שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 43

שאלה אשה אחת עברה ממדינתינו לרוסיא ותפסוה הזאנדארין והוליכוה לאהליהם אשר על הספר ושמה יושבים הזאנדארין עם נשותיהם וגם השרים הנקראים אפצירען וישבה שם האשה כל הלילה ובבוקר הוליכוה להטאמאזניע הוא בית ועד הערכאות שעל הספר ושמה תפסוה וישראלים היו עמה והשתדלו עד שבבוקר השני שבה לבית יהודים עדי בא ממקום הגבוה לשלחה לשלום לביתה והיא אשת כהן ובעלה בשאלה בא אם היא מותרת לו:

תשובה הנה מתבאר בש"ס פרק א"מ (ע"ז כ"ב א') וז"ל [המשנה] אין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים מפני שחשודין כו' ולא תתיחד אשה עמהם מפני שחשודין על העריות [ובגמ'] [שם כ"ג א'] ורמינהו לוקחין מהן בהמה לקרבן ואין חוששין [וכו' עד] רבינא אמר לא קשיא הא לכתחלה הא דיעבד ומנא תימרא דשאני בין לכתחלה לדיעבד דתנן לא תתיחד אשה עמהן מפני שחשודין על העריות ורמינהו האשה שנחבשה בידי נכרים ע"י ממון מותרת לבעלה ע"י נפשות אסורה לבעלה אלא לאו ש"מ שאני לן בין לכתחלה לדיעבד ממאי דלמא לעולם אימא לך אפי' דיעבד נמי לא והכא ה"ט דמתיירא (שלא יפסיד) [משום הפסד] ממונו תדע דקתני סיפא ע"י נפשות אסורה לבעלה ותו לא מידי כל"ה ושם בתוס' ד"ה ותו לא מידי וז"ל פי' דודאי הפסד ממון שאני אבל יחוד בעלמא אימא דאסור אף בדיעבד תימה א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו אשת כהן יושבת תחת בעלה דא"א שלא תתיחד עם שום נכרי שעה א' וכיון דליכא הפסד ממון חיישי' וי"ל דאין זה אלא דיחוי בעלמא כלו' מהכא לא תוכיח ומ"מ דברי רבינא אמת הן ועי"ל דאפי' לפי המסקנא אין לאסור יחוד מועט דדווקא נחבשה שאני לפי שהיא מסורה בידו כעין בהמה דהכא אבל היכא שאינה תחת ידו של נכרי כלל ויכולה לצעוק ויהי' לה מושיע ודאי הנכרי מרתת ואין לאוסרה על אותו יחוד וכן עיקר ובירושלמי דחי דאין דמיון אשה לבהמה שאני אשה שדרכה לצווח ואפי' חרשת דרכה לרמז עכ"ל. והנה זה פשוט דהגם דלרבינא דס"ל דבדיעבד מותר בנחבשה אפי' בלא ע"י ממון והרא"ש ותוס' בחד תירוצא פסקו כוותי' אבל עכ"פ מודים כ"ע דשבוי' אפי' בדיעבד אסורה [כמבואר במשנה כתובות דף כ"ב ע"א] דלא מצינו שום אמורא שיחלוק ע"ז וא"כ ע"כ צריך לחלק ולומר דנחבשה אין דינה כשבוי' והטעם קל לחלק ביניהם דבשבוי' שהיא אצלו בין לחרב ולמוכרה לאישות ולכל מה שירצה באין מוחה בודאי אינו מירתת ולא מתבייש לאונסה כי הרי היא אצלו כשבוית חרב אבל בנחבשה מחמת חוב או שרוצה שיפדוה ממנו בדרך שכתב הרי"ו מ"מ אינו בידו רק שיהא לקנין כספו ולשרתו אך אינה שבוי' תח"י שתהא מסורה בידו להרג ולקלון ורק כדרך שנהגו מקדם השרים לחבוש ב"ח ובזה ס"ל (לר"ה) [לרבינא] דאינה בגדר שבוי' ולא אסרו חז"ל מספק שמא נאנסה כי העכו"ם מירתת מלעשות כזה כי היא אינה תחת ידו לנהוג בה קלון ואונס משא"כ שבוי' שהיא בידו לקלון ומש"ה שבוי' דוקא גזרו חז"ל אך לא נחבשה שבזה לא גזרו חז"ל ובדיעבד לא חשו שמא אנסוה כי אינה עומדת לקלון אך סתמא דגמ' דפליג ארבינא וס"ל דגם נחבשה אסורה בדיעבד משום דכיון דעכ"פ היא כקנין כספו לא מירתת לבעול ודעת המרדכי [א"ה עבאה"ט אה"ע סי' ז' סקל"ח] ידוע דאם יש בי דואר במתא הוי כיד ישראל תקיפא ולא חיישינן לאונס אך לא קיי"ל כוותי' וס"ל דכיון דהיא שלו לא מירתת רק כשיד ישראל תקיפא כמבואר ולכן כשיד האומות תקיפא ע"ע אסורה אבל הי' קשה לרבותינו נ"נ ז"ל שא"כ לא מצינו בת א"א ע"ה יושבת תחת בעלה כהן עתה בגולה ולזה חילקו התו' דהיינו דוקא היכא שמסורה בידם אבל שאינה מסורה בידם מותרת כיון שיכולה לצעוק והנה בודאי אפי' שהיא בין העכו"ם במקום שאין שם שום ישראל שייך שהעכו"ם מירתת פן תצעק ויוודע הדבר לרבים ויהא לו לפוקה כמבואר בתשו' מהרי"ק סי' ק"ס באשה שישבה בבית התורפה שאין ישראל מצויים שם וכן בת"ה וסי' רמ"ב] באשה שהיתה מתיחדת בכפרים שאין יהודים דרים שם כלל יעו"ש בדבריהם דהטעם דהעכו"ם מירתת כיון שאינה מסורה תח"י ויראים לאונסה פן תצעק בקול ויודע הדבר לרבים והיא אינה מסורה תח"י והכוונה לפע"ד בהחילוק הזה דהיכי שנחבשה גוף האשה לב"ח שחבשה בעד חובו או לאיזה עלילה וחבש גופה לפדותה ממנו אינו מתיירא מצעקתה כיון שהיא קנוי' לו לדעתו משא"כ כשהיא אינה מסורה לקנין גופו רק שמתייחדת עמהם ירא פן תצעק ויהי' לבוז וקלון ברבים שבודאי ל"ח לאשה ההולכת ברה"ר בעיר שכולם עכו"ם הגם שאין הנכרים שומרים דפרוצים בעריות מ"מ ברבי' הדבר לבוז ולקלון ול"ח לאונס כמ"כ ל"ח בביתם לאונס כי מתיירא מצעקתה ופן יוודע לרבים ואפי' אם נתייחדת לשם זנות למהרי"ק ואחרונים ז"ל [ע' בב"ש סקל"ד] דל"ח לאונס משום דעכ"פ העכו"ם מתיירא לאנסה פן תצעוק כנ"ל טעם החילוק של התוס' והרא"ש ז"ל בסברא זו וכן יש לדקדק מדברי הגמ' גופא (כתובות כ"ז א') וז"ל הש"ס ע"י נפשות אסורה אמר רב כגון נשי גנבי ולוי אמר כגון אשתו של בן דונאי אמר חזקי' והוא שנגמר דינן להריגה ור' יוחנן אמר אעפ"י שלא נגמר דינן להריגה עכ"ל וקשה למאד לשיטת הסוברים דע"י נפשות מותרת לישראל [כמבואר בש"ע סי' ז' סי"א] וכוונת המשנה רק לכהן וא"כ מאי אמר רב נשי גנבי ולוי א' בן דונאי וחזקי' ור"י פליגי אם בעינן גמ"ד ולמ"ל הא כל שאינו מחמת ממון אסורה לבעלה כהן וכבר התעורר ע"ז בבית מאיר ז"ל אך לפי דרכינו א"ש מאד דהנה בלא"ה יש לדקדק הרבה דבמשנה מבואר ע"י נפשות אסורה לבעלה וסתם משמעות היא שנחבשה להורגה ומדוע א"ר כגון נשי גנבי ואי תימא דרב בעי לחדש לן דזה נמי הוי כנחבשה ע"י נפשות בשביל עצמה שהמה הפקר וכמו שפירש"י ז"ל א"כ הל"ל א"ר נשי גנבי נמי אסורי' ואך לפי לשון הגמרא על סתמא דמתני' ע"י נפשות אסורה לבעלה רב א' כגון נשי גנבי משמע דלא בא רק לפרש המתני' לא להוסיף חידוש אמתני' כלל וזה קשה מאד מי דחקו לרב לפרש כן דלמא מתניתין כפשטא נחבשה בשביל עצמה להריגה ואם דס"ל לרב דגם נשי גנבי מסורים להרג והפקר כפירש"י ז"ל ה"ל לומר בלשון חידוש והוספה על המשנה וגם על הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו דברי רב ושארי האוקימתות תמהו האחרונים למה השמיטוהו ולכן נ"ל דבאמת זה גופא הי' קשה לרב דלמה לתנא לומר מחמת נפשות אסורה לבעל כהן הא אפילו שלא מחמת נפשות ורק אינו מתיירא מהפסד ממון אסורה לבעלה כהן לזה פי' רב דמתניתין איירי דלא נחבשה מחמת עצמה ואין עלה שום עונש כלל ורק שנחבשה כמו בזמנינו שמחפשין איזה אנשים שעל ידם יוודע הדבר וכיוצא אך לא בגדר קנין הגוף ולכן אם הי' שלא מחמת נפשות היתה מותרת לבעלה כהן וכסברת התוס' הנ"ל דלא חיישינן לאונס כיון שאינה מסורה בידם והיא רק כנתיחדת עמהם ומרתתי לאונסה פן תצעק ויהי' להם לבוז וקלון כי אין להם עלי' שום דבר ורק שיושבת עדי יחקורו הדבר או לאיזה סיבה ובודאי מותרת ורק בנשי גנבי ס"ל לרב דהמלכות מפקירם והמה כשבויות ממש ולוי פליג עליו דאין מפקירין אותם והוי רק כנתיחדו עמהם דמותרות מטעם שמתייראין פן תצעק ורק בבן דונאי מפקרי נשיהם וכן פלוגתת חזקי' ור"י ע"ד זה אך כ"ז לפרש המתני' אבל לדינא כבר ביאר הרמב"ם ז"ל כ"א במקומו ולכן לא הוצרך להביאו בחיבורו על הפסקים פירושא דהלכתא כידוע דרכו דאינו מבאר רק מה דנ"מ לדינא כנ"ל בסברת התוס' ז"ל והר"א ז"ל כתב ומחלק בין זמן מועט לזמן רב ולפי הנראה ממהרי"ק ות"ה [הנ"ל] שהם ג' דיעות חלוקות אך המהרי"ק ז"ל כתב דר"א מוסיף ע"ד התוס' דאפי' במסורה בידם יש חילוק בין זמן רב למעט הגם דשבוי' בודאי אסורה בזמן מועט דבעי' וכשיצאתי ללקט עצים דעתי על אמי [בכתובות כ"ז ב'] אך בנחבשה קיל טפי עפ"י החילוק הנ"ל דריש דברינו ובב"ש ז"ל [סי' ז' ס"ק ל"ג] כתב בפי' דלהרא"ש ז"ל אינה אסורה רק בתרתי לריעותא מסורה בידם וזמן רב. ועכשיו שבררתי דעת הפוסקים בזה נבוא לנ"ד הנה בודאי אין האשה מסורה ביד הזאנדארין ושריהם לשום דבר ואין עליהם רק להוליך להערכן שעל הטאמאזנע ואם הוא ביום מוליכה תיכף ובלילה ממתין עד הבוקר כי כן הוא נימוסיהם כידוע לכל וא"כ הוי רק נתיחדה ואינה מסורה בידם דמרתתי לאונסה פן תצעק דהיא אינה תח"י כלל ורשות ביד הערכן שעל הטאמאזנע לשלחה חפשי תיכף וכאשר באמת כן הי' ששלחוה למחרתו לבית היהודים ופעמים שמשלחין תיכף לבית היהודים ואין להזאנדארין שום עסק וידיעה בזה אם יגיע לה שום עונש אפי' ע"ז וא"כ האיך יעלה על הדעת שזאת נקרא מסורה בידם ובודאי מותרת היא לכהן דאלת"ה א"כ לא הנחת בת לא"א תחת זרע אהרן דידוע דנשי כהנים שכיחי ורגילי שהמה נצרכים לעמוד על פראטיקאהל בבית הערכן ואין מניחין שום ישראל שם כפי נימוסם שלא ישמע דברי' בחוץ ואין מניחין לילך חוצה עד גמר הפראטיקאל ואין איש ישראל שם וזה שכיח למאד וא"כ לשיטת התוס' שאין מחלקין בין זמן מועט למרובה א"כ הוי מסורה בידם ואסורה לבעלה כהן א"ו כל כה"ג שאין עליו ענין עונש גוף לע"ע רק שאין מניחין אותה מתחת ידם לענין איזה עסק שצריכים להתייחד בל יוודע לאיש דבריהם בוודאי הוי רק כנתיחדה ונ"ד דמי ממש לזה שהזאנדרין תפסוה רק להעמידה לפני הערכן ולעמוד על המחקר ולא יוודע להם מה יעשה בה וא"כ בודאי לא מקרי מסורה בידם ומותרת לבעלה. גם כי לילה אחת הוי זמן מועט כמבואר במהרי"ק סי' ק"ס [הנ"ל] וז"ל נלע"ד שאין כאן בית מיחוש ול"מ לדברי ר"י והבאים אחריו דתלו טעמא דהיתרא במשום שאינה מסורה בידם ויכולה לצעוק דכ"ש הכא דיכולה לצעוק דהא לא אפלוגי בין שהתה ללא שהתה רק במסירה בידם ואינה מסורה רק אפי' לדברי ר' אלחנן ור"י דאורליניש דמיפלגי בין שהתה עמהם ובין לא נתיחדה כ"א זמן מועט ואפי' את"ל דהאי מקרי זמן מרובה אפ"ה ליכא למיחש כו' עכ"ל אלמא דקרוב בעיניו אפי' יום וחצי ולילה הוי זמן מועט וא"כ בחדא לטיבותא שרי'. לכהן כדברי הב"ש ז"ל [הנ"ל] ועוד כיון שהי' עמהם השרים של הזאנדארין המה הממונים שלא יעשה עוול לא חיישינן שהמה. יאנסו אשה וכמבואר כ"ז במהרי"ק ז"ל סי' ק"ס הנ"ל ולכן פשוט יותר מביעותא בכותחא דאתתא דא תשב תחת בעלה ונקתה ונזרעה וגו':

כתבתי הנ"ל לע"ד ומה שלא השבתי עד היום על כי מכתבו הגיעני בימי נוראים עת תת דין וחשבון גם פרקי דכלה היו ממשמשים ובאים וטרדות חג הקדוש. ועתה באתי במעט העיון לבאר דעתי העני' בזה ולפ"ד א"צ אריכות לזה כי כל מתחיל יודע שותא דתלמוד יודה על האמת שאין זו שאלה כלל ואשה זו מיתרת לכהן ומה שלא השבתי על דברי האוסר כי מדברי יוכר האמת ויודחו דבריו לכל ישר רואה. והנה רציתי לפלפל בדברי מעכ"ת אולם לאשר מוטרד אני בכמה טרדות הנחוצים לזאת לא כתבתי רק מקור הדין והשם הטוב ירחם על עמו להשיב שופטינו ויועצינו כבתחלה ולא יעזבנו ריקם כאשר בעוה"ר נשארנו וירחם עלינו מהרה כנפש וכו': סימן יג

שאלה באשה שנשאת לשני אנשים ומתו רח"ל אך הבעל השני הי' בו חולאת מקטנותו ענין שגעון וחולי כבד שהיה מסוכן בו בילדותו ונתרפא ע"י קמיע מומחה ולאחר הנשואין נאבדה ממנו הקמיע נטרף בדעתו ונחלה בחולי שהי' לו מקטנותו ומת מתוך חולי זה האם האשה יש לה דין קטלנית או לא:

תשובה דבר פשוט שאין לאשה זו דין קטלנית דהנה מבואר בש"ס שני טעמים על קטלנית וז"ל הגמ' יבמות (דף ס"ד ע"ב) נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא דברי רבי רשב"ג אומר לרביעי לא תנשא בשלמא גבי מילה איכא משפחה דרפי דמא ואיכא משפחה דקמיט דמא אלא נישואין מ"ט א"ל ר' מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוני' משמי' דר"ה מעיין גורם ורב אשי אמר מזל גורם מאי בינייהו א"ב דאירסה ומית א"נ דנפל מדיקלא ומית עכ"ל הגמ' והנה למ"ד מעיין גורם בודאי הכא חזינן דמת מתוך חולי אחר שהי' בו כבר ואפי' למ"ד מז"ג מ"מ היינו דוקא במת ממילא תלינן דמזל דידה גרם שימותי בעלי' אבל זה שמת מתוך החולי שהי' בו כבר בודאי לא מחזקינן לתלות במזל האשה. והנה לכאורה י"ל לפמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' [כלל נ"ג דין ח'] דמזל גרם היינו לא שמזל האשה גורם שימותו בעלי' כי אין המזל גורם בחיי אדם אחר אך שרוע מזלה גרם שלא תהי' פרנסתה מצוי' ומחמת זה מתו בעלי' ולפ"ז י"ל ג"כ בנ"ד שרוע מזלה גרם שנאבד ממנו הקמיע ועל ידי זה מת והוחזקה לבעלת רוע מזל אך באמת י"ל דגם לסברת הרא"ש ז"ל הלזו מותרת מלבד סברת הנ"ב ז"ל [בסי' ט' חא"ה] שכ' דאם יש לה פרנסה בריוח לא שייך לומר מזלה גרם יעו"ש כי סברתו במחכ"ת דחוקה דל"ד רוע מזלה לענין פרנסה לחוד רק לענין כמה דברים שגם אלמנה עשירה אינה מתענגת כשאר הנשים וכמאמר חז"ל טב למיתב טן דו א"כ י"ל שרוע מזלה גרם שיהי' לה צער למיתב גלמודה אך י"ל מטעם אחר שאין לה דין קטלנית גם לסברת הרא"ש ז"ל הנ"ל דהנה מבואר במס' נדה דף ס"ג ע"ב וז"ל אמר ר"ה ב"ח אמר שמואל הרי אמרו לימים שנים לווסתות אחת למה שלא מנו תכמים שלשה למה שלמ"ח לאתויי מאי אר"י כו' וכ' התו' שם בד"ה ימים שנים וז"ל היינו כרבי דאמר בתרי זימני הוי חזקה ושלא מנו חכמים ג' הואיל ואינו ווסת גמור מודה רבי דבעי ג' זימני והכי קים לי' עכ"ל התוס' והנה לפי שברת הרא"ש ז"ל דרוע מזלה אינו גורם בחיי הבעל רק שגורם לה שתחי' בצער וממילא מתים בעלי' וא"כ הוי כמו ווסת שבא ע"י מעשה כיון שאין מזלה גורם בגוף חיות הבעל והוי שפיר כמו ווסת שהמעשה גורם הראי' דלא מתחזקה לכ"ע בפחות מתלתא זימני ה"נ אין רוע מזלה גורם רק שתחי' בצער ועי"ז מתים בעלי' והוי כמו ווסת שע"י מעשה. ולפע"ד יש לכוין זה ברש"י יבמות דמתרץ הגמ' א"ב דאירסה ופירש"י בעל השלישי וקשה למה תפס רש"י ז"ל בעל הג' שלא אליבא דהלכתא דפסקי' דבתרי זימני הוי קטלנית ולדברינו א"ש דלמ"ד מז"ג לכ"ע בעי תלתא זמני וי"ל דבאמת הני אמוראי לא פליגי דמעיין גורם ורק ר"א ס"ל דגם מז"ג וכסברת הרא"ש ז"ל דריע מזלה גורם שתחי' חיי צער ולכך אפי' בנפל מן הדקל או אירסה הוי קטלנית אך לזה לכ"ע בעי ג"פ ולזה פי' רש"י בעל השלישי [והא דבתרי זימני הוי קטלנית היינו במת כדרכו דיש חשש מעיין ג"כ ודו"ק] אך באמת מדברי התוס' כתובות (דף מ"ג ע"ב) שם אמתני' המארס את בתו וגירשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלו השיאה וגירשה השיאה ונתארמלה כתובתה שלה ר"י אומר וכו' וכ' שם התו' בד"ה טעמא משום מ"ד מע"ג דייק לה מסיפא וא"ת ותיקשי לי' מרישא דמשמע דמז"ג וי"ל וכו' וריב"ן מוקי כולה מתני' באשה אחת ומפרש הכי טעמא דהשיאה וגירשה אחר שאירסה ונתארמלה הא השיאה ונתארמלה תו לא הו"מ למימר השיאה שנית יעו"ש ומשמע משם דגם למ"ד מז"ג סגי בשני פעמים אך באמת י"ל דריב"ן לא ס"ל כסברת הרא"ש ז"ל דהנה התו' מקשין שם על הריב"ן דא"כ לא הוי מצי מוכח אלא למ"ד מז"ג דלמ"ד מע"ג אכתי ה"מ למתני תו השיאה וא"כ תקשי לי' ממתני' דהכא ולכן י"ל דסברת הריב"ן דלמ"ד מע"ג דקדוקו של הש"ס שם בכתובות הוא מדלא תנא גירש שני פעמים וכמבואר בתשו' הריב"ש סי' רל"ג וז"ל עוד כתבת אח"כ ואכתי קשה מנ"ל למידק בנתארמלה תרי זימני טפי מבנתגרשה כו' אדרבה זיל לאידך גיסא דמצי למתני נתאלמנה תרי זימני ולא תני הכא משום דלא נימא חדא מינייהו נקט וקים לי' דנתגרשה תרי זימני תו לא חזי לאינסובי אע"ג דסברא מוכחת דגירושין קילא ממיתה מיהו מלישנא דמתני' איכא למידק תרווייהו עכ"ל וכ"ז הפוך האמת כו' והנה הריב"ש ז"ל מדחה דלמ"ד מע"ג לא שייך זה בגירושין ולפע"ד די"ל דגם בגירושין הוי חזקה כנ"ל אשה זו שהיא קפדנית וכעסנית שאינה יכולה לדור עם בעלה וטבעה גורם זו כמו מעיין הגורם חולי מיתה כמו כן אשה רעה בטבעה מר ממות ונתגרשה עי"ז והנה לפי"ז למ"ד מע"ג הקו' מדלא תני גירושין שני פעמים בשני אך לפי"ז עכצ"ל דלא ס"ל להריב"ן כסברת הרא"ש דא"כ האיך דייק הגמ' ממיתה למ"ד מז"ג הא לסברת הרא"ש ז"ל מיתה זילא מגירושין דבמיתה המזל גורם רוע הצלחתה וכנ"ל אבל גירושין היא טבעה של האשה גופה ודלמא באמת במיתה בעינן דוקא ג"פ א"ו ס"ל להריב"ן כפירש"י דמז"ג שימותו אנשי' ומש"ה גירושין ומיתה שוין ובשניהם מוחזקת בשתי פעמים (* וא"כ כיון שזכינו להוכיח דהריב"ן ס"ל דמז"ג המיתת בעלי' ממילא בנ"ד דחזינן דלא מזלה גרם המיתה דהא מת מחולי הקדום ולדידי' בודאי אין לתלות אבידת הקמיע במזלה דלדידי' רק המז"ג שימותו אנשי' ואם חזינן שמת מסיבה אחרת לא תלינן בדידי' להחזיקה בקטלנית ולפי' הרא"ש ז"ל הוכחנו שצריך דוקא ג' פעמים ובס' עצ"א ס"ט [סק"ז] כ' דלמ"ד מעין גורם בעי תלתא זימני ודימה להא דווסת דאכלה שום וכו' ובאמת הוא היפוך דברי הש"ס דנדה הנ"ל כמבואר למעיין דבמעיין הוי כמו אחזה צמרמרות דחולה הגוף הוא וסגי בתרי זימני לרבי ולכן לפע"ד כמ"ש ודו"ק: (* [ר"ל דלדעת השואל בהריב"ש נשמע ע"כ תרווי' גירושין ומיתה דאל"כ לא נוכל להוכיח גם במיתה די"ל דאדרבה רק בגרושה אבל במיתה לא די בב' פעמים והא דלא נקט ב"פ נתאלמנה משום דאז ה"א דחדא מנייהו נקיט ובאמת קי"ל לתנא דבנתגרשה אינה יכולה להנשא אע"כ דממילא נשמע שם תרווי' דאין שום טעם לחלק בין גירושין למיתה ע"ש ודו"ק. ורק דהריב"ש הק' עליו דבגרושה ל"ש כלל מע"ג וממילא דגם מז"ג ל"ש בגרושה דבהכי לא פליגי ועז"כ המחבר ליישב דשפיר שייך בגרושה מע"ג משום טבעה ושוב יכול הריב"ן לסבור כסברת השואל וממילא מיושב קו' התו' עליו דלמ"ד מעי"ג באמת הי' יכול למינקט ב"פ נתארמלה משום דמיתה מן האירוסין לא נצטרף לדידי' מ"מ אי הוי תני הכי ה"א דה"ה בנתגרשה תרי זמני כה"ג בכסדרן (ע' באה"ט סי' ט' סק"ב) לא איכפת לן והי' יכול למינקט אפי' ב"פ נתגרשה רק חדא מינייהו נקט ובאמת ז"א דבגרושין הוא מחמת טבעה של האשה שהיא קפדנית שפיר גם גירושין של ארוסה נצטרף ולכן מוכרח לינקוט חדא בנתגרשה וחדא בנתארמלה ושפיר גם לדידי' מוכח דמב' זימני הוי חזקה משום דע"כ אתה אומר דלא הי' יכול למינקט ב"פ נתגרשה ואך א"כ למ"ד מז"ג ה"ק השואל לדוכתא מנ"ל שוב להוכיח דבמיתה ב"פ הוי חזקה דלמא במיתה באמת לא די ב"פ ורק מש"ה לא תצא ב"פ נתארמלה משום דה"א חדא מינייהו נקט וגם בגרושה הדין כן ובאמת קי"ל לתנא דבגרושה אסורה ואי דקים לה לגמ' דשניהם שווים וטעם א' להם וממילא נשמע תרווי' ז"א דהרי ע"כ חילוק גדול יש ביניהם דבגרושה היא טבע של האשה הוי שפיר ווסת דהא גם מ"ד מז"ג מודה למע"ג ג"כ משא"כ מיתה לדעת הרא"ש הוי כווסת ע"י מעשה שפיר צריך ג"פ אע"כ דהריב"ן לא ס"ל כהרא"ש רק דמז"ג היינו עצם המיתה וא"כ גירושין ומיתה שוים וממילא נשמע תרווי' כסברת השואל ודו"ק עכ"ה]: סימן יד