שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 36

והנה ראיתי במרדכי [בהלכות קטנות] שמפלפל בזה דרש"י פי' שאזלי' בתר ימין דעלמא ולשיטתו לר"נ איטר מניח תפילין בשמאל של כ"א והמרדכי מפרש אפכא ולכאורה קשה האיך לא ראו דזו הוא בעי' בש"ס והנלע"ד דרש"י ז"ל ס"ל דהיקשא שאני בשלמא התם דכתיב אשר על כף שפיר האבעי' אי אזלי' בתר דידי' וליכא כף והתורה הקפידה דוקא על הכף או בתר דעלמא אזיל והתורה רק לסימנא נקטה אותו הגיד שדרך להיות במין הבהמה על הכף אבל בהיקש סובר רש"י פשיטא דאזלי' בתר דעלמא והמרדכי ס"ל הואיל דקשרתם לשון יחיד משמע דומי' דקשירה דידי' אבל הסה"ת נ"ל ברור דס"ל כמ"ש ולכן פשיט' דכשר דהוי ספיקא דרבנן לקולא ולדידן הוי ס"ס דלהסמ"ג ודאי כשר ולהרא"ש וסה"ת אפשר ג"כ אזלי' בתר דעלמא וא"כ ס"ס ודאי כשר ומה שהוא כותב (הוא) רק מחמת הרגל זה אינו איכפת לדידן דלהסמ"ג אשר פסק רמ"א כוותי' הוי וקשרתם דומי' דכתבתם דלדידי' מנית התפלין בשמאל דעלמא וא"כ הוי הקשירה והכתיבה שוין ולשיטת הרא"ש וסה"ת כבר כתבתי דתלוי בהספק אי אזלי' בתר וקשרתם דעלמא:

והנה ראיתי בישועת יעקב ג"כ שמכשיר אולם לא זכיתי להבין דבריו שכ' דהוי היקש גמור מה"ת רק מחמת שא"א לכתוב בימינו וזה לא ידעתי דאם זה היקש גמור מה לנו בזה שהוא אינו יכול לכתוב באופן אחר יתן לסופר אחר לכותבו אולם עכ"פ גם הוא מסכים להכשיר וגם בהרגל השיג על מ"א וס"ל דהרגל הוי כנולד מעצמו אך מה שהקשה שם דלתרץ הגמ' דמיירי הברייתא דמניח בשמאל כ"א בהרגל לק"מ דהא להך מ"ד הרגל כאינו וא"כ אינו איטר כלל ובברייתא דתני איטר בודאי לא איירי בהרגל דהרגל לא מקרי איטר וכן מבואר בהדי' במרדכי יעו"ש עכ"פ גם הוא הסכים להכשיר ולכן דעתי שאין להעבירו ויכתוב כמנהגו בימין: סימן נט להרב הה"ג החריף המפורסם כו' מו"ה שמואל אהרן נ"י:

שאלה ע"ד הסיבה אשר קרה בק' בריגל ר"ל שבא השמש של ביהמ"ד בליל ש"ק לביהמ"ד ללון שם ולא מצא שם שום אדם ולא רצה לישן שם יחידי ונעל הביהמ"ד והלך לביתו לישן ובבוקר ביום הש"ק מצאו הס"ת מונחים על האשפה בבזיון שבאו גנבים בלילה והוציאו הס"ת והפשיטום והשליכום ארצה ושאלו אנשי העיר מה לעשות:

תשובה מכתבי הגיעני והנה בעיקר הדבר שנוהגין אנו בני אשכנז להתענות בנפל ס"ת או תפלין אין לו שום רמז בש"ס והכפות תמרים ז"ל רצה להסמיכו על הא דלא יתפלל אדם וס"ת בידו ואכתי אין רמז בזה לתענית ובודאי צריך ליזהר בשמירת ס"ת אבל אם אפילו באונס נפלה להתענות כל מי שהי' בביהכנ"ס כאשר נהגין אין ראי' מזה ואדרבה בש"ס גבי בליעת תפלין במ"ק [דף כ"ו ע"א] משמע בהדי' דבאונס שלא ע"י אדם להכעיס א"צ כלל לא קריעה ולא תענית וגם אפי' בלהכעיס ע"י דבעי קריעה היינו אם נתבערו מן העולם דוגמא דשריפה כמבואר ברש"י מ"ק שם ובס' תשובות אמרי אש שנדפסו מחדש כתב להחזיק המנהג משום הא דירושלמי גבי ארור אשר לא יקים גם משם לא מוכח המנהג שצריכים כולם להתענות אמנם נ"ל לומר דהטעם הוא דמבואר בתעני' בגמ' שם [דף ט"ז ע"א] שאמרו על מה שמוציאין התיבה לרחוב לומר כלי צנוע הי' לנו ונתבזה בעוונותינו הרי שעוונות גורמין לבזיון התורה ואם ח"ו נקרה סיבה לבזיון התורה ודאי מחמת חטא אנשי אותה העיר והיינו אותם שהי' להם הכלי צנוע ונתבזה ולכן כל בני בהכנ"ס והחברות של אותה בהכנ"ס ראוי להתענות לתשובה על עוונותיהם שגרמו הכלי צנוע הקדושה שנתבזה מחמת עוונותיהם ולכן נ"ל לגזור תענית על אותן אנשי בהכנ"ס בה"ב ומי שאינו בריא בכחו יוכל לפדות התענית לפי נדבת לבבו ולפי ערכו ויעשו איזה מצוה מהממון אשר לצורך מצוה זו מוכרין ס"ת כגון להשיא יתום או להספקת לומדי תורה ובודאי תשובתם יעלה לרצון ועוונות יהפכו לזכיות וימתקו הדינים ויהי' חיים ושלום לכולם:

ומה שמפלפל מעכ"ת בענין פשיעת השומר בודאי מקרי פושע דלא גרע משומר חנם שהי' לי' לקדם דהוי פושע ואי מקרי זה פשיעה שמחמת אימת שבת וטרדת הלילה הי' נחפז אולי דומה לאונס כבר האריכו בזה בתשובת חכמי ספרד בסברות שונות והענין סובל אריכות למאד וספרי' אין אתי ובפרט שאינו נוגע כמעט לזה כמש"כ מש"ה לא הארכתי בזה והי' שלום מאד"ה כדברי ידידו דוש"ת בלונ"ח פה אובין שנת תרי"ח: סימן ס

שאלה איש אחד קנה בית עם פרדס מנכרי אחד ובתוך הפרדס הרבה אילנות מינים ממינים שונים וישב שם שנה אחת ועכשיו נתוודע לו שיש מורכבים בתוך פרדיסו שאינם ניכרים אם הם מורכב מין במינו או מין באינו מינו מפני שדרך הנכרים להרכיב אילן מאכל על אילן סרק עד"ז היינו שקוצצין האילן סרק הגדל בתוך הפרדס עד סמוך לקרקע כמו לערך אמה ומרכיבין על גבי הנשאר מחובר לקרקע אילן מאכל ומכירים הרבה אילנות בתוך הפרדס שהם מורכבי' ע"ד הנ"ל ואעפי"כ אינם ניכרים שהמה דוקא מורכבים ע"ד הנ"ל שהיא מין בא"מ ויוכל להיות שהמה מורכבים מין במינו דדרך הנכרים להרכיב מין במינו ג"כ כמו ע"ד הנ"ל. ועתה שאל בעל הפרדס מה יעשה עם האילנות הנ"ל שהוא הפסד גדול מאד לקוצצם:

תשובה מתחלה נחקור אם המקיים בכלאים הוא מה"ת או מדרבנן והנה מבואר בש"ס במכות ובמ"ק ובע"א וז"ל הש"ס (ע"א ס"ג ע"ב) יתיב ר"נ כו' וקא מבעי' להו שכרו לשבור ביין נסך מהו מי אמרינן כיון דרוצה בקיומו אסור או דלמא כל למעוטי תיפלה שפיר דמי אמר ר"נ ישבור ותע"ב לימא מסייע לי' אין עודרין עם הנכרי בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעוטי את התיפלה סברוה הא מני רע"ק היא דאמר המקיים בכלאים לוקה דתני' המנכש והמחפה בכלאים לוקה רע"א אף המקיים מ"ט דרע"ק א"ק שדך לא תזרע כלאים אין לי אלא זורע מקיים מנין ת"ל לא כלאים ואלו למעוטי תיפלה שרי לא הא מני רבנן היא עכ"ל והנה לכאורה משמע דרבנן פליגי עלי' דרע"ק וא"כ הלכה כרבנן דמותר לקיים אך הלא כמה משניות מוכחין בסתמא דאסור לקיים ובהדיא תנינן ברפ"ח דכלאים כלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים. והנה בירושלמי שם וז"ל כלאי הכרם כו' כתיב לא תזרע כרמך כלאים אין לי אלא הזורע מקיים מנין ת"ל כרם ולא כלאים מה כרע"ק דרע"ק אומר המקיים עובר בלא תעשה אמר ר' יוסי דברי הכל היא הכל מודים באסור שהוא אסור בשלא קיים ע"י מעשה אבל אם קיים ע"י מעשה לוקה כהדא דתני המחפה בכלאים לוקה עכל"ה. הנה מבואר דס"ל דגם לרבנן יש איסור לקיים בכלאים מה"ת דליכא למימר דמדרבנן קאמרי דא"כ הל"ל מודים חכמים דמדרבנן אסרי ומדקאמר מודים שהוא אסור משמע דמודו לרע"ק שהוא עכ"פ אסור מה"ת. והנה באמת י"ל הפי' בירושלמי דגם רבנן ס"ל הדרש דכרמך כלאי' לא ורק שס"ל שאין לוקין בלא מעשה ורע"ק ס"ל דלוקין אפי' בלא מעשה אבל בעשה מעשה כ"ע מודו שלוקין במקיים כלאים אך בגמ' דידן במכות [דף כ"א ע"ב] לא משמע כן דאמר שם הו"א כרע"ק אבל לרבנן אינו לוקה במחפה בכלאים ש"מ דגם בעשה מעשה פליגי רבנן לפטור מקיים כלאים ובאמת ע"כ צ"ל כש"ס דידן דבזה גופא פליגי אם לוקה על קיום כלאים אם לא דרע"ק ס"ל דלוקה ורבנן ס"ל דאינו לוקה במקיים אפי' בעשה מעשה דאלת"ה ורק דנימא דרבנן ג"כ ס"ל דחייב מלקות בעשה מעשה בקיום כלאים ורק בלא מעשה פטרי ורע"ק ס"ל דחייב אפילו בלא מעשה א"כ מאי האי דאמר רע"ק אפי' המקיים הא גם רבנן ס"ל דמקיים חייב ורק דס"ל דצריך מעשה להקיום ורע"ק ס"ל דחייב בלא מעשה אבל בהא דחייב המקיים כ"ע מודו א"כ הכי הול"ל רע"א אפי' בלא מעשה חייב (דהא) [ומה הא] דאמר אף המקיים הא גם רבנן מודו א"ו באמת גם הירושלמי ס"ל כש"ס דידן דלרבנן פטור אפי' בעושה מעשה ורק לרע"ק חייב מלקות בעושה מעשה אבל לרבנן בכל ענין ליכא רק איסור לחוד אבל האיסור הוא מדאורייתא וכ"נ מדברי התוס' ב"ב דף ב' דהמקיים אסור מה"ת וז"ל התוס' בד"ה נתייאש דוקא נתייאש אבל לא נתייאש ועוסק כל שעה לגדור אעפ"י שהוסיף מאתים מותר כדתנן כו' אלמא כשהוא מחזר אחר לקיטתו אפי' הוסיף מאתים מותר והטעם יש לפרש משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים דומי' דזריעה דניחא לי' עכ"ל אלמא דמה"ת אסור לקיים כלאי הכרם רק דבעי' דומי' דזריעה דניחא לי' דאי מדרבנן לא שייך כלל לדמויי לזורע וכ"נ מדברי הר"נ ז"ל ולפי פשטות הירושלמי משמע דרבנן ג"כ מודו לאיסור מדרש הכתוב דכלאים שדך לא רק דלא מחייבי מלקות בזה והנה התוס' (ע"א ס"ד א') ד"ה ר"ע אומר כ' פי' בקונ' שעשה להם סייג וגדר בקוצים כדי לקיימן ויפה כיון דהא פ"ב דמכות מוכיח דרע"ק אית לי' לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ודלא כפי' הערוך שפי' מקיים בהנחה דכלאים ליגדל בתוך שדהו לוקה ואית לי' לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וא"ת האיך ס"ד להוכיח בלעקור הי' אסור אי לאו למעוטי תיפלה לפי שרוצה בקיומן כדי להשתכר מדאסר לקיים התם הוא עושה מעשה באיסור שעושה הגדר אבל הכא אין מעשה כלל באיסור וי"ל דמ"מ מחשבתו משוי' לי' מעשה לבסוף כשהוא עוקרה כו' עכ"ל וזה הוא להיפוך מדברי הירושלמי דלדברי התו' לרע"ק לא מחייב רק במעשה [ובלא מעשה אפי' אי' אין בו] ולרבנן אפי' במעשה (פטור) [מותר] וכבר נתעורר ע"ז במל"מ על הכ"מ [בפ"א מה' כלאים] ובחתם סופר [חלק יו"ד סי' רפ"ח] על התוס' הנ"ל אך באמת דדברי התום' נכונים דזה ודאי פשוט דאפי' אם נימא דמחייב רע"ק במקיים בלא מעשה מ"מ זה דוקא במקיים בשדה שלו אבל ודאי אם רואה בשדה של איש אחר כלאים בודאי אינו עובר שום איסור כלל ולא יעלה על הדעת לאיסור וכמבואר באריכות בירושלמי גבי עשאו לבעה"ב כפועל ובכ"מ [פ"ה הל' ט'] הביאו וודאי שהשכל גוזר כן דמה שייכות לשום איסור בשדה אחרים ובפרט בכלאי זרעים שמותר בהנאה נהי שאסור לקיים בשדה שלו אבל בשל אחרים בודאי אינו שייך שום איסור כלל ולזה כתבו התוספות דעשה מעשה כ"ד ולרבנן אפי' בעושה מעשה י"ל דפטור במקיים ובאמת הנך מתני' דאסור לקיים דלא כרבנן הכי רוצה הגמ' לדחות כדי שלא לפשוט האבעי' אי שרי למעוטי בתיפלה אבל לפי מאי דפשיט בלא"ה האבעי' א"כ שפיר מתני' אתי' כרבנן דהמקיים אסור גם לרבנן ודו"ק בזה כי בתשובת חתם סופר תמה עליהם בחנם ולזה נראה דעת רוב הפוסקים דכלאים בקיום אסור מה"ת וכ"נ מהירושלמי בכמה מקומות וכ"נ מדברי הרמב"ן ז"ל בפ"ק דב"ב בתירוץ השני וא"כ לפ"ז ע"כ צ"ל הטעם דגם רבנן דרשו כלאים לא והנה לפ"ז לפי מאי דמבואר בקדושין (ל"ט ע"א) וזל"ה אר"א אמר ר"י לוקין על הכלאים ד"ת א"ל ר"א בר"י והאנן תנן הכלאים מד"ס ל"ק כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבת האילן כדשמואל דאמר שמואל את חקותי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ ובין בח"ל אף שדך נוהג בין בארץ ובין בח"ל ואלא הא כתיב שדך ההוא למעוטי זרעים שבח"ל עכל"ה ופי' רש"י ההוא למעוטי זרעים דכלאי הכרם בח"ל דמשום דאפקי' בלשון זריעה כתב שדך עכ"ל אלמא דכולי קרא איירי בהרכבה ורק כלאי זרעים מוכח משום דאפקי' בלשון זריעה א"כ בודאי הדרשה דכלאים לא זה הדרשה קאי על הרכבה דאיירי מיני' דג"כ אסור בקיום דכלאים לא וא"ל דהקשה הכתוב לבהמתך והתם בעינן מעשה דזה ליתא דבבהמתך בפי' כתיב לא תרביע וכאן כתיב בפי' כלאים שדך לא דתזרע דכתיב בתר הכי מיירי בכלאי זרעים או בכלאי הכרם א"כ אסרה תורה בפירוש גבי הרכבה לקיים היינו שלא יהי' כלל כלאים בשדהו דכן כתיב כלאים שדך לא דהיינו ממילא לא יהי' ורק לענין זה הוקשו לבהמתך דמיירי בדבר מסוים ומה בהמתך בח"ל אבל מה דאסור בי' בהרכבה אפי' קיום ובהרבעה דוקא במעשה זה החילוק כתוב בפירוש בקרא דבהרבעה נאסר במעשה דוקא ובהרכבה קיום ממילא אסרה תורה ורק דהוקשו שני איסורין לדבר א' דמיירי בדבר מסוים ואסור בח"ל ומצינו כיוצא בזה בזבחים [דף ל"ט] דהוקשו פר של יוה"כ ושל משיח אבל להזאות שבפנים ושעל מזבח הפנימי לא הוקשו כיון דכתיב בהו בפירוש יעו"ש ואדרבה איפכא קשה דמנ"ל לרע"ק משם דקיום בכלאי זרעים אסור משום דכתיב כלאים לא כמו שפי' רש"י ז"ל כנ"ל הלא כלאי זרעים הוא מלא תזרע דוקא כמבואר וא"כ היכן מצינו שיאסור אפי' בלא מעשה וכנ"ל ונ"ל דמש"ה שני רש"י ז"ל פירושו במ"ק (ב' ע"ב ד"ה תלמוד לומר) וז"ל ואע"ג דכתיב לא תזרע כלאים גורעין ודורשין לא כלאים לא יהא כלאים מ"מ שחייב אתה לבטלו עכ"ל וכבר העיר ע"ז בקרבן אהרן אמנם לפמ"ש א"ש דהנה קשה כנ"ל דדלמא רק בהרכבה אסור קיום דכלאים לא אבל בכלאי זרעים לא אסור קיום אך באמת י"ל דגם רע"ק שאוסר גם במקיים מיירי בהרכבה דגבי כלאי זרעים שייך נמי הרכבה כמבואר בחולין [דף ס' ע"א] אך כ"ז במכות דמסקי' דברייתא דמחפה לוקה גם אליבא דרבנן וכדר"י ורק רע"ק מחייב בקיום וי"ל דרע"ק איירי בהרכבה דוקא ואז הילפותא שפיר מכלאים לא דאיירי בהרכבה אך במ"ק דמסיק שם רבה דכולה מתניתי' כרע"ק ומחפה ג"כ חייב משום מקיים והא מנכש אינו מרכיב ולמה מחייב רע"ק לזה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דגורעין ודורשין ודו"ק:

היוצא לנו מזה דנראה לומר דבהרכבה ודאי חייב בקיום וכדי שלא נשווי' ח"ו ישראל כטועים דכן נוהגים היתר בקיום הרכבה ואם אינם נביאים הם בני נביאים הם וגם הריטב"א בקידושין כתב להדי' דקיום מותר והיינו עכ"פ מה"ת וכן הרדב"ז כתב דמותר אפילו מדרבנן ולכן נ"ל דא"א כלל לומר לאסור קיום בהרכבה דהנה האיסור קיום בכלאים אינו מה שמקיים מה שכבר גדל רק מה שמגדל והולך וכן מבואר ברמב"ם ז"ל בהל' כלאים פ"ה הל' י"ב ו"ל אנס שזרע הכרם כשיצא האנס יקצור הזרע מיד ואפי' בחולו של מועד ואם לא מצא פועלים יוסיף להן עד שליש בשכרן בקשו ממנו יותר מכן או שלא מצא פועלים הרי זה מבקש בנחת וקוצר ואם נשתהא הזרע עד שהגיע לעונת שיקדש ה"ז יקדש ויאסרו שניהם עכ"ל וכתב הכ"מ שם וז"ל כתב הרא"ש אנס שגזל כרם וזרעו ויצא מלפני' שהניח הכרם לבעלים קוצרו אפי' במועד התירו לו לקוצצה אעפ"י שאינו דבר האבד שאין אדם אוסר דשא"ש מפני מראית העין התירו לקצרה שלא יהא נראה כמקיים כלאים ונ"ל דמיירי באותו ענין שלא יוסיף ק"ק במועד דאל"ה הוי דבר האבד דאע"ג דאין אדם אוסר דבר שא"ש כיון שחזרה לבעלה אם הוסיפה ק"ק לפניו קידש דלא גרע מלכשאחזור אלקטנו או סיערתו הרוח עכ"ל ומתוך דבריו נתבאר מ"ש רבינו עכ"ל הכ"מ הרי דעיקר האיסור מה שיגדל כשיעור מאתיים דאם נימא דהאיסור הוא מה שקיים הכלאים דמעיקרא א"כ הי' צריך לשכור פועלים תיכף משיצא מזה האנס דאל"כ יאסור משום מקיים כלאים א"ו דעיקר איסור הוא מה שמקיים והכלאים מגדלים והולכים והנה בכלאי אילנות דקיי"ל דמותר לזרוע משתי מיני אילנות ואיסור הוא רק הרכבה וא"כ מה שמקיים וגדל אח"כ זה אינו מורכב ורק שגדל כלאים מהמורכב וזה הוא רק עירוב כחות כמו שמערב זרעי אילנו' אבל אינו מורכב וא"כ מה שמקיים המורכב לית בי' איסור כלל דהרכבה דהרי אינו מרכיב ומה שגדל באיסור זה לא נקרא מרכיב רק שנצמח מב' מינים וזה אינו איסור כלל ומש"ה א"א לאסור כלל הרכבה בקיום אך כ"ז להרמב"ם ז"ל [פ"א מכלאים הל' ו'] שמתיר לזרוע שני מיני אילנות אבל הטור ז"ל [ביו"ד סי' רצ"ה] שהחמיר לזרוע שני מיני אילנות [בא"י] משום זריעת כלאים [עיין בב"י שם] א"כ גם לקיים מורכב אסור דנהי דלא מקרי מורכב מה שמגדל באיסור מ"מ מקיים זריעת כלאי זרעים באיסור וכמו שזורע שני מיני אילנות ומש"ה אסר הטור [שם בסי' הנ"ל] לקיים מורכב כמו שאסור לקיים כלאי זרעים אך כ"ז בא"י אבל בח"ל בודאי מותר דכלאי זרעים מותר בח"ל ולזה שפיר מנהגן של ישראל תורה. אך י"ל דעכ"פ אסור משום מראית עין וכמ"ש גבי ירק שבצד הכרם וכמבואר בש"ע כמה פעמים אך באמת כיון דאינו ניכר היטב וגם כיון דידוע היום לכל דאין ישראל עוסק בזה לא שייך כלל מראית עין ולזה בכה"ג מותר לכ"ע וכבר העיד החתם סופר שנוהגין כן במדינת הגר כנלע"ד. ועתה אבא לדברי מעכ"ת הנה ראשונה יצא לחלק על הש"ע משום דברי הריטב"א ז"ל כבר הראתיו דהריטב"א מתיר רק מה"ת וכן מדויק לשונו שכ' בחי' (קדושין ל"ח) וז"ל מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה כלומר שהוא דבר מסוים ומערב זה בזה להדי' גוף בגוף משא"כ בכלאי זרעים וכלאי הכרם ומכאן אזהרה למרכיב אילן שהוא לוקה משום לאו דשדך לא תזרע ואסור לעשותו ע"י עכו"ם כדאיתא בירושלמי והיינו מדרבנן ולא מצינו איסור במקיים אלא בכלאי הכרם דכתיב בהו לא תזרע תרי זימני כדאי' התם עכ"ל וקשה למה אסר הריטב"א אי משום שבות א"כ לימא דאסור שבות באמירה כדאבעי לחומרא ואי דאסור משום דב"נ מצווה על הרכבה א"כ בודאי דאסור משום לפני עור ולא צריך כלל להירושלמי ואי דבעי להכריח מירושלמי ששבות בשאר איסורים לחומרא או דקיי"ל כמ"ד דב"נ מצווה על הרכבה ה"ל לומר כן בפירוש דאסור ע"י עכו"ם דאמירה לעכו"ם שבות (א"ו) [או] דב"נ מצווה על הרכבה וכן משמע בירושלמי א"ו דבאמת מזה לא הכרית (לאסור) לא את האבעי' דאמירה לעכו"ם בשאר איסורים וגם לא הכריע אי ב"נ מצווה על הרכבה רק דאסור משום שלא יקיים כלאים ובודאי אין להכריע נגד הש"ע בכמות משמעות דברי הריטב"א וגם מה שרצה להמציא מטעם ס"ס ג"כ לא מהני לצרף דעת איזה מפרשים נגד הב"י בש"ע שהוקבע לדינא וכן לא יעשה:

ומה שרצה להביא סייעתא לדברי הרא"ש מעיז [הנ"ל] דאמאי לא מוקמינן בכלאי אילן דמותר בקיום א"ו דבהרכבה ג"כ אסור קיום את"ד וזה אין ראי' כלל דיעוין בתו' שם ד"ה [אין עודרין] וא"כ [לדברי התו'] אכתי הוי מצינו למשני דמיירי בכלאי כרם יעי"ש. ומה שהמציא דלא שייך להחמיר משום דעושה איסור בל תשחית וזה ליתא כלל דהרי חזינן דבשביל צורך מותר להשחית כמבואר ברמב"ם ז"ל גופא ואין צורך גדול מזה לשמור מספק איסור תורה וכמה משניות דאסרי ומקדש בגפנים משום ספק יניקה וגפן הוא אילן ונאסר מספק. ומה שהקשה על הרמב"ם דמוכח מכאן דספ"ד לחומרא דהתורה אמרה ועץ אשר תדע אשתמיטתי' מיני' אז דברי הש"ס בהחובל [דף צ"א ע"ב] ודברי הכ"מ בה"מ [פ"ו הל' ט'] דאשר תדע לדרשא אתי יעי"ש. ואשר רצה לומר דמקח טעות הוא כעין לוקח גרוטאות לא יפה דימה כיון דמותרין הענפים לנטען במקום אחר א"כ הרי שווין מעות ואי משום אונאה אין אונאה בכותים ובקרקעות ומש"ה גם מה שדימה למקח שנעשה באיסור ז"א דהרי ראוי לנוטען במקום אחר ומה שרצה לומר האיסור הוא שיגרום השחתה לעצים כל מי שיש לו מוח בקדקדו לא יכחיש זה דגרם להשחית העץ... יקרא איסור ומה שרצה לומר דב"נ אסור בקיום לא דק כלל דקיום אתי' לן מקרא דכלאים לא אבל ב"נ אינו מוזהר על דיני תורתינו הקדושה רק על מצות ב"נ והאיך יאסור עליו קיום מורכב גם מה שרצה לומר דזה תלוי אם ב"נ אסור בקיום א"כ הוי ממעט בתיפלה ואם לאו אינו ממעט בתיפלה וזה דבר שהיא נגד הש"ס דאמרינן בכלאי זרעים שהב"נ אינו מוזהר אכלאי זרעים ואפ"ה הוי ממעט בתיפלה וגם מה שרצה לומר דאיסור תורה לא מתירין משום מיעוט תיפלה נעלם ממנו דברי הגמ' ע"ז [הנ"ל] דמשני דאסור ליתן להם מתנת חנם דהוא דאורייתא ואפ"ה מתירין ממעט בתיפלה. ומה שהקשה למה לא קנסו הרבה יש להאריך בזה אך י"ל הטעם לפי דברי מע"כ כדי שלא נעבור על ב"ת ולפיכך לא אסרו כדי שלא נשחיתנו ויקח ממנו ענפים ליטע במקום אחר הגם שדבריו למעלה לא יכונו בעיני היינו משום דלמפרש מאיסורי דחשש דאורייתא לא שייך ב"ת אבל קנסא דרבנן שפיר לא קנסו משום שלא יבא לבל תשחית ודו"ק בכ"ז: סימן סא