שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 39

אודות המוכ"ז שאשתו הלכה ממנו לערך ארבעה שנים מחמת רעבון ושוב לא נשמע ממנה אם מותר לו לישא אחרת כי מפני תלוי בו ואין לו מי שישמשם וגם הוא רך בשנים ולא תוהו בראה כו':

הנה באמת לא מצינו בשום פוסק להתיר בכזה ובעה"ג בתשו' [סי' נ"ג] מחמיר בפירוש וכתב שם ספק חרם להחמיר והגם שהגאון בנ"ב כ' במה"ת דספק חרם להקל דהוי עכ"פ כמו דבר שאינו מפורש בתורה באמת המעיין בס' בעי חיי להרב כנה"ג ז"ל כ' בשם גדולי ראשונים להחמיר גם בזמה"ז יעי"ש שהאריך הרבה בזה מגדולי הראשונים ובאמת גם הנ"ב לא היקל אפי' בהיתר צירוף מאה רבנים אך בזה לא ידעתי למה החמיר כ"כ הלא מבואר בתשו' כ"ח סי' צ"ג וז"ל אבל את זה ראינו מרבותינו נוחי נפש עשו מעשה להתיר לו לישא אשה אחרת עלי' כי כן קבלו הם מרבותיהם איש מפי איש וזה דוקא בהסכמת מאה רבנים ולבי אומר לי שכך קבלו מפי רגמ"ה שהחרים שלא לישא אשה על אשה שכשיגיע איזה ענין בין איש לאשתו שאין ראוי להחזיק בחרם זה יתירו אותו בהסכמת מאה רבנים כדי שלא יהי' הדבר קל בעיני הדורות ליקח אשה על אשה עכ"ל הרי דקבלת רבותיו הוי להתיר עפ"י מאה רבנים בעת שיראו שצורך לדבר ולפע"ד אפשר שזהו טעם התקנה שצריך מג' מדינות משום שרגמ"ה ז"ל אסר וא"כ חש לדבר פן יהי' מהצורך לפי צורך השעה והזמן לזה מסר הדבר לחכמי הדור המה לפי ראות עיניהם בהאיש ובמעשיו ודרכיו אם צורך לו להתירה וזה ידוע שאין דעות ב"א שוות לזה הצריך שיהא מג' מדינות שונות שיסכימו כולם שהוא לצורך גדול ולכן לא בנשתטית לחוד ורק לכל דבר צורך גדול לפי ראות מאה רבנים מג' מדינות בידם להתיר ועפי"ז נ"ל בנ"ד להתיר לו עפ"י מאה רבנים מג' מדינות כנ"ל ואולם באמת יותר נ"ל שיוכל לקדש האשה ע"ת באם אשתו חיה שלא יהי' הקדושין ואין שום חשש משום ביאת זנות מספק כאשר כבר האריכו גדולי הדור שלפנינו בשב יעקב ובמע"צ [סי' א'] ובבית מאיר ז"ל [בתשובותיו שבסוף הספר סי' וי"ו] כולם כאחד עונים דלא שייך בזה ב"ז ויעוין בשאגא"ר [דין מצה ומרור סי' צ"ג] מסוגי' דיומא וכ"נ מדברי הנ"י [רפאד"מ] דכ' דכל גיטין לדידן הוי דרבנן ומשום אפקעינהו וקשה וכי לכתחלה יתקנו לאפקועי הקדושין והביאה תהי' ביאת זנות א"ו כה"ג דאית בי' צד קידושין אין איסור בדבר ורק שמכוער הדבר ולכך קאמר הגמ' דאין אדם רוצה לבעול ב"ז מספק באם יכול לתקן הדבר במחילת התנאי אבל אם א"א רק ע"י ביאת ספק בודאי מותר ואדם מרוצה לזה כאשר הכריחו הגדולים הנ"ל בראיות ברורות וא"כ יוכל לקדש ע"ת באם שרגמ"ה החרים אפי' באופן זה לא יהי' קידושין כלל ואם לא החרים באופן מעשה כזה יהי' קדושיו קדושין והתנאי יהי' כדינו כמבואר בנ"ב [מה"ק אה"ע נ"ו] נוסח התנאי. אולם אני מסופק במתנה תנאי בדבר שא"א להתברר אי מהני ואולי הוי כתנאי שא"א לקיים דהוי כמפליג בדברים אך באמת בהאוסר על עצמו יין ביום שבן דוד בא [בעירובין דף מ"ג] דהוי תנאי ואמאי הא לר"י לא מחית לספיקא אלא ש"מ דזה מקרי ראוי לברר ועיין בכ"מ [פ"ד דנזירות הל' י"א] דמוקי סוגית הש"ס אליבא דר"ש דנחית לספיקא אך מהרמב"ם ז"ל [שם] ראי' דזה הוי עתיד לגלות ועיין בפ"י כתובות דף נ"ו דאם זה הוי מפליג בדברים לא הי' התנאי חל והוי נזיר לעולם אפי' בשבת יעי"ש ודו"ק. א"ו דזה לא הוי מפליג בדברים וע"כ צ"ל דהוי אפשר לברורי וה"נ אפשר לברורי ע"י אלי' ושפיר הוי תנאי. ואולם עכ"פ באם שיתנה ע"מ אם אשתו חי' לא תהא מקודשת בכה"ג נראה ודאי שמותר ואין כאן שום צד איסור משום ב"ז כנ"ל והתנאי יהי' ע"ד שכ' בנ"ב בח"ר [הנ"ל] הגם שבאמת בכאן לא צריך להחמיר עליו בכל ביאה דכאן לא שייך אחולי לתנאי דא"א עבב"ז דהא אסור לבטל התנאי משום תקנת רגמ"ה ובכה"ג הכריעו להקל דבזה"ז לא אמרי' א"א עבב"ז נגד התקנה ולכן לדעתי אם יסכים עמי כ"ת וגם עוד רב מפורסם דהיינו הגאון מאונגוואר גם אנכי להתיר באחד מהאופנים הנ"ל: סימן ב עוד בענין הנ"ל ש"ר לכבוד ידידי מחו' הרב הנאון בו"ק ע"ה המפורסם כש"ת מ' יקותיאל יהודה ט"ב נ"י האבד"ק גארליץ יצ"ו:

גיה"ק הגיעני ותמהתי מאד מדוע החמיר למאד מחמת תשו' מהרד"ך ז"ל וכיוצא המחמירין וכי תנאי שקלת מעלמא הלא סברות המחמירין ידוע כתוב בספרי תשו' אחרונים ורמזתי' במכתבו ראשין וגם השאגא"ר מחמיר כמו שרמזתי שם. אולם דעתי מחמת עיגון לסמוך על מעיל צדקה והבית מאיר והמה בתראי ראו דברי שלפניהם והמה הכריעו להקל דכיון שהוא דרך קידושין ויש צד קדושין לא שייך ב"ז יעויין בדבריהם שכן הוא והביאו ראיות לזה. וע"ז הדרך בניתי ראייתי מהנ"י. וגם באמת גם לפ"ד מעכ"ת להחמיר בב"ז ורק דהתם מתירין משום שקרוב שלא יהי' ב"ז וכשיטת מהרד"ך ודעמי' באמת בנ"ד נמי קרוב שלא יהי' בב"ז חדא דדלמא מתה ואם חי' דלמא בכה"ג לא גזר הגאון [ר"ג מ"ה] וא"כ הקדושין חלין הגם שאין מקילין בזה הס"ס מחמת חזקת חי'. וגם כי הכנה"ג החמיר בס"ס בחרם אבל מ"מ לענין ב"ז הוי שפיר ס"ס דאין החזקה של אשה אחרת מגרע הס"ס דביאת זנות כידוע וגם הרבה מקילין בס"ס נגד חזקה אפילו בדאורייתא וכ"ש בפלגש דלרוב השיטות הוא מדרבנן ובפרט (בע"צ) [בצד] קידושין בכה"ג ודאי סמכינן אס"ס נגד חזקת של מאן דהו וגם כי מחמת שנשתקעה ונאבד זכרה קרוב הדבר שמתה ויעויין במרדכי ולכן בכה"ג לכ"ע לא שייך ב"ז וזה הדרך לפ"ד היותר נכון. אולם כבר אמרתי שלא לעשות מעשה בלתי אם יסכים כ"ת עמי עם עוד גדול אחד. והנה אחרי שהגאון החסיד מחו' מו"ה מרדכי דוד זלה"ה ולהבדיל בין החיים ידיד נפשי הג' הגאון מו"ה שלום נ"י הסכים עמי בכתוב להתיר לאיש אשר אשתו נאבדה ממנו ורק שרצו שאנכי ג"כ אסכים עמהם ולא כמותו מחמת שהם רצו לדון זה מעוברת ע"ד שהרחיקה נדוד ושארי טעמים (ואם) [ואני] החמרתי בזה אבל עכ"פ ע"ת לפ"ד אין מקום להחמיר אך אינני אומר קבלו דעתי כו'. ואודות הכתובה יש להקל הרבה כי כן ראיתי נוהגים כמבואר בצ"צ ובפרט בנ"ד דאין להוציא ממון מספק דדלמא מתה והוי כא"י אם הלויתני דא"י אם הגיע עת הפרעון ועכ"פ יש להקל כמש"כ בצ"צ וכיוצא בזה לפי שמראה לפניו ובד"צ. דברי מחו' חפץ שלומו וחג המצות יחוג בדיצות כנפשו ונפש אוהבו ד' צו תר"י לפ"ק צאנז. הק' חיים הלברשטאם: סימן ג

שאלה מעשה באחד שנשתטית אשתו והוא עני אין לו להשליש הכתובה ולא דמי טובת הנאה כי אין לו פ"א מה דינו [אם] להתירו ע"י מאה רבנים בהשלשת הגט לחוד או לא:

תשובה הנה לפי מאי דמבואר בשו"ת צמח צדק סי' ס"ז וז"ל אע"ג דהרא"ש והריב"ש כתבו בתשו' והביאם הרב בהג"ה ש"ע אה"ע סי' קי"ט היכי דיכול לגרשה ואין לו לשלם הכתובה אינו יכול לעכב הגירושין אלא תתגרש וישאר הכתובה חוב עליו וא"כ ה"נ נימא הכי כיון שאין לו לשלם הכתובה תשאר הכתובה חוב עליו לא דמי דהתם שאני כיון שיכול לגרשה מצד הדין אלא שאין לו לשלם אינה יכולה לעכב בשביל פרעון הכתובה אלא תשאר חוב עליו דהכי כתבו בהדי' בתשו' אבל כאן אין גירושין כלל אלא שרוצה לישא אחרת חל עליו חרם דר"ג ולא נמצא היתר אלא בגווני דכתב הכלבו שצריך להשליש סך כתובתה ליד ב"ד כו' יעו"ש משמע דאין להתירו בלא השלשת כתובה דכן הי' התקנה דוקא. אך ראיתי להבית יעקב שכ' בהל' כתובות סי' ע' וז"ל ועיין בח"מ שכ' בשם הב"ח לייחד לה [כתובה] ולחייבו בכל תנאי כתיבה ותמה עלי' דכיון שחייב בכל תנאי כתובה למה נחייב אותו בכתובה ולפע"ד נראה הטעם דהא מבואר בסי' קנ"ד סק"א בהג"ה דאפי' במקום דאיכא פלוגתא אי כופין דאפי' שאין כופין לגרש כופין ליתן כתובה [וכו'] ובודאי אף שנותן כתובה ונדוני' מ"מ מחויב ליתן מזונותי'. ורפואתה כ"ז שאינו מגרשה דהא אכתי אשתו היא א"כ ה"נ כשנושא אשה אחרת בודאי כופין אותו להוציא הראשונה משים חרם ר"ג וכשנתפקח מחויב לגרשה תיכף דהא מה"ט משלישין הגט ולכך חייב בהשלשת כתובה ונדונייתה ומ"מ חייב במזונות כיון דמ"מ אשתו היא וזהו כשיש לו כתובה אבל ודאי כשאין לו כתובה דמתירין לו לישא אחרת והכתובה חוב עליו [וכו'] עכ"ל. והנה באמת תמי' גדולה איך מדחה לגמרי דברי הצ"צ אשר הובאו דבריו בכל פסקי האחרונים ולא הזכירו כלל גם גוף דבריו במחכ"ת לא יכולתי להבינם דמאי דמיון הוא להאי דהוא מהכופין אותו להוציא שכופין אותו עכ"פ ומוציאין ממנו הנדוני' דהתם מהדין לכופו על גט ולהוציא ממנו הנדוני' וכתובה ורק דעל גט אין כופין כדי שלא יהי' חשש גט מעושה אבל לענין ממון כופין ומוציאין הממון ממנו אבל באשה הנשתטית הוא ברצונו לגרש וליתן הכתובה ונדוני' ורק משמים עכבוהו וחייב לתת לה מזונות וכל החיובים למה יוציאו ממנו הכתובה ובוודאי יפה כתב הח"מ [בסי' קי"ט ס"ק י"ב] שאינו מבין הדבר דלמה נתפוס החבל בשני ראשין וע"כ צ"ל כסברת הצ"ץ הנ"ל דכן הי' התקנה לטובת האשה ע"ת זה התירו דורות האחרונים זאת התקנה להשליש הכל ומה שנ"ל הטעם הוא כך דהנה לכאורה קשה אמאי צריך כלל להיתר הלא באמת אומדנא דמוכח שאדעת זה לא קדשה אולם לפי המבואר (ב"ק דף ק"י ע"ב) וז"ל הש"ס אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעת' דהכי לא קדשה עצמה התם אנן סהדי דמניח ניחא לה בכל דהו כדריש לקיש דאר"ל טב למיתב טן דו מלמיתיב ארמלו. וז"ל התוס' בד"ה דאדעתא כו' נראה דבנפלה מן האירוסין איירי דאי מן הנשואין ודאי מקדשה נפשה כדי שתהא נשואה לבעלה דמשום אחר מיתת בעלה לא מפקה נפשה מלהיות נשואה אלא מן האירוסין איירי דמקדושין אין לה שום טובה. וא"ת אדם שקנה מחבירו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעת' דהכי לא קנה. וי"ל דהתם לאו בלוקח לחודי' תלי' מילתא אלא כמו כן בדעת מוכר ומוכר אקנה לי' אדעתא דהכי אבל הכא דקדושין בדידה קיימא והוא אינו חושש האיך דעתה להתקדש עכ"ל. הנה א"כ כאן שהוא לאחר הנשואין לא מהני האומדנא אך באמת י"ל דוקא גבי אשה דטב למיתב טן דו בזה הוא דכתבו התוס' דגם לס"ד ס"ל דאחר הנשואין אינו אומדנא דמוכח אבל באיש אפילו לאחר הנשואין אמרינן אומדנא וכן מבואר בהדי' בתשו' ח"ץ ז"ל וא"כ קשה נימא אומדנא דמוכח דאדעת' דהכי לא קדשה אך עדיין י"ל דמש"ה צריך היתר ולא סמכינן אאומדנא משום דהא הוי דעת אשתו [ג"כ] ובשלמא התם גבי יבמה מן האירוסין דלא איכפת לי' לבעל במה שנעשה לאחר מיתה אבל בלוקח או בבעל בחייו בודאי לא אמרינן אומדנא וא"כ ה"נ בנשתטית איכא דעת האשה שלא רצתה מתחלה להתקדש רק שיכנוס בספק כמו לוקח אך באמת עדיין קשה דלמה לי' ההיתר תסגי באומדנא ואי דאשה לא היתה מתרצה מה איכפת לה כיון דאין מוציאין ממנה שום דבר מהשלשת הכתובה בעודה בשטותה בודאי לא איכפת לה ותיכף שנתרפאת תקבל הגט ואי שאינה מרוצה להתגרש הלא אם ירצה בעלה לגרשה יוכל לגרשה בע"כ וגם היום לאחר חר"ג יוכל למנוע שאר וכסות כדעת מהר"ם [ע' באה"ע סי' ע"ז ס"א ובח"מ סק"ג ובב"ש סק"ו] עדי תקבל הגט ברצון והוי כמו ארוס שלא איכפת לי' בביטול הקדושין ואי משום ב"ז בכה"ג ליתא גבי אשה [כוונתו בנשאה בתורת אישות אף שנתבטל אח"כ הקידושין וע"ל סי' א'] הגם שנימא שיש קצת קפידא הלא בלא"ה רבים ושלמים ס"ל דבאומדנא גדולה אפי' בדבר התלוי בדעת שניהם אמרינן אומדנא ויעוין בתשו' ח"צ [סי' מ"א] ז"ל ובנוב"י [קמא ח' יו"ד סי' ס"ט] וא"כ בודאי קשה למ"ל היתר מאה רבנים הלא יש אומדנא גדולה דאדעתא דהכי לא נשאה ולכן י"ל דבאמת זה גופא טעם ההיתר ובחנם הרעיש מהרש"ל ז"ל העולם ורק דצריך מאה רבנים לחומרא היינו כדי שלא יבא כ"א בעילה כל דהו לומר שנשתטית אשתו ובאומדנא יבוטל הקידושין לזה הצריכו שיבחנו הדבר עפ"י מאה אנשים אם האמת כן וגם לראות שתהא נוחה להאשה באופן מה שאפשר היינו שישלישו הכתובה והספקת פרנסתה לחוש למאן דס"ל דאפי' בדבר גדול לא אמרינן אומדנא בדבר שתלוי בדעת אחרים יעויין במהרי"א ובמ"ל (ה"ז) [פ"ו מה"ז ומתנה] ולזה יבחנו הדברים שיעשו על האופן שנוכל לומר אומדנא דאדעת' דהכי לא קדשה ואי דאיכא דעת האשה לא איכפת לה כיון שיש לה הספקת מזונות וכתובה (ואם יש קצת מקום לקפידה דידה לא חיישינן לה וסומכין על הסוברי' דאמרי' אומדנא) ומש"ה ההיתר דוקא בהשלשת כתובה וצרכי פרנסתה. וא"כ לפי"ז שפיר יש מקום לומר דאם אינו משליש הכתובה שוב לא שייך אומדנא דהא איכא דעת האשה ואי דמאי איכפת לה הא שפיר אם לא נתיר לו ליקח אשה אחרת וקידושין הראשונים ישארו בחזקתם אם תשתפה וירצה לגרשה לא יוכל [לגרשה] בלא כתובה לכ"ע מדין התלמוד אבל אם נפקעו הקידושין מכח האומדנא ויקח אשה אחרת אז אדרבה תצטרך לקבל גט ממנו ג"כ בלא כתובה כדי שלא יעברו על הח' וזה ודאי לא ניחא לה ומש"ה אין לומר אומדנא כיון דהאשה לא רצתה רק שהבעל יכנוס בספק ומש"ה אין מתירין לו דכל עיקר ההיתר הוא רק בשביל האומדנא כנ"ל. אולם לאשר הגאון בית יעקב ז"ל הנ"ל כתב בפירוש להתיר יש למצוא מקום להתיר גם לפי מה שכתבנו דעיקר ההיתר הוא מכח אומדנא מ"מ י"ל דשייך כאן אומדנא ואי דהא איכא דעת האשה דלא ניחא לה ז"א דהנה הח"ץ ז"ל כתב בתשו' סי' מ"א וז"ל ויש לעיין דלא תקשי הא דאמרי' אין פותחין בנולד שנראה סותר למאי דאמרי' כל אונסא דלא שכיח לא אסיק אדעתי' ונראה דבנדרים ושבועות כיון דמיד חלו דזה שאמר קונם שאני נושא לפלונית שאני נהנה לפלוני או לבית זה שאני נכנס דתיכף ומיד חל האיסור ונאסר בפלוני ובבית פלוני אף שאח"כ נעשה סופר או הבית ביהכ"נ לא מהני לי' לעקור הנדר מעיקרו ולעשותו כנדר טעות עי"ז דאפי' אי הוי מסיק אדעתי' בהאי שעתא דאפשר שיעשה סופר מ"מ הוי נודר כיון דלא שכיח אבל במי שבא להתחייב באיזה דבר ואח"כ אירע אונס שבשעה שאתה בא לחייבו לעשות הדבר ההוא הרי האונס לפנינו אין בנו כח לחייבו בו כו' עד ואף למאי דכתב מהרי"ק שורש ק"א דדברי הרא"ש אמורים אפי' בשבועה דאפ"ה אדעת' דהכי לא אשתבע היינו דבשעה שאתה בא לחייבו כבר בא האונס ועדיין לא נתחייב לכונסה עד שיגיע הזמן ובהגיע התור כבר האונס לפנינו וכן ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין בשעת הקידושין עדיין לא היתה זקוקה ליבם עם היות שכשימות הבעל זקוקה לו מ"מ בשעה שנתקדשה לבעל לא שייך זיקה ליבם ובשעה שאתה בא לזוקקה הרי האונס לפנינו אבל בנדרים מאותה שעה כבר נאסר באותן הנדרים והאיסור חל עליו ואתה בא להתירו ולעקרו מכח דבר החדש אי אתה יכול עכ"ל והגאון בנוב"י סי' ס"ט [הנ"ל] תמה עליו וז"ל ודבריו תמוהים הלא אנו צריכי' לעקור הקדושין שכבר חלו ולא על היבום אנו באים לדון אלא על הקדושין שיהי' בטלים למפרע עכ"ל והוא פליאה נשגבה באמת על חכם לב כמוהו שיאמר דבר כזה. ומחמת שמיוצאי ירכו אני החיוב עלי ליישב דבריו והוא דבאמת כוונתו ז"ל הכי דהנה גבי שבועה שרוצים להתיר מחמת שנעשה סופר ואלו הי' יודע שזה המודר יעשה סופר לא הי' מדירו ע"ז שפיר אמרינן כיון דהנדר התחיל מאז ואז שפיר רצה להדירו טרם שנעשה סופר ואם כי עתה שנעשה סופר אין רצונו להדירו מעתה מ"מ בודאי אמרינן גם אם הי' לו ספק זה בשעת נדרו הי' מדירו דלע"ע אינו סופר ודבר זה מלתא דל"ש שיעשה סופר ולא עזב דבר. (הספק מכח הודאי) [הודאי מכח הספק] ואי דנימא דאם הי' יודע הי' מדירו עד שיעשה סופר א"כ עכ"פ הותר מקצת הנדר [וממילא דע"כ בטל כל הנדר אפי' על מה שהי' רוצה להדירה קודם שנעשה סופר ע"כ] כמבואר גבי ראהו אוכל תאני' [נדרים כ"ה ב' ובי"ד רל"ב ס"ז] וא"כ בודאי שפיר אמרינן כי לא עזב מלהדירו בעבור ספק שאינו שכיח אבל באם חייב עצמו לעשות דבר ואירע אונס הגם שהחיוב הי' מקדם ובעד דבר שחבירו הטיב עמו מ"מ אמרינן שפיר שאם אלו ידע מעיקרא שיארע אונס שלא יוכל להתחיל לעשות הדבר בודאי שלא הי' מקבל עליו כזה ולכן ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין שפיר אמרינן נמי אומדנא הגם שהקדושין המה למפרע מ"מ אמרי' אומדנא אלו היתה יודעת שיעשה אחיו מוכה שחין היתה מתנה ע"מ שלא תפול לפניו בתנאי המועיל הגם דתלוי בדעת הבעל מ"מ על דבר שתהא משועבד ומתחיל מחדש בודאי לא היתה מתרצה ובשלמא גבי נדר דעל טרם שנעשה סופר שפיר ברצונו הדירו ומשום ספיקא שיעשה סופר לא ימנע מלהדירו שעתה עכ"פ טרם נעשה סופר רצונו להדירו אבל ביבם מוכה שחין לענין שתתיבם בודאי אומדנא אלו ידעה היתה מתנה שלא תזקק לו אבל בנדר לא שייך תנאי כנ"ל. [ר"ל דל"ש תנאי רק שהי' מדירה עד שיהי' סופר וא"כ כיון דעכ"פ אם נבטל מעת שנעשה סופר ממילא בטל גם מקודם א"כ אמרי' אדרבא לא עזב הודאי מפני הספק במילתא דל"ש ודו"ק עכ"ה] ולפ"ד זה כוונת הח"צ ז"ל. וא"כ לפ"ז בנ"ד נמי כיון שמנהג להתיר במאה רבנים עכ"פ בהשלשת כתובה ומזונות וא"כ נהי שזה העני אין לו בודאי הוא אונס וי"ל אלו ידע מזה דתשתטית ויעני דלא הי' מקדשה רק על תנאי וכנ"ל ואינו מחויב לאסור מצידה מלישא אשה: סימן ד שיו"ר לידידי ש"ב הרב המופלג החריף מ' ליבוש יאליש נ"י:

ידידי הגיעני מכתבו בדין האשה אשר היא עתים שוטה ועתים חלים וכשהיא שוטה היא בשגעון ממש ושאל כ"ת אם להתיר לבעלה לישא אשה אחרת בהשלשת הגט והשלשת כתובה וע"פ היתר מאה רבנים או ליתן לה גט בע"כ. הנה לא אדע מה רצונו אם לפלפל בזה אשר כמה ספרים חוברו ע"ז כמו (בית) [ברית] אברהם והוא פלפול ארוך מאד בכל פרט ופרט אולם מה אנו פעוטי הדעת להכריע בדבר שגדולי האחרונים שקלו וטרו הרבה ומוסכם בכל ישראל כדברי הב"ח ז"ל [בתשו' סי' צ"ג] בקבלה איש מפי איש שתקנת רגמ"ה הי' באם יהי' הדבר נחוץ לדבר מצוה והאשה אינה בת קבלת גט יהי' באיזה אופן שיהי' ובכל ענינים אפילו אינה חסר דיעה רק איזה ענין אחר מעכב קבלת גיטה והוא במקום מצוה שיתירו עפ"י מאה רבנים ובהשלשת הגט ואם כי באמת ליתן גט בע"כ קיל משתי נשים דלא כנב"י [קמא סי"א מה"ת ק"ב] דכ"כ גדולי האחרונים מהרמ"פ [בתשו' י"ג י"ד] אשר המה ודאי ידעו טוב תקנת הגאון יותר מאתנו אך עכ"ז המנהג כדברי הב"ח ז"ל להתיר שתי נשים עפ"י מאה רבנים וא"כ איה איפוא נפלפל בפלפול של הבל אשר לא לנו הבחירה להכריע בדבר זה נגד קבלת אבותינו הקדושים ורבותינו ז"ל ולכן אם הב"ד שבעיר האשה יתנו היתר יוכל לקבץ ממאה רבנים ואנכי לא אמנה עמהם מחמת כי רחוק ממני ואינני יודע תוכן הדבר אך בלעדי ימצא מאה רבנים והי' שלום כדברי כו': סימן ה רב שלום וכל טוב לידידי הרבני המופלג החריף ובקי כש"ת מ' פנחס הכהן נ"י: