שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 30

כלל הדבר הבא לעשות תיבה לטבול בתוכה צריך לעשות בה נקב אחד גדול כטפח ויסתמנה באבן ועוד יעשה נקב שני ויעשה פקק של עץ לפתוח בשעת טבילה וצריך לחבר התיבה בקצת בנין עץ להבור של המקוה שיהי' קבוע דרך בנין וכנ"ל וצריך שתשקע בתוך מים ממש התיבה באופן שלא תהיה זוחל וגם טוב לראות שלא יהא רוב שאובים וכאשר יהי' בדרך זה לא איכפת לן בניזוזה התיבה בעת רביית המים ובאופן זה כשירה בודאי וטוב שלא לטבול תיכף בעת פתיחת הפקק משום זחילה כנ"ל רק תנוח מעט וישקטו המים מזחילתן: סימן מז שוי"ר לכבוד ידידי הרב המאה"ג החסיד המפורסם כקש"ת מו"ה יעקב נ"י ראב"ד בק' אושפצין.

מכתבו הגיעני ומחמת גודל טרדתי לא אשיב רק בקצרה מה שנוגע לדינא מענין אסר נשאלתי במקום שנתנו לתוך המקוה תיבה מנוקבת כדין והתיבה היא באמצע המקוה ומצד אחד רחוקה היא מכותל בנין המקוה ונתנו פלומפ בין הכותל להתיבה לחזק שתעמוד התיבה היטב וגם בנין בדף אחד מהנסרים המכסים את בית הטבילה יבא נסר אחד ויכסה גם את התיבה הזאת לחזקה ועתה רוצים לסתום הנקב של התיבה זה תורף השאלה:

והנה בכאן שני ענינים אחד אם יסתמו הנקב והמים ישארו בתיבה בלא חיבור נקב למעיין א"כ אם יקח מים חמי' ליתן לתוך המקוה לחממה והמים המה שאובים א"כ יהי' בלא חיבור ובמה יוכשרו השאובים ההמה ולזה ודאי לא מהני רק שצריך נקב כשפופרת הנוד להכשיר השאובים הגם שדי בהשקה כ"ד לענין שאובים [בפסול שאובין דרבנן כמבואר בסנ"ג ע"ש בש"ך ס"ק קי"ז] אך לכתחלה בעי כשפ"ה מחמת כמה חששות שנתבאר. אך ודאי דלא מהני מה שניקב כבר אפילו אם נימא כדברי האומרים דאין לכלי שבירה סתימה לקבלת טומאה זולת כשחיברו בזפת אבל מ"מ במה יטהר השאובה כיון שעכ"פ אין מתחבר למעיין ועוד שוב שנית יש חשש דאורייתא דהא הוי טובל בכלי ונהי דהוי כקבעה ואח"כ חקקה מ"מ הלא טבילה בכלי מדאורייתא ולענין דאורייתא אפילו קבעה ולבסוף חקקה אינו כמחובר כמבואר בש"ם ב"ב [דף ס"ו] (וב"ז) וכבר האריך בזה הנוב"י במה"ת [סי' קמ"ב] נהי דכל האחרונים חלקו עליו וגם אני בעניי הבאתי ראי' ממקוה דכהן גדול בבית קדשנו שהי' ע"ג עלי' בכותל בנין נמי הוי כתלוש לרבנן דר"א וא"כ הוי כמו טובל בכלי דכל איסור דאורייתא לטבול בכלים אינו משום כלי דהא כלי לא כתיב בתורה ורק דאינו דומה למעיין שיש הפסק בין המים לקרקע משא"כ במעיין כן כתבו התום) והראשונים ז"ל הטעם דאין טובלין בכלים מה"ת והמרדכי ז"ל נתן הטעם דהמים מקבלים טומאה בכלים ושני טעמים אלו שייכי גם במים שעל גבי התקרה אם (כי) כה"ג אינו כמחובר לקרקע א"כ מפסיק הבנין בין המים לקרקע וגם המים אם המה לצורך רחיצת האדם מטמאים ומכשירים בהיותם על עץ התלוש ועל כותל כמבואר ברמב"ם ז"ל וא"כ אם כדברי הנוב"י ז"ל דכה"ג אפילו קבעה ולבסוף חקקה אינו כקרקע האיך היתה הטבילה לכ"ג ע"ג עלי' בנוי' א"ו שבכה"ג לא הוי כתלוש לכ"ע לענין מקוה וכמו שחילקו שם התוס' ב"ב לענין איצטרובל וכה"ג כ"ע מודים דהוי כמחובר וגם בצנור בלא"ה כיון שנעשו לשמש עם הקרקע הוי כקרקע לכ"ע אפי' לרבנן ורק הגמ' ב"ב דמקשה שפיר לפי הה"א דאין הטעם משום שאובה דרבנן מקשה הגמ' שפיר [דע"כ אין הטעם משום שנעשה לשמש עם הקרקע דא"כ] כיון דמתחלה חקקה ולבסוף קבעה פסול גם קבעה ולבסוף חקקה דמ"ש ומתרץ הגמ' דכולה דרבנן וא"כ שפיר הדרינן לכללא בכה"ג אפילו חקקה ולבסוף קבעה כשר מה"ת [ורק בחקקו ולבסוף קבעו פסול מדרבנן משום שהי' עליו שם כלי בתלוש עי' בד"ח למקוואות דין ל"ו באריכות ותבין] והרבה הארכתי בזה לחזק דברי מעירובין וממס' אהלות אך עכ"פ אין מהראוי לעשות מקוה לכתחלה אשר הגאון בנוב"י זצלה"ה פסלו מה"ת ואין עלינו שום היתר רק מחמת שנימא דהסתימה אינה סתימה ובאמת לפ"ד הרשב"א והרא"ש בפירושן סתימה מעלי' הוי סתימה ומובא דבריהם להלכה בש"ע יו"ד סי' ר"א [סעיף מ"ם בש"ך וס"ז סקכ"ה] וגם לפ"ד אין זה בנין כלל דמה שהפלומפ מחזיקו ודאי אינו רק כעמוד המחזיק דבר אבל אינו בנין כלל וגם מה שנתנו דף עליו ג"כ לפע"ד אינו בנין קבוע ובפרט שבבית הטבילה בנקל נרקב העץ וא"כ יהי' אז התיבה בלא בנין ואז תהי' כלי גמורה ופסולה מה"ת:

והנה כבר נדרש בכה"ג הגאון בב"א ז"ל בתשוב' יעו"ש בחלק יו"ד [סי' נ"ג] והעלה דאין להתיר בסתימה בשום אופן ורק ציוה לעשות עוד נקב שישמש כניסה ויציאה והיינו לצאת כל הדיעות יעו"ש בדבריו ולכן גם בנ"ד יעשו כך שיעשו נקב טפח על טפח כמבואר בס' (מאורי) [אמרי] אש בשם הש"ע של התניא וזה הנקב יסתימנו בסתימה לא כ"כ בחוזק וגם נקב אחד שיהי' נכנס ויצא ובשעת טבילה יהא פתוח ואז הכל על נכון וגם צריך שלא] למהר שהמים שבמעין אשר מתחת לתיבה שלא יהי' זוחלין דאז אינם מטהרין רק ביומי ניסן ותשרי כידוע:

אחר זה בא לידי כתבו דמר וכתב איך שרוצה לעשות נקב אחד יותר ונ"ל בכה"ג שפיר כשר לכ"ע קבעה ואח"כ חקקה אך אכתי יש הרבה חששים א' שצ"ל שיהי' המים מחוברים בשעת הטבילה וגם שמא יופחת העץ הסותמו ואז יהי' כלי ממש ובכה"ג ודאי עכ"פ מדרבנן אסור לטבול ובפרט ח"ו לעשות מקוה היפך דברי הש"ע שצריך בפירוש נקב ובנין קבוע לכן יעשה כאשר כתבתי לעיל ויעויין בב"א ז"ל בתשוב' חיו"ד ובזה אצא ואומר שלום:

