שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 31

היוצא לנו דלפע"ד קבלת דבר לגדר עבירה או קיום מצות התורה אסור להתיר אולם עומד לנגדי דברי הירו' הנ"ל שכ' ופריך ואין אדם נשאל על נדרו כנ"ל ופי' הרא"ש דאין מתירין לו בסתם אבל ע"י פתח מותר ומשמע דאפי' בגדר ומצוה כמ"ש הרא"ש ז"ל שקיבל לפרישות אולם באמת הר"נ והרשב"א ז"ל אוסרי' בפירוש וברבים שקבלו רבו דיעות הפוסקי' ה"ה מהרי"ק וחוות יאיר ומהרש"ל בתשו' כדמשמע שם להדי' דלאו דוקא של ישראל רק בני מקום אחד בודאי שומעין להחמיר ובפרט די"ל דע"כ לא כתב הרא"ש להתיר רק בעניני פרישות שאינו גדר לעצם מצוה מיוחדת או לעבירה רק להתנהג בפרישות אבל בדבר שנעשה לגדר מיוחד לד"מ גם הרא"ש מודה דאין מתירין ובלא"ה אין קבלת כל מנהגים שווים דלדעת הר"ן ז"ל צריך דוקא שיהי' המנהג להוסיף איסור על איסור משום גדר וכמבואר בדבריו בפ' מקום שנהגו והפר"ח רצה לומר דבתשו' חזר בו ואין להאריך בזה כי בלא"ה דעת הרא"ש ותוס' ז"ל דתלוי במנהג שנקבע עפ"י אדם חשוב והחזיקו דבריו הש"ך ז"ל בסי' רי"ד ועכ"פ אומר אני בבטח דגם לדברי הרא"ש ז"ל שמשמע דמהני התרה אפי' למנהג שנקבע עפ"י חכם מ"מ היינו שקבע לשום פרישות או חשיבות בעלמא כעין שמן שכ' התו' בע"ז [הנ"ל] דלאו טעמא מעלי' הוי אבל בדבר שהוא למג"מ כ"ע מודים שאסור לבטל ע"י היתר וא"כ בנ"ד הוא כך אם המנהג הי' לאיזה מגד"מ לאיזה דבר פריצות שהי' שכיח שם אין ב"ד בעולם יכול לבטלו ואם בטל הטעם תלי' בשיטת הרמב"ם והראב"ד ז"ל לפע"ד הגם שיש לומר דבלמגד"מ לא שייך בטל הטעם ויעו"ש ברמב"ם ונושאי כליו בה"מ [פ"ב הנ"ל] אך מ"מ י"ל היכי דבטל הטעם יכולין להתיר דכן נראה מהריב"ש גבי תיקון דהלכת חטים ולכן אם בטל הטעם מהני היתר. ב' אם לא הוי המנהג רק משום סכנת היהודים כאשר שמעתי בילדותי טעם זה לקצת מקומות בודאי אם רואים החששא עדיין אסור לבטל ואם נבטל החששא מותר לבטל כמבואר בריב"ש ז"ל. ג' ואם נעשה רק בשביל עניני ממון בודאי גם שיש בתקנה זו קצת [תועלת] לד"מ רשאים לבטל והתרה ל"צ מתרי טעמי חדא דאינו מקרי מנהג של מצוה וכנ"ל ב' דתקנה לא צריך התרה רק ברצון הצבור תלי' גם שנהגו בתקנה זו כיון דמנהג לא הי' רק מחמת התקנה וכיון שנתבטל התקנה בטל המנהג וראי' ברורה לזה יתבאר אי"ה לפנינו שנית דלא מקרי דבר מצוה רק מצוה מעצמה לא מה שיש בו גם תועלת לקצת מצוה כמבואר בהדיא בירו' הנ"ל וגם הרא"ש לא יחלוק ע"ז:

ועתה אחרי שבררנו מה שנלע"ד לדינא בזה אבוא להשתעשע באמרותיו היקרים. א' מה שהשגת על חכמי דורנו והארכת בראיות בחנם כי בר בי רב דחד יומא לא יטעה בזה דיהני התרה לגזירת ב"ד ואם אמרו איזה חכם מדורנו זה אל תאבה לו וסרה דיבר על וגו' ואין להאריך בדבר פשוט. ב' גם מה שנסתפקת דהוי כמו קבלה למצוה לפע"ד כ"ז שאין רואין מצוה בפנינו מותר לבטל מנהג כי האי וכמבואר גבי נשי דנהיגי ומאריך בזה הר"נ בפסחים בפרק מ"ש [הנ"ל] ולא מצינו חולק ע"ז ואין לנו לספק שמא הי' לאיזה גדר כיון שלא שמענו ולא ידענו וכל קבלה ומנהג הוא רק מדרבנן וספיקא לקולא. ג' מה שכתבת שצריך להבין טעם למה יחייבו הבנים במנהג אבותי' והבאת דברי הפר"ח והח"י זצ"ל ובאמת דברי הח"י ז"ל קשה להולמם שנראה מדבריו שהוא מה"ת וזה א"א כלל דהאיך כתוב זה ומהיכן נלמד ובהדיא כ' הרמב"ן ז"ל במשפטי הח' וז"ל אבל שהוא חל עליהם ועל זרעם נראה שאף בנדרים כן בכל קבלת הרבים כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגלה, וכן בצומות עכ"ל נמצא דלא נלמד רק מקבלת מצות דרבנן וגם כמ"פ שמבואר בש"ס דמנהג קיל ואי לומר שהמקום גורם דוקא א"כ בשושן שקורין המגילה בט"ו דוקא ושני מכל העולם יהי' קריאת המגילה ואיסור מלאכה אם נוהגים מה"ת ולשאר כל ישראל דרבנן וימי הפורים רק בקבלה שכן כתוב קימו וקבלו וגם בפ' ע"פ שבני יהודא וגליל תרי מקומות הכי נאמר שהוא מה"ת א"ו שזה דבר שאין לו שחר כלל אחרי מחכ"ת הקדושה ועיקר הטעם לפע"ד נלמד ממקומו דאמרי' בנדרים (דף פ"א ע"ב) מאן תנא הא דת"ר דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי לנהוג בהם היתר כדי לבטלן משום שנאמר לא יחל דברו ופי' הרא"ש על הא דפריך בגמ' ומי איכא בל יחל מדרבנן אין והתני' דברים המותרים כו' משום שנא' לא יחל כו' וז"ל בפ"ב דנדרים [בפיסקי הרא"ש דף ט"ו א'] מכאן הי' אומר הר' יהודה הכהן ז"ל אם אדם נהג שלא לאכול בשר או שלא לשתות יין בזמן מיוחד ושוב רצה לשתות יין או לאכול בשר באותו הזמן צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כך לשם נדר ה"נ מסתברא מדקתני לענין שבועה אסור ובהא קתני בל יחל ולא קתני אסור ש"מ מדרבנן עכ"ל וכן הר"נ ז"ל כ"כ בדף פ"א הרי דאסור לבטל משום בל יחל ובניהם ג"כ אסורים להתיר בפניהם א"כ אפי' לא נשתיירו מהראשונים כלל דאל"כ נתת דבריך לשיעור דכ"ז שחי הדור הראשון אסור ואח"כ מותר וגם כיון שנאסרו הבנים פ"א משום שא"א רשאי להתירם בפניהם הוי כקבלוהו עמהם כיון שנהגו כן בסתמא ולכן גם להבנים אסור משום בל יחל ואין להק' דא"כ בצנעה יהי' מותר זה ליתא דאב אצל הבן הוי כמו פרהסיא וכעין שכ' הר"נ ז"ל גבי מלאכה [בפ' מקום שנהגו] וגם יש לחוש ללא תעשו אגודות להכי באמת גם להבנים אינו אסור רק משום בל יחל ומהני התרה לבנים כמו שהי' מהני להאבות אם אינו למגד"מ וזה נ"ל ברור. ומה שמעכ"ת הביא דברי הריב"ש דלא מהני שאלה בדבר שלא נדר מעצמו וצרפת לזה דעת הרמב"ן ז"ל כיון דאין הנדר מעצמותה מהני היתר בחרטה דהשתא. אתפלא למה ממרחק תביא לחמך הלא כן מבואר ברש"י מכות (דף כ"ב ע"א) בד"ה נזיר שמשון וז"ל ואית דפרשו נזיר שמשון נזיר מן הבטן וקשי' לן ההוא נמי בשאלה איתי' שהי' יכול אביו לשאול עליו ואפי' מת אביו בשאלה מיהא הוי ההוא שעתא עכ"ל וכ"כ הריטב"א שם ומביאו מ"ל בהל' (נדרים) [נזירות פי"ג] וגם מבואר בפי' שלא כדברך דמהני התרה דהשתא דכן מבואר שם בקבלת אב על בנו נ"ש דל"מ התרה (מיין) [כיון] שהוא לא אסר ל"מ שאלת הבן:

ומה שהבאת דעת הראב"ד והרמב"ם ז"ל לפע"ד ל"ד לכאן דהי' בדבר שבטל הטעם דוקא גם מ"ש דתקנת רי"ז לא נתפשטה בכל ישראל אתפלא וכי נביא אתה מסתמא פשטה התקנה כאשר תיקן ואם כוונתך משום שלא הי' התקנה על כל ישראל בזה כבר הבאתי דברי התו' גיטין שאם בתחלה לא נעשה לכל ישראל לא צריך שיתפשט בכל ישראל:

מה שהבאת דברי זכרון יוסף ז"ל הספר לא נמצא אתי ובפרט כי אין דרכי כעת לעיין באחרונים מחמת טרדתי בענינים שונים ודי לי בזה דברי הראשונים ז"ל וגם דברי הגאון המשיב שכתבת דיש בו קצת מצוה משום דירת נכרים וכו' לא ידעתי מה אשיב דכל המעיין בעניני תקנות וגזירות יראה דזה לא מקרי רק כעין פרישות וגרע מינה כסברת הר"ן ז"ל גבי נשי דנהיגי [הנ"ל] ובפרט דנלע"ד דהכא דהוי תקנה ולא מנהג כאשר ידענו שבמדינותינו לא נהוגין דבר בלא גזירת ותקנות ב"ד וא"כ גם שיש בו קבלה א"צ התרה, גם שהוא לדבר מצוה כיון שהמנהג לא הי' רק מחמת התקנה וכיון שבטל התקנה בטל המנהג ממילא וראי' לדבר מגזירת שמן שביטל ר"י נשיאה ומבואר בראשונים דעכ"פ התרה צריכה ומקודם ההיתר ב"ד הוי אסורה וא"כ קשה נהי דהתירוהו הלא עכ"פ הוי מנהג של מצוה דצריך התרה ולא גרע מנהג אבותינו מאנשי ק' אחד מדורינו ולמה לא הוצרך ר"י נשיא' להתיר לכ"א מהנוהגים עד הנה איסור ובפירוש מצינו שלא הי' צריך היתר דמבואר בירו' דאטרח שמואל עליו דרב ואמר כתיב' עלך זק"מ וא"א שצריך היתר ורב לא רצה שיתירו לו ובודאי דמי שאינו מתיר נדרו לא מקרי ז"מ א"ו דכיון דעיקר המנהג הי' מחמת התקנה וכיון שנתבטל התקנה נתבטל גם המנהג:

ומ"ש משום נדר שהותר מקצתו ידידי ראיתי בזה אשר גם אתה ידעת שאין מקום לכאן וכל הפוסקים מלאים מזה ורק שרצית לפלפל חידושך הנעימי' הנאני מפלפולך הנעים אולם לא לקחתי מועד לעיין בסוגי' זו אשר כבר כמעט לא נמצא דבר חדש לחדש כי כל הגדולים ראשונים ואחרונים הרבו לפלפל בזה וגם אני בעניי בימי חורפי הרבה פלפלתי בזה ולכן באתי בקצרה ליישב קו' הש"ג על התוס' [גיטין ל"ה ע"ב ד"ה אבל] והרא"ש ז"ל שכ' דלר"א ניחא שבעל מיפר (בקודמים) [נדרים שעתידה לידור] הלא יכולי' ליתן לה דבר שאינו עינוי נפש. [ר"ל דהרא"ש הקשה דידירנה על דבר שאינו עינוי נפש דאין הבעל מיפר ותי' דלמה דאינו עינוי נפש אינה חוששת והשתא הדרא ק' התו' גם לר"א דידירנה על דבר שאין בו עינוי נפש ותעבור בפנינו ודו"ק] והנה לפעד"נ דלק"מ דלכאורה קשה על דברי הרא"ש (שכ') [שהק'] דיתנו לה דבר שאינו מעינוי נפש הא היא יכולה להערים תחילה ולתלות אם לא תאכל כאשר תאוה נפשה מאיזה דבר בעולם או שתעצור ברוחה מלהנות מאיזה דבר אז תאסור בתשמיש ותשמיש יכול להתיר לה הבעל אך באמת ז"א שגם אם תולה בתשמיש מ"מ הא מעיקרא לא הוי ההפרה כלל קודם שתדור וגם הנדר לא הי' כלל עינוי נפש דיכולה להנות כרצונה ותשמש ורק לאחר שתאסור עלי' הדבר שידירה יהי' נקרא נדר של עינוי נפש דהשתא אסורה בתשמיש (לפני) [מפני] נדרה השני מ"מ מאן לימא דזה הוי ההפרה על נדר האחרון יהני ההפרה לנדר של תשמיש היינו שתהי' מותרת בתשמיש גם שלא תהנה כרצונה וא"כ ממילא חל נדר האחרון ולא יוכל להפר אך לר"א דס"ל דמיפר (בקודמין) [קודם שנדרה] וההפרה חלה מתחלה [ל"ק ק' הש"ג הנ"ל דיכולה להערים מתחלה לתלות התשמיש במה שלא תהנה כרצונה כנ"ל. וממילא] א"כ על נדר תשמיש לא חלה ההפרה דמקודם (דהוי) דתהני ולא תאסור בתשמיש ורק לאחר שהדירה מהדברי' הוי הנדר הזה עינוי נפש ממילא אז חייל ההפרה ע"ז ולא על נדר הראשון משא"כ [על קו' הרא"ש ל"ק כנ"ל דאף] אם יפר מעתה כיון דהנדר תלוי זה בזה חל ההפרה ע"ז כמו. על זה כיון דלא הוי עינוי נפש רק מחמת התשמיש חל ההפרה שתהא מותרת לשמש גם שלא תהנה ואי שהבעל יתיר לה דוקא נדר האחרון מ"מ זה לא מקרי עינוי משום שיכול להתיר התשמיש ודו"ק:

ועתה אודיענו קצת מה שנמצא בזכרוני במה שעיינתי בחי' אשר שלח לי מאז הנה תירוצו על קו' האחרונים בבכורות [דף ו' ע"ב] דלמה לי לאסור בשר בחלב הא בלא"ה אסור משום אמ"ה והקשו האחרונים ע"ז דמה קושי' הא משכחת לי' ע"י צירוף חצי זית בשר וחצי זית חלב ובאמת יש לעיין בזה אי חל בכה"ג ויעוין בתו' חולין ובמעילה פלוגתא דרב ולוי אולם מעכ"ת רצה לומר כיון דטעם כעיקר בלא"ה נאסר משום אמ"ה ראיתי בספר ראש יוסף [חולין ק"ח ב' ד"ה ולוי אמר] שגם הוא דעתו דלמ"ד טעכע"ק לק"מ אולם לפע"ד נ"ל דאכתי הקו' במקומה עומדת דלכאורה קשה מאי מוכיח הש"ס מדאסר בב"ח ש"מ בעלמא מותר דלמא אתי לאשמעינן לעבור בשני לאוין ולכן צ"ל כי הוכחת הגמ' הוא דאי אמרת דחלב אסור א"א לחול שם בב"ח דאין אחע"א וא"כ שפיר קשה קו' האחרונים דצריך קרא לחצי זית בשר וחצי זית חלב אכתי לא נאסר החלב ונהי דבביאת הטעם נאסר הבשר משום חלב מ"מ הו"ל איסור בת אחת אך דלזה י"ל עפ"י מ"ש התו' רי"ד בקידושין דקשה כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו ותירץ דהי מינייהו מפקת והכא בודאי א"א למדחי האיסור דאמ"ה דלא אמרי' איסור דוחה איסור כמבואר ברשב"א וא"כ ממילא נשאר רק איסור אמ"ה ולא בב"ח ומתורץ שפיר קושי' האחרונים אך יש להקשות דאם מטעם אין אחע"א א"כ מה מתרץ הגמ' דנ"מ למיסר בהנאה הא הנאה לא מקרי מוסיף כמבואר בתו' חולין ויעוין ברמב"ם פי' המשניות [בכריתות פ"ג במשנה יש אוכל] נקודה נפלאה ויש לתרץ והרבה יש לעיין בזה וכעת די בזה: סימן מט

מה שהקשית על הא דאמרינן בריש חולין [אלא] הכל מעריכי לכתחלה והתני' וכו' ואפי' ר"י לא שרי אלא בנדבה ופירש"י דבערכין לא משכחת נדבה דצריך שיאמר ערכי עלי והקשית הא משכחת לי' באומר ע"ע ע"מ שלא אתחייב באחריות דאז אינו עובר שום דבר דהוי כמו נדבה. ותירצת עפ"י דברי קצה"ח [בסי' ר"ג ס"ק ב'] שכ' לחלק במחייב עצמו ע"מ שלא יתחייב באחריות לא מהני וחייב באחריות דהוי תנאי ומעשה (באים כאחד) [בדבר אחד] ורק אעפי"כ יוכל אדם לנדב עולה ע"מ שלא יתחייב באחריותו משום שעכ"פ קודם הפרשה חייב באחריות וא"כ יפה תירצת דלפ"ז הכא בערכין דאם לא מפריש תיכף יוכל לבא לידי עבירה ואסור לנדוב אפילו לר"י בכה"ג ואי שיפריש תיכף בשעת הערכה סכום הערך א"כ לא נתחייב באחריות כלל ולא מהני לפטור מאחריות את"ד תירוצך. ידידי לפי דבריך באם אחד נתחייב דבר לחבירו ונתנה לו תיכף לפניו באופן שאפי' במלוה הי' פטור לדבריך יהא חייב כיון שלא קיבל עליו אחריות הוי תנאי ומעשה (בכ"א) [בדבר אחד] וכיון דהמקבל לא קנהו במשיכה יהי' עד עולם ברשות המתחייב לענין אונסין וכיוצא דאם אמרת שיהיה פטור המתחייב א"כ מעולם לא קיבל עלי' אחריות והוי סותר המתנה והנה זה ודאי לא יעלה ע"ד שום אדם ובידאי מכ"ש אם התנה מתחלה ע"מ שלא יתחייב באחריות שקיי"ל לפ"ד הקצה"ח ומהרי"ט ז"ל שחייב באחריות מחמת שתנאי סותר המעשה מ"מ בודאי אם נתן תיכף לפני המקבל פטור מאחריות והמתנה קיים דבאמת לעולם נתחייב באחריות ורק שישלם תיכף חובתו ואין זה סותר התנאי להמעשה רק פרעון מילתא אחריתי הוא א"כ ה"נ אם אמרי' בהאומר ערכי עלי ע"מ שלא אתחייב [באחריות] חייב באחריות מטעם שתנאי סותר המעשה ורק לאחר הפרשה פטור א"כ שפיר הוי עליו החיוב בדיבורו ערכי עלי עד שישלם ומה שמשלם תיכף זה אינו מבטל המעש' רק דבר אחר הוא ושפיר פטור וא"כ נשאר קו' בדוכת' דמשכחת לי' באומר ע"מ שלא אתחייב באחריות ומה שדחית לומר דכאן לא הוי תנאי ומעשה בד"א דהא המעות קודש בלא הנדר לא ראית דברי הריטב"א [בחולין] שכתב דלא קדו' בשום אופן רק באומ' ע"ע אולם עיקר קושייתך לא הבנתי דהרי (תירוץ) [קו'] הגמ' לפי לישנא בתרא דנדרים [דף י'] דר"י נמי אוסר (בנדרים) [בנדבה] משום דיכול לבא לידי תקלה. הן באמת מה שהבאת לידי כך להקשות משום דברי רש"י ז"ל בריש חולין שכ' שם וז"ל ואפי' ר"י לא קאמר אלא דאמר הרי זה דאם מתה או נגנבה אינו חייב באחריות' א"כ כיון דאפרשה תו לא הדר בי' עכ"ל דמשמע דאם מפריש מותר לר"י אפי' בלא הבאת לעזרה ובאמת זה נגד גמרא מפורשת ורק כוונת רש"י הוא לתרץ מה דקשה כיון דר"י חייש נמי. לתקלה למה מותר לדידי' נדבה אפילו במביאו לעזרה הלא יתחייב להביא אחרת אם יפסל ולזה כתב דפטור מגניבה ואבידה כיון דאמר הרי זו וא"כ בנמצאת טריפה נמי יפטר א"נ דשוב לא הדר בי' והיינו דבאמת אפילו בהרי עלי באופן שמסרה לכהן מותר דגם אם יתחייב באחריות שוב לא הדר אבל באם לא מסרה לכהן תיכף בודאי גם רש"י ז"ל מודה דלר"י לל"ב והוא סוגי' דחולין אסור (והנה לפי הבנתך הוי לך להקשות על טעם שני דרש"י כיון שכבר נתן בודאי לא יעבור וקשה לפרוש תיכף ואז שרי לפום פשט דברי רש"י ז"ל) ע"כ יוכל לבא לידי מעילה וא"כ ל"ק כלל דמשכחת בערכין שיפריש תיכף וע"מ שלא יתחייב באחריות כמו שכתבת דעדיין חיישינן לתקלה ואסור להעריך בכה"ג אפילו לר"י וז"ב:

אך לכאורה זה קשה דאכתי משכחת אליבא דר"י שיערוך בעומד לפני הגבאי בעזרה ואומר ערכי עלי ומפריש תיכף. אך באמת לפי הנראה מדברי הריטב"א ז"ל דבכה"ג נמי אסור כיון שאמר בלשון עלי שכ' שם בריש חולין וז"ל שאילו לא אמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי אלא שתפס המעות בידו ואמר הרי אלו לערכי לא נערך כי לא אמר כלום דה"ל כמו שאינו מחויב חטאת ואמר הרי אלו לחטאתי שלא אמר כלום עכ"ל וכ"מ בגמ' נדרי' דבנדרי כשרים לא נדר ואפילו הבהמה מונחת בעזרה כמו שמבואר שם דהחילוק בין נדר לנדבה דבנדרי כשרים לא נדר ובנדבה נדר משמע דבכה"ג דמהני נדב ושרי כגון במוסרו לכהן תיכף בעזרה בנודר אסור גם בכה"ג וזה אמת וברור ודברי רש"י ז"ל הם צ"ב קצת ודו"ק:

והנה לא אמנע מלהודיעך מה שעלה על רעיוני לפום רהיטא לתרץ כל הנ"ל אשר קשה דמשכחת לה עכ"פ במשלם תיכף בעת הערכתו [והוא] לפי מה שמבואר בערכין הכל לאתויי מופלא סמוך לאיש. והנה התוס' בנדה (מ"ו ע"ב ד"ה אא"ב) כ' וז"ל וי"ל דר"י נמי אית לי' דמופלא סמוך לאיש דאורייתא ולהקל לתקן טבל לא איתרבי להיות כגדול עכ"ל אלמא דגם דקטן מופלא סמוך לאיש נדרו [נדר] והקדשו הקדש אבל להקל דינו כקטן ולא יכול לתרום אליבא דר"י וא"כ כמו כן נמי נהי דיכול קטן לערוך במופלא סמוך לאיש אך עכ"פ פרעון שפורע אינו כלום לפוטרו ועדיין החיוב עליו לשלם דלהקל לא מהני המופלא ע"כ אינו כלום ואין לחלק דבהקדשו גופו כמו שיכול להעריך כמו כן יכול לפרוע דז"א דהתורה לא חייבה רק שמוכרח לקיים נדרו כשיגדיל דלע"ע אין שום עונש עליו כמבואר בנדה ויעוין במל"מ הל' נזירות שכ' דלא מהני התרה למופלא מה"ת ודו"ק. אך האמת מש"כ ראשונה הן באמת ברמב"ם ז"ל משמע דצריך תיכף לשלם ויוצא ידי נדרו דלא כמו שכתבתי. אך לענ"ד יש מקום לומר כנ"ל. אך דהנלע"ד פשוט דקודם שבדקוהו להמופלא אם יודע למי נודרין והוא הקדים עצמו ופרע להגזבר טרם שבדקוהו אם נאבד מיד הגזבר חייב באחריות דהנה בלא"ה ספק שמא לא יביא ב' שערות בשנת י"ג וא"כ אין לו דין מופלא וגם ספק אם יודע למי נודרין ולכן בס"ס כה"ג עדן לא יצא המעות מתח"י ולא זכה בו ההקדש דא"ל ההקדש הוי מוחזק דליתא דכ"ז שאינו חייב עפ"י דין מטעם ערכו אין המעות קדוש כלל כדברי הריטב"א הנ"ל וא"כ קודם שבדק הוא עומד בס"ס אם הוא חייב וא"כ אין המעות הקדש ולא יצא עדיין מרשותו כנ"ל ולכן אכתי באחריותו של המופלא עומד המעות ואם נגנב ואח"כ נתברר שהוא יודע למי נודרין והביא בשנת י"ג ב' שערות צריך לשלם שנית דהמעות הראשון הי' עדיין תחת רשותו ולא זכה בה ההקדש כלל מטעם הס"ס ובודאי דצריך שנית לשלם ודו"ק. יעיין תוס' נדה דף מ"ה. [א"ה וא"כ עכ"פ בקטן לא משכחת לה דאף שמשלם תיכף עדיין חייב באחריותו ודו"ק]: סימן נ בדין אין איסור חל על איסור בדעתי להקדים איזה דברים הנצרכים להבנת הסוגי' ומזה נבואה להפיק חפצינו ורצונינו בזו: