דברי הראשונים פשוטים וברורים למעיין בצדק ורק מפני הכבוד אמרתי להודיע ואקצר והי' שלום כנפש ידידו דו"ש ד' וישב תרי"א לפ"ק צאנז הק' חיים הלברשטאם: סימן כ שלום רב לידידי הרב החריף ובקי החסיד המפורסם מו"ה יוסף יהושע נ"י מו"צ בק' ליטוויסק:

מכתבו הגיעני ונידון המניקת בודאי יפה כתב מעכ"ת שאין מקום להתיר כי אין סומכין על דעת יחידאה להתיר בגרושה במכירה אשר בש"ע וכל המחברים כמעט לא פסקו כן כידוע ומה שהתיר הרמ"א [סי' י"ג סי"א] במופקרת והוא מתשו' מהר"י מינץ ז"ל מבואר שם בתשו' בפירוש הטעם שחשש לזה מחמת שכבר היתה פרוצה ומופקרת והי' לה מסיתים הרבה כמבואר שם אבל זולת זה לא יעלה על לב שום בר שכל להתיר ולומר חשש שתבוא האשה לזנות אם לא יהי' לה בעל לשומרה דא"כ ח"ו בטלה כל התקנה דנתת תורת כ"א בידו להתיר לפי דעתו ולא זה דרך תוה"ק כי בחשש ביטול התקנה יאבדו אלף כיוצא בה ולא יגרע ניצוץ מתקנת חז"ל הקדושים ולכן מחויב מעכ"ת לאזור חיל ולמחות גם אם יהי' לה מתירין עפ"י איזה המכונים בשם גדולים בעוה"ר כידוע בעוה"ר המורים בעה"ת מרובים והיודעים מועטים אך באמת אשה זו אסורה להנשא עד עבור ימי מניקתה ובזה אומר שלום ממני ידידו: סימן כא לידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי החסיד המפורסם כש"ת מו"ה ישראל נ"י האבד"ק באלחיב:

גי"ק הגיעני ומחמת סבות שונות אשר סבבוני לא יכולתי לתת פנאי להשיב על דברי פלפול הגם שהוא למותר כי אם רצונו לסמוך על דברי המיקל בזונה באם יצרפו שארי גדולים אתו מאן ימחה בידו אולם סוף דברי פלפולו לקוצר דעתי לא יכולתי הבין מה זה שתלוי הדבר בכתובה אם הוא כגבוי הלא בהרמב"ן ובר"ן [בסוגי' דפ"פ] שעליהם יסוב דבריו הי' להיפוך בפירוש דהבעל הוא המוחזק ולהרמב"ן הטעם משום רוב נשים ב"נ וחזקת הגוף מהני ברי דידה ולהר"נ ז"ל הטעם משום דאדעתא דהכי נשתעבד מעיקרא שלא יוכל לטעון נגדה והפ"י ז"ל הבין בדבריו משום תקנה ולפענ"ד נראה כמ"ש אך משום שכתובה הוא כגבוי זה לא ניתן לכתוב בדברי הרמב"ן והר"ן שהביא כ"ת ויעוין בת"כ ובשב שמעתתא [ש"ב פ"י] שהאריכו בזה עפ"י דברי המרדכי יעו"ש גם לא ידעתי אם אפי' יהיבנא לי' דהוא מטעם שטר העומד לגבות א"כ לפי דבריו כתובה דעלמא שאין בה שום פקפוק אינו כגבוי משום שלא ניתן לגבות בחיי' וזו שיש ספק בדבר מחמת פ"פ והיא אסורה עליו יהא כעומד לגבות זה לא ניתן להאמר וגם לפ"ד תוס' זבחים [דף ב' ע"ב ד"ה סתם] אפילו אשה הנאסרת לאו לגירושין קיימא ובר מן דין אם יקיימה ויתיחד עמה לאח"כ בודאי כתובתה מנה אפי' אם לא יבוא עלי' וגם כי בודאי אסורה להתייחד עמה בלא כתובה ולפי הנראה דצריך קדושין מחדש אם רוצה לקיימה כפי הנראה מש"ג והרבה יש לעיין בזה והדבר מבואר באחרונים אך זאת הדבר ברור שאסור להתיחד עם אשה בלא כתובה ולזה דבריו בזה מרפסי איגרי ומ"ש בשם הגאון החסיד הפלאה זלה"ה לא ידעתי מה ואין הפנאי מסכים עמי לעיין ומחמת שידעתי כי לא כתב רק לפלפולא לא להלכתא קצרתי ולדינא אינני מהמקילים במינקת כי א"כ נתת תורת כ"א בידו כי רבותינו נ"נ הקילו לפעמים לפי ראות עין קדושתם ולכן ניתן דבר זה לעיני המורה באמת אך בעוה"ר רבו המתפרצים להתיר ולכן אינני מורה להקל רק לפי ראות עיני המורה אך מהראוי לקדשה מחדש ולכתוב לה כתובת מנה ומה שנראה מדברי כ"מ (הגם שכתובת) [שגם כתובת] בתולה דאורי' היא רק מנה ומנה השני' היא מדרבנן שרי לי' מארי' שלא כן הוא כמבואר לכל מעיין בהשקפה ראשונה כ"ז כתבתי להודיע מחמת אהבת האמת והתורה ויכתב ויחתם לחיים בספר כנפש ידידו דוש"ת בלונ"ח: סימן כב

שאלה אשה עני' אלמנה היתה מעוברת והסתירה הדבר ונישאת לאיש וילדה ולד קיימא מבעלה הראשון ונסתפקו אם סגי בהפרשה מבעלה השני כ"ד חודש או צריכה דוקא גט:

תשובה הנה בדבר זה כבר נאמרו ונשנו הרבה בין הראשונים ואחרונים והכל גלוי על ספריהם ולכן לא אנקוט רק בקצרה מה שמההכרח לנ"ד דהנה מבואר בש"ס יבמות וכתובות דאסור לישא מינקת והנה האיסור מבואר ביבמות [מ"ב א'] לא ישא מעוברת חבירו ומניקת חברו ומפרש הירושלמי בסוטה [פ"ד ה"ג] משום בשדי יתומים אל תבא והנה הפירוש הפשוט שאסור לבעל להשיג גבול הולד אשר השדים המה לצורכו כי אם ישאנה תעכר החלב ולכן גזרו חז"ל שלא להשיג גבול הילד והנה אם האשה כבר אינה מינקת ואפילו אם כבר גמלתו ונעכר חלבה שאז אין להיתום פסידא בדבר הי' לכאורה מותר להבעל לישאנה שאינו משיג גבול להילד אך חז"ל גזרו כדי שלא תגמול האשה הילד בכדי להנשא תקנו שלא תנשא עד אחר כ"ד חודש כדי שלא להזיק להולד אך לאחר שכבר אסרו חז"ל לאשה שלא תנשא האיסור ממילא מוטל אהבעל נמי דאלולי שמצאה מי שישאנה לא היתה גומלתו ועל כיוצא בזה אמרו לא עכברא גנב אלא חורא ולא כמי שדימה דהאיסור רק על האשה לחוד דזה לא מצינו דכל אשה הנאסרת האיסור נמי על הבעל יעויין סוף נדרים בתוס' וגם הנ"ב ז"ל [מה"ק סי' י"ד] ס"ל כן ורק לענין גרושה קאמר לי' לסברתו. והנה מבואר [בתו' שם ד"ה סתם] דהר"ש ז"ל ס"ל דבגרושה לא גזרו חז"ל משום דאינה משועבדת ולפי מה שהסברנו הדבר פשוט דס"ל להר"ש ז"ל דדוקא באלמנה שמשועבדת להניק ואפילו שתוכל לומר איני ניזונית מ"מ למה לי' לאיש הזה [לישא] לאשה כזאת אשר לע"ע משועבדת להיתום ועי"ז שהוא ישאנה תפטור עצמה משעבוד של היתום וזה גזרו חז"ל ואסמכוה אקרא דבשדי יתומים א"ת דבודאי אינו מד"ת דשלמה ע"ה אינו מזהיר על גזל שהוא מה"ת ורק דאזהיר למען תלך בדרך טובים וכעין דינא דב"מ והיינו דל"ל לאיש הזה לבוא בגבול ושדי יתומים דנהי דיכולה האשה לפטור מהשעבוד. מ"מ למ"ל לזה לבוא ע"י פסידא להיתומים ומתוך שלא ישאנה תניקהו. ובזה סרה תלונת התוס' [שם] בשם ר"ת ז"ל על הר"ש ז"ל דהא כל אשה יכולה ליפטר ע"י אמירתה איני ניזונית ואיני עושה דזה לק"מ דנהי דאין בו גזל מ"מ אינו דרך הטוב להפסיד עי"ז להיתום ובזה גופא משיג גבול היתום דע"י נישואין אשה זו תפטר עצמה משעבוד היתום. אך כ"ז באלמנה דמשועבדת עכ"פ ומקרי שדי יתומים ורק שתוכל לפטור מהשעבוד ע"ז נאמר דתקנו חז"ל שלא יהא אדם מישראל גורם לזה השגת הגבול אבל גרושה דמעולם לא נשתעבדה ורשאי' להניק בן אחר ולא בנה א"כ לא מקרי כלל שדי יתומים והוי כמו אשה אחרת דמותרת להנשא לרוב שיטות הפוסקים [ע' סי' פ"ב] ולא מקרי כלל בשדי יתומים א"ת. ולזה י"ל דבאלמנה אפילו עשירה שאינה משועבדת להניק מ"מ אם מניקה הוי שדי היתום דהא דאינה משועבדת דוקא להניק מ"מ אם מניקה אינו מגיע לה שכר וגם אין רשאי' להניק בן אחר וא"כ נהי דאינה משועבדת מ"מ אם מניקה מקרי שדי היתום ואסור להשיג גבולו ול"ד לגרושה שהיא כאשה אחרת דעלמא דלא שייך עלה שם שדי יתומים בכהאי לא גזרו אבל בעשירה [אלמנה] אפילו לא התחילה להניק וכנ"ל עכ"פ מקרי שדי היתום דמ"מ קצת שעבוד רמי' עלה וכנ"ל ומקרי שדי היתום אם תניקהו ולכן י"ל שגזרו חז"ל שלא ישיגו גבולו אפילו בלא התחילה להניק וכנ"ל והנה הר"ש ז"ל התיר אפילו מעוברת גרושה דס"ל עיקר טעם דמעוברת למניקה קיימא ול"ק מה שהקשה עליו ר"ת דהא לטעמא דדחסה הוי אסורה אפילו בגרושה וא"כ גם למסקנא לא הדר מסברא זו יעו"ש בתוס' ובאמת לפמש"כ לק"מ דכבר כתב הפ"י בכוונת ר"ת בקי' זו דה"פ דזה ודאי מצינו לומר דכיון דהדר מן הטעם דדחסה ממילא נשתנה הדין דבגרושה מותר ומצינו כיוצא בזה טובא בש"ס ורק הקו' הוא דהא מטעם דחסה הוי אסרינא בגרושה מעוברת ממילא הברייתא דלא ישא מעוברת ומינקת בחד גוונא מיירי גם מניקה גרושה אסורה וטעמא מאי הא אינה משועבדת א"ו הוי ס"ל לדבר פשוט דאפי' אינה משועבדת אסורה בגרושה מינקת ומסברא זו לא מצינו דהדר בי' המתרץ כן הוא תורף דברי הפ"י ז"ל. ונכון הוא ולפמש"כ קו' זו ל"ק על הר"ש ז"ל דבאמת גרושה אינה קרוי' כלל מינקת חבירו ולכן בין להס"ד ובין להמסקנא מניקה גרושה מותרת ורק במעוברת אם מטעם דחסה היתה אסורה אבל לבתר דהדר מטעם דחסה ממילא גם גרושה מעוברת מותרת להר"ש ז"ל. ויותר י"ל דאפי' לסברת הרמב"ם ז"ל דס"ל [בפ' י"א מה' גירושין הל' כ"ה] דטעם דחסה לא נדחה מ"מ גרושה מעוברת מותרת והוא דהנה הכל תמהו על הרמב"ם ז"ל מהיכן למד דטעם דדחסה לא נדחה כיון דחידש הטעם דלמניקה קיימא וגם הש"ס קאמר בהדי' דאחרינא נמי חייס עלי' הרי דנדחה טעם דדחסה ומנ"ל להרמב"ם ז"ל שלא נדחה לגמרי והנה הפשוט הוא כך דהנה ראינו בהרמב"ם ז"ל [שם הל' כ"ד] שסובר דבהבחנה א"צ רק פרישה וראי' לדבריו יש מסוטה כאשר יבואר לקמן ורק מניקת צריכה דוקא גט [כמבואר שם הל' כ"ח] משום סכנת הולד א"כ קשה למה לעיל [דף ל"ז ע"א] פשטינן דכופין אפילו בכהן דבא לגרש וקשה למה לה הכפי' נמתין שמא לא תהי' ולד של קיימא דהא עתה קודם לידתה אינו סכנה וא"כ נמתין עד בוא עת לידתה דאז יגרש משום סכנה ולע"ע די בהפרשה דדלמא תפיל ותהא מותרת לבעלה הכהן ומזה הוכיח הרמב"ם ז"ל דע"כ לא מדחה הגמ' טעם דדחסה די"ל דאחרינא נמי חייס היינו למאי דלא ס"ד לאסיר מטעם למניקה קיימא אבל למאי דמסיק למניקה קיימא א"כ יש חשש דדחסה כדי להשאר עם אשתו שלא תהא מינקת וא"כ אכתי איכא סכנה לולד ומש"ה צריך דוקא גט ולא סגי בפרישה וא"כ לפ"ז בגרושה לשיטת הר"ש ז"ל דמותרת מטעם מניקה גם מטעם מעוברת תהא מותרת דלא דחסה דחייס על אחריני נמי כיון שלא נ"מ באם תלד של קיימא ג"כ תהא מותרת לשיטתו וא"כ מכל דברים הללו הדבר בפשיטות דבאשה עני' אלמנה נהי שאינה נוטלת שכר ויכולה להסיר מן השעבוד מ"מ השעבוד עלי' רמיא רק שצריך לשלם לה [כמבואר בסי' צ"ה ס"ב] וא"כ עכ"פ מקרי שדי היתום ושפיר שייך הגזרה דבשדי יתומים א"ת דאלולי זה הנושאה מסתמא הי' מניקתו כדרך כל העניים ונהי שיכולה ליפטר מהשעבוד כיון שאין ניתנין לה מזונות מ"מ מקרי שדי יתומים ועיין בתשובה להגאון או"ת בספרו בני אהובה שנוטה דעתו דעני' מותר להקל מטעם שאינה משועבדת והב"ד ימסמסו וישגיחי על היתום אך אעפי"כ פסק דאסורה גם בעני' מטעם ל"פ יעו"ש. ונלע"ד כאשר כתבתי דבודאי באלמנה עני' הגם שאין מי (שתשלם) [שישלם] שכר ארוסה להנשא משום הגזירה דאסמכוה חז"ל בשדי יתומים א"ת וכנ"ל וא"כ שוב ליכא להקל בזה רק מטעם דהוי הבעל שוגג. והנה הנראה מפשט וסתם מתניתין דסוטה [בר"פ ארוסה] דלר"מ מעוברת ומניקת לא שותות אלמא סתמא בין בשוגג בין במזיד צריכה גט לעולם לר"מ דאל"כ האיך סתם התנא לומר בכללא דממזרת ונתינה כולל גם מעוברת ומניקה בסתמא משמע דאין חילוק ובכולם בין בשוגג בין במזיד אינה שותת ובשלמא במשנתינו ביבמות בהחולץ [דף ל"ה ע"ב] דקתני אין הולד ש"ק יקיים ור"א אמר יוציא ואמר רבא [שם ל"ו ב'] ר"מ ור"א אמרו ד"א יש ה"א לומר דאיירי במזיד הגם דלא כן הוא כאשר יבואר לפנינו אי"ה אך במשנה דסוטה א"א לומר כלל דאיירי דוקא במזיד דהא דינא תני איזה נשים שאינם שותות ואמר ע"ז ר"מ דגם מעוברת ומניקה א"ש משמע בודאי דאפילו הנשואין הי' בשוגג דהא אין עסקינן עתה בנשואיהם רק בעצמות הנשים וסתמא פסק עליהם ר"מ שאותם נשים א"ש ומי מחלק כלל איך הי' הנשואין וי"ל דאפי' בנישאת בשוגג נמי א"ש. אך באמת בלא"ה א"א לומר לר"מ דבשוגג לא תתגרש דהא ר"מ ס"ל דבדרבנן קנסו שוגג אטו מזיד כמבואר בגיטין [דנ"ג ונ"ד] בודאי לדבריו אפילו בשוגג תתגרש ואתפלא על מרן ז"ל בנ"ב [בח"א סי' י"ח] שכתב לתרץ דהמשנה יבמות איירי במזיד והאיך משכחת מזיד הא הי' תוך ג"ח כמבואר בתוס' [שם ד"ה ונמצאת] בהוכחה ברורה דע"כ מיירי בתוך ג"ח וא"כ לא היתה מזידה בהנקה ולא היתה מזידה רק בהבחנה והא משום הבחנה גם לר"מ אינה אסורה לעולם כמבואר במשנה סוטה דוקא מעוברת ומינקת א"ש אבל מטעם הבחנה אינה אסורה לעולם וכ"כ שם בהדי' תוס' ז"ל [דכ"ד ד"ה ושאר] וכיון דאינה אסורה רק מטעם מינקת ומעוברת ובזה ל"ש מזידה דהיא סברה שא"מ. והשנית קשה על הנ"ב מה שמפלפל לר"מ להתיר בשוגג בלא גט ואיך אשתמיט מיניה דמר [סוגי' דגיטין דף נ"ג ונ"ד] אשר לר"מ בדרבנן קנסו שוגג א"מ והנה לדידי' איפכא קשה דמאי פליג רבא על אביי [שם ביבמות ל"ו ב'] הא בהדי' מסקינן פשטות הסוגי' בגיטין דלר"מ בדרבנן קנסו שוגג א"מ ובדאורייתא לא קנסו הרי מבואר כדברי אביי שם בלא חולק. אשר ע"כ נלע"ד דבזה פליגי (דהכא) [דהנה] באד"ר קנם ר"מ שוגג א"מ ובדאו' לק"נ והנה באם נתחברו שני איסורים יחד דאורייתא ואד"ר בזה פליגי אביי ורבא רבא ס"ל כיון (דרבנן) [דבדרבנן] קנסו שוגג א"מ אפילו נתחבר לזה איסור (דרבנן) [דאורייתא] ל"פ וקנסוהו ואביי ס"ל כיון דעכ"פ איכא אד"א (ל"ג) [ל"ק]. ובזה יתיישב מה דהקשה הנ"ב מה ס"ד דרבא דאמר ר"מ ור"א אמרו דבר אחד הלא מצינו כמה פעמים פשוט בש"ס דיש חילוק בין דאוריית' ובין דרבנן אך לפמ"ש א"ש דהא בכאן נצמדו שני איסורים אחד דאוריית' משום (א"ח) [אשת אחיו] והשני משום מעוברת חבירו בזה ס"ל לרבא כיון דמשום מעוברת אסורת בשוגג וצריכה גט גס דנצמד עם זה האיסור איסור דאו' לא פליגי רבנן ומש"ה כיון דר"מ ס"ל כר"א גם ר"א ס"ל מסתמא כר"מ כמו שפשוט זה בכמה דוכתי אך אביי מדחה לומר דזה אינו פשוט די"ל דלר"מ לא גזר כיון דעכ"פ אית בזה המעשה גם איסור דאורייתא וז"ב לפע"ד: