שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 3

הנה לפי נוסחא ישינה שברמב"ם ז"ל [פ"ב ה' ד'] משמע דלא מהני ביטול לחמץ ידוע. וכן כתב בהדי' הכלבו בשם גאון ז"ל. והנה כל האחרונים הקשו על זה חדא מהא [דפסחים דף ו' ע"א] דכי משכח לי' לבטלי' אלמא מהני ביטול לחמץ ידוע וכן נמי אמרינן בתלמיד היושב לפני רבו דמבטלו בלבו וכן בהולך לשחוט את פסחו אמרינן דמבטלו ותו אמרינן בירושלמי [פ' אלו עוברין הל' ח'] מה בין זה לבשר קודש התם לא מהני ביטול אבל בחמץ מהני ביטול והרי להדי' דמהני ביטול לחמץ ידוע. והנה הפ"י כתב לתרץ דמ"מ עשה דתשביתו לא מקיים בביטול מש"ה לא מהני ביטול לענין העשה ובזה עדיין אינו מתורץ הקושי' מהירושלמי דבחמץ מהני ביטול הא מ"מ מה בין זה לבשר קודש דהא בשר קודש נמי ליכא רק עשה ובחמץ נמי אף לאחר הביטול עובר בעשה ותו קשה הא ילפינן גז"ש (גז"ש) שאור דהשבתה משאור דראי' כמו שהאריך בזה הש"א והנ"ב ז"ל גם מה שרצה הפ"י לומר דבהפקיר חמצו עובר אף בב"י והביא כן בשם הת"ח דבר זה לא מסתבר כלל דא"כ אמאי אמרינן שם [פסחים ו' ב'] ב' דברים אינם ברשותו ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו היינו לעבור עליו וא"א דעבר אף בחמץ שא"ש א"כ למאי אוקמי ברשותו הא אפי' אי אינו ברשותו נמי עובר א"ו דבחמץ של הפקר נמי. אינו עובר בב"י וילפינן נמי גז"ש דאף בעשה דתשביתו אינו מוזהר וא"כ הדרא קושי' לדוכתא אמאי לא מהני ביטול לחמץ ידוע. והנה המק"ח כתב דטעמא היא דמחויב הוא שלא להפקירו כדי שיקיים המצוה דתשביתו כמו שמחויב ליקח טלית בת ד' כנפות וקשה א"כ לפ"ז נימא דאסור למכור החמץ כדי שיקיים בו מצות השבתה וזה וודאי ליתא דלא חייבי' התורה להשבית החמץ דווקא רק הוא לנתק הלאו דב"י דמחויב להשבית חמץ שלא ימצא בביתו וכמו בגט דהמצוה היא אם ירצה לגרש אשתו יפטרנה בזה הספר כמו שמבואר בספר המצות כן נמי הכא המצוה הוא אם יש לו חמץ שישביתנו אבל אם מוכרו או מפקירו דאין לו חמץ לא מוטל עליו כלל שום מצוה א"כ הדרא קושי' לדוכתא אמאי לא יהני ביטול בחמץ ידוע לכן נראת לומר דלפמש"כ הר"ן ז"ל בר"פ דהא דמהני ביטול מטעם הפקר אף דבהפקר כה"ג לא מהני מ"מ חמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם מהני ביטול בעלמא וא"כ לפי"ז אימת הוי השבתה בביטול זה בבא זמן איסור אבל קודם שש לא הוי זה השבתה כלל וא"כ א"ש דברי הרמב"ם ז"ל דמחלק בין חמץ ידוע. דהנה הרמב"ם ז"ל כתב מצות עשה להשבית קודם זמן איסורו והרי קודם זמן איסורו עדיין לא נשבת בביטול זה וא"כ החיוב עליו לקיים דווקא מצות ביעור ממש דבזה יקיים המצוה דאך ביום הראשון תשביתו היינו קודם זמן איסורו אבל בביטיל נהי דלאחר שש יהי' מושבת ממילא מ"מ עדיין לא קיים המ"ע שמוטל עליו להשביתו עתה ובביטול עדיין הוא שלו ולא קיים המצוה כלל. אמנם בחמץ שא"י דאינו מחויב כלל להשביתו מה"ת וכמו שכתב הפ"י ז"ל ר"פ ורק משום ב"י מוטל עליו לבדוק דלא יראה משמע שלא לבא לידי ראי' או נמי צריך בדיקה כדי שלא יבא לידי ראי' ממש וכמו שכתבתי בסי' הקודם וא"כ כיון שאין מצוה עתה בתשביתו רק בב"י דמתחיל הלאו של ב"י לאחר זמן איסורו מש"ה מהני ביטול דלאח"ז יהי' ממילא הפקר (הג"ש) וכמו שכתב הר"ן ז"ל ולפ"ד זה ברור וא"כ לפי"ז לק"מ מתלמיד היושב לפני רבו דהתם איירי בעיסה שירא שלא תחמיץ אבל לעולם איירי בתר זמן איסורו וא"כ שפיר מהני ביטול דקודם שתחמיץ אינו מחויב כלל להשבית ולאחר שתחמיץ מהני הביטול דבלא"ה אינו שלו וכן נמי לא קשה מהא דכי משכח לי' ליבטלי' דהתם כבר בדק ועשה כל מה שמוטל עליו ועיקר חששא דרבנן שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עלה ויעבור עב"י היינו לבתר זמן איסורו ואז ממילא אינו שלו (ואין להקשות לפי הס"ד דהקשה וכי משכח לי' ליבטלו היינו קודם זמן איסורו והא אז ל"מ ביטול דז"א דהא המקשן עדיין לא ידע מהא דחמץ אינו ברשותו וס"ד דביטול מהני מאיזה טעם אחר ושפיר הקשה ובלא"ה אין להקשות מדברי המקשן דבאמת אף בביטלו קודם נמי הוי ביטול בחמץ ידוע והבן). וכן נמי לא קשה מהולך לשחוט את פסחו דהתם הא קי"ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה ואינו מוטל עליו רק הלאו לזה מהני ביטול כנ"ל. וכן נמי דברי הירושלמי א"ש דבאמת עכ"פ בחמץ מהני ביטול דלאחר שש שאינו ברשותו מהני הביטול נהי דעתה אינו מקיים המצוה דתשביתו מ"מ יקיימנה בזה הביטול לאחר שש אבל בבשר קודש הביטול לאו כלום ומש"ה שני ושני בשר קודש מחמץ:

היוצא לנו מזה דבאמת אם ביטל חמץ ידוע מהני הביטול [על] לאחר שש דאסור בהנאה ורק קודם שש אינו יוצא בזה דעדיין הוא שלו ובמה [מקיים] תשביתו ודו"ק: סימן י אי מהני ביטול לחמץ של אחרים בקע"א

הנה השאגת ארי' ז"ל כתב דלא מהני ביטול דמה מהני ביטול הא בלא"ה אינה שלו וכי מהני הפקר לדבר שא"ש אך לדברי רש"י ז"ל והר"מ ז"ל דתשביתו היינו ביטול מהני נמי בחמץ של אחרי' יעו"ש ובמק"ח השיג עליו והביא ראי' מערכין דיכול אדם לתרום טובת הנאה אף דאינה ממון לקדש בו את האשה אבל יוכל להפקיר יעו"ש דבריהם באריכו'. והנה בירושלמי פרק א"ע [הל' ג'] מבואר בהדי' כדברי הש"א ז"ל יעו"ש שהקשה ויקדישנה (ויפטירנה) [וישליכנה לאשפה] ומשני וכי אדם מפקיר דשא"ש אלמא דאינו יכול להפקיר כיון שאין לו בה רק ט"ה והא דחל על ט"ה ערך הוא טעם אחר דנהי דאינו שלו מ"מ כיון שיש לו בה הנאה הקדיש אותו הנאה אבל גוף הדבר וודאי אין יכול להפקיר דאיך אדם מפקיר דבר שא"ש אך מה שכתב הש"א דלרש"י מ"ה מהני ביטול דלדידי' אין הטעם משום הפקר. ולפע"ד נראה דזה ליתא דגם טעם רש"י הוא מטעם זה דהיינו מה דהוי השבתה מה"ת הביטול הוא משום כיון שמפקירו והרי הוא כעפר הוי שפיר השבתה וכן משמע בהדי' בהר"ן ז"ל ריש פסחים יעו"ש:

שוב נראה לי דאף זה שכתב הש"א ז"ל לומר דלא מהני ביטול בחמץ שקע"א משום דהאיך מהני הפקר לדבר שא"ש נ"ל דזה ליתא דנהי דבחלה לא מהני הפקר מטעם זה כש"כ בירושלמי הנ"ל מ"מ גבי פקדון של נכרי דקי"ל גבי משכון של נכרי דאם קידש בו דלא הוי מקדש בגזל [עיין באהע"ז סי' כ"ח בח"מ ס"ק כ"א ובב"ש ס"ק ל"א ובסעיף א' בח"מ ס"ק ג' ובט"ז ס"ק כ"ג] משום דבהיתר אתי לידי' לא מיקרי גזל דלא אסור גזל בעכו"ם רק כמו גזל החנית אבל היכי דל"ד לגזל החנית מותר דנכסי נכרי הם הפקר ורק שאין רשאין לגזלו מחמתו א"כ כיון שמסלק הישראל כחו שפיר הוי הפקר ממש. ומה שהביא הש"א ז"ל ראי' דל"מ דא"כ היכי משכחת לה לעבור על לאו דלא תשחוט הא הוי התראת ספק זה ליתא דיש לומר כגון שקנה חמץ עתה לפנינו ומחזיקו בו ואומר שרוצה לזכות בו או (שמוכר) [שמונח] בחצירו ואומר שרוצה שחצירו יזכה לו וכדומה ותו לא אוכל להבין דאמאי לא יהני ביטול כיון דעיקר טעם אחריות הוא דהוא מצוי אצלו וא"כ כיון שמפקירו שוב א"מ אצלו שפיר א"ע. ומה שכתב שם תקנה שיחד לו בית ואף בתוך פסח מהני זאת התקנה מלעבור בו עב"י ויותר מזה כתב דאף בחמץ שלו מהני זה ואני אומר דוודאי לאחר זמן איסורו לא מהני מה שמוציאו מרשותו ועובר עב"י ממש וכמו שכתב הב"י ז"ל [בסי' תמ"ו] והאחרונים וכן מבוא' בהדי' בירושלמי [פ"ב הל' ב'] שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה בפלטיא וחד אמר אין אתה רואה בפלטיא ול"פ מר מיירי לאחר זמן ביעורו ומר איירי שלא בזמן ביעורו והיינו קודם זמן איסורו מהני מה שמניחו בפלטיא דהוי הפקר ולאחר זמן איסורו ל"מ מה שמניחו בפלטיא דהרי בלא"ה אינו ברשותו והכתוב עשאו כאלו ברשותו ומה מהני לזה הפקר. ומה שכתב הגאון הנ"ל לומר דלהמכילתא [המובא ברא"ש דף ה' ע"ב] אינו עובר אם חמצו מונח בבית אחר אף בלי שום קבלת אחריות כיון דלא מונח בביתו ומה שכתוב הרא"ש ז"ל שהשאיל הנפקד ביתו ליתא דשכירות לא קני' עכ"ל וזה תמוה דא"כ לדבריו אם ישראל דר בבית נכרי אינו חייב לבער מה"ת וזה פלא שלא שמענו מעולם וגם דברי המכילתא גופא א"א לפרש כלל כדבריו דא"א דעיקר הוא הטעם משום שאינו בביתו א"כ מה קאמר שם במכילתא וז"ל שם בבתיכם למה נאמר לפי שכתב בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם [מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך] יצא חמצו של ישראל בבית הנכרי אעפ"י שהוא שלו אבל אינו ברשותו ויצא חמצו של נכרי בבית ישראל שהוא ברשותו אבל אינו שלו עכ"ל המכילתא והנה א"א דהפי' בדברי המכילתא הוא מחמת שאין החמץ בבית ישראל אינו עובר מאי מוסיף הפסוק דבתיכם יותר מפסוק דגבולך הא גבולך נמי משמע דוקא גבולך אבל לא גבול אחרים שהוא של אחרים ותו קשה ל"ל ההיקש [גבולך] דומיא [דביתך] סתמא הוי לי' לומר דוקא בתיכם אבל שלא בבתיכם מותר ותו דכתב הרמב"ן ז"ל על הברייתא וז"ל שהי' מפרשים בכל גבולך אפי' בבית עכו"ם לפיכך כתוב בבתיכם להוציא בית נכרי ולמדנו מן ברייתא זו שלא הזהרנו לקיים החמץ רק ברשותינו אבל אם הפקידו בבית נכרי מותר. ועוד קשה דלפי דברי הש"א ז"ל מאי מייתי הר"ן ז"ל ראי' דביחוד בית מהני דהא מהני בחמץ שלו בבית עכו"ם דילמא עיקר תלי' בבית ואי הבית של ישראל עובר ואם הבית של עכו"ם אינו עובר ומה ראי' בית נכרי לבית ישראל שיחד לו להנכרי לכן נראה דכל האחרונים לא ירדו לפע"ד לתוכן דברי הרא"ש ז"ל והמכילתא דלפי דבריהם מלבד מה שהקשיתי קשה גם דברי הרא"ש ז"ל בעצמם דאמאי כתב על הר"י ז"ל ולא הבנתי ראייתו הא שפיר מייתי הר"י ראי' מוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש אפי' בקדשים שחייב באחריות נמי פטור ש"מ דלא תלי' בבית רק במי שגוף הדבר שלו וכמו שהקשו באמת הגאון אא"ז הח"ץ ז"ל בתשובתו והש"א לכן נראה לי דזה פירושו דהמכילתא דאי הוי כתוב גבולך ה"א דחמץ שלו היכי שמונח אפי' בבית נכרי עובר דגם זה מיקרי גבולך דפקדון כל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא ומקרי גבולו רק מקרא יתירא דבתיכם נלמוד דדוקא אם הוא ברשותו וכמו דדרשינן גבי הקדש ואיש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו וכו' כן ה"נ דרשינן כן מה ביתו ברשותו לא לענין שהחמץ יהי' מונח ברשותו וכמו שהבנת הפוסקים הי' דא"כ לא הוי צריך כלל להביא דומיא רק לומר דווקא ביתך וכו' רק עיקר הסברא כיון שהחמץ הופקד וסתם פקדון הוא באחריות עכ"פ מפשיעה א"כ שוב אינו דומיא דבית דבית הוא באחריותו ואף דבאמת קי"ל גבי הקדש שיכול להקדיש מה שישנו בפקדון אצל אחרים דמקרי ברשותו ולפענ"ד דשאני הכא דהנה מבואר בקצות החושן סי' שנ"ד דאם הנפקד מעכב מליתנו להמפקיד מחמת איזה טענה אף שמודה שישנו בפקדון מ"מ אם אינו רוצה לתנו הפקדון מיקרי אינו ברשותו רק היכי שהנפקד רוצה לתנו אז מקרי ברשותו כיון שיכול לטלו ממנו כל אימת שירצה יעו"ש ולענ"ד הטעם הוא דלעולם אם הוא באחריות חבירו שוב אינה דומיא דביתו דביתו הוא באחריותו ורק כיון דאם רוצה יטלנה מיד הנפקד א"כ בזה שהקדישו או שמוכרה לאחר הוי כנוטלה הימנה דוודאי אין הנפקד שומר להקדש או לחבירו וא"כ כיון שהוי כמו שנוטלה ממנו ואין הנפקד חייב באחריותו א"כ שפיר מקרי שלו אבל הכא בחמץ שאינו נוטלו מהנפקד ומניחו ברשותו וחייב הנפקד באחריות שפיר אינו דומיא דביתו ומש"ה דוקא אם קיבל הנפקד באחריות אז מקרי אינו שלו אבל וודאי אם חמצו של ישראל מונח בבית אחר שלא הפקידו רק הניחה סתמא וודאי דמיקרי רשותו וגבולו כל היכא דאיתא (וכן נמי אם קיבל פלוני אחריות על חמצו שבביתו וודאי עובר דכיון דהוא ברשותו ממש וודאי כשל מיקרי ומה איכפת לן במה שחבירו חייב עצמו באיזה דבר לו מ"מ גוף החמץ הוא ברשותו ואינו פטור רק כשהוא בבית חבירו ובאחריותו אז אינו דומה לביתו) ומש"ה א"ש מה שכתב הרא"ש ז"ל על הר"י ז"ל שלא הבין ראייתו מוגונב [מבית האיש] דנהי דמהתם מוכח דלא מקרי בית הנפקד כיון דפטור אבל מ"מ לא מוכח דמקרי רשותו של המפקיד דומיא דבית ולזה כתב הרא"ש ז"ל ודייק בלישני' אעפ"י שקיבל עליו הנפקד אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן בי' ביתו משמע דזה פשוט גם להגאונים שהשאיל לו ביתו רק הגאונים ז"ל סברו דמ"מ אינו דומיא דביתו דכיון שהוא באחריות נפקד ובביתו לא מיקרי רשותו של המפקיד אבל הוא ז"ל כתב דלא כן הוא רק אעפ"י שהוא באחריות הנפקד מ"מ כיון שעיקר הוא ממונו של המפקיד וגם ביתו השאיל לו שפיר מקרי רשותו וזה ברור. והשתא שפיר מה שדייק במכילתא יצא חמצו של ישראל שהפקיד דמשמע דווקא הפקיד היינו באחריות עכ"פ מפשיעה אבל אם הניח בבית אחר חמצו שפיר עובר וא"ש נמי ראיות הר"ן ז"ל דכמו דבחמץ שלו אם אינו ברשותו דהיינו שהוא בבית הנפקד ובאחריותו אינו עובר כמו כן נמי איפכא אם החמץ עיקר של נכרי והוא רק באחריות הישראל אם יחד לו בית להנכרי נמי אינו עובר דנהי דגלי קרא דבחמץ אפי' גורם לממון כמ"ד מ"מ אם הוא בבית הנכרי אינו עובר דוודאי ל"ד לביתו כיון שאינו ברשותו ואין הגוף החמץ שלו וודאי ל"ד לביתו ודו"ק כי זה ברור לפענ"ד ואולי מקום הניחו לי אבותי הקדושים ז"ל כי לפענ"ד כוונתי האמת בזה. ובזה יש לומר נמי דרש"י ז"ל לא פליג על המכילתא והא דכתב רש"י ז"ל דלא מהני יחד לו בית יש לומר דלפי מה דמבואר שיטת רש"י ז"ל גבי גזל עכו"ם דמותר אי לאו משום ח"ה וכן כתבו התוס' ז"ל בב"ק וא"כ י"ל דמש"ה לא מהני יחד לו בית דהא דמהני יחד לו בית הוא משום שבלא"ה השאיל הנפקד ביתו רק בלא יחד מצוי גם להנפקד אבל ביחד תו לא מצוי מש"ה מהני יחד לו בית ול"ק קושי' הב"ח ז"ל וכי מהני בע"כ שלא בפניו יחד לו בית דזה ליתא דעיקר הטעם הוא דבלא"ה השאיל ביתו לשמירת ממונו ומש"ה מהני היחוד אף שלא בפניו וא"כ לרש"י ז"ל דלא מקרי ממונא כלל לא מהני שום יחד לו בית ודו"ק. אך באמת מדברי מהרש"ל ז"ל [ביש"ש פ"י דין כ'] מבואר דגם רש"י ז"ל סבר דבכה"ג אסור לגזול. ועפי"ז תרצנו קושית התוס' פרק כ"ש [דף ל"א ב' ד"ה בדר' יצחק] שהקשו הא ר"י לא אמר רק בשעת הלוואתו ולפמ"ש א"ש דהנה הא בלא"ה במשכון הוי כשלו כמו דקי"ל באה"ע סי' הנ"ל אם קידש בו אשה מה"ט דבהיתרא אתי לידו וכמו שכתבו התוס' ז"ל דמשום זה עובר עליו משום שיכול לקדש בו אשה מקרי מ"ב ורק דהכא אינו רוצה לקנותו דהא רוצה רק לגבות חובו אך עכ"פ לענין משכון שפיר קנהו אף בשעת הלוואה ובשלמא בשל ישראל אינו קונה משכון בשעת הלוואה דהא הוא של ישראל אבל כיון דהוי כמו הפקר ואם רוצה קנהו לגמרי עכ"פ למשכון שפיר קנה אותו. וא"ש לפ"ז נמי מה שהקשו התוס' [בד"ה אלא] על אביי דס"ל למפ"ג אמאי אינו עובר בישראל שהלוה וכן איפכא אמאי עובר בעכו"ם שהלוה לישראל ולפי הנ"ל א"ש דהנה לכאורה קשה איך שייך כלל בעכו"ם למפ"ג הא הפקעת הלוואתו מותר וא"כ אינו חייב לו כלל רק דמשום ק"ה אם איכא צריך להחזיר לו אבל למפרע לא שייך כלל הגביי' דדילמא יהי' באופן שלא יצטרך להחזיר אף משום קידוש השם אך דלק"מ דהנה רש"י ז"ל פירש [בדף ל"א ע"א] שהלוה לו ואמר בא לביתי וגבה מחמץ זה והיינו אפותיקו ומבואר ברש"י ז"ל [הנ"ל] דאם נתן לו המעות דרך מקח אסור לעשוק המקח ממנו דזה הוי גזל ממש וא"כ א"ש כיון דהלוהו על החמץ והוי כמו שמכרו לו את החמץ שפיר הוי גזל אם אינו מחזירו ולכן שפיר אם גוביהו למפ"ג. אולם כ"ז למאי דמוקמינן בלא הרהינו וקשה לישנא דהלווהו על חמצו וצריך לפרש שעשאו אפותיקו אבל למאי דמסקינן דהרהינו א"כ אין צריך לומר כלל שעשאו אפותיקו וא"כ אין שייך למ"ג דהא הפקעת הלוואה מותר ולק"מ נמי מישראל שהלוה לנכרי דאמאי אינו עובר דזה ליתא דכבר הקשו המפורשים ז"ל הא מעות אינה קונה בנכרי ורק דקושייתם לק"מ דהא כתבו התוס' ז"ל [בע"ז דף ע"א ע"א ד"ה פרדשנ'] בדבר דלית בי' קנין אחר קונה בכל ענין וא"כ לפי הס"ד דאוקמינו בלא הרהינו רק שעשאה אפותיקו וא"כ מאי קנין שייך בי' דהא משיכה אינו קונה על משכון כמו שמבואר בר"ן ז"ל בקידושין ורק במעות קונה אותו וכיון דליכא קנין אחר שפיר קונה במעות אבל לפי מאי דמסקינן דאיירי בהרהינו וא"כ אם רצה הי' קונהו לגמרי דבהיתרא אתי לידי' רק דאינו רוצה בשעת הלואה רק לזכרון דברים א"כ אף למפרע לא קנהו דהא מעות אינן קונות במקום שיש קנין אחר ודו"ק כי קצרתי מאוד: סימן יא בדין אם חייב הישראל באחריות מחמת שהנכרי אלם אם חייב לבער:

הנה דעת הרמב"ם ז"ל דאחריות אלם הוי אחריות והראב"ד ז"ל השיג עליו יעו"ש [בפ' ד' מה' חו"מ הל' ד'] והנלענ"ד דדברי הרמב"ם ז"ל מוכרחים דהנה לכאורה קשה איך משכחת כלל קבלת אחריות בחמץ היינו שאם יאבד חייב לשלם הא אמרינן בכתובות [ל"ד ע"ב] היתה לו פרה שאולה וטבחה בשבת פטור משום דהאי שעתא הוא דמחייב וקים לי' בדרבה מיני'. והנה לפי מאי דקי"ל דחמץ הוי לאו הניתק לעשה ואימת דיכול לקיים העשה לא מלקינן לי' ורק אם לא קיים העשה לוקה למ"ד קיימו ולא קיימו דקי"ל כוותי' וא"כ אם יגנב אז מחויב במלקות דבל יראה מוזהר בכל שעה ורק כ"ז שהי' יכול לקיים העשה הי' פטור ובשעת הגניבה נתחייב במלקות וא"כ קים לי' בדרבה מיני' ופטור מאחריות א"ו ש"מ דאף דפטור מן הדין מ"מ הנכרי אלם ויכפהו לשלם ומש"ה חייב. אך לכאורה קשה לאביי [במס' פסחים דף ה' ע"ב] דמתרץ איפוך ואף בנכרי שכיבשתו איירי הך ברייתא דאסור בקיבל עליו אחריות א"כ קשה מ"ט הא מדין פטור. והנה י"ל לזה כיון דלצאת י"ש מחויב מיקרי כמו אחריות אלם עליו דוודאי כ"א רוצה לצאת י"ש אך בלא"ה לק"מ די"ל דאביי ס"ל כמ"ד ביטלו ולא ביטלו וא"כ ליכא כלל בחמץ מלקות אבל לדידן דקי"ל קיימו ולא קיימו לא משכחת קיבל עליו אחריות רק מטעם שהנכרי יכפהו לשלם אך המעיין ברמב"ם ז"ל יראה דס"ל להדי' דאף בכל עכו"ם ואינו אלם נמי חייב לבער אם קיבל עליו אחריות. אך הרמב"ם ז"ל לשיטתו דס"ל דלא כר"פ דכתובות הנ"ל כמבואר בח"מ שמ"א בש"ך וא"כ מחייב אקודם פסח. אך דזה קשה לכאורה לר"פ לשיטתו דס"ל דחייב אשעת אבידה ואפ"ה משמע דחייב בהפקיד אצלו נכרי כמבואר בפסחים [דף ו'] וצ"ל דאיירי בנכרי אלם דאחריות אלם עליו וש"מ כרמב"ם ז"ל. ועפי"ז א"ש נמי דברי רש"י ז"ל [דף ו' ע"א] שפירש גבי הפקידו אצלו יחד לו בית היינו שאמר לו הנה הבית לפניך ולא קיבלו והקשו התוס' ז"ל שם דא"כ מאי פריך למימרא דשכירות קני' הא בלא"ה לא קיבלו כלל לביתו בחחריותו ולפמ"ש א"ש דהנה לפי מה שהוכחנו דאיירי באלם א"כ אף לא קבלו עליו אחריות נמי אם הוא אלם חייב דבאלם אינו תלוי כלל באחריותו אך דזה נראה ברור דבאלם אינו חייב הישראל לבער רק אם קיבלו אצלו עכ"פ ורק שלא קיבל עליו אחריות אך הנכרי הוא אלם הוי כמו שקיבל עליו אחריות אבל אם אלם זורק חמץ לרשות הישראל בע"כ ויחייבו לשלם בוודאי דלא חייב הישראל לבער כיון דלא קיבלו ולא ניחא לי' כלל בזה וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב נכרי אלם שהפקיד משמע אבל אם לא הפקידו וודאי פטור וא"כ מש"ה א"ש שפירש רש"י ז"ל לא קיבלו אצלו רק אמר לו הנה הבית לפניך וא"כ לא הוי כהפקידו אצלו כלל מש"ה פטור אף אם אחריות אלם עליו ולזה שפיר פריך [הגמ'] כיון דאמר הרי הבית לפניך ושכירות לא קני' א"כ שוב הוי כקיבלו א"ו משמע מדמהני יחד לו בית דשכירות קני' והוי כהשכיר לו ביתו ואמר לו הרי הוא בביתך ולא קיבלו כלל ומתרץ שאני הכא דעכ"פ מצוי הוא אצל הנכרי וזה לא מיקרי קבלה דהוי כמו שעומד בבית הנכרי ולזה כוון רש"י ז"ל שאותו זווית מסורה לנכרי ודו"ק. ועפי"ז מיושב נמי קושי' התוס' ז"ל בסוגי' דראב"י שפירש רש"י ז"ל [בדף כ"ט ע"א] אם אכל חמצו של נכרי והקשו התוס' דהא עכ"פ מחויב באחריותו ולפמ"ש [א"ש] דהכא לכ"ע אם גזל חמץ בפסח כיון דעל אחריות עובר בב"י א"כ שוב פטור וכמו דקי"ל כן גבי הבא במחתרת ושיבר את הכלים דפטור ולק"מ נמי קושי' הפ"י ז"ל דעכ"פ יקנהו בלעיסה דזה אינו דכבר מבואר קושי' הגמ' האיך שינוי קונה הא כל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אי עבד ל"מ ומשני דכתיב והשיב והוא גזה"כ וא"כ הכא דאיכא איסור אחר בקנינו היינו ב"י שפיר לא מהני ואי דכתב הרמב"ם ז"ל [פ"א מה' חו"מ] דקנה חמץ בפסח לוקה הרי דמהני קנין שאני התם דהא כבר מבואר דהיכי דבלא"ה עביד איסור לא אמרינן ל"מ דמאי הוי הא ס"ס עשה איסור וא"כ אף אי נימא דלא הוי קנין מ"מ עושה איסור מחמת שהוא באחריותו וכמו שמבואר בתשו' הריב"ש ז"ל ומביאו המג"א ז"ל (וה"מ) [והמ"ל] בהלכות חו"מ אבל [גבי גזלן] לפי מה שכתבנו דמחמת אחריות פטור ורק אם הנכרי אלם כו' אבל מדינא פטור מאחריות וא"כ שוב לא קני' ודו"ק דהא גבי גזלן וודאי דאין אחריות אלם עליו וכן כתב המג"ש [דף כ"ט] (וא"כ) לסברתו שחידש המג"ש ז"ל שם [וא"כ] הואיל וישראל האלם אף שחייב מדינא באחריות פטור דכיון דמדינא פטור מאחריות מחמת קים לי' בדרבה מיני' וא"כ שוב ממילא אין אחריות עליו ובלא"ה א"ש דברי הרמב"ם ז"ל דהא באמת הוי לאו הניתק לעשה ויעוין בח"ץ ז"ל וא"כ לא עשה איסור בלקיחתו כמבואר בתוס' פסחים בסוגי' דאוכל חמץ של הקדש אך הכא דאוכל וקני' באכילתו דלא ניתק לעשה שפיר עושה איסור ודו"ק: סימן יב בדין ס"ס בבדיקה