שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 22

הרמב"ם ז"ל [בפ"ח מה' מעה"ק] פסק דכלי חרס גבי חטאת טעון שבירה ואינו מועיל מריקה ושטיפה וגבי שארי קדשים פסק דמהני הגעלה לכלי חרס וזה תימה מ"ש חטאת משארי קדשים הלא בגמ' אמרי' דבכל איסורי' לא מהני הגעלה לכלי חרס כיון דמדייתי והתורה העידה שאינם פולטין וי"ל בהקדם דברי הי"מ שהביאו התו' בע"א דף ס"ו א' בד"ה מכלל דרישא וז"ל יש שהי' מפרשים דכל איסור דהוי במשהו לא אמרי' בי' נטל"פ מותר דהא אין לך טעם בטל יותר ממשהו באלף ה"ה נטל"פ ומפרש כאן מכלל דבנ"ט עסקי' דלכך מותר כשאין בהנאתן בנ"ט דאי במשהו הא אפי' לפגם אסור ואינו נראה דאין ראי' מכאן כו' ועוד דמשהו מב"מ אין הטעם בטל כלל אפי' באלף כיון שהטעם שוה אבל לפגם הטעם בטל כו' אלא ודאי אין חילוק דכל נטל"פ מותר עכ"ל והנה הר"ן והרא"ש ז"ל השיגו עליהם וז"ל הר"ן בפסחי' פ' כ"ש בד"ה א"ר קדירות בפסח ישברו כו' יש מי שתירץ דלא מצינו למיפשט מהכא משום דאפי' מאן דס"ל נטל"פ מותר הנ"מ באיסורי' שהן אוסרי' בנ"ט אבל חמץ שאוסר במשהו כיון שאין הולכין בו אחר נתינת טעם אפי' נטל"פ אסור ולא נהירא לי דהא מאן דשרי נטל"פ מנבלה שאינה ראוי' לגר גמיר לה דאינה קרוי' נבילה וכיון דאפי' פגום בעיני' אינו אסור האיך יאסור את תערובתו וכ"ת א"כ היכי אמרי' בפ' אלו עוברין [פת] שנתעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפה עם הטמאה בפסח והא כיון שנפסלה מלאכול לאדם אינה ראוי' לגר ואינה קרוי' נבילה אלא משמע מהכא דחמץ בפסח אפי' פגום אסור לאו ראי' הוא דלענין טומאת אוכלי' היינו טעמא משום דטומאה חלה עד שתפסל לכלב כדאי' בבכורות ונשרפה עם הטמאה בפסח ה"ט משום שהיא ראוי' לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות אחרות כדאי' התם פ' א"ע אבל ודאי כי היכי דנטל"פ שרי בשאר איסורי' ה"נ שרי בחמץ בפסח עכ"ל יעי"ש וכן הרא"ש בפ' השוכר [דף ע"ו] כ' וז"ל י"א דכל איסורי' שהם במשהו לא אמרי' בהם דנטל"פ מותר דהא אין לך ביטול טעם יותר ממשהו באלף ואפ"ה אסרי' רחמנא וה"ה נמי נטל"פ ומביאים סעד לדבריהם מכאן ומפרשים כך מכלל דבנ"ט עסיקי' מדשרי שלא כדה"נ דאי איירי באיסור משהו אפי' שלא כדה"נ נמי אסור לא נהירא דנהי דהחמירה בהם תורה לאוסרה במשהו מ"מ יש שם איסור עליהם אבל כשהוא פגום פקע איסור כדילפי' מנבילה ועוד עיקר טעמא פריכא הוא דהיכן אסרה תורה משהו מב"מ התם אפי' אחד באלף אין הטעם נפגם ולא נתבטל דמינו אינו פוגמו ואינו מבטלו אבל נטל"פ מעיקרא שרי כי לא הי' בו טעם כו' עכ"ל וכ' מו"ח ז"ל בספרו ברוך טעם וז"ל בשער התערובות פ"ב דף ד' ע"ב וברא"ש ז"ל כ' בזה"ל לא נהירא דנהי דהחמירה בהן תורה לאוסרה במשהו מ"מ יש שם איסור עליהן אבל כשהוא פוגם פקע איסורא כדילפי' מנבילה לקמן דף ס"ו ועוד כו' יעי"ש וכדי להסיר קו' הרא"ש על הי"מ הנ"ל נ"ל דודאי לא עלה על דעת הי"מ הנ"ל היכא שהטעם בעצמו הוא לפגם שיהי' אסור באיסורי' שאיסורן במשהו דהא זה פשוט כיון שנפגם אין שם עליו דנבילה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה אמנם דבריהם על דברי הגמ' כל שבהנאתו בנ"ט לשבח אסור וכל שאין בהנאתו בנ"ט לשבח אלא לפגם מותר שהכוונה בזה שאף היכא שהאיסור מצד עצמו הוא לשבח מקרי איסור הרי הוא בכלל שם נבילה הראוי' לגר מ"מ היכא שאינו משביח בטעמו את התבשיל שטעמו הוא פוגם אפ"ה התבשיל מותר דלגבי תבשיל לא מקרי טעמו טעם דלא אמרה תורה טכע"ק לאסור בתערובות רק היכי שהטעם לשבח באותו התערובות ולא כשפגמו ואף שהאיסור בעצמו הוא לשבח כי לא נפסד ולא נתקלקל מ"מ כיון שאין בהתבשיל שבא לתוכו תועלת טעם דהא לתבשיל טעמו פגום לא מקרי נ"ט ואינו בכלל טעכע"ק וכן מבואר בטור ש"ע סי' ק"ג יעו"ש מחלוקת הש"ך ופ"ח היכא שהטעם אינו אלא לשבח ולא לפגם בתבשיל וע"ז דעת י"מ דבכה"ג היכי שמשהו אסור דהיינו מב"מ למ"ד דל"ב ואף דליכא אלא משהו ואין ממנו טעם בתערובות ע"ז לא הקפידה תורה שיהי' כדי ליתן טעם כמו כן כשהוא בעצמותו לשבח רק שאין משביח בטעמו את התבשיל ואף גם פגמו מ"מ אוסר התבשיל דהא ע"י הפגם זה אין האיסור לעצמו יוצא מאיסורו ובכ"מ שהוא בתערובות עומד הוא באיסורו רק שאין עליו לענין התערובות שם נ"ט כי אין ממנו טעם לשבח בתערובות ומה בכך הא גם משהו אוסר שהוא ג"כ אינו בנ"ט זו דעת הי"מ ושפיר פירשו לשיטתם קו' הגמ' מזה הכלל וכו' ובזה מסולק מהם קו' הרא"ש הנ"ל כו' עכ"ל מו"ח ז"ל יעי"ש ובאמת לפע"ד דיפה השיגו הר"ן והרא"ש ז"ל דהנה ודאי הא דמדמה הגמ' פגם לנבילה שאינה ראוי' לגר הלא המאכל באמת עדיין ראוי לאכול לאדם רק שנפגם ומאי מדמי' זה לנבילה שא"ר לגר דאינה ראוי' לאדם כלל אך באמת הדמיון הוא כך דהא באמת המאכל ההיתר אין בעצמותו צד איסור רק משום שיש בו טעם מאישור ואם האיסור נפגם ונוח לו שלא הי' בהמאכל מקרי שפיר א"ר לגר דהא טעם כזה אין ראוי כלל לאדם ואי דהמאכל ההיתר נאכל לאדם זה מפני גוף עצמות ההיתר אבל טעמא דאיסורא ודאי אינו ראוי לאדם דנוח לאדם שלא יהי' במאכל טעם זה כלל ומש"ה אם ריבה האיסור מדתו שניחא לאדם בהטעם ע"י ריבוי גם שהוא לפגם מ"מ אסור וכמבואר בר"ן ז"ל שם ומש"ה מדמה שפיר הגמ' פגם לנבילה שא"ר לגר וא"כ מש"ה שפיר הקשה הר"ן והרא"ש ז"ל אהי"מ דנהי שאסור בלא נ"ט מ"מ הא גוף האיסור בכה"ג אם הי' אינו ראוי מותר כנבילה שא"ר לגר והאיסור הבלוע בתוך ההיתר אינו ראוי כלל ומש"ה גם באיסורין שאוסרין בכ"ש ג"כ נטל"פ מותר. אך י"ל עדיין בסברת הי"מ דהנה שני שברות יש על טעכ"ע רש"י בחולין והריטב"א ז"ל דאי טעם לא כעיקר ה"א דיתבטל הטעם ברוב ומפורש יותר בהריטב"א ז"ל דהטעם הוא כמו ציר דאסור ורק שנתבטל והנה לפי טעם זה שפיר כתבו הי"מ דהנה גוף הציר לא נפגם וראוי לאדם ורק שפוגם במאכל זה ולא מקרי יהיב טעמא דהטעם במאכל זה הוא לפגם ולכן לא נאסר ההיתר ע"י טעם כזה ואדרבה בטל הוא ברוב וכן מבואר להדי' בראב"ד ז"ל מביאו ח"ר חולין בפ' ג"ה דעיקר מה שאין הטעם בטל משום דשבח החתיכה הוא מושבח בטעמו ומש"ה כשהטעם אינו מושבח רק אדרבה נפגם בטל שפיר ומש"ה נט"ל שרי דדמי' לנבילה שא"ר לגר בבליעה זו ומש"ה אינה יכולה לאסור ההיתר דאדרבה בטל ברוב אבל בדבר שאינו בטל ברוב ונאסר במשהו שפיר גם כשהוא לפגם מ"מ אינו בטל דאינו בטל כלל ובעצמותו באמת ראוי' לגר ול"ד לנבילה שא"ר כלל לגר וז"ב לפע"ד אבל אם אמרי' דהילפותא דטע"כ הוה לענין גוף הדבר דאלולי הגילוי שבתורה דטע"כ דאורייתא לכל חד כדאי' לי' ה"א דטעם אין בו ממש כלל ומותר שפיר כתבו הר"נ והרא"ש ז"ל לדחות דברי הי"מ כיון דבנטל"פ הוי הטעם כאלו אינו בח' דהחתיכה ההיתר אינה ראוי' לגר בהאי טעמא שבו א"כ הוי כמו נבילה גופא גם שהוא בעין אינו ראוי לגר ומותר כיון שעצמות הטעם אין בו ממש ורק שהי' אסור מחמת שמרגישין בו טעם האיסור וזה הרגשת הטעם אין ראוי' לגר והוי כמו נבילה בעין שא"ר לגר: ועפי"ז יש להסביר דברי התוס' בע"א דף ס"ח ע"א ד"ה אבל השביח וז"ל וא"ת והא לעיל משמע דפליגי בהשביח ולבסוף פגם דר"מ מוקי לה בסרוחה מעיקרא כו' ור"ש מוקי לה אפי' לא הסריחה כו' אלמא פליגי בהשביח ולבסוף פוגם וי"ל דל"ד השביח ולבסוף פוגם דהכא לההוא נבילה דלעיל דהכא י"ל השביח בשעת התערובות דבשעה שנפל האיסור לתוך היתר הי' נ"ט לשבח ולבסוף פגם אותו טעם המעורב שם כגון נתן לתוך גריסין צוננין כו' וע"ז קאמר ד"ה אסור כיון דמעיקרא הי' נ"ט לשבח אבל ההוא דנבילה דפליג ר"ש ושרי כשהיה סרוחה עכשיו אע"ג דמעיקרא לא היתה סרוחה מ"מ בעודה נבילה נפגם ושרי' עכ"ל ודברים אלו אינם מובנים כלל דהא בטעם נמי נפגמו לאחר איסורן אולם לדברינו א"ש דהנה ידוע שיטת ר"ת דנהפך ההיתר לאיסור וא"כ בהשביח מתחלה ולבסוף נפגם הרי באמת בשעת נפילת האיסור נאסר כולו שהי' אז לשבח וההיתר נעשה איסור א"כ לא מהני מה שנפגם לאח"כ דהא נהי שנפגם מ"מ עדיין ראוי' לגר ומה תאמר הא הטעם אינו ראוי לגר ז"א דהא כבר גוף החתיכה (טעם) עצם איסור לשיטת ר"ת ז"ל ולאחר שנעשה איסור לא נפגם כלל ורק שאגלאי מילתא למפרע שהיתה ראוי' ליפגם אבל לא נפגם כלל לאחר שנעשה איסור ולכן ל"ד לנבילה וז"ב בדברי התוס'. ועפי"ז יש ליישב קו' התו' שם דף ס"ז ע"ב ד"ה ואידך וז"ל ותימא בפ' א"ע פליגי ר"ע ורבנן דר"ע יליף טעכ"ע מגיעולי נכרים ורבנן ילפי ממשרת אבל לא מגע"נ משום דגע"נ חדוש הוא דהא כל נטל"פ מותר והכא גבי גע"נ אסרה רחמנא ולר"ע סבר לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלא נטל"פ הוא ורבנן קדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא הילכך הוי חידוש והשתא כיון דסברי רבנן דהתם דב"י נמי א"א דלא פגמ' פורתא א"כ נילף מינה בעלמא דפגם אסור כדאמר הכא לר"מ והיכי קאמר התם לרבנן דחידוש הוא דכל נטל"פ בעלמא מותר עכ"ל ולק"מ דהא לכאורה קשה אליבא דר"מ דס"ל דנטל"פ אסור אבל נבילה מוסרח מעיקרא מותר הא לכאורה הוי כמוסרח מעיקרא דהא תיכף בשעת נפילתו לההיתר הוא פוגם והוי כסרוחה מעיקרא אך דבאמת לר"מ הטעם הוא משום דעצם הטעם הציר אינו בטל ונשאר באיסורו ואי דאינו ראוי לגר זה הוי כנסרח השתא אבל העצם האיסור הי' לשבח רק שאח"כ נסרח וזה אסור וא"כ לפ"ז א"ש דאם נילף טע"כ מגע"נ כר"ע א"כ הוי לי' סרוחה מעיקרא דהנה כ' התו' בחולין [צ"ט א' ד"ה רבא] דלא לקי על טע"כ אם ילפי' מגע"מ משום דהוי רק עשה ולא אמרי' הדרא לאיסור רק איסור חדש הוא בעשה יעיי"ש וא"כ כיון דהאיסור הראשון הלך לו ואין על הטעם רק איסור חדש בעשה חל עליו עתה א"כ עתה היא סרוחה מעיקרא דמעת החלו להחלות האיסור הוא פגום והוי כמוסרח מעיקרו א"ו דלא ילפי' טעכ"ע רק ממשרת ואז אמרינן דנשאר בו האיסור הראשון וא"כ שוב הוי רק כנסרח אח"כ וז"ב: ועפי"ז ישבתי קו' העולם מובא באחרונים ובברוך טעם בפ' הנ"ל וז"ל מה שמקשי' העולם דלפי דברי הי"מ דמה שנטל"פ שווי' א"כ לא א"ש דברי הגמ' ע"ז דף ס"ח ע"ב ועכברא בשיכרא לא ידענא מ"ט דרב אי משום דקסבר נטל"פ אסור ולית הלכתא כוותי' כו' יעי"ש איך אפשר לומר שסובר בנטל"פ בא"מ אסור דהא למ"ד נטל"פ אסור לא נלמד רק מגע"נ סובר דאף קדירה ב"י פגמה וע"כ הצריכה התורה הגעלה והרי לרב שסובר דמב"מ ל"ב א"א למילף דנטל"פ אסור מגע"מ די"ל דלכך הצריכה התורה הגעלה משום דלמא מבשל דבר שהוא מינו עס הבליעה בכלי ובמב"מ נטל"פ אסור דלא גריעי ממשהו עכ"ל ולפי דברינו הנ"ל א"ש דמבואר בנ"ב מה"ת [חי"ד סי' ל"ה] דמב"מ אינו בטל רק בממש אבל בטעם בטל דלא דמי' לדם הפר ושעיר ורק למ"ד טכע"ק דאורייתא הוי כממש ול"ב הטעם במב"מ אפי' באלף וא"כ לפ"ז א"א דהכתוב צוה להגעיל רק משום מינו ע"כ דטעכ"ע דאוריית' והוי כממש ומש"ה לא בטל וא"כ ע"כ דבכה"ת טכע"ק דאוריית' דהוי כממש ודמי לדם הפר וכו' וכיון דמצינו למדין מגע"מ טכע"ק שוב לא ילפי ממשרת כמבואר בסוגי' דפסחים ואם ילפי' טכע"ק מגע"מ לא הו' רק עשה ואיסור חדש וכו' וא"כ שוב הוי כסרוחה מעיקרא וע"כ בטל א"ו דהתורה לא צותה להגעיל רק משום טעם ממש וטכע"ק ה"א דלא ילפי' בכה"ת וכנ"ל דגע"מ חידוש ומש"ה לאחר שגילתה תורה משרת טכע"ק ממולא גע"מ לאו חידוש דבכה"ת נטל"פ אסור ודו"ק:

ולפי מה שהוכחנו ליישב דברי הי"מ י"ל דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל כוותי' ומש"ה בשארי קדשים סגי בהגעלה בכ"ח מלבד חטאת דהוא במשהו והוא בשום לב דלכאור' קשה מה הרעישו האחרוני' בקו' בדברי הרמב"ם ז"ל מה שהתיר בשאר קדשים הא באמת קי"ל נטל"פ מותר וקדירה שאב"י אסורה רק משום גזירה וי"ל דבמקדש לא גזרו ורק חטאת דבמשהו גם נטל"פ אסור כהי"מ הנ"ל אך דקשה א"כ למ"ל ההגעלה כלל תסגי בלא ההגעלה אולם באמת י"ל דלפי מה שמבואר בר"ן ז"ל גבי חמץ נוקשה דבדבר שאסור גם שא"ר גם נטל"פ אסור בו והנה זה מבואר בש"ס דעצמות הנותר אסורים משום ששימשו נותר והנה עצמות אינם ראוי' ואפ"ה אסרה התורה וגם מבואר בר"נ ז"ל [פכ"ש] דהבלוע בקדירה לעולם אינו נפגם רק כשיוצאה נפגמת וא"כ עכ"פ נהי דנפגמת ואינה נאסרת משום נותר עכ"פ תאסר משום שימוש נותר דבאותה שעה שעמדה תוך הקדירה שימשה לנותר (מותר) [מושבח] ודמי להאי דאמרי' בחולין [ע"ב ב'] שלשה על שלשה שנחלק מטמאה בנגיעה דעכ"פ נגעה באבי' בשעה שהיתה מחוברת יעו"ש היטב וא"כ ה"נ עכ"פ שימשה הנותר ונאסרה משום שימוש נותר וכיון שנאסרה משום שימוש נותר גם נטל"פ אסור אך ע"ז מהני הגעלה דהא הוי נ"ט בר נ"ט ואך דהא לא אמרי' נ"ט בר נ"ט באיסורא ורק באיסור חדש אמרינן שלא יכול האיסור חדש לחול על טעם דנ"ט בר נ"ט מש"ה בשארי קדשים דאינו אסור במשהו מהני הגעלה דלטעם נותר הוי לפגם ואי דהוי עכ"פ שימוש נותר בעת שיוצא מהקדירה זה הוי חלות א"ח דאינו חל על נ"ט בר נ"ט ומש"ה מהני הגעלה אבל בחטאת דאסור במשהו אסור גם נטל"פ כסברת הי"מ מש"ה לא מהני הגעלה דהוי נ"ט בר נ"ט דאיסורא דנותר גמור ונהי דהוא לפגם הא בחטאת דאסור במשהו נטל"פ נמי אסור ודו"ק: סימן כח

שאלה באחד שיש לו משכון כלי כסף מאת עכו"ם ויש בו צורות בולטות דמות עכו"ם מה לעשות:

גם איך דעתו נוטה בגיטין המובאים כמה פעמים ממדינה רחוקה ע"י חתימת ב"ד ואין מכירין חתימתן היטב אם כתב ב"ד בעי קיום בשעת הדחק:

גם באשה אחת אשר לאחר כ"ד חדשים מלידתה מצאה בכתונת דם אשר נראה שהיה עליו מקדם אם צריכ' האשה כפרה:

תשובה יקרת מכתבו הגיעני ומחמת טרדותי בתשובות אשר באו לפני מכמה ימים לא יכולתי להפסיק ממשנתי עד אשר בעזה"י גמרתי הדברים נתתי אל לבי לעיין בדבריו היקרים והנה ראשונה מה שהפליא על הש"ג [ע"ז נ"ג א'] דלמה יועיל הביטול אם כבר בא לישראל המשכון ולדעתי אין זה תמי' דהלא ידוע דישראל מנכרי אינו קונה משכון וא"כ למה לא יועיל הביטול ואי דלענין טבילת כלים מחמרינן אולי להש"ג לא ס"ל להחמיר ורק כיון דמדינא מעכו"ם אין ישראל קונה משכון הוי לי' כע"א של עכו"ם דמהני ביטול אך באמת לדידן לפי מה דמחמיר הב"ח מביאו הש"ך ז"ל סי' [קמ"ו] דאפי' בגזילה שלא קנהו הישראל רק בבא לידו אסור בהנאה ולא מהני ביטול א"כ י"ל לכאורה גם במשכונא נהי דלא קנהו הישראל מ"מ מקרי בא לידו ולא גרע מגזילה דלא קנה ואפ"ה החמיר הב"ח ז"ל אך כ"ז אם הי' עושה זה הישראל במזיד אבל באם הישראל לא הי' יודע שיש שם איסור וכשנודע לו בודאי המשכון חוזר כי הוי מקח טעות ואפילו במכירה הדין להיות חוזר אפילו במשיכה ונתן מעות ורק מפני מראית עין החמירו שלא יאמרו שמוכר לעכו"ם כמבואר בש"ס ובש"ע וא"כ כאן דאיכא תרתי דאפילו אם נודע אינו רק משכון דישראל לא קנהו כלל ואינו אסור רק מדרבנן כדברי הב"ח ז"ל וגם נוסף כי הי' הדבר בטעות בכה"ג מהראוי להיות חוזר אך לכאורה קשה דלמה יהי' מותר לחזור גבי מכירה מן הדין כמבואר בש"ס ע"א [ע"א ב'] וזל"ה הלוקח גרוטאות מן הנכרים ומצא בהן ע"א אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר אם משנתן מעות משך יוליך לים המלח אי ס"ד משיכה בנכרי קונה אמאי יחזיר אמר אביי משום דמיחזי כי מקח טעות אמר רבא רישא מקח טעות וסיפא לאו מקח טעות אלא א"ר רישא וסיפא מקח טעות ורישא דלא יהיב זוזי לא מתחזי כע"א ביד ישראל סיפא דיהיב זוזי מתחזי כע"א ביד ישראל עכל"ה הלא קיי"ל דרוצה בקיומו אסור ומבואר בהשוכר [דף ס"ד א'] דאפי' אם אמר לי' כשאמכור האסורי הנאה אביא לך מעות אסור דהוא רוצה בקיומו ולפי פי' התו' ז"ל שם איירי דבאם לא ימכור לא יהי' לו מעות אחרים לשלם לישראל ומש"ה אסור המעות לישראל מכום שרוצה בקיומו וא"כ במקח טעות לגבי גרוטאות נמי אם לא יחזור להנכרי הגרוטאות לא יחזיר לו הנכרי המעות א"כ רוצה בקיומו עדי שיחזירנו וזה אסור וידוע שרוצה בקיומו אפילו רגע חדא אסור כמבואר גבי השוכר לשבור החביות יעו"ש וא"כ קשה למה א"ר בגרוטאות דמדינא מותר רק דהוי כמיחזי שמוכרה לעכו"ם הלא אסור מדינא משום שרוצה בקיומו וצ"ל דאיירי בש"ס בעכו"ם שכפוף תחת ישראל וא"כ צריך מדינא העכו"ם להחזיר גם בלתי החזרת הע"א לידו דהוי מקח טעות וכמו בכל מקח טעות דאין על המתאנה אחריות וא"כ הוי אינו רוצה בקיומו ומש"ה מותר להחזיר היינו שיחזור מהמקח והעכו"ם יטלנו וא"כ בנ"ד שהאחריות על ישראל ואם לא יחזירנו המשכונות לא יחזיר לו המעות א"כ רוצה בקיומו ואסור אך לבטל כמ"ש הש"ג שפיר דמי כיון שעכ"פ אינו ע"א של ישראל כנ"ל ובפרט שהש"ך ז"ל מביא בשם הר"ן והנ"י להקל האידנא שאין עובדין יעו"ש בסי' [קמ"א ס"ק ו'] ולכן נלע"ד שיש לסמוך על הש"ג:

השני שכתב בענין הגיטין הבאים ולא ניכר הקיום ב"ד דמדה"י דבר זה מבואר להקל בנ"ב מה"ת סי' קל"ו ומי יבוא אחר המלך:

שלישית מה שנסתפק בענין הכתונת שמצאה האשה כתם ונראה שהי' בו כבר אם הוי אנוסה או לא והנה אם הי' מקודם א"כ לא הוי רק כתם דהוא מדרבנן וגם לא שייך פשעה או מזידה וכי מחוייבת לבדוק כתמים וז"ב ויעוין ריש נדה אי מטמאה בועלה למפרע עכ"פ א"צ כפרה כלל ואם אולי חשו שהי' בעת התשמיש וסברי שהרגשת שמש זה אינו חדא דאם לא מצאה רק על עד שלה בבוקר תולין לאח"כ וגם אפי' אם ח"ו הי' באה לעבירה א"צ תשובה כמבואר ברמ"א ז"ל סי' [קפ"ה] השם הטוב יכפר ויסלח לכל העם בשגגה: סימן כט

שאלה אחד נשא אשה והוסיף לה מן דילי' איזה סך מסויים ונכתב בכתובה שגם לאחר מותה יוחזר כל הכתובה והתוספת ליורשים אם זה הוי רבית כיון שאינו נכתב בכתובה שהרי מחויב להחזיר גם לאחר מותה והוי רק בהלואה וגם כיון שאינו כתיקון חז"ל הוי רבית ורק מה שמחויב מכח התיקון לא הוי רבית ולא מה שלא תקנו: