שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 2

עוד שנית נ"ל דלא מהני הך הערמה בשותפות דנהי דנימא הערמה בדרבנן מהני ולפ"ד המק"ח בה"פ מהני בכה"ג גם נגד דאורייתא יעו"ש מ"מ הכא ודאי לא מהני דהנה לכאורה צריך להבין החילוק מ"ש דבקבולת מותר דאד"נ עביד ובשכיר יום אסור נימא נמי אדד"נ קעביד להרויח שכירתו וכן באמת מותר באגרת בשכרו לימים ואינו מגביל לו זמן דאדעתא דשכרו קעביד וא"כ לכאורה אין חילוק בין קבולת לשכירות רק דבזה מייחד לו שבת ובזה לא מייחד לו שבת דוקא ובאמת זה ליתא דהרי במכס דמותר אפי' במייחד לו שבת משום פסידא כמבואר במרדכי ואפ"ה אסור בשכיר יום רק בקבולת וזה אינו מובן כיון דמשום פסידא מותר ביחד לו שבת בקבולת גם בשכיר יום יהי' מותר דאדעתא דנפשי' עביד אך באמת החילוק מבואר דהנה אמירה לנכרי אסור גם מטעם שליחות לחומרא כאשר הארכתי בחי' או משום דמחזי כשלוחו כמבואר בת"ש בהפתיחה אם כן באם העכו"ם עושה בקבולת אינו עושה מצד שליחות רק שיש לו חלק בזה העסק כדרך אומן קונה בשבח כלי וא"כ עושה רק מלאכתו ומלאכת הישראל ממילא נעשה אבל בשכיר יום שפיר הוי שלוחו לעשות היום מלאכה וכי משום שישלם לו שכירות מותר לשלח בשכירות לעשות מלאכה בשלמא קבלנות אינו עושה לדעת הישראל כלל רק לחלקו אבל בשכיר יום עושה רק אדעת הישראל ורק הישראל ישלם לו שכירתו ומש"ה אסור בשכיר יום (ומה שמותר בשליחות אגרת הוא משום שעושה רק עבור עצמו הנכרי שיוכל לעשות בחול מלאכה אחרת כשיגמור המוטלת עליו וק"ל) וא"כ לפ"ז בודאי לא מהני הערמה בשותפות הנכרי ס"ס הנכרי שלוחו של הישראל דבודאי אינו עושה אדעתא דידי' כלל דלא עלתה בלבו לזו רק משום הישראל עושה כל המלאכה והישראל יתן לו עבור זה חלק מה להערמה אבל באמת העכו"ם אינו עושה רק לטובת ושליחות הישראל ומש"ה אסור הערמה כזו דבודאי אינו עושה בשביל חלקו כידוע לכל ומחזי כשלוחו ובפרט שכ' בפירוש שהברירה ביד הנכרי אם לא יחשוב יתנו לו עשרים ר"כ א"כ לא איכפת לי' כלל במלאכת שבת בין כך ובין כך יתנו לו שכרו ואי שעושה כדי שירויח הרבה זה הערמה ברורה ודמי לחוכא ובודאי כה"ג לא אמרי' אדעתא דידי' קא עביד והגם שהנ"ב ז"ל ומביאו השערי תשובה התיר בכה"ג המעיין שם יראה דשם הי' באמת פועל ועושהו ע"ד וגם באמת כמה כרכורים כרכר בזה ולא התיר מלאכה דאורייתא יעו"ש שהחמיר מאד ולכן אין להיתר זה מקום אולם נ"ל שיכול לעשות היתר ע"ד זה שישכירו לאיזה פריץ את הברייהויז וכל המאטרייאהלין ימכרו לו בעד סך מסויים ורק שיתנו עם השוכר שכדי להיותם בטוח ישגיחו המה ובעצתם יתנהג הכל וא"כ בכה"ג ודאי אין שום חשש כלל דהוי שכירות וממכר גמור וישכירו באיזה סך שראוי להשכיר ואז לא הוי הערמה כלל ולאח"כ לאחר כלות זמן השכירות יאמרו להשוכר שישלם להם מעותיהם או שיקחו הי"ש והמאטרייאלין הנשארים בעד חובם ואם יתנו לו אז איזה דבר בעד מה שאינו מחשב עמהם ונותן להם הי"ש והמאטרייאהלין הנשארים בעד חובם אין חשש כלל וזה היתר ברור בלא שום פקפוק ורק מראית העין שייך כמבואר דקיי"ל דגם בשכירות אם נקרא שמו עליו אסור להשכיר כמבואר באחרונים מ"מ במקום פסידא שרי ובפרט כה"ג שכבר נהיגין כן בהיתרים עפ"י גדולים בכמה מקומות אין שייך מ"ע ולכן במקום הפסד מותר בזה האופן שכתבתי לפע"ד אולם באמת אהובי בני כפי ששמעתי מפי נגידים יושבי סביבותינו פה אשר להם בתי מלאכת הי"ש הרבה ועולה לסך רב ואמרו בפירוש שאין צורך גדול לעסוק בשבת במלאכה ואיזה מהם שעשה פ"א בשבת עפ"י מאן דהו שהתיר לו בא לפני בחרטה וקנס א"ע ואמר בפירוש שבא מזה ח"ש ח"ו אשר אין לשער לכן אהובי בני ראה אשר לפניך וכתורה עשה: סימן ז

תשובה אודות מכירת האוראנדעם והגוטער לנכרי בשבת לעשות בהם מלאכה. דע לך ידידי שמעולם לא עלה על לבי להתיר נגד המפורש בש"ע והש"ס לאיסור מפני מראית עין. ועל ההיתר מפני כדי שלא יבא לידי איסור מתוך שבהול על ממונו כאשר התירו הגאונים ומבואר במרדכי וב"י לא מצאתי א"ע לדמות בדבר זה לגדולי הראשונים שלפנינו שא"כ נתת תורת כ"א בידו והמה רשאים להתיר במכס ומטבע לא אנו הפעוטים ולחלק בין מכר לשכירות בודאי לא ניתן להאמר כאשר יבואר לפנינו אי"ה. ולכן לא התרתי לשום אדם בהיתר מכירה. אך זה לא כביר כאשר ניתן החירות ליהודים לשבת בכל מקומות שירצו ורבו שוכרי הגוטיר והרבה קנו גוטיר והי' גודל חילול שבת בעוה"ר ואעפי"כ מנעתי א"ע מהתיר למכור או להשכיר לנכרי. אך שמעתי שבגליל לבוב הותר הדבר ע"י גדולי הדור ובעיני ראיתי היתר ממפרשי ים הגם שאותו ההיתר הי' בו לפקפק כאשר אתי בכתובים ועכ"פ נתרבו ההיתרים ולא חששו למ"ע כלל ואחרי רואי כי יצא הדבר בהיתר מגדולי הדור ונהגין כן כמעט בכל מדינתינו סמכתי גם אני ע"ז מפני הטעם שכ' המרדכי ומביאו הב"י גבי מכס ולכן פסקתי להתיר ע"י מכירה או שכירות עפ"י שטר כאשר אעתיק לך לוטה פה:

והנה עתה נתתי אל לבי לברר הדבר עפ"י הש"ס וראשונים. והנה לכאורה יש חילוק לאסור מפני מ"ע שכירות או בהבלעה אבל לא במכר כי מה יעשה הישראל שכבר מכר להעכו"ם והנכרי בשלו עוסק והוא מכר בהיתר והיכן מצינו איסור מ"ע במה שאין הישראל עושה כלום בשבת. אמנם באמת זה ליתא דמבואר בפסחים פ' כ"ש (דף כ"א ע"ב) וז"ל הגמ' ר' יהודא בן בתירה אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור למ"ד יום קודם לפסח עכל"ה וכתבו התוס' שם וז"ל אור"י בשם ר"ת דר"י אתי כב"ה ואסר בכותח משום דשם בעליו עליו ויודעים שהוא כותח של פלוני ויסברו שמכרו בפסח ע"י נכרי א"נ יסברו שבפסח מכרו ישראל לנכרי ולכן אוסר ר"י למכור כותח לנכרי וא"ש אף לר"ת דמפרש בריש אלו עוברין דמותר להשהות כותח בפסח עכ"ל. אלמא דגם במכירה קודם הפסח אסור משום מ"ע שיהא בפסח כמו כן אסור למכור לעכו"ם איזה דבר שיהי' בו מ"ע בשבת הגם שמצינו שם שחכמים פליגי על ריב"ב מ"מ לאו מה"ט ורק שס"ל שלא יהא חשש מ"ע שלא יחשדו הישראל שמכר בפסח אבל במקום ששייך מ"ע גם חכמים מודו לריב"ב דשייך מ"ע אפילו במכירה וכן מבואר בהדי' בסמ"ג גבי היתר שאמר קני ובב"י בכמה מקומות שגם במכירה שייך מ"ע הן אמת שבאחרונים מצינו מקילים וגם ברדב"ז ז"ל מיקל במכירה אך לא מטעם לחלק בין מכר לשכירות ורק משום פסידא שרי אבל בלא זה מכירה ושכירות ואריסות שוה דאסור מפני מ"ע וא"כ לא נשאר לנו רק ההיתר דבמקום פסידא רבא מותר כמו בקבולת ויעוין בנ"ב מ"ת לא התיר רק באיסור דרבנן ובאחרונים מצינו בזה להחמיר ולהקל. אך נלע"ד היתר גמור מהא דאי' בריש שבת (דף ד' ע"א) וז"ל הגמ' בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת או לא התירו א"ל ר"א ב"א ה"ד אילימא בשוגג ולא אידכר לי' למאן התירו ואלא לאו דאיהדר ואידכר מי מחייב והתנן כל חייבי חטאת אינן חייבין עד שתהא תחלתן שגגה וסופן שגגה אלא במזיד קודם שיבוא לידי איסור סקילה מבעי' לי' אר"ש לעולם בשוגג ולמאן התירו לאחרים מתקיף לה ר"ש וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך אלא אר"א לעולם במזיד ואימא קודם שיבוא לידי איסור סקילה ר"א ברי' דרבא מתני לה בהדיא אר"ב ב"א הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה עכל"ה וכ' הרשב"א ז"ל וז"ל בד"ה הא דאמרי' ק"ל לר"ת ז"ל והא אמרי' בפ' בכל מערבין ניחא לי' לחבר דליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבא ופריק שאני התם שעל ידו הוא נעשה שאומר לו מלא לך כלכלה זו תאנים מתאנתי וא"ת תפשוט מהתם הא דר"ב דהתירו לו לחבר כי היכא דלא ליעבד איהו ממש איסורא רבה י"ל דש"ה דלא נעשה האיסור עדיין ויכול הוא לתקן ע"י איסור קל אבל הכא שכבר נעשה האיסור אלא שעתיד ליגמר ממילא דלמא לא התירו עכ"ל וא"כ הרי כדי שלא יתעבד איסור גדול ע"י מותר לו לעשות איסור אחר שכמו שמותר לחבר לתרום שלא מן המוקף שלא יעבור ע"ה איסור חמור. והנה שם בחבר וע"ה אינו אלא חשש שיאכל ע"ה בלא מעשר כמבואר שם (עירובין ל"ב) ברש"י ד"ה רישא וז"ל אבל בחבר שאמר לע"ה לקוט כלכלה זה וחבר אחר שמע ממנו אוכל וא"צ לעשר דמאי דוודאי כיון דנותן חבר ולוקט ע"ה חייש הנותן דלא ליכלינהו בטבלייהו ותורם אף שלא מן המוקף דמוטב יחשדו חברים כו' עכ"ל הרי דמשום חשש שלא לעבור באיסור חמור עושין איסור קל וא"כ בנ"ד ודאי יש לחוש באם שלא ימכור שיבא המחזיק הגוט או משרתיו לידי א"ד ומותר לעבור איסור קל כדי שלא לבא לידי איסור גדול והן אמת שבריטב"א מתרץ באופן אחר והיינו שמותר לאדם עצמו לעשות איסור קל אבל אין מורין כן אך בריטב"א גופא מביא ג"כ תירוץ הרשב"א וכן נמי גבי שפחה התירו לשחררה שלא יבא ע"י לידי עבירה יעיין בגיטין וכמ"ש התוס' במס' שבת בד"ה וכי אומרים וז"ל וגבי שפחה חצי' שפחה