שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 45

בנידון השאלה אשר אירע שאשה אחת שהיתה יושבת תחת בעלה בטח ושאנן ולא נשמע עלי' שום דבר וזה לא כביר אשר עלה עלי' רוח טומאה והלכה לבית העכו"ם רחוק מביתה לעיר שכולה עכו"ם ולא נודע כוונתה למה עשתה זאת ושהתה שמה כמה ימים ולאחר כמה ימים לבשה חרטה ותשובה ע"ז וחזרה לבית בעלה ואמרה שלא נטמאת שמה ורק שהעכו"ם פיתו אותה לבא עמהם אבל לא עלתה בידם ועד אחד העיד שהודה האשה לפניו שנטמאה והיא אומרת ל"כ רק שהעד רדף אחרי' בדברים לאמור לו אם נטמאה ואמרה לו מה לך שתרדפיני יהי' בעיניך שנטמאה והנה בעלה רוצה לדור עמה כי היא אשת נעוריו אך אם יורו לו עפ"י דתה"ק שמותרת לו כי הוא ירא ה' וכתורה יעשה ונשאלתי מאת מורי ורבותי לחוות דעתי הקלושה בזה:

והנה אמת אגיד ולא אבוש כי לא ידעתי למה רדפו אחרי כי אין בי לא סברא ולא בקיאות כי אני הצעיר שבתלמידים ובפרט כי נצמדו עלי טרדות שונות אשר לא נתנוני השב רוחי וגם עתה אשר בעוה"ר נתפסו נפשות מישראל לומדי תורה והוטל עלי לתת כופר נפשם ולכן מהראוי הי' למנוע כעת מלדבר בזה אולם לאהבת ויראת רבותי אשר הניעוני לזה לא יכולתי התאפק מלדבר בזה במעט העיון וכמעט שלא השגחתי בספר לעיין כראוי ולכן אחלה נא פני הקורא בדברי שאם ח"ו ימצא איזה שגיאה יסלח נא לי כי תקפה עלי משנתי ומה' אשאלה שאל אכשל בדבר הלכה וזכות אבותי יסייעוני להורות האמת לאמיתו וזה החלי בעזר צורי וגואלי:

הנה בדין זה מתחלק לד' חלקים. א' מחמת שנדרה להמיר כפי הנראה ממעשי'. ב' מחמת שנתיחדה עם העכו"ם. ג' מחמת שהעד מעיד שאמרה נטמאה. ד' בנאמנות העד:

והנה אשיב על ראשון ראשון מה שנדרה להמיר מבואר [באהע"ז סי' ז'] שם בב"ש [ס"ק ל"ב] דהיינו דוקא אם לא נאסרה מחמת היחוד ולכן צריך לחקור אם לא נאסרה כאן מחמת היחוד. והנה באמת לפי מה דמבואר ברמ"א [שם סוף סעיף י"א] באם נתייחדה עם עכו"ם לשם זנות נאסרה וא"כ גם כאן אסורה דהא נתייחדה לשם זנות וכמבואר בהגמ"ר [כתובות סי' רפ"ו] דעכשיו המומרת כוונתה לשם זנות. ושאני התם בעובדא דמהרי"ק [סי' ק"ס] שנתייחדה לא ע"ד זנות רק לגנוב מהבעל. כמבואר להמעיין שם. ששם כמעט לא נתייחדה עם עכו"ם אבל בנ"ד דוודאי אדעתא דזנות נתייחדה כמבואר בהגמ"ר הנ"ל. וכאשר נדע בעליל שכוונת אשה הבורחת מבעלה לעכו"ם בעתים הללו הוא לשם זנות דאינם אדוקים כ"כ וא"כ כיון דנתייחדה לשם זנות אסורה לבעלה לפי פסק זקינ' מהרמ"א ז"ל בהג"ה [הנ"ל]. אולם הב"ש וח"מ תמהו שם עליו למה פסק כן והלא קי"ל אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה והנה באמת מקור זה הדין הוא ממהרי"ק [הנ"ל] דבאם נתייחדה לשם זנות אסורה וראייתו מסוגי'. דגמרא בכתובות דמדברת היינו שבוי' ורבנן שאני שבוי' דרוב עכו"ם פרוצים א"כ משמע דאם נתייחדה עם עכו"ם אסורה. אמנם באמת לפ"ז אינה אסורה רק לכהן כדין שבוי' וכאשר משמע כן ממהרי"ק ז"ל גופא אך מה שהקשה (הב"ד) [הב"ש] דמ"ש לכהן מישראל כיון דחיישינן לשמא זנתה ברצון. ותירצו דכמו דאסרו שבוי' לכהן משום מעלת כהונה כמ"כ אסרו זנות לכהן אבל לא לישראל דמספק מותרת לישראל וע"ש בדבריו שהניח בצ"ע דלפי שיטת הפוסקים דנחבשה ע"י נפשות אסורה לבעלה אלמא מספיקא אסורה ה"נ הוי להיות אסור אף לבעלה ישראל ודחוק בתירוצו ובאמת לפי מה דמבואר שם במהרי"ק ז"ל דלגבי חשש רצון אין חילוק בין כהן לישראל וגם מבואר שם דווקא אם נתייחדה עם עכו"ם דרוב עכו"ם פרוצים דלא כדברי הב"ש ז"ל בס"ק הנ"ל אולם באמת לא ידעתי מה הרעש הגדול אשר הרעישו על המהרי"ק ז"ל בזה שכתב כן בכוונת בה"ג דאם נתייחדה עם עכו"ם לזנות דאסורה הלא בתוס' בסוגי' הנ"ל [בכתובות דף י"ג ע"א] בד"ה מעלה מבואר בהדי' דאע"ג דאין אשה נאסרת על בעלה כ"א ע"י קינוי וסתירה נואף שאני ואין לך נואף גדול מעכו"ם אשר פרוצים בעריות וא"כ בה"ג נמי סובר כוותי' בזה ומה זה מהתימא והנה ראיתי בס' בית מאיר [סי' הנ"ל] נתקשה הרבה בכוונת מהרי"ק ז"ל בראייתו שמביא לאסור בנתייחדה אדעתא דזנות מהסוגיא דרוב עכו"ם פרוצים הא הסוגיא איירי באומרת נבעלתי אבל באומרת ל"נ מותרת ואי דבה"ג ס"ל כשיטת הפוסקים דהסוגי' איירי אף באומרת ל"נ א"כ בפשיטות הי' לי להביא מהא דאמר שמואל לר"י הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים הרי להדיא דלכתחילה לא קי"ל כר"ג. והנה באמת המעיין בסוגי' היטב לק"מ לפי שיטה המבוארת באס"ז דהסוגי' איירי בין אומרת נבעלתי ובין אומרת ל"נ אעפ"כ אם נתייחדה עם העכו"ם שפרוצים בעריות אסורה לד"ה אבל משמואל אין ראי' דה"א דשמואל לא קאי רק על הא דאומרת נבעלתי ולפיכך הביא ראי' מרבנן אבל אליבא דאמת גם הבה"ג ס"ל ששמואל קאי על הכל ואת לא תעביד עובדא בין באמרה נבעלתי ובין בלא נבעלתי כיון שנתייחדה לשם זנות ובפירוש ר' עובדי' וגם דברי הרמב"ם ז"ל מיושבים שפיר יעו"ש בבית מאיר ויראה שדבריו בכאן אינם מחוורים. ומה שהקשה דהא לא גרע מדבר מכוער דפסקינן דלא תצא זה ליתא דנסתרה אדעתא דזנות גרע טפי דעדי יחוד בזה הן עדי ביאה כיון דרוב עכו"ם פרוצים בעריות ולא גרע מנואף לשיטת ר"ת אף דגם הוא מכת הסוברים דלא מפקינן בעדי כיעור ואפ"ה ביחוד עם נואף אסורה. אמנם נראה דגם ר"ת ז"ל איירי בנתייחדה אדעתא דזנות דאלת"ה קשי' האיך מקנין ע"י עכו"ם כמבואר בסוטה [דף כ"ז ע"ב] הא כוודאי דמי דהרי אף בלא קינוי אסורה וא"כ האיך תשתה וא"ל דרק מספק אסורה דא"כ למה אסורה הא ר"ת ז"ל כתב בהדיא דאין אשה נאסרה רק ע"י קינוי וסתירה וש"מ דס"ל דאין אסורה מספק וא"כ למה אסורה בנתייחדה עם נואף א"ו דס"ל (לי') ז"ל דזה הוי כודאי זנתה וא"כ למה תשתה וגרע יותר ממה דמבואר בש"ם [סוטה דף ו' ע"ב] דאם נשאו ונתנו בה מוזרות בלבנה שאינה שותה וכ"ש זה דגרע הרבה שהרי ע"י קול אין מוציאין אותה מבעלה ובנתייחדה עם נואף לשיטת ר"ת ז"ל מוציאין אותה וא"כ האיך תשתה ע"י עכו"ם שרובן פרוצים בעריות א"ו דגם הוא איירי דווקא בנתייחדה עמו לשם זנות וכשיטת בה"ג ז"ל. ועפי"ז מיושב היטב שם בסוגי' הנ"ל דברי התוס' ד"ה מעלה שכתבו לשם תימא [וכו'] דבקידושין [מוקי] דרב איירי בפנוי' עד ואומר ר"ת דאע"ג דמלקין איירי בפנוי' אין אוסרים לא איירי אלא בא"א וא"ת והא אמרינן בפ"ב דנדרים גבי ההוא נואף [וכו'] דמשמע דאי לאו. האי טעמא היתה מותרת [וכו'] והקשו המפורשי' כולם דהא האי וא"ת לא שייך כלל לדבריהם דלעיל דבלא זה קשה (על דברי) [קו'] התוס' (דקידושין) שאמר רב אין אוסרין על היחוד והכא בנדרים אסרו לולי הטעם (דא"א) [דאם איתא דעבדא אי' עיין בפ"י] ולפמ"ש א"ש דהנה נראה ליישב קושי' מהרי"ק ז"ל שהקשה לפי דברי בה"ג דבנתייחדה לזנות [אסורה] נימא דכאן איירי בנתייחדה לזנות ורב איירי בלא נתייחדה לזנות ונ"ל לתרץ דהנה התוס' לעיל [בד"ה ואין אוסרין] הקשה (דאמאי) [דמה] פריך הגמ' (דרב אדרב) [לזעירא מרב] הא הכא איירי באומרת נבעלה ורב איירי באינה אומרת שנבעלה ומתרצים התוס' דמ"מ פריך שפיר דכמו דהתם מותרת בחד ספק ה"נ כאן הוי להיות מותרת בחד ספק ומקשין המפורשים דמאי דומיא הוא הספק שלא נבעלה דאית לה חזקת כשרות לספק אי לכשר נבעלה דאיתרע חזקתה כיון שנבעלה למי שא"ז ובפרט לפי מה דמפרש בירושלמי הטעם דר"י משום שזנות ברוב רצות אחר הפסול וא"כ מש"ה הכא אסורה כיון דאמרה נבעלתי אבל בדברי רב דאיירי בלא נבעלה שפיר מותרת. אולם נ"ל דא דהנה באמת קשה מדוע לא מהימנא לומר נבעלתי [לכשר] במגו דלא נבעלה והתוס' לקמן [ע"ב בד"ה השבתנו] דחקו בטעם הדבר. ונ"ל לומר כך דלפי מה דמבואר בש"ך ז"ל בסי' פ"ב [בדיני מיגו אות יו"ד] דלענין מיגו במקום [חזקה] שכתב שם דהיכי שעל טענות מגו לא הי' נאמן רק משום חזקה גם השתא כן וא"כ אם יש עתה חזקה אחרת נגדו א"נ דלא עדיף טענות המיגו ממיגו עצמה והגם דאם הי' טוען טענות המיגו לא הי' חזקה נגדו מ"מ השתא דאיכא חזקה כנגדו א"נ רק מטעם חזקה יע"ש בדבריו וא"כ שפיר הדבר דלא (מהימן) [מהימנת] מטעם מיגו [דלא נבעלה] כיון דגם אם הי' (טוען) [טוענת כן] לא הי' (נאמן) [נאמנת] רק מטעם ס"ס [כמבואר בתו' הנ"ל]. והנה לכאורה קשה לפי הירושלמי דזנות רצה אחר הפסול א"כ ליכא רק ספק אחד ואמאי מותרת אך באמת י"ל דהא דזנות רצה אחר הפסולין הוא לאו דבר ברור וודאי רק כמו שאמרי' רובא ברצון וכתבו התוס' [כתובות דף ט' ע"א ד"ה ואבע"א] דלחד ספק הוא רוב ולגבי תרי ספיקות לא הוי כרוב כן ה"נ לענין אם נבעלה דליכא רק חד ספק אמרי' זנות רצה אחר הפסולין אבל אם לא נבעלה דהוי תרי ס' לא אמרי' דזנות רצה אחר הפסולין ומש"ה מהימנא בלא נבעלה וא"כ מש"ה לא מהימנא במיגו כיון דבאמת לא נבעלה גופא לאו טענה טובה הוא בעצם ורק שמותרת משום ס"ס ואי דהא לא אמרי' ס"ס נגד הרוב זה ליתא דלענין ס"ס ליכא רוב כנ"ל וא"כ השתא דכיון דבאמת איכא רובא לא עדיף מאילו טוענת לא נבעלה והי' רוב נגדה דלא היתה נאמנת כן ה"נ השתא כיון דלגבי ספק הוי רוב לא מהימנא ודו"ק. ומש"ה שפיר כתבו התוס' כמו בהכא בחד ספיקא נאסרה היינו דאף בלא נבעלה לא מהימנא רק מטעם ס"ס אבל לא שהוא טענה טובה בעצם כן ה"נ בההוא דרב הוי להיות אסור והנה הגם שקצת נראה מדברי התוס' שלא ירדו לזה מ"מ בדברי הגמ' זולת דברי התוס' ז"ל י"ל כן ומתורץ קו' התוס' שהניח בצ"ע דפריך מיחוד דזה ליתא דשפיר פריך דכיון דל"מ במיגו ש"מ דלא נבעלתי אינה טענה טובה בעצם וא"כ אמאי איר אין אוסרין על היחוד וא"כ לפ"ז לק"מ קו' מהרי"ק ז"ל שהקשה דהא בכאן מיירי בנתייחדה לזנות דזה ליתא דהא בס"ד איירי בלא נתייחדה לזנות דאל"כ אמאי באומרת לא נבעלתי מהימנא ואי דאיכא ס"ס זה ליתא דהא רוב זנות רצה אחר הפסולין ואי דאיכא ס"ס ושמא לא נבעלה זה ליתא דהא עכ"פ נתייחד לזנות וא"כ רוב ברור דזה שנתייחדה עמה הי' מהפסולין וא"כ אפי' בלא נבעלה אסורה דתיכף משום היחוד הרוב אצלינו דהוא מהפסולין ובשלמא בלא נתייחדה לזנות שפיר איכא תרי ספיקות שמא לא זנתה ושמא הוא כשר אבל בכאן ע"י היחוד לחוד נודע דהוא מרוב הפסולין וא"כ אמאי נאמנת א"ו דאיירי בלא נתייחדה לזנות וא"כ פריך שפיר מרב אך להמסקנא דמסקינן דהוא רק משום מעלה שפיר י"ל דאיירי בכאן בנתייחדה לזנות ומש"ה אסורה אבל רב איירי בלא נתייחדה לזנות ואי דא"כ אפי' אמרה לא נבעלתי לא מהימנא זה ליתא דאם אינו רק משום מעלת יוחסין באומרת לא נבעלתי לא עשו כלל מעלה ביוחסין כמבואר ד"ז באחרונים, וא"כ ל"ק קושי' התוס' ד"ה מעלה דרב איירי בפנוי' דבאמת י"ל דרב איירי בפנוי' ורק דאיירי בלא נתייחדה לשם זנות אך מדברי ר"ת שאומר דרב איירי (בפנוי') [באשת איש] מוכח דס"ל דרב איירי בכל גוונא אף בנתייחדה לשם זנות דסתמא קאמר וא"כ שפיר מקשה בנדרים [אבל בלא דברי ר"ת לא קשה כלל מנדרים] די"ל דשם איירי בנתייחדה לזנות אבל רב איירי בלא נתייחדה אך מדברי ר"ת שאומר דרב לא [מצי] איירי בפנוי' מוכח דס"ל דרב איירי אף בנתייחדה לזנות א"כ שפיר קשה ודו"ק:

וכיון דבה"ג ור"ת ס"ל היכי דנתייחדה לזנות אסורה א"כ שפיר פסק רמ"א ז"ל דאם נתייחדה לזנות אסורה [היינו כנ"ל בנואף או עכו"ם] אפי' באשת ישראל אולם באמת קשי' לי דהא באמת בתוס' ביבמות [כ"ד ב' ד"ה אמר רבי] ובכתובות [הנ"ל] מבוארים שם תירוצים אחרים על קושי' דנדרים וכמעט כל הפוסקים לא הביאו תירוץ ר"ת ז"ל דאם נתייחדה עם נואף דאסורה וגם מהרמ"א ז"ל בהג"ה לא מביאו כלל לא בסי' קט"ו ולא בסי' קע"ח. ולכן נראה דלא קי"ל כן בנתייחדה לזנות שאסורה וא"כ קשי' דברי הרמ"א בסי' ז' שמביא דעת מהרי"ק ז"ל לאסור בנתייחדה והלא באמת לא קי"ל כן ולכן נ"ל לומר דרמ"א איירי בנתייחדה איזה ימים דומיא דנחבשה ואז וודאי אסורה דהנה באמת צריך להבין למה בנחבשה ע"י נפשות אסורה שמא נתרצית וא"כ אסורה מספק ובנתייחדה תהא מותרת והלא אין לך ס' גדול מזה שנתייחדה לזנות ושמא זנתה וע"כ צ"ל דהטעם הוא הואיל ולא ראינו מעשה הזנות מוקמינן לה אחזקת כשרות ולא דיינין אותה על המחשבה וליכא כאן ספק כלל אבל בנחבשה ע"י נפשות אמדו דעתן של נשים קלות וחשו לשמא נתרצית אבל ביחוד לזנות בעלמא לא חשו כלל לשמא זנתה דחזקת כשרות יש לה וודאי אף שחשבה לעשות מעשה נתחרטה ולא עשתה כלום וא"כ בנתייחדה לזנות כמה ימים בגווני דנ"ד שפיר אסורה הואיל ונתייחדה חיישינן שמא זנתה כמו בנחבשה ע"י נפשות דאסורה מספק ואי דאמרי' העמידה על חזקתה ובוודאי נתחרטה (וא"כ) [דא"כ] הי' לה לילך לביתה תיכף כאשר באמת עשתה כן בעת אשר רוח טהרה עברה עליה שבה לביתה א"ו דלא נתחרטה וא"כ שפיר חיישינן שמא זינתה וי"ל דזה הוא כוונת רמ"א ז"ל בנתייחדה לזנות אסורה היינו כמה ימים. ובאמת כי דחוק הוא בעיני להעמיד זה בכוונתו אולם לדינא י"ל כן באמת ואף דא"כ נתת דבריך לשעורין אימת נקרא זמן מועט ואימת זמן מרובה מ"מ הא חזינן דתוס' כתבו כן בע"ז [דף כ"ג ע"א ד"ה ותו] לחלק בין יחוד מעט להרבה לענין איסורי כהונה ולכן גם באשת ישראל יש לחלק בנתייחדה לזנות בין מעט להרבה ולא מדעתי הוא זה כי לפענד"נ שהוא גמ' ערוכה בכתובות [דף נ"א ע"ב] אמר ר"י נשי דגנבי וכו' מותרין ואי אזלי מנפשייהו אסורין. והנה בוודאי איירי באומרת טהורה אני וגם לא ראינו שום איסור דאל"כ פשיטא דאסורה וכדמשמע שם בש"ס דסתמא איירי דאי אזלי מנפשייהו אסורין ואמאי דלמא לא נבעלה א"ו כיון דהולכת אדעתי' דזנות אצל הגנבים אסורה והן אמת מדברי הגמ"ר בכתובות הנ"ל שם משמע קצת דמוקי הגמרא בראינו שנבעלה אך דבריו שם מגומגמים כאשר יראה המעיין וצריכין תיקון ופשיטא דסוגי' ודברי הרמב"ם ז"ל המביא' בפ' כ"ד מה"א משמע דגם בלא ראינו שנבעלה אסורה וה"נ ממש כמו דאזלי' מדעתי' דנפשי' להגנבים לזנות ולכן אין היתר לאשה זו. אולם מחמת כי חשו חכמים לתקנות ב"י וגם כי יש לחוש לתקלה ח"ו נראה דיש להקל בכאן והוא עפ"י מה שמבואר בתשובת מיימוני [בתשו' השייכים לה' אישות סי' ח'] גבי אשה שנתייחדה די"ל משום עיני' נתנה באחר עשתה מעשה היחוד והכיעור אבל באמת לא עשתה וע"ש בס"י וא"כ ה"נ י"ל דלעולם לא נתייחדה עם העכו"ם לזנות ורק מחמת שנתנה עיני' באחר ורצתה לצאת מבעלה מסרה עצמה לעכו"ם כדי שבעלה יגרשנה אבל לעולם לא עשתה שום זנות וגם הגמ"ר דכתובות שהבאתי בתחילת התשובה י"ל דמודה בנ"ד ושאני התם שהמירה וחשודה על כה"ת משא"כ כאן י"ל דהיא כשרה ורק שרצתה לפטור מבעלה עשתה כן ולא הוי זה יחוד לזנות והגם כי עינינו רואות שאוהבת את בעלה מ"מ הלא ידענו באמת שמתחילה היתה רצונה להפטר ממנו דאל"כ למה הלכה לבית העכו"ם וא"כ שפיר י"ל דעיני' נתנה באחר ול"ד לעובדא דהגהת מרדכי הנ"ל וגם לא הוי כלל נתייחדה לזנות כיון דאנן לא ידעינן באמת למה ברחה מבית בעלה וי"ל שכוונתה היתה שבעלה יגרשנה עי"ז אבל לא שקלקלה ח"ו ואם נימא כן א"כ אשה זו מותרת מחמת היחוד ואי משום שע"א מעיד שאמרה טמאה אני משום זה נמי אינה אסורה כיון דלפמש"כ י"ל דעיני' נתנה באחר א"כ לא מקרי כלל רגלים לדבר וא"כ אינה נאמנת לומר טמאה [אני] דשמא כל זאת עשתה כדי להאמינה ושיגרשנה בעלה וכמבואר בענין זה בתשובת מיימוני [הנ"ל] וא"כ אפי' אמת כדברי העד שאמרה לפניו טמאה נמי מותרת דאמרי' עיניה נתנה באחר וגם אין לחוש ולאסור משום דכתב הב"ש [סי' קט"ו ס"ק כ"ג] דאם אומרת שזינתה עם מי שנתייחדה עמו שנאמנת דהמעיין בפוסקי' יראה דמוכח מדבריהם להיפך וכמבואר במהרא"י דבעי דווקא רגלים לדבר ולא משום היחוד לחוד. וגם לפי דמבואר בנ"ב סי' ע' דיש מקום לומר אפי' ברגלים לדבר אינה נאמנת א"כ פשיטא הכא דא"נ הגם שבאמת דבריו שם מה שהקשה על הב"ש ומהרא"ש ז"ל לק"מ ויעויין בס' בית מאיר שמכריח מדברי תוס' דשם כדברי מהרא"י בראי' נכונה אולם אעפי"כ במקום חשש תקלה יש לסמוך עכ"פ בנ"ד לומר דאינה נאמנת וא"כ מותרת אשה זו אף אם הודה בפני העד ולענין נאמנות העד בלא"ה פשיטא דאינו נאמן כיון שהוא גברא אשר אינו נאמן כבי תרי בכל דבר כמבואר [בסי' קט"ו] דצריך להיות נאמן בכל דבר ולא מחמת חסידתו ולא מחמת שמראה הדבר רק צריך להיות קים לי' בגוויה שאינו משקר וא"כ אינו נאמן כלל העד והאשה נאמנת שלא הודי' בפניו. ועפי"ז שכתבנו לעיל להוכיח דנתייחדה לזנות איזה ימים אסורה מתורץ קושי' הב"ש ז"ל [סי' ז' ס"ק כ"ב] שהקשה למה בעיר שנכבשה [מותרת לבעלה ישראל הא כיון] דרובם למיתה והוי ע"י נפשות הוי להיות אסור אף לישראל ולפמ"ש ניחא דבאמת הטעם דחיישי' דנתרצית היא כיון שהיא הפקר לכל כפי' רש"י ז"ל ומיוחדת לזנות חיישינן שמא נתרצית אבל בנחבשה אף שהיא הפקר מ"מ היא שבוי' ומנוולה נפשה לא הוי כנתייחדה לזנות והוי רק משום מעלת יוחסין אבל לישראל מותרת וכמו שאמרינן בגמ' כה"ג לענין תחילתו באונס וסופו ברצון שבוי' שאני ע"כ [ר"ל בכתובות דנ"א ב' שם משמע דאפי' לאבו' דשמואל דתחלתו באונס אסור מ"מ בישראל מותר דבשבוי' הקילו לומר שלא נבעלה כלל ודו"ק עכ"ה] ודו"ק כי קצרתי. מכל הנ"ל נראה שאשה זו מותרת לבעלה ובלבד שיסכימו עוד שני מורים מובהקים ואז דרי בהדי דרי דרינא: סימן יז לידידי הרב המופלג החריף ובקי החסיד כש"ת מ' פסח כ"ץ נ"י:

אודות השאלה מה שנסתפק כ"ת אם יכולה לטעון נאנסתי הנה באמת דעת ר"ש [במרדכי פ"ב דכתובות הובא בהגהת רמ"א סי' קע"ח סעיף ג'] היא לפלא מאד דלמה לא תוכל לטעון נאנסה וכאשר בס' הב"מ ז"ל [בסי' הנ"ל] רצה לדחות דבריו ובספר הפלאה מחזיק דבריו יעוין בדף (י"ג) [בדף נ"א בד"ה ופליגי דרבא] במ"ש דלא שייך יצרו אלבשי' כיון שאבדה חזקת כשרות יעו"ש אולם באם אין שום עדות גם על היחוד דאוסר שם ר"ש הוא מטעם דעדים בצד אסתן ושמא יבואו עדים על היחוד בדרך אבל בנ"ד שהוא יער קרוב לביתם וראו שלא עבר אדם מישראל מה"ת לחשש שיש עדים על היחוד ובודאי גם לר"ש היתה יכולה לטעון נאנסתי אך כיון שהי' קרוב לדרך ר"ה והנכרים שכיחי שמה הי' לה לצעוק כמו שאמרה בעצמה דאם צעקה הי' לה מושיע והדרינן לכללא דכל שהי' לה לצעוק ולא צעקה מסתמא ברצון ויעוין במלמ"ל [פי"א מה' א"ב הל' י'] שהביא בהנב"י [סי' י"ד מהד"ת] דעתו דהוי חזקה אלימתא דאפי' שבועה ל"צ יעו"ש והגם שהוא ז"ל מדחה הדעת ההוא אבל עכ"פ אינה נאמנת להכשיר עצמה דחזקה שהיתה ברצון וכן נראה מדברי התוס' כתובות [דף ס"ג ע"ב ד"ה אלא] שכתבו דע"כ הי' ברצון דהי' בביתה יעו"ש וא"כ ודאי אינה נאמנת לומר אנוסה אך בלא"ה הלא הודית שעשאה ברצון כי תקפה יצרה ואין לומר דיצרה אלבשה דזה לא אמרינן רק כשתחלת הביאה הי' באונס אבל כאן גם תחלת הביאה הי' מחמת תוקף יצרה כמ"ש בעצמה והיא גירתה היצה"ר בעצמה במה שנתיחדה עם הנואף כזה לשם איסור ודאי הוי ברצון ואסורה לבעלה והנה מעכ"ת חשש אם נאמנת לומר טמאה אני מחמת החרם דהנה מבואר ברמ"א סי' קע"ח ס"ט שני דיעות בזה וז"ל הגה וה"ה אם היא עצמה אומרת לו שזינתה כמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו ס"ו וי"א דבזמה"ז שיש חר"ג שלא לגרש אשה בע"כ אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת ואומר שמאמינה אעפ"י שאינו מאמין ומנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חר"ג וה"ה בכ"מ שלא יוכל לגרש בלא דעת האשה וי"א דכופין אותו ומשמש עמה אעפ"י שאומר שמאמין לדברי העד מאחר שהאשה אינה מודה או אפילו אמרה בעצמה טא"ל וחזרה בה ונתנה אמתלא לדברי' הראשונים כנ"ל עפ"י סברא זו אבל יש חולקים וס"ל דאף בזה"ז נאמן עכ"ל והב"ש שם כתב וז"ל בס"ק ט' עיין במהרי"ק שורש ק"י הביא ב' דיעות בזה אם מנדין אותו לדעת תוספ' מנדין אותו כי הוא נאמן לומר שמאמין לדברי העד א"כ גורם הוא לבטל תקנת רגמ"ה מנדין אותו אבל לדעת הפוסקי' שהביא הרב הרמ"א דאינו נאמן לומר דמאמין לדברי העד א"י מנ"ל דמנדין אותו מאחר דליכא כאן עקירת תקנת ר"ג עכ"ל ובאמת לק"מ דמקודם כתב הרמ"א ז"ל שני דיעות שמובא במהרי"ק ק"י שלדברי שניהם אסור ורק לחד מ"ד מנדין אותו שגרם לעבור על חר"ג במה שאמר שמאמינה ודיעה שני' שאין מנדין כי היא גרמה כ"ז במעשי' כמבואר במהרי"ק ז"ל אך לדברי שניהם אסורה עליו באם אמר שמאמינה לאח"כ הביא הרמ"א ז"ל דעת המתירין והיא דעת המרדכי והנה הרמ"א ז"ל לא הכריע אך בשו"ת גאוני בתראי בתשובה להגאון (מהד"ד) [מהר"י] אחי בעל הט"ז ז"ל כתב להחמיר ולאסור שלא כדעת הי"א בתראי שמביא הרמ"א ז"ל וגם אמתלא לאח"כ לא מהני כמבואר שם בדבריו ובב"י מסופק בזה אם מהני אמתלא על מה שהאמינה מתחלה אמנם לפי מה דמבואר בתשו' הנ"ל דאשה שאמרה טמאה אני דלא מהימנא משום שעיני' נתנה באחר זה דוקא בהתחילה היא לאמור תחלה אבל באם הי' הדבר ע"י שאלה וחקירה ממנה והודית נאמנת גם לומר טמאה אני ולא מהני שום אמתלא יעו"ש א"כ בודאי אסורה הפרוצה הלז ואינה נאמנת לחזור הן אמת שבתוס' הנ"ל לא משמע כוותי' שהרי כתבו התוס' כתובות פ' אעפ"י דף ס"ג ע"ב בד"ה אבל אמרה וז"ל ועוד קשה משלהי נדרים מההוא נואף דהוה מיהרזק בביתא הוא ואנתתא אתא מרי' דביתא פרטי' נואף להוצא וערק אמר רבא אתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס משמע דאי הוי מירכס הוי אסורה א"כ לכאורה נראה דבאומרת טא"ל מיירי דאל"ה אמאי מיתסרא הא אין אשה נאסרת לבעלה עד שיראו כדרך המנאפים וכיון דבאומרת טא"ל מיירי א"כ רוצה להפסיד כתובתה דהא מסתמא ברצון הוה דבביתה הי' ועוד דלא צווחה אפ"ה כי לא מירכס שריא דאית לן למימר דעיניה נתנה באחר כיון דלא מירכס ואמאי תהא נאמנת במגו דאי בעי' אמרה מאים עלי עכ"ל וא"כ התם דלא התחילה ורק הבעל מצא הנואף ועפ"י החקירה אמרה ט"א ואפ"ה כ' התוספות שא"נ לומר ט"א (ומאן) [למאן] דלא ס"ל כהי"מ שם יעו"ש וזה לכאורה דלא כתשו' הנ"ל ורק דבכל ענין אמרי' עיני' נתנה באחר אך באמת אין מדברי התו' ראי' לדחות דברי התשובה הנ"ל דהא התם הוי סברא דלא נאסרה כמ"ש בגמ' שם ולכן פשיטא לי' להתו' שם דאפי' להי"מ אינה נאמנת לט"א גם שמפקעת עצמה מכתובה מ"מ מחמת הסברא הי' לומר עיניה נתנה באחר ולכן הוצרכו התו' להקשות רק במגו שתהי' נאמנת וכמבואר שם בהפלאה וא"כ י"ל לעולם בעלמא כל שאינה אומרת מעצמה ט"א רק ע"י חקירה ממנו וודאי סברא שלא נתנה עיני' באחר ורק התם דמן הסברא נראה שלא נטמאת יש לחשוש דעיניה נתנה באחר. היוצא לנו מזה דיש מקום כדברי התשו' מהגאון הנ"ל דבכה"ג נאמנת מדינא ולא מהני אמתלא ולכן לדעתי שלע"ע אינה חוזרת מדברי' ודאי שמחויב לגרשה בע"כ אך אם יזדמן שתתן אמתלא לדבריה נכונה וברורה וגם הבעל יתן טעם על חזרתו הנאמנות שהאמינה בראשונה יודיעני מעכ"ת ונחקורה. והיותר נלע"ד שיהי' אסורה כ"ז כתבתי לע"ד בנחיצה ומעכ"ת יבחן דברי ידידו דבש"ת הק' חיים האלבערשטאם סימן יח