שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 40

בנידון שאלתו באשה מרשעת שרגילה להתיחד עם ערלים ולאכול מאכלם ולשכר עמהם ועוד הודית בפני עדים שלא נתיחדה עם בעלה זה כמה ואם הקול אמת שאמרו עלי' שהיא מעוברת אין הולד מבעלה ורק שמענה בפיה שאינה מעוברת וכעת נתוודע עלי' שהיתה מעוברת וילדה תאומים אשר גם לפי דברי' המה ממזרים והבעל אומר בפי' שלא נתיחד עמה ובני' אשר ילדה אינם ממנו והבעל רוצה להוציאה ואין באפשרי להמציא לתת לה גט מדעתה וגם לא בע"כ:

הנה באמת אם כן הוא פשיטא יותר מביעותא בכותחא דכהאי גוונא לא גזר רגמ"ה ומותר להבעל ליקח אחרת כמבואר בש"ע ובכל ראשונים ואחרונים דברגילה להתיחד מצוה לגרשה ובפרט כה"ג דנ"ד שמשכרת עמהם ואוכלת מאכליהם דהוא ממש כרוחצת עם ב"א דפריך הגמ' [בסוף מס'] גיטין רוחצת ס"ד היינו דבזה פשיטא דאיכא עשה מה"ת לגרשה וא"כ כה"ג בודאי לא גזר רגמ"ה ולכמה שיטות בכה"ג כייפי' לי' לבעל לגרשה ויעוין בתשו' גאונים בתראי [סי' כ"ו] ובבית מאיר [סי' קט"ו] ודבר זה א"צ לפנים רק ע"ז יש לחקור אם נגבה עדות זה בפני האשה והן אמת שלכאורה זה הוי כלפטור היינו שהבעל מביא עדים שהוא פטור מח' (ומנהג) שלא ליקח שתי נשים אך לפי מה דמבואר בש"ך ח"מ סי' כ"ח [ס"ק כ"ט] היכי שאין תובע ללוה והלוה רוצה להביא עדים לפטור מחיוב צריך בפני הבע"ד גם שהוא לפטור א"כ י"ל בכה"ג שאין תובע לו רק הבעל רוצה לישא אשה אחרת ולפטור עצמו מחיוב עפ"י התקנה שמלבד הח' יש חיוב שלא לישא אחרת עלי' כמבואר בש"ע אה"ע [סי' א' ס"ט] וגם בא הבעל לפטור עצמו מהח' בכה"ג י"ל דצריכים העדים להעיד בפני הבע"ד איברא די"ל כיון דמביא בפנינו עדים שעלינו מצוה לגרשה מחמת רוע מעללי' הוי כמו דבר איסור שא"צ להעיד דוקא בפני' ומה יעשה הבעל אם רשעה זו תברח ותמאן מלבוא ולסתור עצמה גם מלפני שליח ב"ד ולכן בודאי די בזה אם מקבלי' עדות שלא בפני' ובפרט דרמ"א ז"ל פסק דבדיעבד דנין עפ"י עדות שלא בפניו ועיין בנ"ב [קמא חאה"ע סי' ע"ב] ולכן אם נתקבל עדות ע"ז שרגילה להתיחד עם ערלים ולשכר עמהם מותר לבעל לישא אשה אחרת אך מה שכבר נתן לה הבעל ג"פ ע"י שליח זה הגט לא מוציא האשה מידי א"א דעידי המסירה לא ידעו מידי רק שהוא גט אבל מעולם לא קראוהו הם כי המה עמי ארצות וגם לא שמעו בשעה שהב"ד ועידי החתימה קראו את הגט כי המה לא היו בשעת נתינת הגט ליד השליח וגם לכמה פוסקים אם הם אינם יכולים לקרות אינם רשאים להיות (ע"ח) [ע"מ ע' סי' קל"ט בש"ע ובמפורשיו] ולכן בודאי האשה אינה מותרת לינשא בגט הזה הניתן לה וגם אם לא היתה האשה המתגרשת מרשעת הי' הבעל עדיין זקוק באיסור חרגמ"ה מלישא אשה חדא דמספיקא ראוי להחמיר על הבעל במה שעבר על הח' ונתן גט בע"כ וגם כי לפע"ד דא"מ כלל כיון דהבעל עשאו שליח לגרשה ודאי והוא גירשה רק מספק לא עשה שליחותו וכמבואר במ"ל ז"ל [פ"ז מה"א ה"י ובפכ"ט ה"ו] בכה"ג לענין שליח בקידושין שקידש מספק שאין הקידושין חלין כלל גם בלא"ה מבואר בס' ב"מ דאם גירש בע"כ אסור לו לישא אשה אחרת יעו"ש בתשובותיו [סי' ד'] ולכן אם היתה אשה כשירה לא מהני לי' לבעל מה שנתן לה הגט בע"כ ורק כיון דהיא ארורה כנ"ל א"צ כלל לחוש ורק לישא אחרת דבכה"ג לא גזר הגאון ז"ל ומה שרצה מעלתו לחדש לזכות לה גט ע"י שליח תמהני טובא דע"כ ל"פ אם מזכין לאשה הנאסרת גט ע"י אחר זה דוקא אם לא ידעינן דעתה ובזה פליגי הת"ה והמהרי"ק ז"ל אשר הביאו מור"ם ז"ל בהגהותיו (ק"ס) [סי' ק"מ ס"ה] הת"ה ס"ל כי מסתמא ניחא להאשה דלא תעביד איסורא וזכין לאדם שלא בפניו ומהרי"ק ס"ל כי אין זכות הוא זה כמבואר בתשובותיו אבל הכא שידעינן שהאשה צווחה ואינה רוצה בגט בכה"ג לית מאן דפליג דאין נעשין שליח עבורה לקבלה בע"כ כמבואר במקומות אין מספר והגם דמשמע מקצת פוסקים דבדבר שיש בו זכות גמור לא מהני מחאה לא קיי"ל כוותי' ויעויין בסוגי' דגר קטן והפלפול ארוך וד"ל ונ"ל דאפי' איסור [יש] לזכות לה גט דיוכל לבא לידי תקלה דב"ד טועים דישיאה בגט כזה וכן דעת מהרי"ק שלא לזכות למומרת הגם דהוא לגרמי' ס"ל שמותר לבעל מומרת לישא אחרת בלאו זכי' לה בגט אבל הא ס"ל שאסור לזכות לה גט פן תבוא לידי תקלה ומש"ה שפיר מה שמקשה הב"ש ז"ל [בסי' ק"מ ס"ק ז'] דברי הרמ"א אהדדי דלפ"ד מהרי"ק אסור לזכות למומרת רק שישא אחרת בלא זכי' גט כמבואר במהרי"ק שם וא"כ למה פסק רמ"א כאן בסי' א' שמזכין גט למומרת ושפיר מתרץ הב"ש דהוא נהרא נהרא ופשטי' ולכן מנהגינו לזכות גט במומרת אין לשנות אבל בכה"ג דנ"ד אשה שנאסרה ומוחה מלקבל גט בודאי אסור לזכות לה גט פן יבא לידי תקלה ורק שמותר לו לישא אחרת דכה"ג לא גזר רגמ"ה ז"ל. אבל כ"ז אם ירשו חוקי נימוסי המדינה כי דד"מ עיקר בכמות אלה הדברים והזהר הרבה שיהי' ברשות משרי המדינה וגם יצורף לזה כל לומדי קהלתכם וזאת אצ"ל שהכל יהי' עפ"י דעת הרב אב"ד דקהלתכם: סימן ו להרב הה"ג החריף המפורסם מו"ה שמואל אהרן נ"י:

שאלה איש א' ממדינה רחוקה בחמלת ה' עליו נמלט אל אחת הערים לשבת שם ולא יכול עוד לחזור לביתו בשום אופן. והנה אשתו כשראתה שלא בא בתוך הבאים לביתה ביקשה מדודה שיכתת רגליו ממדינה למדינה לפקוד את מקום מושב הבעל למען ישלח לה גט פטורין כי ידעה שא"א לו לשוב לביתו לעולם והבטיחה לשליח בשכרו ששים ר"ט אם יביא לה הגט ואם יבא ריקן לא תתן לו רק חציו והבטיחה לו ע"ז בבטחון חזק והשליח הזדמן למקום הבעל ומסר הבעל גט ליד השליח כדין וכדת שימסור לאשתו. והנה זה יותר משנה ומחצה אשר השליח הלך לביתו והוא מקום האשה ולא נודע אם מסר הגט ליד האשה או לא וא"א להשיג ידיעה ע"ז מלבד אשר המקום ההוא רחוק מאד והפאסט אינו הולך שמה גם זולת זאת א"א לכתוב והאיש הזה דופק לפתוח לו פתח תשובה אם מותר לו לקחת אשה ודמעתו על לחיו כי אין לו עזר כנגדו ולא קיים עוד מצות פ"ו כן הוא תורף השאלה:

תשובה הנה בש"ס עירובין דף ל"א איתא וז"ל המשנה השולח עירובו ביד חש"ו אינו עירוב ואם אמר לאחר לקבלו ממנו ה"ז עירוב ובגמ' ודלמא לא מקבל מיני' אר"י חזקה שליח עושה שליחותו [וכו'] אמר ר"נ בשל תורה אין חשע"ש בשל סופרים חשע"ש ורב ששת אמר אחד זה כו' חשע"ש אמר ר"ש מנא אמינא לה דתני' משקרב העומר כו' והא חדש דאורייתא הוא לאו משום חשע"ש ור"נ התם כדרב שמעי' דאמר חזקה אין ב"ד של כהנים כו' עכל"ה ובתוס' ד"ה ר"ש וז"ל ואור"י דמכל זה אין ראי' דר"ש נמי ל"ל חשע"ש אלא במקום שאם לא יעשה שליחותו יבא המשלח לידי עבירה אם יסמוך עליו עכ"ל. והנה לכאורה קשה טובא על סברת התו' הנ"ל (כ"א) דלחשע"ש לא מחזקי' רק כדי שלא יעבור עבירה אמרינן שעושה כדי שלא יוכשל חבירו ע"י והריטב"א ז"ל כופל ומשלש זאת שרק החזקה שאינו רוצה שחבירו יוכשל ע"י וא"כ קשה למה יהי' עדיף זה מע"א דאינו נאמן במקום דאתחזק איסורא לרוב הפוסקי' ולא אמרינן סברא זו דאינו חוטא להכשיל לרבי' ואפי' להחולקים שם וס"ל דע"א נאמן במקום חזקה מ"מ אינו רק מטעם נאמנות ובלא"ה רוב הפוסקים ס"ל והרא"ש בכללם דאין ע"א נאמן במקום חזקה הרי דלא חשיב לן האי סברא דאין אדם מכשיל לחבירו ומ"ש בכאן שפסקו כמה מהראשונים והרא"ש ז"ל מכללם כדברי הר"ש ז"ל דשע"ש במקום שיהי' ד"ע. ולכאורה רציתי לומר כיון דהוא בידו ובכה"ג גם ע"א נאמן ולפי"ז יש ליישב דברי התוס' שם וז"ל ודרב שמעי' נמי איכא למימר דלא אמר ליתן טעם למה סומכין על הכהנים אלא ליישב דברי רב דאמר בפ' האשה אין שוחטין וזורקין על ט"ש אע"ג דמקוה לפנינו דלמא פשע ולא טבל אבל שו"ז על מח"כ ואע"ג דהוי נמי מחוסר מעשה דליכא למיחש דלמא פשע כדר"ש והתם נמי מייתי לה עכ"ל ונתקשה המ"ל [פ"ד מה' בכורות] בפירושם דאכתי גם התם בפסחים נימא מטעם שע"ש ולא משום דר"ש. ולפמ"ש א"ש דהנה ז"ל הגמ' (פסחים צ' ע"א) אר"י א"ר שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים ואין שו"ז על ט"ש ועולא אמר אף שו"ז על טמא שרץ לרב מ"ש טבול יום דחזי לאורתא טמא שרץ נמי חזי לאורתא מחוסר טבילה ט"י נמי מחוסר הערב שמש שמשא ממילא ערבא מח"כ נמי הוא מחוסר כפרה שקינו בידו ט"ש נמי הרי מקוה לפניו דלמא פשע א"ה מח"כ נמי דלמא פשע כגון דמסרינהו לב"ד וכדר"ש דאמר חזקה אין ב"ד ש"כ כו'. וא"כ י"ל לכאורה דאיך נימא התם דמש"ה שוחטין אמח"כ משום שחזקה שע"ש הא לפמ"ש אינו רק משום שבידו (וק"ל) [וקיי"ל] (דבשב"ע) [דבדבר שבערוה] לא מהני מה שבידו כמבואר (בר"נ) [בתו'] ריש גיטין (והש"ס) [והש"ש] רוצה לומר דבס' טומאה ברה"י דמסוטה ילפינן נמי ל"מ ע"א כדשב"ע א"כ שוב ל"ש חשע"ש וא"כ איך יכול המח"כ לאכול טהרות קדשים בינו לבין עצמו הא הוי ס"ט ברה"י אך באמת קיי"ל גם בדשב"ע [מהני] אם כבר נתחזק הדבר [ע"י ע"א] משום דגם עונשין עי"ז כמבואר בארוכה ברמב"ם [בפי"ו מה' סנהדרין הל' וא"ו] ובאחרונים וא"כ כיון שכבר הוחזק ע"י הכהנים שהקריבו ממילא מותר גם ברה"י אך לענין לזרוק דם הפסח קודם שהקריבו על סמך החזקה לא מהני מידי הך חזקה דאיך יאכל הפסח ברה"י דהוי ס"ט ברה"י דל"מ חזקה דאכתי לא הוחזק הגם שיוכל לאכול ברבים אך לשון המשנה משמע ששוחטין על מח"כ לחודי' וע"ז ל"מ חזקה דשע"ש דהוי נגד חזקה ובידו ל"מ בטומאה ברה"י ולכן צריך לדר"ש ודו"ק:

אך באמת א"א כלל לומר דמש"ה סמכינן אחשע"ש משום שהוא בידו הלא כבר הכריח הש"ש [בשמעתא וי"ו פ"א ופ"ו] דלא כמהרי"ק דכתב דבידו מבטל החזקה ורק הטעם דבידו מהימן הוא משום דהוא בע"ד דהתורה האמינתו וכמבואר בנ"י יבמות אבל החזקה נשארה במקומה. וא"כ אכתי קשה דלמה סמכינן אחזקה שע"ש נגד. חזקת כשרות דשליח שלא ירצה להכשיל לחבירו הרי חזינן דבע"א ל"מ סברא זו דאינו רוצה להכשיל חבירו ונגד חזקה אין ע"א נאמן ובידו הוא רק מטעם בע"ד דנאמן בדיבורו וא"כ הכא דלא אמר אמאי יהי' נאמן וא"ל דזה הוה כאמר דאל"כ לא הוה מכשיל חבירו דזה דוחק מאד דהא ר"ש לא אמר רק סמכינן אחשע"ש אך זה לא הוה כאלו אמר (ועי"ש) [אעשה שליחותך] ונלע"ד דלעולם ס"ל לר"ש דחשע"ש רק דל"מ נגד חזקת איסור ולכן כשיש חשש מכשול לפני המשלח שוב יש לו ג"כ חזקה להשליח מלבד חשע"ש יש לו עוד חזקת כשרות שלא יכשיל לחבירו ובצירוף שני החזקות יחד מוציאין מחזקת איסור הראשון וז"ב. (ועכ"פ) [ועפי"ז] הונחת לן ליישב דברי הטור שכ' בסי' של"א וז"ל כתב הרמב"ם האומר לשלוחו צא ותרום והלך ותרם וא"י אם תרם או לא תרם ומצא כריו תרום אין חזקתו תרום שאין אומרים חשע"ש להקל אלא להחמיר וחושש שמא תרם אחר שלא ברשות וכ"פ הר"ת אבל הר"ש פסק דאפי' בשל תורה סמכינן אחשע"ש אם הוא בענין שיהי' מכשול לחבירו אם לא יעשנה הלכך אם יודע שכריו תרום ל"א לשמא תרם אחר אבל אם א"י שהוא תרום לא יסמוך אשליח שהשליח חושש שמא לא יסמוך עליו ולא יאכל ממנו עד שיוודע לו שהוא תרום ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל ודבריו מחוסרי' הבנה כמו שהאריך המ"ל ז"ל [הנ"ל] ולפמ"ש א"ש מאד דהנה מבואר דמעשר בזמן הזה דרבנן ומה שאין אומרים בו חשע"ש הוא משום שעיקרו מה"ת כמ"ש התוס' [שם ד"ה תאנים] אך הנה בספיקא בודאי אף בדבר שעיקרו מה"ת אמרינן ספיקא [דרבנן] ולקולא והנה כבר התעורר המ"ל הנ"ל דלמה ל"א בלאו חשע"ש סד"ר ולקולא וכ' הטעם דהוי ספק הינוח וצווחו עליו בבי מדרשא הנוב"י [מה"ק אה"ע סי' ב'] והשעה"מ [פ"י ממקוואות] אך גם הפ"מ ביו"ד [סי' ק"י דיני ס"ס אות ך'] נראה שמסכים לחילוקו של המ"ל יעו"ש וכבר הארכתי בחידושי שא"א לומר כלל בענין אחר כי לפי הנראה מרוב הפוסקים ומפשטות הסוגי' בעירובין (דחזקה) [דספק] דרבנן אפי' באתחזק לקולא כמבואר למעיין בדברי ראשונים ואחרונים. וא"כ קשה למה ל"א ספיקא ולקולא גבי שליחות דרבנן שעיקרו מה"ת אפי' בלא טעם חשע"ש וצריך אני לבא לחילוקו של המ"ל וחילוקו נכון מאד דהנה זאת פשיטא שלא נבא לחדש ספק מלבינו בדבר דרבנן דא"כ בטלת כל דברי חז"ל ורק אם נתהווה דנולד ריעותא או ספק הרגיל כמבואר ברש"י פסחים [דף ט'] וכן בתו' שם וז"ל [רש"י] התם ודאי וודאי הוא כי היכי דפשיטא לן דטביל מעיקרא וה"נ פשיטא לן דעשרינהו ואין גמגום והילוך אחר הרוב בדבר אלא חזקה ודאי על כל החבירי' ותו' שם בד"ה ואת"ל וא"ת והא מדורת הנכרים רה"י הן ותנן במס' טהרות כ"מ שאתה יכול להרבות ספיקות וס"ס ברה"י טמא וי"ל דל"ד הך ספיקא לשאר ספיקי דאמאי אית לן למימר שיהי' בו נפל ודמי' לס' ביאה א"נ אימר אכלתי' עדיף משאר ספיקות דס' הרגיל הוא וקרוב לודאי עכ"ל התו' אלמא דעכ"פ גם מדרבנן בעי שמתיילד מקום שראוי לספק בו אבל בספק אם נעשה מעשה ודאי לא תלינן לקולא והנה לר"נ דס"ל דכל חשע"ש הוא רק חששא לחומרא בדאורייתא או בדרבנן סמכינן אכ"ד כמ"ש רש"י בעירובין וז"ל בשל סופרים סמכינן אחשע"ש דא"נ לא עביד לא חמיר איסורא כגון עירובי תחומין והוא כמו מסל"ת דמהני בדרבנן אבל אינו עושה שום ס' כלל בדאורייתא כ"כ נמי בדבר שעיקרו מה"ת כיון שאין סומכין אחשע"ש כמו בשל תורה שוב אין בו ספק כלל והוי כמו שלא אתיילד שום ספק ובודאי ל"ש לומר סד"ר ולקולא ולכך שפיר פריך הגמ' אר"נ מלקוט לך כלכלה פירות דהגם דמעשר [פירות] דרבנן מ"מ כיון שעיקרו מה"ת לר"נ לא הוה (להיות מהימן) [לסמוך על חשע"ש] כמו בשל תורה דאין סומכין אחשע"ש וממילא אין כאן ס' כלל לומר סד"ר ולקולא דאין נולד לנו שום ספק כלל רק דבדבר שאין לו עיקר מה"ת סמכו על כל דהו בעלמא אבל בדבר שעיקרו מה"ת לא נכנס כלל בגדר ס' לומר ס' לקולא אבל לר"ש דס"ל חשע"ש [אפי' בדבר שהוא מה"ת] במקום מכשול שוב הוה עכ"פ ספק ולכן אפי' בדבר שעיקרו מה"ת ובלא שום חשש מכשול אמרינן סד"ר ולקולא דהרי חזינן דלר"ש היא חזקה טובה חשע"ש לחוד דהא על מכשול עבירה שלא יכשל חבירו ע"י עי"ז לחוד לא מהימן בדאו' באתחזק איסורא כמו דע"א א"נ במקום חזקה וצ"ל דלר"ש החשע"ש לחודא נמי הוי חזקה עכ"פ. וא"כ גם בלא חשש מכשול הוי ספק אי עושה שליחותו או לא ומש"ה מותר אף בדבר שעיקרו מה"ת [אפי' בלא חשש מכשול] ולזאת שפיר כתב הטור כיון דר"ש ז"ל כתב דלר"ש סומכין במקום מכשול ש"מ שיש עכ"פ מקום ספק לספק על שע"ש מש"ה הוי סד"ר דמהני אפי' בדבר שעיקרו מה"ת ורק בלא ידע חיישינן שלא סמך השליח לעשר כי לא יסמוך בעה"ב עליו ודו"ק. [א"ה וא"ש דבתרומה ליכא מכשול כמ"ש התו' ואך לר"ש אף בליכא מכשול מ"מ משוי לי' עכ"פ לספק ולכך במצא כריו תרום הוי עכ"פ סד"ר ואף דלר"נ דל"ל חזקה שע"ש ל"ה אפי' ספק כמבואר בחולין די"ב דלר"נ אף במצאו תרום אין חזקתו תרום היינו משום דלדידי' ל"ה בשום מקום חזקה אלימתא וא"כ כאן שאין מכשול הוי רק ס' הינוח משא"כ לר"ש אף דליכא מכשול מ"מ כיון דחזקה עכ"פ אלימתא ביש חשש מכשול א"כ אף בלא מכשול ונמצא תרום יש ספק טוב לפנינו וכ"ז בנמצא תרום אבל בלא ידע ולא נשאר רק חשע"ש בלבד שפיר כ' הטור סברא דשליח לא יתרום דסובר דלא יועיל כלל דהבעה"ב לא יסמוך עליו ושוב ל"ה רק ס' הינוח ודו"ק עכ"ה]:

וסייג לדברי מצאתי בירושלמי איתא שם וז"ל השולח את עירובו ביד חש"ו וכו' א"ר לעזר וצריך לעמוד עמו תמן אר"י בשם ר"ש ר' לעזור בר יוסי בשם רבי אבון באומר לחבירו הרי אני מעשיר ע"י אינו צריך לעמוד עמו והכא את אמר הכין אר"ח בר אדא כאן בגדול כאן בקטן תמן אמר לו הרי אני מעשר ע"י שאיני צריך לעמוד עמו ברם הכא באומר לו ערב על ידי הדא ילפא מן ההוא ההוא ילפי מן הדא הדא ילפי מן ההוא שאם אמר לו אני מעשר על ידך אינו צריך לעמוד עמו וכו' והתוס' ז"ל הביאו הירושלמי בקצרה והר"מ ז"ל פסק כן להלכה באומר אני אעשר והוא תמוה מאד חדא דנשמע מזה שלפי מסקנתו ס"ל לר' לעזר דאפי' בדרבנן ל"א שע"ש והוא נגד כל אמוראי דתלמוד' דידן גם קשה א"כ מה קמ"ל מתניתין בעומד ורואהו מתחלה ועד סוף דמהני וכן הקשה בק"ע שם. גם קשה דמאי משני רחב"א שם כאן בגדול כאן בקטן הא במתני' קתני מר לאחר לקבלו מהם ושמע שהאחר אינו קטן. ולכן נ"ל דס"ל להירושלמי באמת דלגבי חששא דלמא לא קבל מיני' אוקמינן אחשע"ש ורק אהך דלמא לא ממטי מיני' אמר ר' לעזור וצריך לעמוד עמו כמו שמתרץ בש"ס דידן וע"ז שפיר מקשה דר"א אדר"א דתמן אמר שא"צ לעמוד עם השליח גבי מעשר אלמא דחזקה גמורה היא א"כ הכא דאמר לגדול לקבלו הימנו א"כ מסתמא עושה שליחותו לקבלו ממנו או שהי' מודיע שלא קיבל מהם דחשע"ש וניהו די"ל דהיכי דאין הדבר בידו לגמרי וגם המכשול לא יבא ע"י אינו ברור שע"ש עכ"פ מס' לא נפיק והוה בעירוב סד"ר ולקולא ולמ"ל עומד ורואהו וע"ז מתרץ רחב"א דבקטן הוי כמו אבידה לדעת ולא שליחות באמר לאחר לקבלו הימנו מיד הקטן ור"א בשם ר"ח מתרץ באומר אני אעשר והיינו דס"ל החשע"ש אינו שליחות בדאו' רק באומר השליח אני אעשר ומש"ה בעירוב הגם שהוא מדרבנן מ"מ בכה"ג שאינו בידו לא מקילינן דליכא שום ס' כלל דמה"ת נימא שקיבל ממנו והגם אם הגדול קיבל אין החשע"ש רק מדרבנן והיכי שהיא [ביד] אחרים אין ס' כלל והוי ס' הינוח דס' לחומרא ולפע"ד ז"ב. עכ"פ נמצא למדין דבדרבנן סמכי' אחשע"ש ורק בדבר שאינו בידו אפי' בדרבנן לא סמכי' (לראב"ח) [לרחב"א] וגם בש"ס דילן כוותי' ס"ל וא"כ יפה כתב הנוב"י [בקמא חלק אה"ע סי' ב' שלא] לסמוך אחשע"ש [וכאן נמי אין בידו דדלמא לא קיבלה האשה ע"י איזה סיבה] ובלא"ה יש כאן ריעותא משום שהבטיחה לו האשה מעות ודלמא לא ה"ל מעות ומיאן השליח ליתן לה הגט עדי שתשלם לו שכרו וכאשר כן אירע לי פה בימי חורפי שהעזתי פני נגד הנוב"י ובד"צ שהי' עמי הסכימו עמי עפ"י איזה ראיות מוכרחות לפסוק שלא כהנוב"י והתרנו לו ליקח אשה אחרת ורק אעפי"כ נקף לבי בקרבי ואף שהי' רחוק מאד מקהלתינו ובמדינת רוסיא כתבתי לגיסי מהר"מ ז"ל שהי' קרוב לאותו עיר וחקר ודרש מבד"צ דשם ע"י מכתבים ונתברר הדבר שהשליח לא רצה ליתן לה הגט עדי תשלם לו שכרו א' רוביל ותיכף שלח גיסי המעות ונמסר הגט כאשר נשלח מכאן לבד"צ דשם. ואמרתי כמה גדולים דברי חז"ל ואין בדברינו ובסברתינו לדחות גדולי הדור שלפנינו וכן בכאן יש לחוש ממש דלמא לא הי' להאשה מעות לשלם כאשר הבטיחה ולא מסר לה הגט ולפ"ד שע"ז לא שייך סברת הריש שחייש לקלקול חבירו כי הוא נוגע ממש וגם לא ידעתי אם מוטל עליו לחוש בספק דרבנן להפסיד ממונא ודלמא אית לה מעות ורוצית לעשקו שכירתו ומש"ה מחזיק בגט עדי תשלם לו ואי שיתבענה לדין לא ניחא לי' לבא בדין ובקל י"ל דבכה"ג ל"ש חשע"ש ואם הוא דאורייתא בודאי ל"ש לומר חשע"ש אך גם אם הוא דרבנן הרבה יש לפקפק בכה"ג כנלע"ד. והנה באמת הי' מקום לומר דכאן הוי כאומר אני אעשר דהשליח בא לבעל לומר שאשתו אמרה לו הבא לי גיטי ובכה"ג לפי סברת הירושלמי אפי' בדבר שאב"י אמרינן שע"ש כפי מה שבארתי לעיל אך כ"ז צ"ע מאד ועתה אבא להשתעשע באמרותיך היקרים. הנה מריש קשיא לן דמנ"ל לר"נ להקל באיסור דרבנן דלמא לא אלים להשליח איסור דרבנן והבאת דברי רש"י ז"ל [דאי נמי עבד לא חמור אי'] ובמכת"ה הלא התוס' כתבו סברתם לר"ש אבל ר"נ ס"ל דהך חשע"ש אינו חזקה כלל ורק בדרבנן היינו דל"ל עיקר בתורה סמכינן אכ"ד כמו שסמכינן אמסל"ת בסברא בעלמא שמצינו כמה פעמים שרז"ל הקילו בדרבנן בסברא כ"ד. אך בדבר שיש לו עיקר מה"ת לא הקילו וזה כוונת רש"י ז"ל הנ"ל היינו דאין לו עיקר מה"ת וליישב קו' התוס' לקמן [ד"ה תאינים] וק"ל: