שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 23

תשובה באמת לפי המבואר במרדכי פ' מציאת האשה וז"ל שמין דעת האיש שרוצה לישא וליתן כו' פי' הרב ר' שמואל בר ברוך מיהו לא הוי רבית כיון שאם הי' מגרש מיד הי' צריך להוסיף שליש אבל כ"א שמלוה ברבית לא הי' נותן אא"כ ירחיב לו הזמן והוי אגר נטר לי' עכ"ל. הרי דכל עיקר הטעם היא מחמת שהוא אינו אגר נטר כלל שהרי אפילו תיכף הי' מתחייב ההוספה אם גירשה לא הוי אגר נטר וא"כ לא הזכיר כלל תיקון חכמים. הן אמת שבמהרי"ק כתב בלשון שתקנו חכמים וכן הביאו הט"ז ז"ל שכ' בסי' ס"ו ס"ק ו' וז"ל מ"מ חל עליו חובת התוספת עפ"י חכמים כמ"ש מהרי"ק סי' פ"א שהתוס' שליש אינו משום הרצאה של בעלה אלא משום מצות חכמים הוא עליו תיכף שמכניסה עכ"ל יעו"ש. מ"מ אין כוונתו מחמת תיקון יהי' מועיל מה שלא יועיל בתנאי אחר דזה ודאי ליתא דבמרדכי דממנו נובע עיקר הדין לא הוזכר כלל תיקון חז"ל ורק דלא הוי אגר נטר שמחייב עצמו אפילו אם לא ירויח לו זמן וכנ"ל. ורק כוונת מהרי"ק ז"ל שם בנ"ד בענין קטנה שז' אם חייב לה התוספת משום שלא כתב לה אדעתא דתיפוק מיני' ע"ז כתב דהוא תיקון חז"ל חוב עליו וכן הט"ז ז"ל אין כוונתו כלל מחמת תיקון חז"ל רק מחמת שאינו אגר נטר וכנ"ל והא ראי' שהרי כתב וז"ל שם משא"כ בענין שיתן לה ממטבע החדש ודאי אין חיוב עליו לומר אם גירשה תיכף אחר הנשואין וודאי לא הי' צריך לתת לה כ"א מטבע הישנה עכ"ל הרי דאם הי' חל עליו תיכף הי' משלם ממטבע חדש שאינו משום רבית הגם שזה אינה בכלל תיקון חז"ל ותדע שכן דעת הט"ז ז"ל דא"כ לכתוב כפשוטו שמטבע חדשה אינה בכלל תיקון חז"ל א"ו דבר פשוט דבלאו תיקון חז"ל רק תנאי שנתחייב תיכף גם אי לא רווח לי' לא הוי רבית וז"ב. ותו דהא כתב הט"ז ז"ל גופא דאם נתן לה מתנה שלא כתיקון חז"ל רק מדעתו הוי מתנה ונגבית ממטבע חדשה ולמה לא נאמר דהוי רבית א"ו דכל מה שנותן לאשתו מתנה הגם שלקח ממנה מעות נדוני' מ"מ התוספת שהוסיף לה מדילי' חוץ מהוספת שליש הוי מתנה מחמת חיבה ולא הוי כלל רבית ותו דידוע דכתובה היא תחת קבורתה היינו נדונייתה וכמ"ש התוס' כתובות דף מ"ז והיינו דהבעל יורשה אבל לעולם הכתובה אינה כתובה ע"ת אם לא ימות בחיי' רק הוא חיוב מוחלט לאשה רק הבעל יורשה וא"כ הכא הוי כאלו התנה עם יורשי' להחזיר להם ולא יירש אותה וכי בשביל זה יהי' רבית לעולם כתובה זו ככל כתובות של בנות ישראל ולא שייך כלל רבית ורק בשארי נשים הבעל יורש הכתובה וכאן התחייב עצמו להחזיר הירושה וכי בשביל זה נאמר שלא נעשה כתיקון חז"ל זה דבר שאינו ולכן הכתובה בתוקפה ויעוין בס' הפלאה בק"א סי' ס"ו דעתו שם הואיל ובתוך שנה הראשונה אינו נותן הכתובה כפי התקנה א"כ הוי כרבית ורק בשארי כתובות מטעם אחר מותר כמבואר שם טעמו מה דלא שייך הכא אך עכ"ז בכאן כיון דחייב עצמו בכל ענין אפילו תיכף אם יגרש א"כ בודאי לא הוי רבית וז"ב: סימן ל

שאלה אם מותר לבת ישראל לילך במצנפת בראשם כדרך שהולכים בנות זולתינו:

הנה טרם נשיב עיקר השאלה אקדים שתי הקדמות האחת אם כי נתבאר בדברי הפוסקי' איסור להלוך בדרכי האומות אין כוונתם ח"ו להקל בכבודם כי אדרבה הזהירונו מאד לכבד שרי המדינה ויושבי' ואפי' האומות שהכבידו עולם עלינו למאד בדרך נגישה גדולה ואכזרי' המה המצרים עכ"ז אחר הוציאנו הבורא ית"ש משם והיינו ברום המעלות בלא פחד אנוש הזהירנו ית"ש אל תתעב מצרי ולא להקל בכבודם מחמת שנהנו מארצם ק"ו האומות שאנו חוסים בצלם ונתן לנו הש"י חן בעיניהם להקל עולם מעלינו והמה פורשי' כנפיהם עלינו לשמרנו מרגשת פועלי און והמה אוהבי חסד ומכבדי תורה ישלם השם משכורתם הטוב בודאי עלינו לכבדם ולרוממם ולכן אין כוונת הפוסקי' הנ"ל להקל בכבודם ח"ו ולא נצטווינו להמנע חברתינו אתם ואדרבה גדולי החכמים החסידים היו בבית המלך ושריו תמיד כמו ר' אבהו ור' יהושע בי קיסר וכמו שמואל ורבא כידוע מהתלמוד ורק כי הקב"ה רצה ליתן התורה הקדושה לארץ וסיבב על כל האומות ולא רצו ולא קבלו רק ז' מצות ב"נ ואנו ב"י קבלנו התוה"ק כולה תרי"ג מצות אנו (מכוונים) [מחויבים] לשמרה והאומות אין נענשים על קיום תרי"ג מצות כי מתחלה לא קבלו אבל ישראל נענשים בעברם אחת ממצות ה' מהתרי"ג מצות וכמאמר הכתוב רק אתכם ידעתי מכל מ"ה ע"כ אפקוד עליכם אכ"ע ולכן בכלל אזהרות התורה שנרחיק עצמנו מגאות ומניאוף בהרבה גדרים ולא נלמוד מהאומות ללכת בזה בדרכיהם כי המה לא נצטוו ולא קבלו עליהם לעשות גדר להז' מצות אבל בכללי התרי"ג מצות לעשות גדר לשארי מצות והגדר בפ"ע ללאו יחשב להעובר ולכן אנו מוזהרים בגדר מעריות ומגאוה אבל האומות אין מצווים בגדר. ויש להסביר הדבר עפ"י דברי הש"ס בביצה שאמרו לא נתנה התורה לישראל רק מפני שהם עזים היינו בטבעם המה קשים במדות ולכן ניתנה התורה לשבור קושי הטבע באזהרות וגדרות יתירות לגאוה וניאוף וגזל וכדומה כדי לשמור דרך המיצוע כי המה בטבעם עלולים לעזות לזה גדרה התורה הקדושה בגזירות יתרות אולם האומות א"צ לחומרות יתרות כי אינם עזים בטבעם ודי להם בז' מצות ולכן הזהירנו התורה שלו לילך בדרכיהם מבלי עשות גדרים לערוה וגאות וגזל כי אינן מופרשים מטבעם מחמת טבע העזות וצריכים אנו למשמרת יתירה אבל ח"ו אין כבוד האומות קל בעינינו כי מכירים אנו טובתם אשר אתנו ובהטיב ד' אתנו בגאולתנו גם שכרם הטוב ישלם כמבואר בכל ספרי רז"ל. שנית צריך להקדים כי כל דברינו אינם רק להורות ולומר לעם כן הוא דתה"ק אבל אין לכפות בחזקה ואפי' לא בחרפת דבר רק עדי יציעו הדבר לפני שרי המדינה והמה יורו מה לעשות להעובר וכל דברינו רק להמקבל עליו עול תורה ברצון ורק דורש האיך הדין נוטה ועל זה כתבתי דברי בתשובה וזה החלי:

תשובה בודאי מבואר בש"ס ופוסקים לאיסור דהלאו לא תלכו בחוקותיהם מפרשים בתוספתא הובא ברמב"ם במנין המצות בל"ת מצוה למ"ד וגם בספרו היד כתב וז"ל בפי"א מהל' עכו"ם הל' א' אין הולכין בחוקות העכו"ם ולא מדמין להם לא במלבוש ולא בשיער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחוקות הגוים ונאמר כו' הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו וכה"א ואבדיל אתכם מן העמים לא ילבש במלבוש המיוחד להן ולא יגדל ציצת ראשו כמו ציצת ראשם לא יגלח מן הצדדין ויניח השיער באמצע כו' עד וכל העושה א' מאלו וכיוצא בהן לוקה עכ"ל וכ"כ הש"ע יו"ד קע"ח ומהרי"ק ז"ל כתב דבדבר שעושין האומות לענין שחץ וגאות או לפירצות מדרך הצניעות הוי בחקותיהם והטעם שורש הדבר שהבורא ב"ה וב"ש הבדילנו מן העמים ונתן לנו תוה"ק בתרי"ג מצות ולהאומות רק ז' מצות ב"נ שלא רצו לקבל יותר ולכן האומות אינם מוזהרים רק על עריות כידוע מאמרם ז"ל בחגיגה פ"ב אבל עניני חילוקי העריות משונים המה מישראל כידוע וגם על דבר הגורם פירצת ניאוף לא נגזר עליהם ועלינו לשמור חק שלא להלוך בחקותיהם בדבר שהוא חשש פריצות וניאוף או מיני שחץ כי בזה הבדילנו מן העמים בקבלנו עול מלכותו ית"ש בתרי"ג מצות ואין אנו רשאים לפטור עצמנו ממה שקבלנו עלינו ולכן בדבר שיש בו מנהג העמים ללבוש דרך פריצות ובנות ישראל משתמרות מהילוך זה משום צניעות העובר והולך במלבושי הפריצות עובר לאו דלא תלכו ומלקין אותו ומ"ש מהרי"ק וז"ל אם לא נתכוין להתדמות לעכו"ם מותר כוונתו דוקא באם כוונתו רק משום תועלת המועיל בדרך היתר כגווני דנ"ד דהיה הרופא נושא מלבוש כדרך הרופאים דאין כוונתו רק לצרכי ממון אבל אם אין כוונתו רק לילך דרך שחץ או כדי להתנאות בפני הבריות בזה עצמו מתדמה להעכו"ם שגם המה עושים לשם פריצות ושחץ ובודאי אסור. והנה ראיתי למעכ"ת שרוצה להשיג על מהרי"ק ולומר שדעת הרמב"ם והש"ע דלא כוותי' הן אמת דמשמעות הרמ"א הוא כדברי מעכ"ת דלא כתב הרמ"א [בסי' קע"ח] להתיר רק באם העכו"ם עושים לתועלת ממון ולא לשחץ ופריצות משמע דאם העכו"ם עושים זה משום שחץ או פריצות אסור לישראל אפי' אם מכוין הישראל לתועלת אך מהרמב"ם ז"ל אין ראי' כלל והרואה במהרי"ק דמשיא דעת הרמב"ם ז"ל לדעתו וגם הב"ח ז"ל כ"כ באם אינו מתכוין להדמות מותר אפי' בדבר שעושין משום שחץ כמו סיפור קומי והנה הב"ח ז"ל מתרץ בזה קו' התוס' ז"ל בב"ק ס"פ מרובה שהקשו התוס' דאמאי התירו לר' ראובן לספר קומי ומתרץ הב"ח דאיסור הוא דוקא בבא להתדמות והמה לא באו ח"ו להתדמוח יעו"ש ובאמת לפע"ד התוס' ז"ל הקשו שפיר לפי שיטתם שהמה מפרשים דהמספר קומי הי' גזרת ותקנת חכמים כמו שמפורש בדבריהם בב"ק ולכאורה קשה למ"ל התקנה הא אסור מה"ת לספר שלא לילך בחוקותיהם וכמו שפסק באמת הרמב"ם ז"ל דלוקה מה"ת ופירשו התוס' דהתקנה הי' שגם אם לא יכוין להתדמות לעכו"ם דאז מותר מה"ת אסור מפני התקנה וע"ז שפיר הקשו דא"כ האיך התירו לר' ראובן לספר קומי הגם שאינו מתכוין לדמות לעכו"ם מ"מ אסור מפני התקנה וע"ז תירצו שם דעל קרובי מלכות מתחלה לא גזרו עכ"פ מדברי התוס' והב"ח ומהרי"ק ז"ל ובב"י המביאו בפשיטות נראה דס"ל דבאין כוונתו להתדמות מותר אך מדברי הקרית ספר של המבי"ט ז"ל שכ' בפ' י"א מהל' ע"ז וז"ל הזהירנו מלכת בדרכי העכו"ם ומלהתדמות להם לא במלבוש ולא בשיער ולא בכיוצא בהן דכתיב ולא תלכו בחקות הגוים ונאמר ובחקותיהם לא תלכו ולשון ספרי בנימוסות שלהם ובדברים החקוקים להם כגון טרטיראות וקרקיסאות שהם מיני מושבם כו' הכל הוא בענין אחד מזהיר שלא ידמה להן אלא יהי' מובדל וידוע במלבושיו ובמעשיו כמו שהוא מובדל בדעותיו וכה"א ואבדיל אתכם מן העמים לא ילבש במלבוש המיוחד להן כו' וכל אלו קבלה ביד חכמים שכך הי' מנהגם והם נכללים בפסוק ובחקותיהם לא תלכו וכן כל שארי הדברים שמנו בתוספתא כולם מדאורייתא נכללות בפסוקי' כפי קבלת רז"ל שהי' חוקי עע"ז וכל העושה א' מאלו או כיוצא בהן מחוקי ע"ז שמנו חכמים ז"ל לוקה עכ"ל משמע דאפילו אינו מתכוין לדמות דא"כ (לא) [למה] אמר וקבלה ביד חז"ל והלא אם אינו מתכוין לדמות מותר ואם מתכוין לדמות א"כ ע"כ איירי שמנהגם כן א"ו שס"ל להמבי"ט ז"ל שאפי' אינו מתכוין להתדמות אסור וא"כ אפילו אין העכו"ם כעת הולכים כן אסור מצד קבלת חכמים שהאומות הראשונים עשו כן לחק ואסור לישראל לילך בדרכיהם. היוצא לנו מזה שההולכים במלבושי זולתנו בדבר שיש בו צניעות ופריצות עובר על לאו ולוקה מה"ת ואפילו אינו מתכוין לדמות לעכו"ם ואפילו ניכרת ביתר מלבושי' שהיא יהודית ורק מלבוש אחד של עכו"ם שמורה על מניעת הצניעות עוברת על לאו דכ"כ בהדי' הר"מ ז"ל בשם התוספתא וז"ל שלא תאמר הואיל ויוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן הואיל ויוצאין בקלוסין אף אני כו' שדברות הללו דברי שחץ וגאוה הם ולא באלה חלק יעקב אלא דברי ישראל ודרכם להיות צנועים במעשיהם וענוים ירשו ארץ ולא לפנות אל רהבים כו' עכ"ל הרי דרק ארגמן לחוד כדרך שעושין האומות לשחץ נמי אסור אפילו אם שארי מלבושיו הוא כישראל ממש מ"מ אסור וכן משמע בברכות מהך דכרבלתא ומביאו מהרי"ק ז"ל בתשו' הנ"ל פ"ח דאיתא בש"ם ברכות כ' ע"א וז"ל כי הא דרב אדא ב"א חזיי' לההיא כותית דהוות לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל היא קם קרעי' מינה אגלאי מילתא דכותית היא שיימיה בד' מאה זוזי א"ל מה שמך א"ל מתון א"ל מתון מתון ד' מאה זוזי שוה עכל"ה והנה לפי הנראה דרק הכרבלתא לבד הי' נראה לו ללבוש פריצות אבל בשארי מלבושין לא דיקדק אם המה כדרך היהודים דאל"כ הל"ל שראה אשה לובשת בגדי נכרי מדקפיד בש"ס רק אכרבלתא משמע שלא הבחין על יתר מלבושי' וג"כ משמע הלשון מרש"י ז"ל שאמר אילו המתנתי הייתי משתכר מאתן והייצו שבמתינות הי' מכירה שהיא עכו"ם ממש ביתר מלבושי' רק מחמת זהירות המס"נ על המצוה סבור שהיא יהודית בשאר מלבושי' ורק בכרבלתא הולכת בפריצות ולכן אמר אלו המתין הי' ניכרת לו לעכו"ם ממש ביתר מלבושי' הרי מוכח שבמלבוש אחד נמי עובר מה"ת דאם לא הי' איסור תורה לא הי' רשאי לבזותה בשוק משום כבוד הבריות דדוחה ל"ת שבתורה והיינו לאו דלא תסור כמבואר שם א"ו דאפילו במלבוש אחת של נכרים שאינו של צניעות עובר מה"ת וע"ז נאמר אין חולקין כבוד והואי ככלאים דאורייתא שפושטו אפילו בשוק ומש"ה קרעי' ר"א להכרבלתא מינה ואין לומר דכיון דכן הולכות במדינת אשכנז א"כ לא נכלל בלאו דבחקותיהם דבאמת הדין עם מעכ"ת דאין לנו רק מדינה ומדינה מנהגה ויותר מכן מבואר בת' הרשב"א ז"ל החדשים ח"ר סי' צ' לענין גילוח שהוכיח שאפילו אם עכשיו המנהג כן למי שנהג עכ"פ איסור אסור יעו"ש. ואך באמת אין אנו צריכים לזה כי ידעתי בבירור בהיותי אצל מו"ח ז"ל במעהררין שגם שם לא הלכו במלבושי פריצות כזה ח"ו וכפי ששמעתי אז לא נמצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חשובה לילך בשערות ופיאה נכרית רק איזה מנקלי העם פחותי הערך והיו לקלם ורק בעוה"ר מקרוב נשתרבב המנהג הזה מן האפקורסים ולכן ח"ו לא ע"ז נאמר שהותר גם לנשי מדינתינו לנהוג כן והאיסור במקומו והעובר לוקה מה"ת ולכן מדתה"ק אסור לילך אפילו בדבר אחד פריצות כדרך העמים: סימן לא

הנה הב"י ז"ל [בס"ס קפ"ז] כתב דכל [בתולה] שלא פסקה פעם אחת מלראות [מ"ת] תלינן בדם (נדה) [בתולים] והביא ראי' מתוספתא דאי' שם וכולם צריכה בדיקה חוץ מבתולה שדמי' טהורין והבין הוא ז"ל כוונת הברייתא דכל אשה שראתה ג"פ מ"ת צריכה בדיקת שפופרת חוץ מבתולה משום דתלינן בדם בתולים ותו ראי' מר"ג א"ש [נדה י"א ב'] דאמר ל"ש אלא שלא פסקה וכו' ע"ש וכתבו התוס' דנותנין לבתולה ד' לילות בלא פסקה אפי' בתוך שנה ואף דלדידן לכולן נותנין רק ב"מ תולין מ"מ לענין שלא להחזיקה ברואה מ"ת כיון דחזינן דאיכא בתולה שתולין בבתולין נילוף לכל הבתולות דמילתא דל"ש הוא רמ"ת ע"כ תורף לשונו בב"י ובאמת לכאורה תמוהים דבריו מאד חדא דבתוספתא קתני בפירוש חוץ מבתולה שדמי' טהורין הרי דוקא הך בתולה שדמי טהורין הוא דתלינן בד"ב ותו קשה דהא הך בדיקה ע"כ מיירי בבדיקת שפופרת ואיירי בשופעת כדקתני בהדיא בתוספתא וכולן (שפופרת) [שופעת] צריכה בדיקה ובכולן ר"מ מחמיר כדברי ב"ש (נשאר) [ושאר] ראיות וכו'. אלמא דלא לענין רמ"ת איירי כלל רק לענין גוף הדם דלאחר תשמיש לא מהני כלל הסי' של ר"מ דהשמש עוכרן כמבואר לעיל [דף הנ"ל] וברור הדבר דהתוספתא הוא הברייתא שמביא הש"ס דידן בריש התינוקת [דף ס"ה ע"ב] ופירשו היינו לענין בדיקת שפופרת כמ"ש שם התוס' ז"ל [בד"ה וכולן] וכבר האריך בזה הרב במ"ב ז"ל [סי' מ"ז] ולמעיין בצדק יראה דבריו בתשובה כנים. אולם ראיתי בתפארת ישראל ז"ל שהקשה עליו ועל גוף דברי התוס' דהאיך אפשר כלל לומר בדיקת שפופרת דממ"נ אם לא נשתנה למה לי בדיקה ואם נשתנה א"כ בתוך ד' לילות נמי ולא הבנתי דברי הרב הנ"ל דהא באמת צורתא דשמעתא כך הוא דבאם נשתנה מראייתה אף בתוך ד' ימי' טמאה ואם לא נשתנה מראייתה אף שנשתנה מתורת ד"ב דלר"מ יש חילוק בין הדמים מ"מ בתוך הד' ימי' בכל ענין תולין (והטעם יתבאר בסמוך בעז"ה) ולאחר הד' ימים אם זוהם הוא דם הנדה ואם לאו הוא ד"ב אבל אם שופעת מתוך ד' לאחר ד' צריכה בדיקה בשפופרת אם אינה מן המקור טהורה אף אם הוא מזוהם ואם מן המקור טמאה וא"כ לפ"ז שפיר יש חילוק בין תוך [ד'] לאחר ד'. אולם המעיין בתשובת מ"ב שם יראה להדיא דכן כוונתו כמ"ש אך לפ"ז יש עכ"פ ראי' מזה לדינא דהב"י דתולין לעולם דהנה לכאורה קשה מאי מהני הכא בדיקת שפופרת [בשלמא] ברמ"ת שפיר (וכו') [מהני] בדיקה אם אינה רואה מהמקור ש"מ דנתרפאה (א"ו) [או] שהוא מהצדדי' אבל הכא מאי מועיל בדיקה הא כיון דחזינן דהדם דומה לדם נדה א"כ מאי ראי' דעתה אין רואה דם מהמקור וכי לעולם לא תהי' פוסקת מלראות ודילמא פסקה עתה וא"ל דשופעת הוי ראי' אחת ומש"ה אמרינן מסתמא כמו שהי' עתה מצדדי' כמו כן אז דא"כ בלא בדיקה נימא כן כיון דקודם הד' לילות הי' מהמכה כמו כן עתה א"ו דמזה אין ראי' א"כ ה"נ נימא כן א"ו דהטעם הוא כך דבתוך ד' לילות דוודאי לא חייתה המכה אפי' משונה דמה (הוא) תולין במכה דדם נדה הוא מזוהם אבל ד"ב לפעמים הוא כך ולפעמים הוא כך ולפיכך בתוך ד' לילות דעדיין לא חייתה המכה לכ"ע אף לב"ש ובוודאי מוצאה דם תלינן בכל מידי בכל ענין אבל לאחר ד' לילות מסתמא חייתה ורק אם משונה ראי' ואינו מזוהם ע"כ דם בתולים הוא ואם מזוהם הוא י"ל כך וי"ל כך לא מטהרינן דמסתמא חייתה המכה אבל בשופעת מתוך ד' א"כ יש מקום לומר דתולין דהרי ראי' ששופעת תו הדם שיצא קודם ד' לילות יצא לאח"כ וכמו שמקודם הי' ממכה כן עתה הוא ממכה ולזה בודקת בשפופרת אם רואה עתה מחמת (תשמיש) [שפופרת] הרי דלא חייתה המכה כסברת הב"י ז"ל ואם לא חייתה ממילא בכל ענין תולין אבל אם אינה רואה כלום נמי טמאה דהא הדם דומה לדם נדה ולאחר ד' לילות ס"ל לר' מאיר דחייתה המכה עד שיהי' בירור היינו מחמת ביאת שפופרת והיינו דלא קתני במתניתא שום מכחול ש"מ דאין הבדיקה לברר שבא עתה דוקא מהמקור רק עיקר הראי' מדרואה עתה ע"י תשמיש ש"מ דלא חייתה עדיין המכה ומחמת המכה הי' ואי כדברי המ"ב ז"ל דלאחר ד' וודאי חייתה המכה ואין מהביאות ראי' כלל ורק אמרי' רואה מ"ת ה"נ מאי ראי' הוא דלא חייתה הדם בתולים דילמא מחמת מיעוך הצד הוא א"ו ש"מ דתולין יותר במכה שבבתולין מדנימא (ליטות) [לתלות] בדבר שלא שכיח כגון צדדי' או רואה מחמת התשמיש ולפענ"ד זה לכאורה (רב) [דבר ברור] אך אין להוציא דבר מתוך פילפולן דאם נרצה נוכל ליישב ראי' זו בכמה פנים וגם גוף פי' הב"י ז"ל יש ליישב (עכ"ל) באמת גם דברי הב"י ז"ל בפירוש אפשר לתרץ בדרך מרווח (תי') דהנה גם ראייתו מר' גידל א"ש אינו מובן דמאי ראי' מבתולה שעדיין לא ראתה לראתה ומאי האי דכתב מרן הב"י ז"ל דאיכא למילף מזה לכל הבתולות הרי חזינן במשנה וגמרא דל"ד להדדי כלל אך נראה (השתא) [דראייתו] דמרן ז"ל א"ש מאוד די"ל בזה דקי"ל מדינא דמתני' דנותנין לה עד שתחי' או ד' לילות לכל מר כדאית לי' באחד משני פנים או דכן דרך המכה בפעם ראשונה תוציא דם ואינה מתרפאת עד לאחר ד' לילות או אם חייתה המכה בתינוקת אבל לעולם לאחר ביאה ראשונה שוב אינה מוציאה דם רק הדם הוא בא מביאה ראשונה או דצ"ל דלעולם בפעם ראשונה מוציאה דם וכן אחר ביאה ראשונה עדיין מוציא דם בביאה שני' ג"כ נתעקר דם דעדיין פירצה דחוקה ומוציא דם והנה נ"מ בין שני הטעמים הוא זה דלפי מאי דקי"ל דביעל בעילת מצוה אם נימא דהטעם הוא הא דתולין בד' לילות לפי הדין הוא משום שבכל הפעם מוציא דם א"כ י"ל הא דבראתה יעודה בבית אבי' שנותנין לה רק לילה אחת ואם בוגרת ראתה אין לה רק ב"מ הוא משום דכן דרך המכה בבתולה להוציא תמיד דם ורק שיעור הוצאת הדם הוא לפי ערך המכה בבתולה שלא ראתה כלל שיהי' הדם מאריך ביציאתו שיעור עונה וכן הוא בכל הד' ביאות ובבתולה שראתה שוהה הדם לצאת כל הלילה אבל בפעם השני נתרחב פתחה ואינו שוהה לצאת רק תיכף לאחר הביאה הדם הולך ויוצא ובבוגרת שראתה תיכף פתחה רחב ואינו שוהה אף בביאה ראשונה לצאת רק לפי שיעור ביאה וא"כ י"ל דלעולם אף לאחר פ"ר אם רואה מחמת תשמיש תלינן בדם בתולים דעדיין לא כלה הדם בתולים ורק מש"ה אין נותנין לה שיעור עונה משום דדמה אין שוהה לבוא דפתחה רחב אבל אם נימא כטעם הב' דלאחר פעם (הב') [הא'] כלה הדם בתולים רק דלא חייתה המכה ראשונה עד ד' לילות וא"כ לפ"ז בבוגרת דראתה כיון דאין נותנין לה [רק] ב"מ וא"כ ש"מ דחייתה המכה מיד וא"כ שוב אם ראתה מ"ת לא תלינן בדם בתולין דהא כלה בתוליה ולזה בא הב"י ז"ל להוכיח דע"כ דהטעם הוא דבכל פעם מתעורר המכה מחדש ולא דשוהה לבוא ד' לילות דהא אמר רב גידל אמר שמואל דאם עברה לילה בלא תשמיש אין תולין ואם נבעלה בתוך י"ב חודש תולין ש"מ דהביאה מחדש מעורר דם ומש"ה כתבו התוס' ז"ל דאם נבעלה ולא ראתה פעם אחד שוב אין תולין דהא כלו בתולין ש"מ דעיקר תלוי בזה דכל זמן שהרוק מצוי בפה חזינן דלא כלו הבתולין ורק דבבתולה בד"פ הראשונים שוהה הדם לבוא עונה אחת ובבתולה שראתה אין הדם שוהה לבוא כ"כ ובבוגרת אינו שוהה כ"כ ג"נ אבל לעולם בשעת ביאה ממש תמיד (אם) יש דם דהא תולין דעדיין פירצה דחוקה ומחמתה באה הדם הגם דאין מוכרח דבר זה די"ל דגם לטעם זה בבוגרת כלו הבתולין תיכף בביאה ראשונה ול"ד בתולה לבוגרת מ"מ כיון דרוב בתולות אין רואין מ"ת תלינן גם בה שעדיין לא כלו בתולין וזה נכון מאוד. ומש"ה י"ל דגם פירוש התוספתא כך הוא וכולן ששופעין צריכה לבדוק חוץ מבתולה שדמי' טהורין שדם בתולה דם טהור הוא והנה הי' קשה להב"י דהוא כפל לשון בתולה שדמי' טהורין היינו דם בתולה טהור ולכן פי' דכוונת התוספתא הוא כך דהנה לפמש"כ דמש"ה תולין בדם בתולין משום דזה הוי כמכה והנה כל זה א"ש לב"ה דס"ל דתולין עד שתחי' המכה אבל לב"ש דס"ל דתולין בד' לילות דוקא א"כ י"ל דלדידי' הטעם הוא דהוי כמו מעיין טהור דלאחר זמנו שוב הדם טמא כמו כן בבתולה שלא הגיע זמנה לראות כל ד' לילות שופעת מכח המכה ולאח"כ פוסק המעיין הזה ובאמת ר"ג אמר שמואל לא קאי רק אב"ה וכמו שפי' רש"י ז"ל בהדיא וא"כ הפי' כך חוץ מבתולה היינו כל בתולה אפי' ראתה ועודה בבית אבי' משום דדמי' טהורין היינו דדם בתולין טהור הוא וכטעם הנ"ל שבכל פעם מתעורר המכה וכו' ומש"ה מסיים התוספתא ור"מ מחמיר כדברי ב"ש אבל עכ"פ לא לגמרי ס"ל כוותי' ורק אם לא נשתנה דמי' היא טהורה וא"כ גם לדידי' דם בתולין מתעורר אחר הפעם הראשון וא"כ גם הוא ס"ל דכל בתולה תולה בד"ב אם לא פסקה פ"א ורק אם נשתנה היא טמאה משום דחזי' דלא דם בתולים הוא כן יש ליישב דברי הב"י ז"ל. אולם באמת לאחר העיון נראה דדברי המ"ב ז"ל נכונים דלא תלינן בד"ב אחר פעם הראשון בבתולה שראתה וכן משמע מדברי רש"י ז"ל במתניתין בבודקת בב' עדים חוץ מבתולה שדמי' טהורין ופי' רש"י ז"ל היינו ד' לילות וקשה הא בוודאי מיירי שלא פסקה פ"א וא"כ כל בתולה ואף לאחר ד' לילות א"צ בדיקה דהא סוף סוף יהא טהור א"ו דלאחר ד' לילות שוב טמאה אף שלא פסקה והן אמת דלפמ"ש (בס"ס) [בתו' בר"פ התינוקת] לומר דבד' לילות אף שפסקה פ"א נמי תולין א"כ י"ל דמיירי דפסקה ומש"ה א"ש מה שמקשי' המפורשי' שם על רש"י מ"ש דנקיט ד' לילות ולא נקיט לא חייתה המכה ולפע"ד א"ש דהא בתינוקת דלא חייתה המכה בעינן שלא פסקה ואם לא פסקה לא בעינן דוקא בתולה שדמי' טהורין ורק אפי' בוגרת ומש"ה פי' רש"י ז"ל ד' לילות ואיירי אפילו בפסקה פ"ר אך עדיין י"ל דמ"מ תבדוק בפעם אחרון אחר תשמיש כדי לידע אם פסקה כקושי' המהרש"א ז"ל ותירוץ הס"ט לא שייך בזה אך (דתידוק) בתירוץ של הס"ט גם זה א"ש. אך פשט דברי רש"י ז"ל מורין כפשוטו דאף דלא פסקה נמי אין תולין רק ד' לילות ואח"כ טמאה וצריכה בדיקת עד ומכ"ש לדברי התוס' ז"ל דקאי דוקא אד' נשים וא"כ וודאי מוכח דאין תולין בבוגרת דהא לדידהו ע"כ איירי בלא פסקה וא"כ מ"ש ד' נשים באם (אם) לא פסקה כל אשה א"צ בדיקה וכן מוכח מדברי הברייתא דאשה שאין לה ווסת אסורה לשמש ואר"ח ב"א משמשת בעדים הן הן תקוניה הן הן עיוותיה וקשה מאי עיוותי' (והא) הא תולין בכל פעם בד"ב וא"ל דהברייתא מיירי דוקא באשה בעולה ולא בבתולה זה ליתא דהא סתמא קתני א"ו לאחר ד' לילות צריכה לבדוק ועפ"ז א"ש מ"ש הרי"ף ז"ל דרק שלשה פעמים צריכה לבדוק והקשה הא סתמא קתני משמע לעולם. ולפמ"ש א"ש דהא ע"כ אינה צריכה בדיקה לעולם וע"כ כוונת התנא רק דצריכה לבדוק הן תקונה הן עיוותה לפי מה שהוא התיקון או העיוות היינו בבתולה לאחר הד' לילות הוא העיוות ובשאר נשים תיכף וכן התיקון אין הוא לעולם רק עד שתתחזקה ודו"ק. וכן העלו כל האחרונים כולם אין גם אחר ורק כולם מסכימים לדברי המ"ב ז"ל זולת הב"ח ז"ל ומי הוא אשר חיילים יגבר נגדם ולכן אם לא הרגישה כאב בוודאי אסורה ודעת הראב"ד ז"ל אין לצרף דפעם א' אינו מן המנין לזה כמבואר באחרונים וגם דעת המרדכי ז"ל אין לצרף כמבואר זה בתשובת מוהר"ם ז"ל וגם מה שכתב מעכת"ה דכעת חוזרת מדבורה ונותנת אמתלאות לדברי' הנה באמת אמתלא זו גרוע מאוד מחמת כמה טעמי' דמי הגיד לזה היפוך הדין ומאין לה לחשוב זה רק אעפ"כ לפי מה דמבואר בשו"ת איל"ת לחלק דהיכי דחזקה מסייע לה מהני אפי' אמתלא גרוע והוכיח דבר זה מאה"ע סי' ל"ה ס"ט שליח שאמר טעיתי נאמן משום דמסייע לי' חזקת שליח עושה שליחתו אבל בנדה ליכא חזקה (דרוב) דעלולה לראות דם ומש"ה בהלבישה בגדי נידות אינה נאמנת משום דהוי אמתלא גרוע וחזקה לא מסייע לה אבל בטבח שעשה סימן מהני אף דהוי אמתלא גרוע משום דחזקה מסייע לי' להתיר דרוב בהמות בחזקת כשרות. וא"כ לפי דבריו נ"ל דהכא מסייע לה הרוב והחזקה דאין רמ"ת ומש"ה מהני אמתלא גרוע כן נ"ל לפי דברי האיל"ת הנ"ל. אבל באמת גוף דברי האיל"ת ז"ל תמי' לי מאוד דהא סוף כל סוף חזקת שליח עושה שליחתו גרוע מחזקת טהרה לנדה דהא חזקת שע"ש אין הולכין אחריו לקולא וכל הנשים הן בחזקת טהרה לבעליהן וא"כ אם בחזקת שליח עושה שליחתו מהני אמתלא גרוע כ"ש גבי נדה דיהני' אמתלא גרוע א"ו דדבריו ליתנהו ותו נ"ל לומר דבכאן לא מהני אמתלא טובה דהנה לפי מה דמבואר דגבי עדות אינו יכול להחזיר ולהגיד אפי' נותן אמתלא טובה מאוד וכמו אנוסי' היינו מ"נ אפ"ה לא מהני ורק היכי דדבריו הם רק משום חתיכה דאיסורא מהני אמתלא וא"כ לפ"ז לפי מה דמבואר בתשובת הר"ן ז"ל בסי' מ"ז דחוץ לב"ד יכול העד לומר מבודין היינו אבל בב"ד אינו יכול לחזור ולהגיד אפי' בדבר דא"צ ב"ד לקבלת עדותו מ"מ (ישיא) [א"י לחזור] אחר גמר עדותו כמו ששנינו עדים שהעידו בין לאיסור ובין להתיר לטהר או לטמא וכו' אם נחקרה עדותו בב"ד אינם נאמנים אלמא אפי' בדבר דא"צ ב"ד ועדים תליא באם גומר עדותו והיינו בב"ד ע"כ (תירץ) [תורף] דברי הר"נ ז"ל שם וא"כ לפ"ז י"ל דהא דאם לבשה בגדי נידות לא מהני אמתלא דהוי כגמר עדותו (דהמעיין בהר"ן ז"ל שם יראה דעיקר תליא בגמר עדותו יע"ש) דהא בעלה לוקה עי"ז וא"כ מש"ה אינו חוזר ומגיד ולא מהני שום אמתלא אולם כ"ז באשה דהיא נאמנת מטעם עד כמבואר בתוס' גיטין [דף ב' ע"ב] דכל ע"א יליף דנאמן במקום דליכא חזקה מנדה ונגד חזקה לא ילפינן משום דהנה בידה להסיר החזקה ובידו נאמן מטעם בע"ד אלמא הא דנאמנת האשה בספירה הוא מטעם עד ומש"ה לא מהני [אמתלא] אם גמרה עדותה היינו שלבשה בגדי נידות דזה הוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד דהא לוקין עלה משום נדה ומש"ה לא מהני אמתלא אבל בטבח דהוא נאמן משום בע"ד ולא מתורת עד שפיר מהני החזרה דגבי חתיכה דאיסורא מהני אמתלא אבל בנדה דהיא נאמנת בתורת עד ולא מהני אמתלא היכי דעשאה גמר בעדותו דלבשה בגדי נידות דהוי כנחקרה בב"ד או דהגידה לפני ב"ד כנידון דלפנינו א"י לחזור אפי' באמתלא כנ"ל נכון וגם כי מצד (ההסרה) [הסברא] נראה דשקר דברה רק שאינה מרגשת כאב אולם עכ"פ נ"ל דמותרת משום דלפי הנראה שלא פירש מיד תוך שיעור המבואר במחבר וגם מה שהרגיש שנתלחלח חלוקה הרגשה זו לא ידעתי מה טיבה ודילמא פולטת שכ"ז היתה וזה הי' הלחלוח ואח"כ הדם בא מאיזה מקום ואי דאין לו במה לתלות הא לפי מה דמבואר באחרונים הא דמטמאינן סתם ולא אמרינן הא לא ארגשה זה ליתא דילמא ארגשה ולאו אדעת' דמאי תאמר דם זה מעלמא בא א"כ הי' צריך אתה לומר לאו אדעתה התעסקות בכתמי' כמו כן יש לומר דילמא לא אדעת' בהרגשה יע"ש בס"ט ז"ל וא"כ בנמצא (ב"כ) [בו כתם] שפיר י"ל דילמא (עברה) [עבר] ולאו (אדעתה) [אדעתו] דהא הוא לא ארגשה ולא שייך לומר מספקא מחמירין דהאיש תולה הוא בה דילמא הוא לא אדעתו אבל היא דתלי' (בה) [בו] ונתן לה התורה נאמנות שמה על לבה לזכור ואי דשמא סברה הרגשת תשמיש יעוין זה באחרוני' דגם זה שמה על לבה להבין יע"ש בדבריהם בש" בס"ט שהאריכו בזה וגם בלא"ה כיון דלא מצא הדם בגופה טהורה מדאו' וא"כ לא הוי רק כתם דקי"ל דאין קובעת וסת משום כתמים וא"כ מותרת הכא דכל איסור דראתה ג"פ בתר תשמיש הוא משום ווסת ובכתם לא שייך זה ובאמת (הי') יש לומר דתבדוק עצמה בשפופרת לא עד המקור רק מעט קרוב לצד החיצון כד שלא תיגע במקור ואם תראה נודע בבירור שדם בתולים הוא וכעין מ"ש לעיל לפרש התוספתא ולא קשה דא"כ תבדוק כן כל אשה שרואה מ"ת ג"פ די"ל דעיקר הבדיקה לראות אם נתרפא ושערי תירוצים לא ננעלו ובפרט בענינים הללו דיותר מדאי האריכו רבותינו נו"נ ז"ל והאמת נראה דמותרת בבדיקה זו ותרוויח שגם אם לא ראתה דם תהי' טהורה דדם בתולים הוא בצדדי המקור כמבואר בתוס' אולם בלא"ה ובלא שום בדיקה יש להתירה כנ"ל והן אמת שדעתי הי' לפלפל עמו בארוכה כראוי לגברא דכוותי' אולם בעוה"ר לא הונח לנו משמועות לא טובות ומצערן של ישראל ואף זה המעט שכתבתי עד עתה הוא מחמת ההכרח אהבה ולכן אין הזמן גורם לטייל באריכות ורק אעפי"כ ראיתי איזה דברים דברי יקרתו במכתבי' אך במה שהתחיל לתרץ דברי המרדכי ז"ל כבר קדמהו רבנן קשישי מינן כמבואר בס"ט אולם באמת תירוץ זה לא הבנתי דהא א"כ אם נפרש דברי המרדכי ז"ל כשיטת אותן המפורשים דבריו דתולה בווסתה היינו דתולין מכח ווסת שיש לה ש"מ דלא נתחדש בה מקרה ורק מחמת מיעוך הצדדי' הוא דחזקה הוא באשה שיש לה ווסת שאינה רואה ממקרי' שאשה זו אינה רואה הדם ממקור שלא בימי ווסת ורק אם אין לה ווסת הוחזקה לראות במקרי' תולין במ"ת וא"כ כמו כן בכל פעם שראתה תלינן מחמת החזקה שיש לה שלא לראות שלא בשעת ווסת דזה הראי' שהוא שלא ממקורה גם מה שכתב מעכ"ת בענין נולד ספק מדאורייתא ולפי מה שמבואר בש"ע (ה"מ) הל' מקוואות יראה כיון דאין כוונתו לענין הראיות הוי כמו דבר אחר ושפיר איכא ספק דרבנן אם לחוש לדם בדם מחמת התשמיש ודו"ק גם מה שהאריך בפלפולו אם לסמוך על רופא האידנא לפע"ד בזמנינו זה נתקלקלה מאוד ונסרחה חכמתן וא"י כלום וצריך בדיקה רב מאוד אם לסמוך עליו באיזה שום דבר ומה שהביא אם לסמוך להתיר בבעלה הראשון ע"י בדיקת שפופרת כבר מבואר במ"ב בכה"ג כ"ע מודי' דמותר: סימן לב