שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 33

והנה לפ"ז הי' לכאורה הדין נותן שהרב ר"ש מותר ליישב בק' הנ"ל וכמו שכ' הרמ"א אך על בני העיר עכ"פ איסור מלקבלו. אך באמת זה ליתא כלל דכיון דמותר לו לעשות המצוה וכמו שכ' מהרנ"ח ז"ל ה"נ עליהם החיוב מוטל לפרנסו לנהוג בו כבוד דכבוד התורה וודאי חיוב ועדיף טפי נהי דאין רשות להעביר הרב הראשון מכבודו מכח הלימוד מקרש שזכה בצפון ואפי' אם הי' מתרמי דהשני גדול ממנו אסור [להעביר] להראשון כיון שהוא עכ"פ ת"ח אך אם השני רוצה ליישב בתוך הקהל ולעשות מצות פרנסי ודייני ישראל בוודאי עליהן מוטל לכבדו והראי' מדברי הרמ"א ז"ל ומהרי"א ז"ל שכתבו דלגיטין וקידושין שניהם שווין וק' לכאורה האיך עברו המגרשין והמקדשין ליטול השררה מהראשון ויעברו על הפסוק והעמדת את המשכן וגו' אלא וודאי כיון שכבר הוא בתוכן מוטל עליהם כבוד התורה להדרו ולפרנסו ולכן בוודאי אם הרב השני רוצה לשבת אתם מותר לקהל לפסוק לו כדי פרנסתו וכל הצטרכותו כיון שאין מעבירין להראשון כלל רק שאין מונעין השני לבוא וכן מבואר בהדי' בתשו' מהרי"א ומהרי"ו ז"ל שגזרו על תלמידהון בגזירה חמורה להיות בעזר למהרי"ב שבא באחרונה ליישב אצל מהר"א ז"ל שהי' זקן ות"ח גדול וכ"מ גזרו על תלמידהון ועל הקהל להיות בעזרת מהרי"ב וכאשר כתבנו שכיון שהוא מותר לחטוף המצוה לעצמו על הקהל לכבדו דרך כבוד התורה ולפי דעתי זה אמת ואין להשיב. ובאמת עלה על דעתי דכיון שהרב דק' ראדמשלא אינו יושב בקהלה הקטנה ורק ביאתו לעתים רחוקים והרב ר"ש יהי' שם כל הזמן וילמוד תורה בוודאי גדול כח לימוד התורה נגד הדרש והעמדת כנ"ל דהא חזינן דכיון שזכה בני סג' [בתורה] קדמו ודחו לבני בל' מהראוי שלימוד התורה ידחה את כבוד הראשון וכן משמע בתשו' מהרנ"ח יעו"ש ונהי דלא הוחלט הדבר משום דמעלה מי שזכה בדבר כבוד קודם להשני גם היכי דאיכא להשני טענה וכנ"ל ולכן מסופק בדבר אם גם גבי דבר מצוה שייך זה אבל לגבי תורה וודאי דחינן הראשון כמו שדחה בני סג' בירושלמי מחמת תורתן שזכו. אך באמת אין כבוד התורה ולימוד התורה שווין גדול כבוד תורה דיחיד מת"ח דיחיד כמבואר במגילה. אך באמת הדרש גופא דדריש בירושלמי מיקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים ה"נ דרשינן בגמ' שלנו [מ"ק ט' ב'] וכל חפציך אפי' חפצי שמים הרי דתורה עדיף מכל המצות ודחי לימוד תורה להך מצוה דוהעמדת וכנ"ל אך לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ולכן נ"ל דאין מעבירין הראשון משרירתו וגם שניהם שווין בשירות פרנסי הקהל והיינו גיטין וקדושין ולעיין בעניני דמתא וכפסק הרמ"א ז"ל. ועתה נבוא לעיין בדיני ממונות [מדברי] הרמ"א ז"ל מבואר אע"פ שמקפח קצת פרנסת הראשון ומפרש בש"ך כגון שנוטל מחופות וקידושין וכו' ומביא טעם הרי"א ז"ל משום שהן לא בהיתר גמור ע"כ:

והנה באמת לכאורה קשה על הרמ"א ז"ל שסתם דבריו דמשמע אפי' אם הפרס הוא בהיתר ג"כ מותר להב' לבא בגבולו ותו קשה מה שמביא אח"כ וז"ל אבל אם בא חכם אכסנאי לעיר אין (לעיר) [לו] לקפח שכר הרב הדר שם לעשות חו"ק עכ"ל והוא מתשו' מהרי"ק ז"ל וק' אם זה מקרי שלא בהיתר יתיר ג"כ להרב אחר אכסנאי לקפח פרנסתו ואם הוי קפוח פרנסה האיך מותר לבוא גם לדור בתוכו ולבוא בגבולו. אבל באמת נלענ"ד בדברי הרמ"א ז"ל דהנה בוודאי הי' התקנה קדומה ליקח מהחתונה רח"ש כמבואר במהרי"ק ז"ל שכן הי' מנהגם באמת לכאורה קשה דהאיך מותר להרב אחר לבוא בגבולו וליקח ממנו הפרס שפסקו לו הקהל בשכרו הרי זה ממש כגוזל משכרו המגיע לו וכן ראיתי בתשו' חתם סופר [סי' ר"ל] ולפנינו נדבר מדבריו אך באמת זה ליתא דהנה בודאי שכר הזה הוא דשלב"ל והא החתנים אין בעולם בעת שנתקבל להרב וגם אותן שישנן בעולם אין בידם מאומה ועיקר החיוב על צד החתן בוודאי שאין יכולין הקהל לחייב עצמן בשכרן משל [צד] שני ואין בקהלתן אך באמת התקנה הוא מקדם שכך קיבלו אבותינו עליהם ועל זרעם ליתן רח"ש וכיוצא בזה ומכח התקנה רשות לחייב גם הנולדים כמבואר בפוס' והנה הקהל שנותנים זה להרב בוודאי שלא זכה זה השכר רק בעת שבא לעולם כמש"כ הט"ז באו"ח בהל' פסח [סי' ת"נ] א"כ אם בתוך כך בא הרב אחר שעפ"י התקנה קדומה זוכה גם הוא ברח"ש דכן נראה בפסקי מהרי"א ומהרי"ק ז"ל דהתקנה של הרח"ש וכיוצא הי' להרב המרביץ תורה ולכן אם בא השני ומרביץ תורה זוכה ג"כ בחלקו בשכר תורתו כמו הראשון א"כ אינו גוזלו דכמו שהי' שייך להראשון מחמת תורתו מהתקנה קדומה כמו כן זכה בה השני שמה שהקהל פסקוהו להראשון (אינו) [אין] בהסכמה זו ממש דהוי דשלב"ל ועיקר הזכי' בא מכח תקנה הקדומה בזה זכה נמי השני ולזה אינו גזל כלל ורק עכ"פ ראוי להתרחק מחמת עני המהפך בחררה ולזה כתב מהרי"א ז"ל הטעם דהואיל שאינו בהיתר גמור לא שייך דין עני המהפך בחררה:

והנה באמת דין עני המהפך בחררה לפי מאי דקיי"ל אינו שייך בהפקר א"כ בלא"ה א"צ לטעם מהרי"א ז"ל אך די"ל דמהרי"א ז"ל הוצרך לטעמא דידי' כדי לצאת לדעת רש"י דסבירא לי' דבהפקר נמי שייך דין עני וכו' וא"כ לפי מה דקיי"ל כר"ת ז"ל דבהפקר ל"ש דין עני וכו' לא צריך הרמ"א ז"ל לטעמא דמהרי"א והא דלא כ' הרמ"א ז"ל מה הוא הפרס סומך על מה דכתוב בסמוך כגון חופות אך כ"ז בהרב שבא וקבע גם הוא זכה בשכרו מכח תקנה הקדומה וכדי שלא יכשול בעני וכו' כ' מהרי"א טעמא דידי' שאינו בהיתר גמור ולדידן תותר בהפקר אבל באכסנאי שבא לסדר קידושין דאז זכה בו המרביץ תורה בקבע מכח התקנה וודאי זה האורח הוי כגזלן וכמקפח פרנסתו ודו"ק:

היוצא לנו מזה שדברי הרמ"א ז"ל נכונים וישרים לדורשיו וחולקין ברח"ש וכיוצא. וגם שהרב הש"ך כ' שמנהג אינו כי הוא אמת המנהג עתה שהקדושין וגיטין אינו להמרביץ תורה וכמו שהי' בימי מהרי"א ז"ל ורק מי שקבלוהו הקהל עליהם בפירוש לזה:

אך כ"ז בעיר א' אבל בב' עיירות וכיוצא בזה שהמנהג בכל המקומות שמקבלין הרב להם באין מוחה כידוע מכל סביבותינו ולכן נראה לפי המנהג כולו שייך להרב הב' אך לפנים משורת הדין יחלוקו ביניהם. ובנידון השכירות מהשו"ב לפ"ד אם הקהל לא שיעבדו עצמם להרב רק השו"ב והקהל שיעבדו עצמם [להשו"ב] להוסיף על שכר מהנשחטים דהשו"ב יכול לחזור בהרב הראשון שיאמר לו עתה אני צריך לפרנס להרב דמקומי ועניי עירך קודמין וגם דדמי עלי כארי' אורבי ואדעתא דהכי לא הבטיח לו ולא גרע מפועל שאיתרע שם איזה דבר חדש שיכול הבעה"ב לומר אדעתא דהכי לא שכרתיך אם הי' דבר ששניהם שוים בידיעת דבר זה כמבואר בח"מ [סי' של"ד] וכיון שהשו"ב פטור גם בעה"ב פטורים מהשו"ב והדרא לדמעיקרא ואין להרב הראשון שום תביעה על הקהל כנ"ל ואולם בס' חתם סופר להגאון מהרמ"ס ז"ל [בחלק יו"ד סי' ר"ל] ראיתי שכ' וז"ל מש"כ מהרא"י ז"ל על פרס זה אנו בושים וכנ"ל הוא בימיהם שלא רצה להיות מסדרי גיטין וקידושין עד שיתנו לו שכר וכתיב מה אני בחנם אבל בזה"ז אינו כן והפרס זה הוא בהיתר יעו"ש תמה אני איך חשד לגאוני עולם אשר מימיהם אנו שותים מהרי"ב ומהר"א שלא רצו לקדש עד שיתנו להם שכרם וח"ו לומר כן. וגם ע"ז היו צריכים להרעיש עולם כל הקדושים על דבר איסור ח"ו לא יאומן כן רק הטעם כנ"ל וכאשר כתבתי:

לכן נלע"ד דהכל להרב השני אך שאין משיבין את הארי' החי וגם כי בספר בעי חיי פסקו כהריב"ש דאין לדחות כלל להראשון הגם דפסק שם מטעם מוחזק לא ידעתי במאי מוחזק הוא טפי מהב' וכן כ' בהדי' בתשו' מאמר מרדכי וכן משמע ממהרא"י דזה לא הוי מוחזק אך עכ"פ מהראוי לתווך ביניהם וכל אחד על מקומו יבא בשלו' לכן בזה נלע"ד דהרב ר"ש מותר לקבוע דירתו ולא שייך שום ענין חסידות בזה דהרי חזינן קשישאי גדולי האחרוני' אשר בצלם נחסה בגוים בהוראתם וכל פוסקי או"ה נתייסד ע"פ הרב מהרי"ו ומהר"א עזרו וגזרו להיות תלמידיהם מסייע להרב הב' ואי הוי ח"ו שום נידנוד איסור ח"ו למה להם לעשות כן ומלבד זה הוא דבר פשוט דעני המהפך בחררה אסור להב' ליטלו מהבע"ב אבל אם הבעה"ב נותן לו בעצמו פשיטא דליכא שום איסור וכן מבואר בהדי' בתשו' מהרי"ט בחי' למס' ק'. וא"כ שהקהל קבלוהו לר"ש וניחא להו ישיבתו אתם בוודאי מותר ומצוה לשבת אתם ולהרביץ תורה. ובעניני שררות על הציבור של ק"ק הנ"ל עם הישובים הסמוכים לה יהיו שניהם בשוה והפרס יחולק ביניהם ויתווך כאשר יבצע ביניהם ידידי הרב המאה"ג הקדוש מו"ה מנשה נ"י אבד"ק ראפשיטץ ואין להעמיס עול על אדומו"ר נ"י גאון הדור קדוש ישראל מו"ה אשר ישעי' נ"י והוא לבדו יתווך שלום ביניהם בנידון ממון והוא סמוך לגבול יודע הכל על נכון ובעניני דינא דמלכותא אין לדבר כלל ידוע לכל יודע נימוסים שבעיירות קטנות אין למלכות בזה כלל וכ"א יעשה כרצונו וגם אין להעדה הגדולה עליהם רשות בזה חוץ להרב דקרייז ואפי' הרב דקרייז אין לו תוקף ע"ז אם הדאמניע אינו מרוצה ולכן אין לדבר מזה חוץ כמה טעמי' שיש ע"ז לכן לא שייך בק' הנ"ל וישובי' הסמוכים לה דדמ"ד ומה שירצו יעשו ומחמת האמת והשלום חתמתי שמי: סימן נב

שאלה עיר אחת קטנה סמוכה לעיר גדולה לערך שלשה פרסאות והמה תחת דגל ממשלת הרבנות וראשי הקהל מעיר הגדולה וגם לבית חיים הוליכו מתיהם ורק מ"ץ הי' להם לפסוק שאלות וכדומה אך ב"ד לא נמצא בעיר הקטנה והמה כפופים לב"ד דעיר הגדולה וזה לא כביר תקנו להם בית חיים ורצו לפרוק מעליהם עול עיר הגדולה ורצונם שכל ההכנסות דעירם וסביבם השייך לבית חיים שלהם יהי' שייך לקהלתם ולהמ"ץ ולא יהי' לעיר הגדולה עליהם דבר רק המה יהיו כאחת ערי הגדולים ולזה רצה הרב דעיר הגדולה למחות בידם כי כבר החזיק בעניני הכבוד וההכנסות ולמה יגרע ממנו וכל כוונות עיר הקטנה לפרוק עול תורה ויראה כי ידעו שב"ד אין בעירם והמ"ץ איש רך לבב לא יוכל לעמוד בפרץ נגד עושי עול לזה חפשי יהי' מן המצות ואנשי עיר הקטנה אמרו כי מעודו החזיק המ"ץ שלהם בסידור קדושין וכדומה גם ההכנסות נתנו לו וכוונתם עתה רק לעשות להם תקונים ככל ערי ישראל מקוה חמה ובית הכנסת ויתר הענינים ולהכין הכנה לקבל איזה גדול בתורה להרביץ תורה בגבולם ולהדריכם בדרך ישרה ולזה יפרוקו מעליהם עול עיר הגדולה זה הוא תורף טענותיהם וכבר העריכו טענותיהם לפני גדולי זמנינו כאשר כתב לי הרב הנ"ל אולם בקשו ממני לחוות להם דעתי:

תשובה באמת לא ידעתי למה מששתם כלי ידעתי מיעוט ערכי ומצורף גודל טרדותי אך לאשר דרכי להשיב לשואלי מחמת טעם הכמוס לזה לא אמנע מלהודיעכם ולא אשא פני איש כי האמת אהוב מהכל הנה מה שרצו קצת לומר הואיל שיש להם בית חיים אינם כפופים שוב לעיר הגדולה ומביאי' ראי' מתה"ד ובאמת משם ראי' להיפך דז"ל תה"ד בפסקיו סי' ס"ה דינא קאמרי דכיון דיש להם בית דין נסמך בעירם אול"ם שקבלו עליהם אינו דת ודין כל עיקר לכוף שום אדם מן הקהלה להוציאו מבית דינם לב"ד אחר כו' גם מ"ש קהלה קדישא מנהגם הנזכר שכל סביבותיהם השייכים לבית החיים שלהם יהי' דינם ותורתם כמותם לענין ב"ד דלהון גם בהא שפיר קאמרי וכן הוא מנהג בתי דינין כמדומה לי בכל מקום עכ"ל אלמא דוקא להכפרים שסביבותם תלוי הדבר בבית חיים אבל אם עיר אחת כפופה לאיזה עיר גדולה לא יצילם בית חיים מזה דאל"כ למה כ' הטעם משום שאינו דת ודין כל עיקר לכוף שום אדם מן הקהלה להוציאו מבית דינם לב"ד אחר סתמא הוי לי' ליתן כלל דכל שיש לו בית חיים בפ"ע והשייכים להם אינם כפופים לעיר אחרת אלא ודאי דזה לא מהני אם הי' מהדין כפופים ולזה כ' דמדינא אינם כפופים תחת עיר הגדולה וממילא המה והשייכים להם היינו לבית חיים נפרדים מעיר הגדולה וז"ב. ולכן אם בנ"ד אנשי עיר הקטנה מדינא כפופים לעיר הגדולה לא יצילם מה שעשו להם בית חיים ולזה נחקורה ונשובה אם יוכלו להפרד מעיר הגדולה והנה טענת הרב שכבר זכה בהכבוד וההכנסות ולא יוכלו לגרוע כחו ובאמת כן מבואר בריב"ש דהמעשה שהי' הרב ר' יוחנן ראש ישיבה במדינת צרפת באחת העירות הגדולות ובא הרב ר' ישעי' והביא ח' מהרב הזקן מהר"ם הלוי זצ"ל שלא יתפוס שום אדם ישיבה בלא רשות מר' ישעי' לדחות את ר"י משררותו וע"ז השיב הריב"ש ז"ל סי' רע"א וז"ל שנית שאף אם לא הי' מ' יוחנן בא בטענת אביו והי' ראוי מ' ישעיה להיות קודם להתמנות מ"מ כיון שכבר הי' נוהג בשררה ההיא שקבלו בעצמו והחזיק בה זכה בה מדגרסי' בירושלמי דהוריות דבי בר פזי הוו עאלין ושאלין בשלמא דנשיא כל יומא והוו אלין דלבי הושעי' עאלין קדמאי ונפקין קדמאי אזלין אינון דבי פזי ואתחתנון בנשיאותא אתון בעיין מיעול קדמאי אתון ושאלין לר' אמי א"ל ר' אמי והקמות את המשכן כמשפטו וכי יש משפט לעצים אלא קרש שזכה להנתן בצפון ינתן בצפון בדרום ינתן בדרום ותו אמרינן תרתין זרעייתא בצפורי בולטייא וסגנייא והוו בולטייא אזלין ושאלין בשלמא דנשיא בכל יום ועאלין קדמאי והוון סגניא עיילין ונפקין בתריהון אזלי סגני' וזכיין באורייתא ואתו למיעל קדמוי דבולטייא אשתאיל לרבנן על רבי ודרשה בבי מדרשא אפי' ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה שמעי' מהא שמי שהחזיק אפי' מעצמו באיזה שררה או דין קדימה אין נוטלין אותה ממנו לתתה לאחר גדול ממנו מכיון שכבר זכה בה אא"כ הוא ע"ה והאחר ת"ח אבל כל שהמחזיק בה ת"ח אין מסלקין אותו אעפ"י שהבא לנוטלה גדול ממנו הרי דבהחזיק בכבוד אין להעבירו ואולם היפוך מזה מצאנו בתה"ד בפסקיו סי' קכ"ו שכ' בשם מהרי"ו וז"ל וגדול מזה כתב האור זרוע וז"ל אם הוא ת"ח וצריכים בני אדם לטובתו אפי' אם בא מממשלה אחרת שאינם נותנים מס למושל העיר הזאת לא מצי מעכב עליהם ודאי חזקה כה"ג לא הסכים ר"ג מ"ה לאסור שום ישוב לת"ח ואפי' אם יש ת"ח אחר בעיר כי קנאת סופרים תרבה חכמה ואם אינו יודע להשתכר אלא לומד תמיד בני העיר מצווים לעשות מלאכתו ואם הוא עשיר התורה פטרתו ממס עכ"ל הרי כתב בסתם אפי' אם יש ת"ח אחד בעיר ולא חילק בין אם בני העיר קבלו עליהם ת"ח הראשון לראש ולקצין בין אם לא קבלוהו אלא בכל ענין לא מצי מעכבי ואם הוא עשיר התורה פטרתו אלמא שיש לת"ח השני חזקה כמו לת"ח הראשון וכן ראינו בכמה מקומות שהיו שני רבנים דרים בעיר א' ולא שמענו שהי' לזה חזקה יותר מזה כו' ובסי' קכ"ח כ' וז"ל ואי מטעם השגת גבול מהודענא לכון הקבלה שיש בידי ששמעתי מפי החבר יונה במ' שלום הישיש קרובי שאמר בשם אביו אני ואבותי ישבנו בישיבה לדון ולהורות בנייא שטאט אם הי' בא אחד אצלי להיות מנהיג כמוני לא הייתי מעכב על ידו והי' תמי' מאין הרגלים שטוענים המנהיגים השגת גבול בכה"ג כשספרתי הדברים הללו למ' אנשיל מרעגנשבורג אמר לי הזקן מהר"ם סג"ל אמר לי כה"ג מי נתן או הוריש לי הגבול שלא ישיגנו אחר עכ"ל הגדולים ז"ל ונראה נמי דהמדקדק בתוס' פ' לא יחפור ימצא משמעות טובה דאין כח ביד ת"ח זה למחות בחבירו שיקבע דירתו אצלו ולקחת תורת חבר עיר וכן הוריתי למ' ישראל יצ"ו הנ"ל בהיותו אצלי בניישטאט כאשר מה' גאדל מאורנבורג רצה לקבוע דירתו אליו לברונא וכ"נ דכל מה דאסרו חכמים שלא ירד איש לאומנות חבירו להשיג גבולו ולהרחיק מהזיקו ה"ד בכל מילי דאית בי' פיקוח פרנסה ומיעוט רווחין וחוסר מחייתו אבל כה"ג דחד עביד שררותא דמתא ואידך קאתי למיעבד נמי שררותא דמתא כוותי' ואין בזה ח"כ מאן לימא לן דאסור בכה"ג דכל חד וחד בעי למזכי בשכר פרנסי ישראל שהוא שכר שאין לו שיעור ול"ד למי שהחזיק במצוה כמה שנים דמשמע מלשון מהר"ם במרדכי ח"ה דאית לי' בי' חזקה שלא יוכל אחר לדחותו בכלום ממנה ש"ה דרגילין לקנות חזקה בכה"ג מן הצבור וליהנות צדקות והקדישו' על ככה להניח להם ולהיורשי' לחזקה אבל כתר תורה ושררותא דידה מונחת ומופקרת לכל מי שירצה לזכות בה ואי משום דיש פ"פ בדבר מחמת הפרס שתפול לכיס המנהיגים מגיטין וחליצה והשבעת נשים ושכר ברכת אירוסין ונשואין וכה"ג כמה טצדקי על קבול פרס זה אנו בושים ובטורח למצוא היתר לרובן והאיך נחזיק אותן כ"ה להחשיבן פרנסה ומחי' לבלתי יחזיק אחר בהם עכ"ל והסכים ע"ז מהרי"ו ומהר"ד והרב בעל כנה"ג בספרו בעי חיי רצה להשוות דעתם דבדבר שיוכלו שניהם לעשות בזה כ' מהרא"י שאין הראשון יכול למחות בהשני אבל באם רוצה לדחותו לגמרי כנידון דהריב"ש יוכל הראשון לעכב שלא לדחותו ולבסוף מסיק דפליגי הריב"ש ותה"ד ז"ל ורק הראשון מקרי מוחזק יעיי"ש ובתשו' מים עמוקים למהראנ"ח כתב וז"ל בסי' ע' ועוד יש ללמוד מדבריו דאפילו מתבטל חזקת הראשון לגמרי ע"י השני אינו יכול לעכב עליו כו' עד וע"כ לומר שהריב"ש ז"ל חולק על מהרא"י ז"ל בדבריו אלה שהרי כתב בפירוש בענין הרבנות שאין מוציאין הראשון מחזקתו שהחזיק בה אפי' לא החזיק אלא מעצמו מההוא דירושלמי וכן מהרי"ק ז"ל בההוא דביהכ"נ דפוסק דיש לו חזקה לראשון וכדכתבינן לעיל בדבריו ואע"ג דהוי דבר מצוה עכ"ל. והנה באמת דברי הכנה"ג תמוה במה שכ' לחלק בין ליקח ממנו חצי הכבוד או כולו ס"ס ראיית הריב"ש נכונה מהירושלמי מקרש שזכה בכבוד אין להורידו ולזה סיים מהראנ"ח ז"ל דהריב"ש ז"ל חולק עם התה"ד ומהרי"ו וסייעתם ז"ל. אך זה קשה למאד על מרן הרמ"א ז"ל שמביא בשולחנו הטהור שני הדיעות יחדיו בלא שום חולק וכאלו שניהם דבר א' אמרו וז"ל הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ה רב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבוא וללמוד ג"כ שם אפי' מקפח קצת פרנסת הראשון כגון שהקהל קבלו עליהם הראשון לרב ונוטל פרס מהם ע"ז אפ"ה יכול השני לבא לדור שם ולהחזיק רבנות בכל דבר כמו הראשון אם הוא ראוי וגדול לכך אבל אם בא חכם אכסנאי לעיר אין לו לקפח שכר הרב הדר שם לעשות חופות וקדושין וליטול השכר הבא מהם הואיל והוא פרס הרב הדר שם אבל מותר לעשות החופה ולתת השכר להרב הקבוע וכן הותר לו לדון בין שני בעלי דינין שבעיר הבאים לפניו לדון דדלמא הרב שבעיר אין ממוצע להם אבל אין לו להורות איסור והיתר או לדרוש לנהוג שררה באתרי' דחברי'. מי שהחזיק לרב בעיר אפי' החזיק בעצמו באיזה שררה אין להורידו מגדולתו אעפ"י שבא לשם אחר גדול ממנו עכ"ל ולזה הארכתי בביאורו בתשובה אחת ותורף כוונתי דרמ"א ז"ל ס"ל כהראנ"ח דבדבר מצוה ששייכים בו כל ישראל לא יוכל הראשון למחות בהשני אך לדחותו לגמרי אפי' בדבר מצוה אינו יכול לדחותו והרבה הארכתי בביאור דבר זה בתשובה ועכשיו באתי בקצרה לתת טעם נכון לחילוק זה דהנה ידוע דסמיכות המורינו במדינת אשכנז הוא לתת גיטין וקדושין וכמבואר ברמ"א סי' רמ"ב סעיף י"ד וז"ל ענין [הסמיכות] שנהגו בזמן הזה כדי שידעו כל העם שהגיע להוראה ומה שמורה הוא ברשות רבו הסומכו ולכן אם כבר מת רבו הסומכו אינו צריך לסמיכות וכן בתלמיד חבר כדרך שנתבאר לעיל במקום שאין צריך רשות אין צריך סמיכות וי"א דמי שאינו מוסמך למורינו ונותן גיטין וחליצות אין במעשיו כלום ויש לחוש לגיטין וחליצות שנתן אם לא שיודע לכל שמומחה לרבים הוא רק שמצד ענוה ושפלות אינו מבקש גדולות ויש חולקין ומקילין ובמקום עיגון יש להקל אם כבר נתן גיטין וחליצות אבל לא בדרך אחר כי מנהגן של ישראל תורה כנ"ל. ועוד נ"ל שמותר לתת מורינו לאחר שיסדר גיטין ואעפ"י שמדין הסמיכה שבימים הראשונים לא הוי דינא הכי מ"מ עכשיו אינו אלא נטילת רשות בעלמא ושרי עכ"ל. וא"כ אם נותנים לאחד מורינו הרי הוא מוסמך וזכה בכל תפוצות ישראל לסדר גיטין וקדושין וא"כ גם הראשון לא זכה יותר ממנו דשניהם שוים וזה מדוקדק בכוונת התה"ד שכתב איזה גבול ניתן (לנו) [לו] היינו כי כל הסמוכים זכו בהכבוד הזה ואין זה בגדר השגת גבול ואין בזה קרש שזכה להנתן בצפון כי כן נסמך מתחלה להיות לו חלק לשרת העדה בתוך כל הסמוכין ובהדי' מצינו כן בסנהדרין דף ה' דרבה בב"ח ירד לבבל וא"ל ר"ח לרבי בן אחי יורד לבבל יורה יורה ידין ידין יתיר בכורות יתיר וכי נחית רב לבבל א"ל ר"ח לרבי בן אחי יורד לבבל כו' יתיר בכורות אל יתיר ופריך שם הגמרא מ"ט אילימא משום דלא חכים הא אמרי' דחכים טובא אלא לחלוק לו כבוד לרבב"ח ופירש"י שם כדי שינהגו בו בני בבל כבוד שבק לי' האי חשיבותא דאלו לרב הוו נהגי בי' יקרא בלא"ה עכ"ל אלמא דמשום הורדת כבוד ליכא דאם נימא דגם בכה"ג שייך קרש שזכה בצפון מאי קאמר ר' חייא ומאי השיב לו משום כבודו וכפי' רש"י שלרבו בלא"ה ינהגו בו כבוד הלא אסור לתת כבוד לאחר להוריד להראשון מגדולתו והגם שמזה אין ראי' דבבל היינו מדינה ויוכלו שניהם להורות ולהתיר בכורות כ"א בעירו אך כל כוונתי בזה דחזי' דמותר לסמוך לאחד ולאח"כ להשני וכ"א יש לו כבוד וא"כ כמו כן בעניני הסמיכות דמורינו או בכבוד כתר תורה שזכה בו מעצמו באותן המדינות שאין נוהגין במורינו בודאי כל ת"ח זכין בזכי' זו ומה שהצבור קבלו לאחד אין זה כלום כי אין הדבר תלוי במקבלים רק כתר תורה מופקר לכל הזוכה בה וא"כ שפיר שניהם שוים בזכי' זו ולא מקרי משיג גבול וזה מדוקדק בדברי מהרא"י שכ' אבל כתר תורה מונחת ומופקרת לכל ומש"ה אינו דומה לחזקת מצות שהוא לטובת הקהל כמ"ש שם מהרא"י אבל כתר תורה אינו תלוי במקבלים רק בהזוכים ובהזכי' כולם שווים ובזה נדחים דברי מהראנ"ח שם בתשובה ודו"ק. א"ו דאין זה הורדה דעל מנת כן נסמכו וא"כ זה הטעם של הת"ה דבמאי זכה אי משום שקבלו אנשי העיר בזה לא הפסיד שום נסמך לבא לסדר קידושין וגיטין כי ע"מ זה נסמכו אבל בנידון דהריב"ש שהי' לראש ישיבה ורצה להעבירו ודאי אין מורידין מקדושתו וא"כ שפיר צדקו דברי הרמ"א ז"ל שלא פליגי כלל הריב"ש ותה"ד ז"ל וא"כ בודאי מותר לת"ח לבא לסדר קדושין כרצונו באין מוחה וגם הפרס מותר לקבל וכמ"ש הרמ"א ז"ל. ומ"ש בתשו' חתם סופר [בחלק י"ד סי' ר"ל] לפשיטות דזה דוקא באם הפרס נעשה בעול אבל בימינו הפרס החופות וגיטין הוא דבר קצוב הוה רק שכירות ורק בימיהם לוקחים בעוולה יעו"ש ואחרי מחילת כ"ת לא כן הוא וחס להו לרבותינו הקדושים מהרי"ב ועמיתו הגדול להנות ממעות עוולה וחס לי' למהרי"א ומהרי"ו הקדושים לצאת לעזר לעושה עוול ישתקע דבר זה ולא יאמרו ומ"ש התה"ד בפסקיו הנ"ל וז"ל ואי משום דיש פ"פ בדבר מחמת הפרס מגיטין וכו' על קיבול פרס זה אנו בושים כו' ע"ש כנ"ל. נלע"ד דהנה באמת הפרס שלוקחים רח"ש אינו שכירות כאשר עלה על לב הגאון החתם סופר כי הלא ידוע שהוא דבר שלב"ל ולרוב עדיין לא נולדו החתן והכלה וגם המחותנים מארץ נכרי' בודאי שלא שייך שם שכירות עלה ורק הוא מטעם תקנת קדמונינו שתקנו להחזיק ת"ח ותקנו ליתן להם מכל חתונה כך וכך ותקנות יכולים לתקן על הנולדים כידוע מכמה תקנות קדמונינו ז"ל תיקון דד' ארצות ולזה אם הדין נותן שרשאי החכם לקבוע דירתו במקום החכם הראשון ומותר לסדר קדושין וכנ"ל בודאי שתקנה כולל גם עליו להחזיקו מרח"ש וכי גרע הוא מהראשון ע"ז כתב הת"ה שאנו בושים על הפרס היינו שאינו מתורת שכירות והוא כעין גזירה ומש"ה מותר גם להשני לקבלו וא"כ בודאי מותר לרב לבוא מרחוק ולשבת אצל רב הקבוע ולקבל פרס מקדושין וכדומה וכפסק רמ"א ז"ל ואין חולק. וא"ל דהראשון מקרי מוחזק ויכול לומר קים לי דלא כרמ"א ז"ל ורק דפליגי הריב"ש ותה"ד ז"ל וא"כ בספיקא מהני תפיסה זה ליתא חדא דודאי לא ראו אלו האחרונים את דברי הרמ"א ז"ל כי אלו ראוהו הביאוהו ולכן הלכתא כהראשונים נגד בתראי כידוע וגם כיון שהכנה"ג ג"כ רצה להשוות יחד דברי תה"ד והריב"ש ז"ל היכי שלא באו לדחותו לגמרי וא"כ לא נשאר רק סברת מהראנ"ח ובודאי דלא מהני קים לי במקום יחיד נגד רבים כידוע גם כי לענין קבלת הפרס אנשי עיר קטנה מוחזקים. אך כ"ז הוא מדינא אבל כבר העיד הש"ך ז"ל ביו"ד סי' רמ"ה ס"ק ט"ו וז"ל מיהו כ"ז מדינא אבל מצד המנהג אפשר שיש למחות בזה עכ"ל וכן באמת המנהג למחות ברב אחד שבא להשיג גבול הרב הראשון. אך בנ"ד כיון שהיא עיר וקהלה לעצמה לא ידעתי ולא שמעתי למחות בעיר הקטנה שבאו לקבל עליהם רב ואדרבה בכמה מקומות שלא הי' לעיירות קטנות רב ובקרב הימים קבלו עליהם לרב הרבה והרבה יש הנודעים אלינו באין מוחה ובפירוש כתב הרב הגאון בס' שיבת ציון סי' ק"ח וז"ל ועיין בריב"ש בסוף תשובה רנ"ג היינו כשבאים לפרוד זה מזה אבל אם כבר נעשה מעשה ונפרדו לא אוכל לדון כעת בזה והריב"ש כתב רק מטעם ישוב ביהכנ"ס שלא יחרב עושין תקנות לקיים שתיהן והיינו אם לא הי' לקהל קובי"ן יכולת להחזיק ביהכנ"ס הי' מקום לפלפל בזה אבל כיון שיש לאל ידם להחזיק ביהכנ"ס עם כל צרכיהם לעצמם אין שתי הקהלות האלה משועבדים זה לזה כלל עכ"ל ובאמת בתשו' הריב"ש סי' רנ"ג מבואר כן דז"ל שם בסוף התשובה. גם מה שאמרת אם באו יחידים לעשות להם מדרש לתפלה וקמו אנשים למנוע אם נתן לשמוע ודאי משתקין אותו בנזיפה שמעכבין הרבים מלעשות מצוה ואין עון גדול מזה וכבר מנה הרמב"ם ז"ל באותן כ"ד דברים שב"ד נזקקים לנדות העובר ואיתא בירושלמי דמועד קטן המעכב רבים מלעשות מצוה צריך נדוי ואם נותנין, טעם לדבריהם מפני ישוב הביהכנ"ס שלא תחרב אז הקהל מעיינין בדבר ועושין תקנות לקיים את שתיהן עכ"ל. הרי דיוכלו עיר וקהל אחד להפרד מחביריהם אך באופן שיהי' קיום למצוה והמוחה בזה הוא מונע רבים לעשות מצוה כמבואר לענין ביהכנ"ס. ולכן היוצא לנו מזה באם שיראה הדברים להבד"צ והרבנים הסמוכים לשתי עיירות שיהי' עי"ז כבוד התורה וכבוד שמים אזי בודאי יוכלו להתפרד באין מוחה אך אם ח"ו יהי' עי"ז פריקות עול בודאי אסור להם ולשום בן תורה להיות אתם במעל ח"ו. אך כ"ז לענין סידור קדושין וחלוקת כבוד וקבלת הפרס אך ודאי אם אין ב"ד שם בעיר הקטנה קבוע שהמה כפופים לבוא לבד"צ בעיר הגדולה כמאז באין חילק והגם שהם קבלו עליהם את הרב המ"ץ כשלשה לאו כל כמינייהו בזה ולהרב המ"ץ אסור לקבל עליו זה לדון ביחידי כידוע ולאו דוקא דין רק דבר שיהא נוגע לכבוד שמים שצריך ב"ד המה כפופים תחת ב"ד דעיר הגדולה כמאז. ואם אולי הרב דעיר הגדולה לא יתרצה לטרוח בעסקיהם אחרי שאין לו דבר מהם. מכיר אנכי את הרב כי ח"ו לא ימנע טוב מבעליו ומה אני בחנם כו' ואם ח"ו מחמת המחלוקת לא ירצה להזדקק להם יוכלו אח"כ לתת עולם תחת איזה בד"צ הסמוכים להם. אך כשיקבע להם בית דין קבוע בודאי המה כשאר ערי ישראל וכן אנו נוהגים ולא יחלוק ע"ז רק החולק על האמת. זה שעלה על דעתי הקלושה וד' הטוב ינחני בדרך האמת ויעשה שלום. [ועיין לעיל בסי' נ"א]: סימן נג