שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 38

וברור לדינא דמחויבים בני העיר לפזר ממונם מקופות הח"ק או מקופת הקהל שלא להלין ואך אם רוצים לעשות תקנה הנה אם התקנה הי' לתועלת שלא יבואו עי"ז פעמים רבות להלנת מת וע"י שלא יפזרו לא יבואו להלנת המת רק לאיזה ימים שיתפשרו ביניהם ואם יפזרו אזי יוכל לבוא מזה שיבואו פעמי' רבות להלנת המת אם כן הוא בודאי מותר לעשות תקנה כזו כמבואר במ"א הל' שבת גבי תקנה שלא ליקח דגים ויעוין בצ"צ אבל באמת לפע"ד זה אינו כלל והלנה דהשתא ברור והחששא רחוקה ולזה אל יתחכמו להלין ב"מ ח"ו וד' הטוב יסיר המות ויבולע לנצח במהרה בימינו אמן:

כאשר התבוננתי בזה ראיתי להרב בעל מנות הלוי הביא קושי' בשם גדולים דלמה אמרינן כאן אי משום כפרה לא ניחא לי' בכפרה והלא מבואר בחייבי חטאות שמשמתין אותו עכ"פ לאחר שעבר ב"ת כמבואר בתו' ר"ה ובאמת לק"מ דאם לא ניחא לי' בכפרה אינו מכפר לו רק (אם) בחייבי חטאת אגב שכופין אותו שיאמר רוצה אני ואגב החיוב גמר ומשעבד נפשי' כמו תלוי' וזבין והרמב"ם ז"ל נתן טוב טעם לדברי בה"ג דבאמת כל אדם מישראל רוצה לקיים דברי תורה ורק היצר מונעו אבל כשכופין אותו שוב מרוצה באמת יעו"ש וא"כ לפי"ז א"ש דכ"ז שייך בעודו בחיים ואם כופין אותו גמר ומרצה אבל אם צוה שלא יקברוהו דלא ניחא לי' בכפרה אין קוברין אותו דאין לו כפרה גם אם יקברוהו כיון שלא ניחא לי' בחיים חיותו בכפרה והשתא הוא פטור מהמצות ובשאול מי יודה ומי שטרח בע"ש כו' ואם בחיים לא ניחא לי' שוב לא יהי' לו כפרה משא"כ בעודו בחיים בחטאת שכופין אותו אם יקריבנו להחטאת שוב באמת מרוצה וכדברי הרמב"ם ז"ל ודו"ק: סימן סה

הרמב"ם ז"ל בהל' ט"מ פ"ט הל' י"א כ' שם וז"ל בור שמטילין כו' אבל אם הפילה שם אשה נפל ואין ידוע אם הפילה דבר המטמא או לא הפילה הואיל וחולדה ברדלס מצויין שם הרי ספיקו טהור דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהם משום ספק הרי הם של דבריהן עכ"ל. וכ' הכ"מ שם וז"ל ועוד י"ל דאפילו הא דאין ידוע אם הפילה דבר המטמא דלא חשיב ס"ס משום דרוב מפילות דבר המטמא הן מפילות עכ"ל. והקשה שם המ"ל ז"ל דהא הוא נגד דברי הש"ס פסחים ט' ע"ב דקאמר שם וז"ל לא תימא שהטילה נפל לבור אלא שהפילה כמין נפל לבור והוי ספק וספק עכ"ל. וי"ל לפע"ד כך בהקדים עוד דברי הכ"מ בהל' ט"מ פ' י"א [הל' ט'] שכתב דמדורה של עכו"ם שנחרב מטמא גם שחולדה יכול להלוך והוא נגד דברי הש"ס הנ"ל שאמרינן שם דשאני התם גבי מדורות העכו"ם דספק הוי ספק לא הוי ומש"ה אמרינן אכלתי' יעו"ש במל"מ שהניח דברי הכ"מ בצ"ע. ונלפע"ד דהוא כך דכבר ידוע קושי' המהרש"א ז"ל דמה מקשה הגמ' שם בפסחים על מתני' דאין חוששין טעמא דלא חזינן דשקל הא חזינן דשקל חיישינן והא מדורות העכו"ם אמרי' אכלתי' ומקשה המהרש"א דהא מתני' איירי בלא ביטלו לשיטת התוס' וא"כ הוי מדאורייתא ושפיר חיישינן משא"כ מדורות העכו"ם הוא מדרבנן וספיקו מתירין. ויש ליישב זה ולומר דשפיר הוכיח הגמרא מדחזינן דמתירין שם בלא בדיקה נהי דהוא מדרבנן הלא הלכתא דאפילו בדרבנן בדבר שיוכל להתברר ע"י בדיקה אין מתירין ספק דרבנן [ע' נ"ב י"ד סי' מ"ג] וא"כ למה א"צ לבדוק א"ו דזה הוא ודאי דאכלתי' וא"כ אפי' בדאורייתא מותר ומתרץ הגמ' דבאמת הוי ס"ס ואז בדרבנן א"צ לבדוק דבדרבנן אם הוא ס"ס א"צ לבדוק אפי' בדיכולין לברר כמ"ש בנ"ב [הנ"ל] ה"נ [כן] אך דעדיין קשה דלפי מה דמבואר בש"ך בדיני ס"ס סי' ק"י בשם האו"ה דכל היכי דרבנן נזרו אטו תערובות דאורייתא כמו גבי גבינות עכו"ם שגזרו שמעמידין בחלב נבילה עשאו חז"ל ספק זה לודאי ואין לצרפו כלל וצריך ס"ס מלבד ספק גוף הגזירה יע"ש. וא"כ הכא דגזרו משום שקוברין שם נפליהן א"כ הוי כמו ודאי קבורה ומטמא וממילא לא מהני רק ס"ס אחרינא זולת זה הספק דאימור לא הוה דהא ספק זה עשאו כודאי כמו בגבינות עכו"ם. אך יש לחלק דשאני הכא דרבנן גופא לא עשאו לספק זה כודאי דהרי אמרו שם (במתני') [בתוספתא פ' י"ח דאהלות] דמדורות עכו"ם תולין אפי' ברה"י א"כ הרי דלא החמירו בו כודאי ולא עשאוהו רק כספק מש"ה מצרפי עוד ספק א' דאימור אכלתי' ומטהרין משא"כ גבי גב"ע דעשאו חז"ל כודאי לא מצרפו כלל זה הספק דלמא לא העמידו בנבילה. אך עכ"ז קשה דהנה התו' בד"ה את"ל הקשו וז"ל וא"ת והא מדורות הנכרים רה"י הם ותנן במס' טהרות כל מקום שאתה יכול להרבות ספיקות וס"ס ברה"י טמא עכ"ל. וקשה לכאורה מאי קושי' היא הא בעלמא מחמרינן ברה"י אפילו בכמה ספיקות משום כיון דילפי' מסוטה שעשאו הכתוב כודאי לא מהני שום ס"ס בעולם משא"כ הכא גבי מדורות עכו"ם דכל עיקר הגזירה לא הי' רק לתלות מספק וא"כ היכא שאיכא עוד ס"ס טהור גמור ומאי דומי' הוא לשארי ספיקות שדינן לישרף ברה"י כודאי ומש"ה לא מהני ס"ס ופליאה על המפרשים ז"ל שלא הרגישו בזה. אך י"ל דהתוס' הקשו שפיר דהרי חזינן דר"י ב"י בתוספתא [שם] סובר דברה"י שורפין ועשאוהו כודאי בודאי דגם הוא לא יפלוג על הא דכל מקום שיוכל חולדה להלוך א"צ בדיקה דזה היא דברי ב"ה במתני' דודאי ריב"י ל"ל כב"ש א"ו דאכלתי' הוא כודאי ורבנן ל"פ בזו על ר"י ב"י ושפיר הקשו התו' ז"ל דמאי משני הגמרא אימור הוה וכו' והוי ס"ס הא לריב"י לא מהני ס"ם א"ו דמוכח דסברת אכלתי' הוא כודאי וקשה מתני' דהכא דהא לא חזינן רבנן דפליגי עליו בזה וא"כ לפ"ז כיון שהוכחנו דסוגי' אזלא אליבא דריב"י דמטמא ברה"י קשה מאי משני הגמ' דהוי ס"ס הא כיון דעשאו רבנן זה הספק לודאי שוב לא מצרפינן לי' לספק כלל כמבואר גבי ג"ע כנ"ל. אך בתירוץ התוס' על קו' הנ"ל מיושב גם זה דהנה התוס' ז"ל תירצו דלהכי לא מחמרינן הכא בס"ס משום דהוי כספק על והקשה הפ"י דהא ספק על הוא אליבא דר"א והתוס' ז"ל כתבו לקמן דר"א מתיר כל ס"ס ברה"י וא"כ (לא הוי להם לומר) בתירוצם על הקושי' דבס"ס ברה"י מחמרינן הוי להו לתרץ בקיצור דאתי' כר"א יעו"ש וגם באמת דחוק מאד לאוקמי סתם מתני' כר"א דלית הלכתא כוותי' ולכן נ"ל לומר כן דהנה הש"ך ז"ל ביו"ד פליג על הא דכ' התה"ד מביאו הרמ"א ז"ל סי' ק"י דבס"ס מותר בלא בדיקה אפילו במקום שיכולין לברר והביא התה"ד ראי' מהא דכ' התוס' בזבחים בשם ר"ת ז"ל להתיר ספק דרוסה בעדר ולא צריכה לבדוק עכ"פ ש"מ דס"ס מותר בלא בדיקה כ"כ התה"ד ז"ל והש"ך ז"ל [שם ס"ק ס"ו] מקשה עליו אדרבה מש"ס הנ"ל ראי' להיפוך דהא אמרינן שם בש"ס זבחים (ע"ד ע"ב) וז"ל בשלמא כולהו לא ידיעו אלא האי טריפה ה"ד אי ידיע לי' ליתי ולישקלי' אי לא ידע מנא ידע דאיערב אמרי דבי ר' ינאי הב"ע כגון דאיערב נקובת הקוץ בדרוסת הזאב ר"ל אמר דאיערב בנפילה עכ"ל. וקשה לדברי ר"ת אכתי אמאי ימותו כולם הא לדברי ר"ת ז"ל [מותר] מטעם ס"ס א"ו דצריך בדיקה ובקדשים לא בדקו כמו שפירש שם רש"י ז"ל יע"ש ובכו"פ שנתחבטו הרבה בזה. ולפע"ד נ"ל לומר דע"כ לא מתיר התה"ד ז"ל ואמר דא"צ לברר בס"ס אפילו דיכולין לברר [אלא] היכי דשני הספיקות באים עכ"פ לפנינו יחד דאז שפיר לדברי ר"ת ז"ל דס"ל להתיר ס"ס כה"ג לא צריך בדיקה דס"ס הוי כרוב ועדיף מרוב וכמ"ש הפליתי ז"ל ומש"ה א"צ כלל לברר אבל היכי שנולד לנו ספק דרוסה בבהמה דאז מה"ת צריכה בדיקה ואפילו לשיטת הסוברים מד"ת ספק לקילא מ"מ היכי שיכול לברר וודאי מה"ת צריך לברר וכמו באתחזק דלכ"ע ספיקא מה"ת לחומרא משום שמביא אשם תלוי כמו כן היכי דיכול לברר איסורו דלחד מ"ד הוי טעמא דאשם תלוי משום שיכול לברר באיסורו לכ"ע עכ"פ מה"ת צריך לברר ולבדוק וא"כ כיון שהי' לפנינו בבהמה ספ"ד דאז הי' מה"ת איסור ודאי [צריך] לבודקה והיכי שנתערב שנתוסף עוד ספק לא הוי רק ספק אחד בד"ת דודאי לחומרא וצריך לבדוק לכ"ע וא"כ מש"ה בזבחים שנתערב א' מהם ספ"ד לתוך הרוב לכ"ע צריך בדיקה וכמו בח' משתי ח' לכ"ע לא מהני ס"ס כמו כן נמי לענין לברר ודאי צריך לבדקו וז"ב. וא"כ לפ"ז י"ל דהא דעשאו רבנן גבי גזירתן כמו גבי גב"ע ועשאוהו כודאי נתערב בו נבילה וכן בכל גזירתן מספק ד"ת עכ"פ אם תיכף נולד הספק אם זה בכלל הגזירה בודאי מיתר מטעם ס"ס דלא התחיל כלל הספק שבעבורו גזרו רבנן כיון שקודם חלות הספק שעם גזירתן נתוסף עוד ספק ולכן במש"ג שגזרו חז"ל ועשאו כודאי שקוברים בו נפליהן מ"מ במקום שחולדה וחי' יכולין להלוך דאז חל עוד ספק אכילתן לא הוי זה בגדר מש"ג כלל ולא חל ע"ז תקנת חז"ל וזה כוונת התוס' דהוי כספק על ואין כוונתם דאתי' כר"א רק כוונתם כיון דבאמת הוא מדרבנן ורק כל הקו' לריב"י דסובר דברה"י שורפין והוי כודאי מחמת גזירת חז"ל מ"מ בכה"ג דהספק הוא על תחלתו אם הי' כאן ואם אכלתו בכה"ג לכ"ע טהור בדרבנן אפילו ברה"י דלא הוי בגדר הגזירות דמש"ג וזה נכון לפע"ד. ומעתה ל"ק קו' המל"מ על הכ"מ שמחמיר במש"ג שחרב שהקשה המל"מ דהא הוי ס"ס וכנ"ל ולפמ"ש א"ש דבשלמא אם מעיקרא הי' מקום שחולדה יכולה ליכנס מותר בלא בדיקה משום דתיכף הוי שתי הספיקות ואינו בגדר מש"ג כלל אבל כשכבר נאסרה והתירו בספק לריב"י כודאי ולרבנן עכ"פ צריך בדיקה מה"ת א"כ שוב לא מהני ס"ס וכנ"ל. ועפמ"ש א"ש מה שהקשו המפורשים דלמה לא פריך הגמ' [שם בפסחים] מסיפא [ומה שמשייר יניחנו בצנעא ומפרש רבא] דשמא תטול חולדה בפנינו וקשה נימא אכלתי' יעויין בפ"י ז"ל ולפמ"ש א"ש דהנה כתבנו דהא דפריך ממדש"ג על חמץ הא מדש"ג דרבנן כקושית המהרש"א ז"ל וכתבנו דעיקר הקושיא משום דהוא דבר דיכול להתברר וגם דחז"ל עשאוהו לספק גזירתם כודאי וכמ"ש האו"ה הנ"ל. והנה לכאורה מאי זו קושי' וכי הוא כ"כ סברא פשוטה דסד"ר במקום שיכול לברר צריך בדיקה דלמא אדרבה מכאן מוכח דא"צ בדיקה אפילו במקום שיכול לברר וגם סברת האו"ה שחז"ל עשאו לספק גזירתם כודאי גם זה אינו פשוט כ"כ להקשות מכח זה מתני' אהדדי אך מה דס"ד דמקשה להקשות לפע"ד דהוכיח ממתני' דילן דפסחים דס"ל במקום שיכולין לברר לא סמכינן אס"ס ולא אסד"ר דהנה הפ"י הביא בשם הירושלמי דמסיים במתני' וכי יכולין כל ישראל לבדוק חמץ כאחד וזה פלא דהא יש לחשוש מחמץ של עכו"ם ומאי האי דקאמר שאין ישראל יכולין לבדוק כאחד חמצן יעוין בפ"י שכמעט הניח בצ"ע. והנלע"ד הוא כך דהנה באמת על חמץ שלא זכה בו אינו עובר כלום וכשיטת התוס' ז"ל [פסחים דף ד' ע"ב ד"ה מדאורייתא] ודלא כפ"י ז"ל [שם] א"כ לכאורה הכא במאי יזכה בעה"ב בהחמץ שגררה החולדה אך באמת החצר זוכה לו ומאי דכ' האחרונים דלא ניחא לי' לפע"ד הוא דבר שאינו דקודם שעה ששית אם הגיע לתוך ביתו גלוסקא יפה ודאי רצונו לזכות בו ושיאכלנו קודם הפסח. אך י"ל דהנה כל טעם זכות חצר הוא מטעם יד לשיטת התוס' [בב"מ דף י"ב] והקשה (הר"נ) [הנ"י] ז"ל [שם] הא יד בעי סמוכ' לו ויודע בו וכ' (הר"ן) [הנ"י] שם דהטעם הוא דחצר המשתמרת אפילו אינו עומד בסמוכה לו דמיא ליד דהא כל מה שיש בידו נותן בגווה להשתמר והוי דומי' דידו דהא אפילו אם הוי בידו נותנו בחצרו המשתמר ולכן הוי דומי' דידו אך כ"ז בדבר שבזכותו אבל בדבר שבחובה אדרבה אינו נותנו שם וברצונו להשליכו משם לכן אפילו חצר המשתמר לא דמי לידו יעי"ש [בנ"י פ"ק דב"מ במשנה דראה אותן רצין] ובש"ך ז"ל המביאו [סי' רמ"ג ס"ק י'] הנה לפ"ז בשעת בדיקת הבית מחמץ נהי דדעתו לזכות בחמץ גלוסקא יפה מ"מ לא זכי לו חצרו שלא מדעתו דהא אינו דומה לידו דהא באמת אינו נותן שם בבית במקום מכוסה ממנו חמץ ואדרבא בודקו להשליכו משם והוי לענין זה כמו דבר שחוב לו נהי (דזוכה) [דזכות היא לו] בחמץ גופא אך אילו הוי בידו לא הי' מניחו שם דאדרבה הי' נוטלו משם כדרך בדיקתו וא"כ ל"ד לידו ולא זכי חצרו כלל ואך עדיין י"ל דחצרו יזכה לו מטעם שליחות לשיטת הרי"ף [שם בפ"ק דב"מ] שפוסק כהך מ"ד דחצר משום שליחות אתרבאי וא"כ יזכה לו חצרו בדבר שלע"ע זכות הוא לו כגלוסקא יפה יהא זוכה לו חצרו והגם שלאחר שעת איסור חמץ לא יהא ניחא לי' מ"מ בענין זכין לאדם מטעם שליחות אזלינן בתר השתא כמבואר (בט"ז) [בנה"כ] הל' רבית [סס"י קס"ב] בשלמא אם מטעם יד שפיר כתבנו דל"ד ליד דהא ליתא מדעתו וגם אינו דומה כלל לידו בזה דנותן לתוכו דבר שזכות הוא לו דבשעת בדיקה אינו נותן לתוכו ולא הוי דומי' דיד אך מטעם שליחות שפיר יוכל לזכות לו החצר אפי' של"מ כיון דלע"ע זכות הוא לו. אך בזה עדיין י"ל דהא אין יכול לזכות במציאה מטעם שליחות דהא צריך משלח לזכות ממנו ובמציאה אין כאן מקנה לו וא"כ לא יוכל לזכות לו משום שליחות וכמ"ש רש"י ז"ל בב"מ והר"נ כ' להדי' דלשיטת הרי"ף זכות חצר במציאה הוא רק מדרבנן אבל מה"ת לא יוכל חצר לזכות מטעם שליחות וא"כ לא הי' כאן חשש כלל מדאוריי' דלא יוכל חצרו לזכות לו לא מטעם יד ולא מטעם שליחות אך לפמ"ש המל"מ [בספכ"ט מה' מכירה] דהפקר הוי לשיטת רש"י ז"ל דעת אחרת מקנה ויוכל חצר לזכות בו וא"כ בישראל דכ"ע מבטלין חמץ והוי הפקר מאי דלא חזי וא"כ שפיר יוכל חצרו לזכות מטעם שליחות דהא בעל האבידה הפקירו בפירוש אך כ"ז בחמץ ישראל אבל בחמץ של עכו"ם לא יוכל חצרו לזכות לו לא מטעם יד דאינו דומה לידו וכנ"ל ולא מטעם שליחות דאין שייך שליחות לזכות במציאה וא"כ שפיר כתב הירושלמי דוכי יכולין כל ישראל לבדוק כאחת דלחמץ של עכו"ם בלא"ה לא חיישינן וכנ"ל:

ושוב ראיתי דגם לטעם יד י"ל שיזכה לו חצרו דחיישינן שמא ימצא גלוסקא יפה לאחר שעה ששית ודעתו עלי' ואז יזכה לו חצרו וכעין שכ' המ"ב [סי' נ"ח] ואך לכאורה בחמץ אין יכול חצרו לקנות לו כמו דאמרינן בסוף חולין [קמ"א ב'] דחצר לא זכי לי' בדבר שאין בעצמו יכול לזכות בדרך היתר לבד גניבה מטעם גזה"כ כמ"ש השט"מ בכתובות וא"כ לפ"ז לא יוכל כלל חצרו לזכות לו היכי דלא מצי לזכות בעצמו בהיתר אך לפי מה דכתבו התוס' ז"ל [בפסחי' כ"ט ב' ד"ה ר"א] דיכול לזכות בחמץ ע"מ לבערו א"כ יש דרך לפניו לזכות בו עכ"פ יוכל חצרו ג"כ לזכות בכל אופן דדוקא בדבר שאין מציאות לזכות בעצמו בדרך היתר אין חצרו קונה לו אבל אם יש מקום מציאות שהי' יכול לזכות דרך היתר חצרו קנה לו בכל ענין וא"כ שפיר חיישי' שמא ימצא גלוסקא יפה לאח"כ ויהי' חצרו זוכה לו אך דזה ליתא דבשלמא התם כתבו התוס' שפיר אליבא דריה"ג דס"ל חמץ מותר בהנאה דיוכל לזכות בו ע"מ לבערו דשייך בו זכי' אבל לדידן דחמץ אסור בהנאה והוא זוכה בו פ"מ להשביתו מעולם בלא שום הנאה א"כ מאי קנין הי' לו בו הא לא נטלו כלל לזכות בו רק להשביתו מן העולם ולכן אין שייך שום זכי' בחמץ לאדם ע"מ לבערו וממילא שוב אינו מצווה כלל לבערו דהא אינו שלו ועדיף מביטול דהא נטלו מתחלה שלא לזכות בו ועיין במג"א בשם הריב"ש ז"ל [אולי צ"ל תמ"ו סק"ו ובי"א שם] וא"כ כיון דאין שייך בו שיזכה ע"מ לבערו דהא אינו חייב עליו לבערו כיון דלא זכה בו מעולם ואינו מוזהר עליו בתשביתו וא"כ אפי' לפי מאי דקיי"ל דיש זכי' באה"נ דלא כנ"ב ז"ל [ע' נוב"י קמא י"ט] מ"מ לא שייך זוכה ע"מ לבערו דהא אינו מצווה כלל לבערו ולכן גם חצרו אינו קונה לו כל היכי דאיהו לא מצי זכי בהיתר גם חצרו אינו זוכה לו אך כ"ז בחמץ של עכו"ם אבל בחמץ ישראל דהכל מצווין עליו לבערו שפיר יוכל לזכות ע"מ לבערו דנהי דאינו עובר בתשביתו מ"מ עכ"פ עליו מצוה לבער כמו דאמרינן בש"ס ב"ק [צ"ח ב'] וא"כ דעכ"פ יכול לזכות בו ע"מ לבערו ושייך בו צד זכות גם החצר יוכל לקנות עבורו וא"כ שפיר קאמר הירושלמי דלחמץ של עכו"ם בלא"ה אין חשש דכל כמה דהוא בביתו של"מ אינו קונה לו מטעם יד ואם יראנה ג"כ לא יוכל חצרו לזכות לו באיסור וכנ"ל ורק בחמץ של ישראל ששייך בו תשביתו יכול לזכות בו ע"מ לבערו וכנ"ל וע"ז קאמר וכי יכולין כל ישראל לבדוק חמצן כאחת וא"כ לפ"ז לשיטת התוס' דחצר מטעם יד עיקר החשש שמא ימצאנה לאחר שעה ששית וקשה הא הוי ס"ס וצ"ל משום דבס"ס בדבר שיכולין לברר אין סומכין על הס"ס ולזה שפיר מקשה מהתם דאמרינן אכלתי' ונהי דמש"ג דרבנן הא בדרבנן נמי ביכול לברר צריך בדיקה ומשני התם אימור הוה והיינו דלא הוי בכלל הגזירה והוי ס"ס בדרבנן דא"צ לבער אבל במשנתינו דהוי ספ"ד לא מהני ס"ס בדבר שיכול להתברר וא"כ מסיפא דשמא תטול בפנינו לא הי' קשי' כלל דהוי אמרינן שאני התם דהוי דרבנן וספיקא לקולא אפי' דיכול להתברר וגם לא עשהו לספק גזירתם כודאי ולא כאו"ה ולא הי' יכול להקשות כלל אהדדי שני המשניות אך ממה דתנא הכא חייש לספיקא דשמא ימצאנה ש"מ דס"ל דאפי' מספיקא צריך לברר וקשה אמאי נימא אכלתי' דא"א דהמשנה ס"ל דבס"ס או סד"ר אפילו בצריך לברר מותר א"כ למה הצריך בדיקה שמא לא ימצאנה למחר וחצרו לא קנה לו כיון דלא ידיע לו מקומו הוי כאינו עומד בצדו וכמבואר במס' ב"מ א"ו החשש שמא ימצאנה א"כ נימא אכלתי' כמו התם ש"מ שסובר' משנתינו דבס"ס במקום שיכול להתברר צריך בדיקה ודו"ק:

ועפי"ז א"ש מאי דמסיק הגמ' גבי שהטילה נפל לבור דהוי ס"ס וקשה באמת הא רוב נשים ולד מעלי' יולדות וכדברי הכ"מ וכמבואר בש"ס בנדה גבי הפילה לנהר יעו"ש אך באמת י"ל דס"ס אלים מרוב וכמ"ש הפלתי ז"ל אך זה קשה עכ"פ הא הוא דבר שיכול להתברר ונהי די"ל דבס"ס בדבר שיכול לברר א"צ בדיקה למסקנת הש"ס מ"מ היינו בס"ס בעלמא דעדיף מרוב אבל היכי שהס"ם הוא נגד הרוב נהי דעדיף ס"ם מרוב ומותר עכ"פ ביכול לברר אמאי א"צ עכ"פ לבדוק וע"ז כתב שפיר הרמב"ם ז"ל דהקילו בספיקות משום שהם מדרבנן וס"ס בדר' בודאי א"צ לברר: סליק בעזה"י חלק יורה דעה סימן א