ואשר שאלני שהמים הוו זוחלים במה שנוטפים דרך הנקב שהסתימה אינו יכול להדוק היטב וגם כתב סברא דמים ע"ג מים הוי הנחה הנה באמת אין כאן שום סברא משום דהוי כמונח או לא כמו בשבת רק דזחילת שלא במעיין הוא מגזה"כ דכ"א מטהר כדרכו וכל (שאין דרכו) [שדרכו] באשבורן אינו מטהר כל שהוא דרך זחילה ויעוין בתוס' בכורות וביתר הראשונים וא"כ אין לנו לחדש סברות בדבר שהוא גזה"כ ולא כאשר עלה ע"ד הח"ס ז"ל וא"כ אין לנו רק לחקור מה היא זחילה והנה פירוש הרא"ש ז"ל במשניות [בה' מקוואות] ובתשו' דזחילה הוי דוקא רק כמו נהר וזה הוא גופי' דחאה מהלכה וכן הטור וב"י ז"ל לא הביאו כלל לדינא ואך שעכ"פ צריך להיות הזחילה ניכר לעין כל כמבואר בש"ע [סי' נ"א] ואם אינו זוחל רק מכח המכריח ואח"כ שב למקומו הריב"ש ז"ל פסק דלא הוי זחילה וממהרי"ק נראה שהחמיר והש"ע [ס"נ ברמ"א] פסק כדברי הריב"ש ז"ל והנה בנידון זה אם אין ניכר הזחילה (למעיין) [לעין] לא איכפת לן בטיפטוף כן נלע"ד וגם אם מחובר בשעת טבילה להמעיין אשר לשם נופל ג"כ הזחילה י"ל דלא הוי זחילה כיון שעכ"פ עומד במקומו אך מספק יש להחמיר כי זחילה דאורייתא כאשר הוכחתי בארוכה בעניי ואין להתיר רק באם אין ניכר הזחילה לעין ומה שרצה מעכ"ת לומר דדי כש"ה באמת כן נראה עפ"י הדין ויעוין בכ"מ ובב"י ובש"ך ז"ל אך מה נעשה בדבר טהרת ישראל שתלי' בו קדושתן של ישראל צריכים להחמיר מאד כאשר כתב הרשב"א ז"ל בהקדמתו לתה"א שידיו מרתתן להורות בדבר שקדושת ישראל תלוי' ולכן לכתחלה צריך להחומרות שיוכל להיות וצריך לעשות תחבולות שלא יזיק הנקב בשיעור טפח ומה שכ' מעכ"ת שאין מבין כוונתי בענין זחילה שכתבתי הנה לדעתי הי' נראה שהמי' באים למקוה בגבוה צנורות מהנהר והוי דינם כמי נהר אך אם הוא מעיין יפה כת' מעכ"ת עפ"י הדין אך באמת אני מחמיר שגם במעיינות שלנו שלא יהא זוחל דהרבה יש לספק אם יש להם דין מעיין הגם שמהרי"ק ז"ל החליט דדין מעיין להם יש להעיר הרבה ויעוין בתשו' מהרי"ט ז"ל [ח"ב סי' י"ח] שהעיר בזה וגם אני בעניי הארכתי דיש מקום להחמיר במעיינות שלנו שלא יהי' זוחלים אך אינני מחליט לדינא ח"ו ורק לעצמי אני מחמיר וטוב שיראו שלא יהי' זוחלין ומה שרצה לסייע להנוב"י ולומר דדומי' דמעיין נמסר לחכמים ולא הוי רק בכלי דבר זה דחוי מכל הראשונים שכתבו בהדי' דכלי לא כתיב בתורה וכן פסול כל מיני שאיבה אפי' מד"ת ויעוין בהראב"ד בבעה"נ ובכל הראשונים: סימן מח

נשאלתי בדבר שאנשי עיר א' מקובלים איש מפי איש שיש להם חרם מימים קדמונים שלא לקנות ישראל אדמת נכר ואח"כ צר להם המקום וחזרו לדור שם אך באופן שלא יחזיקו להם שום מחיות מזיגה וכעת מקצתם רוצים להתיר להם גם זה:

תשובה הנה באמת זה דבר פשוט שגזירת ב"ד אין לו תקנה בשאלה ורק המה עצמם יכולים לבטל עפ"י רוב הקהל או טובי העיר ויחיד א"י למחות לא בתחלת הטלת הגזירה ולא בהתרת הגזירה ובטל דברי היחיד כמבואר בהריב"ש והרשב"א ומשפט החרם להרמב"ן ולכן דבר פשוט שבנ"ד לא מהני רק מה שהב"ד עם רוב הקהל יסכימו לבטל הגזירה אולם לאשר ראיתי בדברי מכ"ת דברים נגד זה אמרתי להציע תוכן דעתי בזה לפע"ד הנה בגמ' פסחים דף נ' ע"ב בני ביישן נהוג דלא הוו אזלי מצור לצידון במעלי שבתא אתו בנייהו קמי' דר' יוחנן א"ל אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן אמר להו כבר קבלו אבותיכם עליהן שנא' שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך אלמא דהטעם הוא משום אל תטוש ומשמע דלא מהני שאלה דמקרי קבלת אבותם תורה וכעין מ"ש הרשב"א ז"ל בשיטתו דקבלה מקרי מצוה ממש והנה בירושלמי פסחים דף ר"נ ע"א איתא וז"ל בני מישא קבלו עליהם שלא לפרש בים הגדול אתון שאלין לרבי אמרין לי' אבותינו נהגו שלא לפרש בים הגדול אנו מה אנו אמר להן מכיון שנהגו בהן אבותיכם באיסור אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש ופריך ואין אדם נשאל על נדרו כו' יעו"ש ולפ"ז משמע דאינו אסור רק מטעם נדר ומהני התרה ולא משום אל תטוש ובגמ' נדרים אמרי' בפ"ב [ט"ו א'] ובתרא [פ"א ב'] דאסור משום לא יחל ולהעמיד על אמתת הענין נ"ל דדברים אחדים המה דהנה מהיכן בא זה והאיך מצינו בתורה שיהני קבלת אבות לבנים וכן האיך מצינו כח לב"ד לגזור וביאר לנו הרמב"ן ז"ל דהתורה נתנה רשות להב"ד לגזור וגזירתם היא תורה ממש אך יכולין לבטל המה עצמם אם רוצים מהא דכל חרם אשר יחרם ומוסמך מכמה קראי בקבלה במעשה דשאול ויונתן ומבני בנימין ומזה יוצא גם ב"ד שבעיר יכולים לגזור על קהלה עם רוב טובי העיר כיון שיכולי' להסיע על קיצותן ניתן להם זה הכח מאנשי עירם לכ"ד לגזור כמו ב"ד הגדול לכלל ישראל ובאמת נ"ל דזה הוא רק מדרבנן והנה כמו כן אם רבים קבלו מצוה עליהם חלה עליהם ועל זרעם וראי' לזה מקבלת מצות פורים וחנוכה כל זה מבואר שם ברמב"ן ז"ל וממילא רוב מקום אחד אם קבלו עליהם לחק איזה דבר מצוה הוא חוב עליהם ועל זרעם ולא יעבור והנה באמת בגזירת ב"ד ב"ד אחר יכול לבטל אם הוא גדול מהם או כמותם לאיזה שיטות ובזמנינו אפי' ב"ד קטן יכול לבטל כי כן המנהג ש"מ שע"ת נעשה מתחלתו דהכל תלוי בזה במנהג כמבואר במשפט הח' להרמב"ן ז"ל והנה הא דקבלה צריכה לקיים תחלת הטעם למה יש ממש בקבלה הלא אין כאן נדר ושבועה והיא רק באמת מדרבנן ומשום לא יחל אסור לשנות מקבלתם ולולא האסמכת' דלא יחל היו רשאים לשנות דבורם אך כיון דחל מטעם לא יחל הוי מצוה קבוע גם לזרעם משום אל תטוש שאמר ר"י לבני ביישן והיינו דאמר להו כבר קבלום אבותיכם וקבלתם אסור לחזור היינו מלא יחל ונעשה תורה שוב גם אתם אסורים משום אל תטוש אך לכאורה קשה דלמה נחמיר בקבלה יותר מתקנת ב"ד הגדול דהוי מה"ת ואפ"ה גדול רשאי לבטל כמו כן למה לא יוכל ב"ד הגדול מהם או כמוהם לבטל המנהג אם ירצו אך י"ל באם שיעשו דבר למגדר מילתא דאסורא או למצות התורה אפי' ב"ד אינם יכולין לבטל דכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' ממרים הל' ג' וז"ל בד"א בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג לתורה אלא בשאר דיני תורה אבל דברים שראו ב"ד לגזור ולאסרן לעשות סייג אם פשט איסורן בכל ישראל אין ב"ד גדול אחר יכול לעקרן ולהסירן אפי' הי' גדול מן הראשונים עכ"ל וביאר שם הכ"מ וז"ל נ"ל שלמד כן רבינו מדאמרי' בע"ז בפ' א"מ בכל ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו חוץ מי"ח דבר שאפי' יבא אלי' וב"ד אין שומעין לו ומשמע לרבינו דהכי פירושו דכל תקנות ב"ד אין ב"ד אחר יכולי' לבטל דבריו וכיוצא בהם שהם דברים שנעשו סייג לתורה דמאי רבותא די"ח דבר משארי תקנות דהנהו דפ"ק דביצה כו' יעו"ש והנה לפי דעת הרמב"ן ז"ל דב"ד בעיר לקהלם הוי כב"ד הגדול לקהלם וכ"מ בתו' גיטין [ל"ו ב' סד"ה אלא] א"כ אם הי' הדבר למגדר מילתא וכנ"ל אין כח בשום ב"ד לבטלו והנה באמת אסור להפליג בספינה בע"ש רק מצור לצידן מותר כמבואר בשבת [י"ט א'] ובני ביישן שהחמירו הוא לגדר דבר מצוה שלא יפליגו עי"ז או לעונג שבת כמבואר בפוסקי' והוי גדר לדבר מצוה ויתבאר לקמן עוד איכות הגדר שהי' בזה וא"כ גם ב"ד גדול מהן לא היו יכולי' לבטל וזה שאמר להם ר"י דהוא אל תטוש והוי כתורה שאין שום ב"ד יכול לבטל אך כ"ז אם נימא הטעם דלא מבטלין הי"ח דבר הוא משום דהוי לגדר וכדעת הכ"מ ז"ל אך אם נימא כשיטת התוס' ז"ל [ע"ז דף ל"ו ע"א] דגם אם נעשו לגדר יכולי' לבטל ב"ד הגדול מהם ורק י"ח דבר שאני משום סייג יכולי' לבטל וא"כ קבלה נמי יכולי' לבטל ב"ד הגדול מהם ורק קבלה צריך עכ"פ התרה משום בל יחל דרבנן והנה בירושלמי שבת דף ז' ע"ב מבואר וז"ל ר' יוחנן בעי ולא כן תנינן שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהי' גדול ממנו בחכמה ובמנין ורבי וב"ד מתירין מה שאסר דניאל וחבורתו אלא ר' יוחנן כדעתי' ומר ר' יוחנן בשם ר' לעזר בי ר' צדוק מקובל אני שכל גזירה שב"ד גוזרין על הציבור ולא קבלו רוב הצבור עליהן אינה גזירה ובדקו ומצאו גזירה של שמן ולא קבלו רוב הצבור עליה' כו' ושם אתא ר' אבון ר' יהודא בשם שמואל ל"ש אלא חוץ לי"ח הא בתוך י"ח אפי' גדול אינו מבטל מפני שעמדו להן בנפשותיהם אמר ר' מנא לא מסתברא דלא הואיל והוא אונס בטל התיבון הרי שמן הרי בתוך י"ח כו' ור' יונתן מקשי לה רב כהנא ברי' דר' חייא בר אבא ור' אבא מטי בה בשם ר' יוחנן שמן ביטלו מבוטל עכ"ל והנה הקרבן העדה מהפך שם הגירסא ופירושו דחוק מאד ולפע"ד כוונתו פשוט דמקש' על ר' אבון ור"י בשם ר' שמואל שאמרו הטעם משום שעמדו להן בנפשותם דלא זה הוא הטעם ואמר ר' מנא מסתברא דלא דאדרבא כיון שהי' אנוסי' בקבלה יותר הי' להתבטל הגזירה בב"ד אחר כי הראשוני' קבלוהו באונס שרצו להורגן ואח"כ התיבון היינו הפירכא קאי נמי על ר' אבין ור"י הנ"ל דכן דרך הירוש' להקשות אחר מימרא שהפסיקו איזה מ"ד והקושי' קאי על הראשון כידוע להבקי קצת בדרכיו כן ה"נ פריך על ר' אבין ור"י התיבון הרי שמן הרי בתוך י"ח דבר ור' יוחנן מקשי עלה אלמא דס"ל לר' יוחנן דלא זה הטעם בי"ח דבר מחמת שעמדו להן בנפשותם אלא טעם אחר ומתרץ רב כהנא ומטי לה משמי' דר' יוחנן שמן ביטלו מבוטל והיינו דטעם בי"ח דבר שאינו בטל לעולם הוא משום שנעשה לסייג וגדר ומש"ה ל"ק משמן וז"פ (במ"ש) [שמן ביטלו מבוטל] היינו דבשאר גדר אם בטל התקנה עכ"פ לא ידחה הדבר מהיות תקנה טובה במהותו משא"כ שמן שאין בו כלל גדר אם ביטלו מבוטל ואינו כלל סרך גדר מצוה כמ"ש התוס' בע"ז [ל"ו א' ד"ה בשלמא] דלא הי' באמת שום גדר יעוי"ש בדבריהם ומש"ה גם שהי' מי"ח דבר יכולי' ב"ד לבטלו א"כ ר"י דס"ל הטעם משום דהוי י"ח דבר למגד"מ ומש"ה א"י לבטלם לשיטתו ושפיר אמר לב"ב אל תטוש ששום ב"ד אסור לבטל זה כיון שהוי לדבר מצוה לגדר ונעשה מצוה ושייך בי' אל תטוש אך הירושלמי ס"ל הטעם גבי י"ח דבר משום שעמדו בנפשותם אבל בשארי גזירות יכולין ב"ד לבטל ומכ"ש שיכולי' ב"ד לבטל קבלת בני העיר בדבר מצוה עליהם אם המה גדולים כהמקבלים ורק התרה צריכים וזה אמר שם ואין אדם נשאל על נדרו ועוד י"ל בדברי הירושלמי דז"ל שם כ"ש יהי' מותרות א"ר חנניא לא מן הדא אלא מן הדא ר' תלמידי' דר' יודא הוי דר' יודא אמר אסור לפרש בים הגדול רשב"ל שאל לר"י ואינו אסור משום בל תתגודדו א"ל בשעה שאלו עושין כב"ש ואלו עושין כב"ה ב"ש וב"ה אין הלכה כב"ה כו' יעו"ש. והנה באמת הא דאין מפליגי' בים הגדול הוא ב"ש שאינו משנה נגד ב"ה כמבואר שם וא"כ הוי כמ"ש הר"ן ז"ל לענין מלאכה בע"ש וז"ל בריש פ' מקום שנהגו א"נ כיון דלא חמיר איסורי' דלא משמתי' עלייהו אי נהוג מקמי הכי לאו כלום הוא וכך נ"ל דכיון דבזמן איסורא לא משמתי' לי' אלא דאינו רואה סי' ברכה לעולם לא חמיר לאקבועי מנהגא טפי מיני' וראי' לדבר ממוצאי שבת דאמרי' בי' דאינו רואה סי' ברכה ואפ"ה אמרי' בירוש' דאי נהיג נשי למעבד עבידת' טפי משיעורא דאתפני סידרא אינו מנהג וכנ"ל עכ"ל יעו"ש הרי כיון דלא מצוה גמורה היא לא מקרי מנהג כלל וא"כ דנהי דעכ"פ בלא התרה אסור משום קבלת האבות דעכ"פ דמי' קצת למצוה לא מקרי סייג וגדר למצוה ומותר לב"ד הגדול או כמותם להתיר ומתרץ הירו' דר' תלמידי' דר' (מאיר) [יודא] ור"י ס"ל דאסור להפליג ולכאורה קשה למה לא קאמר כפשוטו דרבי ס"ל כב"ש א"ו כוונת הירו' דרבי לגרמי' לא ס"ל כרבו בהא ורק כיון דרבו הוי לא היה יכול לזלזל ולומר דלא הוי כלל דבר מצוה וגדר ומשום הכי אסר להם להתיר:

היוצא לנו מכ"ז דדבר שהוא סייג וגדר לעבירה או לקיום מצות התורה אין שום ב"ד בעולם יכולי' לבטל ולא מהני התרה כלל ולפ"ז עלו יפה דברי הש"ע יו"ד סי' רי"ד דפסק כהרא"ש ז"ל דמהני התרה באם קבל ע"ע איזה פרישות וכדברי הרא"ש ז"ל דאינו אסור רק מטעם נדר ומש"ה מהני התרה אבל היכי שהקבלה הי' לגדר או לקיום מצות התורה אשר זאת היא מה"ת לדעת הרמב"ן ז"ל בקבלת כל ישראל כמו כן במקום אחד גם שלא נתפשטה בכל ישראל אסור עכ"פ לבטל כמבואר בהדי' בתו' (גיטין דף ל"ו ע"ב) בד"ה אא"כ גדול הימנו כו' וז"ל ומיהו בדבר שלא תקנו שיתפשט האיסור בכל ישראל אלא במקום אחד דוקא כי ההוא דפ' כל הבשר דרב אקלע לטטלופש דאמר בקעה מצא וגדר בה גדר ואסר להו כחל וכן כל הנך דפ' חולין דשלחו לי' בני בשכר ואסר להם לפי שאינם בני תורה גדול יכול להתיר ולא קטן עכ"ל (והתו' לשיטתם די"ח דבר הוי משום שעמדו בנפשותם עכ"פ זאת מוכח מדבריהם דב"ד בעירם הוי כמו שנתפשט בכל ישראל ממילא לשיטת הרמב"ם לא יכולי' ב"ד גדול לבטל) וא"כ שפיר פסק המחבר בסי' רכ"ח דלגדר וד"מ לא מהני התרה וז"ב מאד ולא כהפר"ח [או"ח סי' תצ"ו] שהניח דברי הש"ע בצ"ע ובלא"ה לא ידעתי קו' הפר"ח דהא לפי דמבואר בכנה"ג שם דטעם המחבר שאין מתירין דהוי כמו נדר של צחוק דאין מתירין וא"כ בנדר של צחוק כ"ע מודים דאסור להתיר ובפרט רבים בודאי לא יסכימו לעשות איסור ח"ו כמבואר בתשו' הריב"ש ז"ל אך באמת פשטא דלישנא דהמחבר משמע דגוף התקנה לא הוי איסור רק גדר לאיסור ואף עפי"כ לא מהני התרה מטעם הנ"ל שבארתי וברד"ך ז"ל ראיתי שכתב דמידי דהוי למגדר מילתא אסור להתיר יותר מנדר של צחוק דלא הוי עבירה כלל יעו"ש: