שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 44

תשובה על אשר נשאלתי במעשה שהי' באחד שהודה לפני שני עדים שראה בלילה שאשתו שכבה [בינו] לבין איש אחר ועשה עמה מעשה חדודין וקלות וצעק עליהם והלכה האשה לשכב בצד השני של הבעל ואח"כ ניסתה אשתו פעמיים אם הבעל ישן ואחר שדימה בדעתה שהוא ישן אמר האיש הבליעל הנחשד שאינו נוח לו המקום לישן ואמרה לו האשה שבצדה יש כרים והלך הבליעל הנחשד שמה והבעל שמע קול נשימה מביאה ומחמת הבהלה המתין מעט עד ששב רוחו אצלו הלך וראה ששוכבים יחד וכעס למאד ואמרה לו האשה שלא הי' רק התחלה ולא גמר הדבר והנחשד אמר שלא שפך בה זרעו והבעל התחיל לשפוך חימה על אשתו כי הי' בעיניו כזונה ואמר לה שאינו רוצה לדור עמה כי היא זונה ולאח"כ נגבה פעם שנית גב"ע וחזר הבעל מדבריו ולאח"כ אמר להגובי עדות שזה אומר מחמת יראה אבל עיקר דבריו הראשונים ושוב נגבה גב"ע וחזר הבעל מכל מה שאמר בפעם הראשון ושוב נגבה גב"ע וחזר הבעל ואמר שלא אמר כן והב"ד הראשון היינו הרב אמר עתה שאינו זוכר אם אמר הבעל בפ"א שאשתו הודית לפניו שהתחיל לבעול ואולי אמר רק שהתחיל ולא גמר וגם אמר שאינו זוכר בבירור אם אמר הבעל בפ"א שמצאן שוכבין יחד האשה עם הנחשד רק בקרוב מקום ועכ"פ מכל הגב"ע זה דבר ברור שמתחלה שכבה האשה באמצע והבעל מיחה בדבר ולכן הלכה לצד השני של הבעל ולאח"כ אמר הנחשד שאינו נוח לו לישן והאשה לאחר הנסיון אם בעלה ישן השיבה לו שבצדה יש כרים והלך הבליעל לשכוב סמוך לה זה ברור מכל הגב"ע כאשר המה מועתקים אצלי. והנה באמת מצד הדין אין אשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה ומה ששמע קול מנשמים אין כדאי לאוסרה כמבואר בת' מיימוני מביאו הרבה פוסקי' ויעויין בצ"צ [סי' ע"ט] ובהודאת האשה אין כדאי כי אמרה שהתחיל ויוכל להיות היינו שרצה אבל לא גמר מחשבתו ולא נגע בה בטומאה וגם דברי הנחשד אינו נחשב לכלום לפי דברי מהרי"ק מובא ברמ"א ז"ל סי' קט"ו דצריך דוקא שיהי' נאמן לו לכל דבר הגם שהמהרי"ק כ' דהרשב"א כ"כ ומתשו' הרשב"א סי' אלף רל"ז מבואר להיפוך מ"מ יש מקום גדול לסמוך ע"ז ולכן אין לאסור האשה מחמת זה אולם אם הי' נאסרה האשה עפ"י דבריו הראשונים בודאי לא יוכל לחזור בו לא כמו שראיתי בדברי הגאון מחו' מהר"מ מיאס שכ' דיוכל לחזור דהטעם שנאמן משום שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו לפי דבריו שאמר שנאסרה עליו אך באם הוא [חוזר בו שוב אינו אסור עליו לפ"ד דהשתא והא דלא יוכל לחזור] אינו רק מטעם דשווי' אנפשי' חד"א ובזה שייך טעם הר"ן דמשועבד לה לא מצי מפקע ולפע"ד דלא כן הוא והוא בשנבאר דברי הר"ן שכ' במס' נדרים (דף צ' ע"ב) וז"ל ואחרים תירצו דמשנה ראשונה לא דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילתא דטמאה אני לך כו' יעו"ש. וקשה הא עכ"פ (לדידי') [לדידה] נאמן דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה והאיך מאכילין (לו) [לה] דבר האסור (לו) [לה] ואי דאינה יכולה להפקיע שעבודו קשה הרי באומרת קונם תשמישך עלי אסורה משום שאין מאכילין לאדם דבר האסור [נדרים דפ"א ב'] כמו כן כיון שהתורה האמינה אדם על עצמו ואסור לו הדבר האיך משום שמשועבדת לו תעשה איסור ולא גרע מאסרה על (עצמו) [עצמה] הגם דאין יכולה לאסור עצמה על בעלה מ"מ בהיא עכ"פ אסורה לא פקע הנדר כמבואר בר"ן נדרים [ט"ו ב'] אע"ג שע"י זה יופקע שעבודו לית לן בזה וה"נ כיון דהתורה (האמינו) [האמינה] לגבי (עצמו) [עצמה] ואסור הדבר (עליו) [עלי'] האיך יותר האיסור משום שעבוד וראיתי שהגאון הנ"ל רוצה לומר כיון שהדבר נוגע לאחריני גם לעצמו אינו נאמן לאסור ולא ידעתי למה לעצמו לא יהא נאמן דהרי קיי"ל באחד שאומר חוב לו ולחבירו נאמן לגבי עצמו ולא על חבירו וע"כ צריך אתה לומר כיון דעי"ז יופסד חבירו שוב אינו נאמן לגבי עצמו וזה לא ידעתי באיסור למה נאמר כן אדרבה אית לן למימר דלגבי עצמו אסור והאיך נאכילהו דבר האסור עליו בשביל הפסד חבירו ודמי ממש לקונם (תשמישי עליך) [תשמישך עלי] ולפ"ד באמת מטעם זה נדו הרשב"א והתו' מסברת הר"ן ז"ל בנדרי' בסופו וכתבו הטעם רק דחכמים יכלו לתקן כן בדבר גדול דמיאנו בסברת הר"ן ז"ל משום דקשה להו וכי משום דמשועבד לה יופקע איסורה וראיתי בבית מאיר סי' קט"ו מקשה כן על הר"נ ז"ל ורוצה לחבר תירוץ הרא"ש אל תירוץ הר"נ ופליג שם על היש"ש ולפעד"נ דשפיר אתו דברי הר"נ ז"ל דהנה אין ע"א נאמן בדבר שבערוה ורק על עצמו אדם נאמן וזה ברור דאדם שאסר על עצמו ואמר שדבר זה אסור בדבר ההוא נגד חזקה או עדים באופן שאינו נאמן רק לעצמו נאמן הוא לעצמו בצנעה אם יודע בנפשו ששקר אמר שמותר עליו הדבר שאמר בשקר שהוא אסור ויעויין בבית אפרים בא"ע בתחלתו דודאי מוסכם מרוב הפוסקי' דא"א שווי' אנפשי' חד"א מטעם נדר רק מטעם דאדם נאמן ע"ע וא"כ בצנעה והוא עצמו יודע ששקר אמר מותר בדבר ההוא ולפ"ז א"ש דכיון דחב לאחריני אינו נאמן כלל כי אנן אמרי' דהוא בעצמו יודע שהדבר מותר ורק שאומר כן וא"כ ליכא עליו שום לתא דאיסור בשלמא אם הוא בדבר שאינו נוגע לאחריני אמרי' שפיר אדם נאמן ע"ע ואסור שוב לחזור בלא אמתלא אבל באם חב עי"ז לאחריני אמרינן שגם בזה הוא משקר ויודע בעצמו שמותר ולכן מותר באמת לו ואין נאמן להפקיע שעבודו של חבירו כי אנו אומרים שהוא יודע האמת שלא כן הוא כאשר אמר וממילא אינו עושה איסור כלל וזה הוא ברור לפע"ד סברת הר"נ ז"ל ויותר י"ל לפי מ"ש הפוסקי' דבאשה שזינתה כיון שהדין נותן שלא להאמינה באמת היא מותרת להבעל כ"ז שלא ידע הבעל בלא שום הפקעת קידושין יעו"ש א"כ ה"נ כיון דאין מאמינים (לו הוא) [לה] מחמת שעבודו אינו אוסר עליו ולא התחיל האיסור כלל גם לפי (דבריו) [דברי'] כיון דמשועבד (לה) [לו] ועפ"ז יש ליישב ת' הרא"ש שתמהו עליו האחרונים שכ' באשה שאמרה שנתקדשה מקודם (שזינתה שאנ"מ) [לאחר דנאמנת] מטעם שוי' אנפשי' חד"א והק' עליו מטמאה אני לך יעוי' בב"י וד"מ [באהע"ז בס"ס מ"ו] ואחרוני' ולפ"ד אתי שפיר דבאמת קשה האיך מאכילין לאדם דבר האסור לפי תירוץ הר"נ ז"ל וצ"ל כיון דהיא משועבדת לו א"י להפקיע שעבודו ומעיקרא א"נ והנה בנידון דהרא"ש שלפי (דבריו) [דברי'] אינה משועבדת לו דנתקדשה מקודם א"כ אינה מפקיע עצמה כלל בשלמא בטמאה אני לך שהיא מודה דמשועבדת לו ורק רצה להפקיע השעבוד ע"י עצמה ולזה אמרי' דכיון דאינה יכולה להפקיע השעבוד אין עלה איסור כלל גם לפי (דבריו) [דברי'] והוי כלא אסרה עצמה מעולם אבל באומרת נתקדשתי מקודם ומעולם לא נשתעבדתי לזה נהי דאינה נאמנת לנו מ"מ לגבי דידה הוא חד"א והוא חילוק נכון לפי השכל. אמנם כ"ז באשה האוסרת עצמה אבל באיש ודאי דיכול לאסור ע"ע וא"ל דמשועבד לה הא יכול לגרשה בשלמא גבי קונם תשמישי עלך דאין הבעל יכול לאסור גם שיכול לגרשה משום שמשועבד לה הוי כפירות חבירו ולא התחיל הנדר כלל אבל בשווי' אנפשי' חד"א ורק דנימא דאינו נאמן מכח שעבוד דידה הא שעבודה יכול לבטל בגט ולכן בודאי לפ"ד הר"ן ז"ל נאמן הבעל גם במקום שהוא חדר"ג והרשב"א ז"ל [בתשו' אלף רל"ז] לשיטתו דס"ל דהטעם משום שיכלו חכמים לתקן כן בדבר גדול ולזה כתב גם הבעל אינו נאמן דחכמים יכלו לעקור ד"ת בדבר גדול וכ"מ בהדי' בתשו' שם משום דחכמים יכלו לתקן זה או משום אפקעינהו לקדושין כמבואר במהרי"ק וא"כ בנ"ד אם היתה נאסרת ע"י דיבורו לא הי' יכול לחזור לשיטת הר"ן ז"ל ובאמת גם לשיטת הרשב"א והגהת מרדכי שמביאו רמ"א ז"ל סי' קט"ו בנ"ד אינו נאמן לחזור דכבר כתבנו דלאחר כל הגב"ע הי' כאן דבר מכוער ביותר ששכבה בין איש אחר ופריצות גדולה היא זה וגם שניסתה את בעלה אם הוא ישן וציותה להבליעל לשכוב אצלה בסמוך בדבר אשר בעלה מיחה בידה וודאי אין לך פריצות גדולה מזו והנה ודאי אין דעת הגאון [רגמ"ה] ז"ל על הפריצות ואין שעבוד עליו ומצוה לגרשה כמבואר בארוכה בס' ת' גאוני בתראי וא"כ שוב ממילא לא יוכל הבעל לחזור אם היתה אסורה עליו לפ"ד הראשונים אך כבר הוכחתי דאין בדבריו הראשונים כדאי לאסור כי האשה לא הודית על זנות והוא בעצמו לא ראה רק כיעור והבליעל א"נ וגם לא אמר הבעל מעולם שהאמינו ולכן לכאורה היתה האשה הזאת מותרת אך באמת אסורה היא וטומאה כתיב בה כעריות דל"מ שמצוה לגרשה כמבואר בסיף גיטין וז"ל הגמ' תני' הי' רמ"א כו' ורוחצת עם ב"א רוחצת ס"ד אלא אימא במקום שב"א רוחצין זו מצוה מה"ת לגרשה שנא' כמ"צ בה ע"ד כו' ובנ"ד הוי עכ"פ כמו רוחצת במקום שב"א רוחצים ומצוה לגרשה ולפע"ד דהוי ממש שוכבת במקום שב"א שוכבים שחוב לגרשה ובפרט שעשתה זאת אחר התראה מבעלה שמיחה במה ששכבה ביניהם והיא הוסיפה פשע לשכוב הנואף סמוך לה ממש והרי היא אשה שחובה לגרשה ויעוי' בת' הגאונים הנ"ל שבתרי פעמים שעברה רק על דת יהודית חוב לגרשה ולפי דבריו שם חוב לגרשה בנ"ד יעו"ש ויראו האמת כן. ויותר נ"ל לומר דאשה זו אסורה מה"ת מדין סוטה דמבואר ברמב"ם ז"ל פ' כ"ד מהל' אישות הל' כ"ה וז"ל אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראה אותה שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה עליו בזה"ז שאין שם מי סוטה וחייב להוציא ויתן כתובה ואם הודית שנסתרה אחר שהתרה בה תצא בלא כתובה ולפיכך משביעה ע"ז ואח"כ יתן כתובה עכ"ל ומבואר בגליון תוס' בנדה [דף ב' ע"ב] דאפילה ולילה הוי מקום סתירה א"כ דהיא והבעל מודים שהבעל מוחה במה ששכבה אצל הנחשד זה הוי כקינוי ומסתמא אמר שלא תשכב בכאן אצל הבליעל הלזה דמלשון הגב"ע משמע שצעק עלה למה שכבה כן הרי שמיחה לה שלא תעשה כן והיא הוסיפה ונסתרה עמו באפילה הרי קינוי וסתירה שאסורה לבעלה וא"ל דהוי כקינא לה דרך איברים או כמו שאמר אל תדבר עם פ' דמאן מפיס דסתמא אמר לה שלא תשכב נגד הבליעל והיינו דחשש שישן הוא ויהי' סתירה וקרוב הדבר בעיני שכן הוא והיא סוטה ממש ולא ידעתי מה זה שחתר מעכ"ת בחוזק להתיר הארורה הזו אשר גם לפי הודאתה היא קלה ופרוצה ואין עלי' שום חדר"ג ולא שום שעבוד כי לא עשתה כדרך בנות ישראל לשכוב בקרוב לאיש בליעל בלילה ואפילה ובעלה מיחה בה ואין לך עוברת ע"ד יהודי' יותר מזה וגם מה שהודית בעצמה שקראה לו פייבלי עם טוט מיר ווייא ולמה לא הגידה לבעלה שישן גם הוא קרוב לה ואין לך מדברת עם כל אדם גדולה מזו ולכן באמת אסורה היא וכל הנוגע בה לא ינקה. ואם ידעתי כי יבואו איזה אנשים להתל בדברי אך אני על משמרתי אעמודה וה' הטוב יעזרני על דבר כבוד שמו: סימן טו להרב כו' מ' יעקב נ"י האבד"ק געבליץ:

תשובה הנה לפי הנראה שיש כאן עידי כיעור דהיינו השני נערים שלנו שם וראו דבר כיעור וקלא דלא פסיק וא"כ בכה"ג נהי דביש לו בנים אין מוציאין מהבעל מ"מ עכ"פ מצוה לגרשה כמבואר ברמב"ם ז"ל פכ"ד מה"א הל' ט"ז וז"ל וכן זאת שעשתה דבר מכוער אעפ"י שלא הוציא אין להן כתובה שהכתובה תקנת חכמים הוא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להם תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה עכ"ל ופרוצה מצוה לגרשה כמבואר בגיטין [בסופו] וברמב"ם פ"י ה"ג וכן בש"ע סי' (קמ"ו) [קט"ו] ס"ד. אולם באמת אפילו בלא שום עדים רק ע"י קול רב שהי' בין כולם והוי פרוצה ביותר דקיי"ל בש"ע דחוששין אפילו לבנים כמבואר בסי' ד' א"כ ודאי מצוה לגרשה ובאמת שהתוספ' כתבו בסוטה דף כ"ז דאין מוציאין בדומה רק בקלא דל"פ עם עידי כיעור יעו"ש מ"מ מצוה ודאי איכא בקלא דל"פ לחוד יעויין בסוטה ותבין וראי' ברורה דיש מצוה בקלא דל"פ מהא דאמרינן בפ' מי שקינא דף ל"א א' וזל"ה מי שקינא לאשתו ונסתרה אפילו שמע מעוף הפורח יוציא ויתן כתובה דר"א רי"א עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה עכל"ה ובתו' שם וז"ל ונראה דה"פ מאחר שקינא לה אפילו קודם סתירה שמע פריצותא שהרי עכשיו קצת רגלים לדבר מכוער הדבר ומוציאה בכתובתה מאחר שלא נסתרה ולא נאסרה עליו ובענין זה מצוה לגרשה דאפי' לב"ה דאמרי אפילו הקדיחה תבשילו היינו רשות מיהא מצוה ליכא אלא בכה"ג עכ"ל. הרי דחייב להוציא דלשון יוציא ויתן כתובה בכ"מ משמט שחייב להוציא וכן משמע בכל הסוגי' התם הרי דכה"ג חייב להוציאה רק שאין כופין אותו הגם שרש"י ותוס' בתירוץ השני והרמב"ם מפרשים דאיירי לאחר הקינוי וסתירה מ"מ לכ"ע עכ"פ מצוה איכא אפילו בלא קינוי וסתירה והטעם שאין כופין אותו מבואר בתשו' לאחי הט"ז ז"ל מובא בט"ז ז"ל אה"ע יעו"ש אך לכאורה אם נימא דחייב להוציא מה"ת גבי קול דנשים מוזרות א"כ למה גבי דומה כתבו התוס' וכן משמע בש"ס שם דאינו מוציא וצ"ל דקול נשים המוזרות חמור טפי עכ"פ קלא בנ"ד דמי לקלא דדברו בה נשים מוזרות דחייב להוציא מה"ת והנה לפ"ז כיון דחייב להוציא מה"ת בודאי דאין עליו איסור חדר"ג כלל וכמבואר בת' הרשב"א ז"ל מביאו ב"י וד"מ ז"ל [בסי' א' וקט"ו] דאפילו משום חסידות בעלמא אינו חל החדר"ג ובזה כ"ע מודים דע"כ ל"פ בש"ע סי' (קנ"ד וקע"ב) [קט"ו וקע"ח] אלא באם הבעל אומר שראה או שאומר שמאמין להעד בזה יש סוברים שאינו נאמן כמו גבי אשה שאמרה טמאה אני לך דמכח הח' שוה האיש לאשה וא"נ לומר טמאה אתה או שמאמין לעד אך היכא שמדינא חיוב עליו להוציאה או אפילו ממדת חסידות אין לומר כיון שאינו רק מדת חסידות הה' מעכבו מלעשות מילי דחסידות זה אינו ורק כיון דאין החומרא דחסידות מצד עצמו ורק שמעשי' גרמו לה בודאי ע"ז לא עשה ר"ג ז"ל חרם על פריצות וא"כ בנ"ד לכ"ע מצוה עכ"מ לגרש ולא חל עליו חדר"ג כלל ואך באמת לפי מה שאומר הבעל שהאשה הודית לפניו ובודאי דנאמנת כיון שיש רגלים לדבר כמבואר בש"ע וכ"כ בעלי הש"ע להלכה [בסי' קט"ו ס"ו] וא"כ לפ"ד אסורה לו ונהי דהאשה מכחישה מ"מ שווי' אנפשי' חד"א ושוב אינו חל הח' כמבואר [שם ס"ז] גבי אם העד נאמן לו והנה ברמ"א ז"ל שם סי' קע"ח מבואר וז"ל בס"ט וי"א דבזמה"ז שיש חר"ג שלא לגרש אשה בע"כ א"נ לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד דחיישי' שמא עיניו נתן באחרת ואומר שמאמינה אעפ"י שאינו מאמין ומנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חר"ג כו' עכ"ל. ונראה מזה שגם באומר שמאמין לעד יש חולקים ואומרים דאין רשאי לגרש וכופין להיות עמה וכ"כ הב"ש ז"ל ובאמת כ"ז נובע מהג"מ פכ"ד מה"א וז"ל הורה ר"י האומר אשתו שזנתה דאינה אסורה עליו לפי (י"א) [משנה אחרונה] דא"נ שמא עיני' נתנה באחר ה"נ שמא עיניו נתן באחרת אחר תקנת ר"ג שאינו יכול לגרשה ע"כ ועוד נראה דיש לנדות האוסר אשתו דמגרשה בע"כ דס"ס מבטל תקנת הגאונים עכ"ל משמע מזה דוקא (ברואה) [באומר שראה] אשתו שזנתה אינו נאמן כמו אשה שאמרה ט"א דשמא עיניו נתן באחרת אבל בע"א והוא אומר שמאמין לעד אסורה עליו ואין יוכל הח' לסלק האיסור וכן נראה שהבין הגאון מהר"ט בת' נ"ב מה"ת [סי' י"א] והטעם נלע"ד פשוט דהנה לכאורה קשה בע"א שמעיד למה יהי' כלל שום חשש מחמת הח' נהי דע"א א"נ לאסרה שיהא הבעל חייב לגרשה דילפי' דבר דבר מממון עכ"פ לענין איסורא דאין על הבעל [רק] איסור חרם לגרשה ע"ז בודאי נאמן כאשר כתב והוכיח הנ"ב ז"ל [מה"ת סי' ח'] דע"א נאמן נגד החדר"ג ז"ל וא"כ מהראוי דאם מאמין להעד שאומר שזינתה דהעד עכ"פ יפטרנה מח' ולכן נלע"ד דזה ודאי דע"א נאמן ואין כאן שום חשש ח' ורק אם לא הי' מאמין להעד הי' עליו איסור ח' לגרשה וע"י שמאמין לו גורם שיבוטל הח' ע"ז גופי' חייב נידוי וזה טעם המבואר ברמ"א ז"ל שגרם לבטל חדר"ג שעליו מוטל שלא להאמין לגרום גט בע"כ אבל ודאי אם מאמין שוב אין הח' מעכבו דהעד פוטרו לומר שאין עליו ח' כלל וא"כ לפע"ד במאמין לעד גם לדברי הג"מ חייב לגרש רק שמנדין אותו על שגרם לבטל הח' וכמבואר שם אך מה נעשה שהרמ"א ז"ל בש"ע ובתשובה אמר בפירוש שגם במאמין להעד י"א שאינו חייב לגרש אך להלכה קשה לסמוך על הי"א הללו כי בנ"ב מה"ת הקשה עליו וז"ל בחלק אה"ע סי' י"א ועוד שאיך נימא מחמת תקנת ר"ג שלא נאמין לו ונימא שמשקר והלא אם משקר הרי אשתו יודעת שמשקר ולא תרצה לקבל השקר ויצטרך לגרשה בע"כ א"כ יעבור על חרגמ"ה ולמה לו להוציא שקר מפיו יגרשנה כך בע"כ ויעבור על חרגמ"ה אם הוא חשוד בכך ואין לומר שמתיירא שהב"ד לא יזדקקו לו לסדר הגט הלא כותבין גט לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו וא"כ יכול להכין הגט ואח"כ יזרקנו לה בפני עדים ומה לו אם עובר חר"ג כך או כך עכ"ל. והגם דבאמת אין זו קושי' דמבואר בב"ב דף מ"ד וז"ל הגמ' דא"ר [ב"ש] משמי' דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עלי' מפני שמעמידה בפני ב"ח ודוקא בית או שדה אבל פרה וטלית כו' [עד דלא ניחא דליהוי לוה רשע ולא ישלם] עכל"ה וקשה האיך יעיד שקר וחבירו ידע בשקרו אך נוח לאדם לעשות איסור א"י לכל העולם רק לאיש פרטי מלעבור בפרהסי' מש"ה גם כאן ניחא לבעל לומר שזינתה וליתן גט בע"כ להצדיק עצמו בפני הבריות שאין עליו חר' דר"ג ז"ל ולא (ידע) [יוודע] מאיסורו רק אשתו שתדע שמשקר אבל אם יתן גט בע"כ בלא אמתלא יהא ניכר רעתו בפני כל וזה לא ניחא לי' ולכך שייך שמא עיניו נתן (בה) [באחרת]. גם הקשה הנ"ב [סי' י"ב] האיך אפשר שכופין לשמש עמה הא בלא"ה אין כופין אפילו לאחר החדר"ג לשמש שלא ברצונו כמבואר בסי' [ע"ז] באה"ע וגם זה לק"מ נהי דאין כופין אותו אפילו בכשרה שלא למנוע עונתה מ"מ איסור (אין) [יש] עליו מטעם חדר"ג שראה פרצות הדור. אמנם נהי שאין ראיות הנ"ב מוכרחים כנ"ל עכ"פ מסתברא שלא לסמוך על הני י"א נגד רוב הראשונים ולאסור בע"א אם מהימן לי' וכן באומר הבעל שראה שזינתה אך בנ"ד א"צ לזה כיון דכבר הוכחנו דבכל ענין משום הקול לחוד מצוה לגרשה וליכא חדר"ג בכה"ג אליבא דכ"ע א"כ שוב שווי' אנפשי' חד"א במה שאמר שהודית לפניו ורגלים לדבר שאסורה מן הדין וא"כ כופין אותו לגרשה כיון שאין הח' מעכב (מנהגא) שווי' אנפשי' חד"א שאמר שהודית לפניו ורגלים לדבר דאסורה לו מהדין ואפילו להנך פוסקים שגם בהודית ורגלים לדבר אינה נאמנת מ"מ בכה"ג שהיא התחילה להודות ודרך תשובה שכה"ג רבו האומרים של"צ רגלים לדבר ונאמנת אפילו בלא רגלים לדבר א"כ בכה"ג עכ"פ בצירוף רגלים לדבר כ"ע מודים שאסורה: סימן טז