וחצי' בת חורין שנהג בה מנהג הפקר וכפו את רבה (השולח ל"ח) משום שהיתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות ודמי לאנוסין והוי נמי כמצוה דרבים עכ"ל הרי דבמקום דשכיחי רבים ופרוצים הוי כאונסים ומותר לעשות עבירה קלה שלא לבא לידי חמורה כמ"כ ה"נ בנ"ד שידוע לנו שרבים נכשלים בזה והוי אונסים ממש שצריך להתיר להם איסור קל לפי שעה שנתפרסם ההיתר ולא יהא שום מ"ע והנה זה ההיתר הונח לי מההיתר של המרדכי דגבי מכס משום שמשם יש לדחות דרבנן התירו גבי כיסו והוא מהי"ח דבר וכמ"כ הר"מ הי' גדול הדור ויפה כחו להתיר גבי מכס אבל אנן יתמי דיתמי אין בידינו לעשות נגד הדין אך כפי מש"כ מהא דחבר תורם שלא מן המוקף ומהא דכופין לשחרר השפחה משמע בהדי' דכל לינצל מאיסור חמור מותר לעבור על איסור קל וא"צ לזה ב"ד ולכן בודאי שרי מכירה עפ"י מה שאעתיק לקמן. והנה ראיתי בב"ז בתשובה כתב דלא קיי"ל כרבי דניחא לי' לחבר לעשות איסורא זוטא משום דרשב"ג אביו פליג עלי' ותמי' לי האיך אשתמיטתי' מיני' דמר ז"ל דברי הרמב"ם ז"ל שפסק כוותי' דרבי בזה והן אמת שבספר הליכות עולם כ' דהלכה כרשב"ג נגד רבי כבר הכה על קדקדו מהרי"ק ז"ל מביאו השל"ה הקדוש בספרו של"ה וא"כ כיון דקיי"ל כרבי ודאי מותר וצריך לעבור איסור קל כדי שלא יבא לידי א"ח. והנה לפע"ד די בזה להתיר ויעוין סי' ש"י במג"א ובאמת במקום דלא שייך זה שיבא לידי איסור חמור אין להתיר וכן אני נוהג במקומינו ובזה תוכל להתיר ספיקתך אשר כתבת ומה שכתבת נגד הת"ש מבואר כן הדברים במק"ח ה"פ:

והנה תורף השטר מכירה או שכירות יהי' בדרך זה: אני ח"מ מכרתי או השכרתי הגוט פ' או האוראנדי פ' בעד כך וכך לשנה להערל פ' עם כל הזכיות שיש לי בהגוט הרחיים וכל זכות שיש לי בהגוט האינוועטאר בהמות מכרתי או השכרתי להערל הנ"ל בעד סך פ' וגם הבהמות שלי כך וכך מכרתי לו בעד כך וכך והתבואה שיש לי ושארי כלים השייכים להגוט או להאוראנדי שהם שלי מכרתי להערל הנ"ל בעד סך פ' ולקחתי עכ"ז דראהן סך פ' והמותר זקפתי במלוה ונתחייב הערל ליתן לי בתורת רבית כל צרכי ביתי ולהנהגתי כמו עד עתה וגם כשאצטרך לפעמים הסוסים לצרכי מחויב ליתן לי בלי עיכוב בעד שכר המתנת המעות והנה רשות להערל הנ"ל לעשות עם הכל כאדם העושה בשלו (רק קודם שישלם לי מעותי המגיע לי כנ"ל משועבד בתורת אפותיקי מפורש הכל לי) ואין הנכרי רשאי ליקח דבר בלי רשותי קודם תשלומי המעות וגם מחמת פחד שלא יפסיד ויקלקל הערל הקונה את העסק ולא יהי' לו ממה לשלם לזה אין רשאי לו לעשות דבר בלתי רשותי ואני מחייב עצמי נגד הערל להיות אפוטרופס על כל הנ"ל ולעסוק בעסק הנ"ל הכל לטובתו על צהיו"ט ואם יצטרך להערל הנ"ל עוד מעות לקנות איזה דבר לצורך הגוט מחויב אני להלות לו ולעשות שליחותו לקנות עבורו ולמסרו לו לרשותו והמעות שאתן על המכר הזה יהא הלוואה לנכרי הנ"ל (ובדעתו היינו שיוודע לו) וסוף זמן שכירות הגוט או לזמן פלוני אחשוב עם הערל ואם יהי' ריוח הוא שלו ואם ח"ו הפסד ישלם מכיסו ועל החשבון נתן לי הערל נאמנות שאהי' נאמן נגדו בדיבור הקל ורק גם אני אהי' באמנה ואם אקח מעות שלא לצורך פרנסת ביתי כפי הנהוג עד עתה ולצורך מלבושי כנהוג את המותר שאקח מהעסק יוכתב בחשבון צדק ולנכות להערל מהחוב כ"ז נעשה באהי"מ ובהותנה בפירוש שגם בכסף לחוד יקנה כל הנ"ל. וגם בא"ק הקניתי לו כל הנ"ל המטלטלין והבהמות וגם עשה משיכה כדין לכל הדיעות ולראי' באתי עה"ח יום פ' במקום פ':

וגם הערל יבא עה"ח ע"י מסירת קולמוס בעדים. וגם עדים יחתמו. ואם ישראל מותר להשגיח בשבת שלא יגנוב מותר אך בדרך שלא יעשה ח"ו איזה דבר או דיבור או עצה איך לעשות ובשדה הכל אסור להיות בשעת עבודה: סימן ח

בדין בדיקת חמץ אי בעי מדאורייתא היכי דלא ביטלו או לא:

הנה כבר העיר בזה הפר"ח בפלפולו ומסיק דבעי מדאורייתא בדיקה אם לא ביטל. ואולם הפ"י ז"ל כתב להדי' בר"פ דמשמעות כל הפוסקים דלא בעי בדיקה אף אם לא ביטל. ובאמת לא ידעתי מאן נינהו הני פוסקים הלא ברמב"ם ז"ל משמע להדי' דווקא אם ביטל הוא דבדיקת חמץ מדברי סופרים אבל אם לא ביטל הבדיקה הוא מן התורה דהכי כתב ברפ"ב ומה הוא השבתה האמורה בתורה שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ומדברי סופרים לחפש אתר החמץ במחבואות וכו' משמע להדי' דהא דכתוב דהוא מד"ס הוא מחמת שמדאורייתא סגי' לי' בביטל אבל אם לא ביטלו צריך מדאורייתא בדיקה דאי תימא דאף בלי ביטל א"צ בדיקה מה"ת א"כ מאי האי דכתב ומד"ס לחפש אחר זה שכתוב דמה"ת סגי' בביטל הא בלא"ה אפי' אם מן התורה לא סגי' בביטל נמי א"צ לחפש רק מד"ס א"ו דאי לאו דמדאורייתא סגי' בביטל הוי צריך מדאורייתא לחפש וכן נמי כתב הטור ז"ל כדברי הרמב"ם ז"ל ויעוין בב"י שכתב בהדי' דדעת הטור כדעת הרמב"ם ז"ל דמדאורייתא אין לביעור מקום כלל היינו משום שצריך דווקא ביטול מה"ת וכיון שביטל שוב א"צ בדיקה מה"ת אבל בלי הביטול וודאי דצריך מדאורייתא בדיקה וגם לא ידעתי היאך יעלה על הדעת דא"צ מה"ת בדיקה הא ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא לשיטת רוב הפוסקים ואף לדעת הר"מ ז"ל דספיקא מה"ת לקולא מ"מ הא חמץ הוי איתחזק איסורא כמבואר בריב"ש ומביאו המג"א [בסי' תל"ז ס"ק ח'] וגם אפי' נימא דלא הוי איתחזק נמי בכה"ג לכ"ע ספיקא להחמיר דהיכא דיכולין לברר וודאי צריכין לברר מה"ת וכמו שהביא זה הפר"ח ז"ל ביו"ד סי' ק"י מהא דפ"א דאף לשיטת הר"מ ז"ל היכי דיכולין לברר צריכין מה"ת לברר ואף דאיכא טרחא כמו לברר הח"י טריפות וא"כ ה"נ אף דאיכא טרחא צריך מה"ת לבדוק ותו נ"ל לומר דע"כ לא אמרינן ספ"ד לקולא מה"ת היינו דווקא דהדבר היא לפנינו אמרינן שפיר דהתורה לא אסרה הספק וא"כ מותר לאכול את הספק והוא היתר גמיר אבל הכא דהאיסור הוא בשו"ת שלא יראה חמץ ואם יש אצלו חמץ עובר ממילא ואם הוא א"י עובר בשוגג אבל מה שייך לומר כאן ספיקא לקולא הא אם יש בכאן חמץ הוא וודאי ולא שייך כאן לומר ספיקא לקולא רק בוודאי צריך מה"ת [לבדוק] כדי שלא יכשול באיסור ב"י בשוגג ובשלמא בחתיכה ספק חלב כיון דהתורה לא אסרה הספק א"כ אף אם הוא באמת חלב הותרה לו כיון דהתורה לא אסרה אבל הכא מה הותר לו הא החמץ הוא וודאי ורק שהוא א"י אם עושה עבירה בוודאי צריך לעשות כל טצדקאות שלא יעבור על שום איסור אפי' בשוגג וזה ברור וגם מדברי התוס' בסוגי' דאין חוששין כתבו להדי' דבלי ביטול הבדיקה הוא מה"ת יעו"ש וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסחים ברפ"ק גבי המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק דצריך לבטל דאל"ה הוי מה"ת לבדוק וא"כ כיון דהר"ן כתב להדי' בריש פסחים דהבדיקה הוי מה"ת וגם מדברי הרמב"ם והטור ז"ל משמע כן והרא"ש ז"ל כתב להדי' כן וכן התוס' בוודאי הלכתא כוותי' ולא מצאתי בשום ראשון חולק עליהם והנה הב"ח ז"ל כתב דברי התום' דריש פרק כל שעה שכתבו דאם א"י היכן החמץ אינו עובר ולפעד"נ כ"ז לא יועיל דאכתי אף אי נימא כן מ"מ הבדיקה מה"ת חייבות דדילמא משכח לי' ויעבור עליו וע"כ צ"ל כן כדי שלא יסתרו דבריהם בסוגי' דאין חוששין. והנה ראיתי להב"ח ומביאו הפר"ח ז"ל הקשו על דברי הטור ז"ל שכתב בסי' תמ"ו דאם שכח חמץ ולא בטלו עובר עליו בשוגג והקשו דא"כ מאי פריך הגמ' וכי משכח לי' ליבטלו הלא עבר עליו ע"ע ומש"ה אמר ר"י הבודק צריך שיבטל כדי שלא יעבור אף בשוגג ולפעד"נ דלק"מ והוא בשום לב לתרץ מאי דקשה לי טובא על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בה' ברכות דמתחילת הבדיקה הוי גמר הביעור והיינו דכיון דביטל סגי בלב וא"כ אם בודק כדי להשבית א"כ אינו חפץ בחמץ ומהני מדין ביטול וא"כ קשה לפי"ז למה לי' לר"י כלל לתקן דהבודק צריך שיבטל הא הבדיקה גופא הוא ביטול ויעוין בכ"מ בפ"ש מחו"מ כתב להדי' כן וא"כ קשה למה לי' כלל הביטול אך די"ל דהביטול הוא מטעם זה דהנה רש"י כתב דמשכח גלוסקא יפה ודעתי' עלי' היינו שחס עלה והקשו בתוס' דא"כ לא יבטלה נמי ותירץ הט"ז דלבטל לא אכפת לי' אף שחס עלה כיון דאינו מבערו מן העולם ולכאורה קשה א"כ הביטול אינו בלב שלם כיון שבאמת חשוב היא אצלו ומאי מהני הביטול הא הביטולה וא שיהי' בעיניו כעפר ובאמת בדעתו חשוב אצלו אך בנ"ב מבואר דדברים שבלב לאו כלום והואיל דמבטלו בפה סגי וא"כ לפי"ז לא קשה על הר"מ ז"ל דהביטול דבלב לא יועיל כלל דאתי מחשבה ומוציא מידי מחשבה כיון דניחא לי' עתה ומש"ה צריך דווקא ביטול בפה אמנם על למפרע סגי באמת בביטול בלב שהי' בשעת הבדיקה ושפיר פריך וכי משכח לי' ליבטלו והטור ז"ל מיירי בלא בדק כלל או די"ל עתה אחר תקנות חז"ל שיבטל אם לא ביטל בפירוש: סימן ט בדין ביטול אי מהני בחמץ ידוע