שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 108

בתומים סי' ל"ד ס"ק כ"ו וז"ל [ולכן נראה דתלי' בהך פלוגת' שכתבתי לעיל עד כיון דאנן אמרינן דהוי כמעיד לאחר לוה ולא לו אין לך סילוק גדול מזה ומה נגיעה יש כאן ועיי"ש] ואינני מבין מה חילוק אם אנו פ"ד באופן שהכוונה על אחר או שאינ' משגיחים בעדותו משום ב"ד ס"ס אין אנו מקבלין עדותו על עצמו מה שאמר שלוה לו ולפי הטעמים זולת תירוץ הראב"ד ז"ל דהוי בע"ד ואינו בגדר עדות ובשארי התירוצים כתבו הטעם של פ"ד היינו מה שאומר על פלוני אינו נצרך לעדות פסלות ואינ' מקבלים רק הצורך לפסול או להרוג פ' וא"כ ס"ס אין מקבלין רק מה שצריך לעדות פסלות או הריגת פ' אבל לכל התירוצים אין מקבלין עדותן על הנגזל אך י"ל דאיירי בגווני שיש עוד עד שלוה [ממנו] בריבית ומבין שניהם רוצים הב"ד לפסול למלוה ולכן כתב הריב"ש דאצ"ל לא לקח הריבית דלא הוי נוגע כלל ולא יקח דהא לא מהימנינן לי' על הריבית דידי' יהי' מאיזה טעם שיהי' והוי כאלו לא מעיד ע"ז וכמבואר היטב בריטב"א מכות ועיין בר"נ סנהדרין ופסקי רא"ש מכות ולכן כשר לעדות משום פ"ד אך לכאורה דהנה הוא תובע רבית ונהי דאין מקבלין עדותו משום איזה טעם הנ"ל מ"מ יתבענו ע"י עד השני שלקח ממנו רבית ויהי' חייב שבועה עפ"י העד ואם יהי' פסול יהי' משואיל"מ ומש"ה נהנה בעדותו שצריך לו וא"כ הוי נוגע ממש [ושפיר כ' המרדכי דוקא באומר לא לקח הרבית] אולם י"ל דכיון דרוב השיטות פסקו באם ידע בהחשוד לא אמרי' משואיל"מ ורק פטור בלא כלום כמבואר הטעם בתוס' שלא יערימו על החשוד [ע' בחו"מ סי' צ"ב סעיף ז' ובש"ך סק"י] וא"כ טעם זה שייך גבי הלואה [ברבית] דלא יהי' משואיל"מ ורק יהי' פטור בלא שבועה [כיון דמיד שהלוה לו ברבית ידע שהוא חשוד] ומש"ה שוב אינו נוגע כלום וכדברי הריב"ש אבל במקום דאין שייך זה כגון שהעידו עליו עד אחד כן עם הנגזל [שגזל ממנו] דאז שפיר מתהני בעדותו דהא אם יפסול הוי לי' כנגדו משואיל"מ [וע"כ כ' הרמ"א גבי נגזל ובלבד שלא יהא הנאה ומיושב קו' הש"ך סקכ"ח על הסמ"ע דהלא מרמ"א מוכח כמרדכי עיי"ש ובזה א"ש היטב וד"ל]:

בסוגיא דנמצא אחד מהן קאו"פ:

ז"ל המשנה [מכות דף ה' ע"ב] עפ"י שנים או שלשה עדים יומת המת אם מתקיימת בשנים כו' אלא להקיש שלשה לשנים כו' עד שיהי' שלשתן זוממין ומנין אפי' מאה ת"ל עדים יעו"ש קשה דמאי הוי ס"ד דביותר מג' א"צ שיזומו כולם הלא אדרבה ומה בג' שאין נשאר כאן עדות על המעשה מ"מ לא נידונים בעונש ע"ז עד שיוזם גם הג' וכ"ש ביש כאן מאה והמעשה אמת בודאי מהראוי שלא יענש המוזם אם לא ניזומו כולם. והנלע"ד דבשלמא גבי ג' דצריך שיראו זא"ז ואל"כ לא הוי כת א' לענין זוממים כמבואר גבי זה רואה מחלון זה [מכות ד"ו ע"ב] וא"כ צריך שיוזמו כולם דאל"ה איכא עדים שמכחישים להזוממים שהנשארים אומרים שראו אותם בכאן (ומה שבאמת אינו הכחשה יתבאר לפנינו אי"ה ועיין בריטב"א) אבל במאה דקיי"ל שמקצתם רואין זא"ז סגי וא"כ יש כאן עדים שלא ראו אותם והמוזומים לא ראו אותם כלל ה"א דל"צ שיוזמו כולם וכאשר באמת הקשה כן הריטב"א ולזה אמר התנא דאפילו מאה צריך שיוזמו כולם אך באמת טעמא בעי כשיש הרבה עדים ואומרים שלא ראו הנוזומים וגם הנזימים לא ראו אותם שהרי הוזמו שלא הי' במקום [פ'] בשעת המעשה במה נצטרפו להיות כת אחת עם הניזמין שיוצרך עד שיזומו כולם וכבר הקשה כן הרמב"ן בחי' ריטב"א כנ"ל וכן הקשה בקצה"ח [סי' ל"ו] דמה לי אם ראו בחלון אחד או לא ס"ס לפ"ד המזומין הניזומין לא ראו כלל ולא נצטרפו עם עדי האמת ותירוצו עפ"י סברת הב"ח ז"ל דכיון דאמרו הנזימין שהיו עמהם ונצטרפו עם הפסולים הוי כת אחת וצריך שיוזמו כולם דנהי דהוזמו מ"מ ע"ז נאמנים שהפסולים היו עם הכשרים וזה פלא למאד והתומים מרחיק סברא זו ולעד"נ טעם פשוט דכיון דעד"ז חידש דמאי חזית דציית להני ציית להני ורק גזה"כ דהזוממים נאמנים וכיון שכן גזה"כ גם בזה דכל זמן שלא נתבטל כל דבריהם בהזמה לא מקרי הזמה והוי כתרי ותרי לענין עונש וא"כ כשלא ניזומו כולם י"ל דדברי המזימים הם שקר ואי משום גזה"כ הא גזה"כ דוקא עד שיזומו כולם וכ"ז שלא ניזומו כולם י"ל דאמת העידו ונצטרפו עם שארי העדים שלא ניזומו והזוממים שאומרים עליהם עמנו הייתם משקרים ומש"ה לא בטל העדות אך לפ"ז קשה למ"ל כלל דצריך שיזומו כולם וגם דפסולים המה הניזומים אפילו לא ניזומו כולם כמבואר ברמב"ם ז"ל הא אותם הב' שנשארו שלא הוזמו המה מכחישים את הזוממים שאומרים על העדים הראשונים עמנו הייתם והלא כת יודעים ומכחישים אותם ואומרים שהניזומין היו עמהם יחד וראו אותם וא"כ מכחישים להזוממין והוי זוממין מוכחשים מב' עדים ואיך הוי ס"ד כלל להעניש הזוממים הא אינם זוממים כלל כי נכחשו המוזימים וא"כ למ"ל קרא לרבות אפי' מאה וכן הקשה הרמב"ן ז"ל בחי' ריטב"א והנה כבר כתבתי [בזה] אך [לפי דברינו הנ"ל א"ש מכ"ה] די"ל כיון דעדות כולם בטלים באם הי' לפ"ד הכשרים ביחד עם הניזמים (אבל אם לא ראו זא"ז כשר עדות הכשרים כדעת הרמב"ן ז"ל) א"כ הוי חוזר ומגיד מה שאמרו שראו זא"ז וכמ"ש התוס' גבי קו"פ [שם ד"ה לאסהודי] דאין הכשרים נאמנים לבטל העדות שהגידו וא"כ ה"נ אין שארי העדים נאמנים לומר שהיו עם הניזומין שיהי' חוזר ומגיד ולכן נאמנים הזוממים בזה ולזה צריך קרא דאפילו מאה [לגלות] שצריך דוקא עד שיזומו כולם:

בטור כתב סי' ל"ח וע"כ מהימני אחרונים משום דהוי כמו שהעידו על א' שחילל שבת שנאמנים העדים עליהם לפוסלם שהם מעידין על גופן והקשו האחרונים הלא זה היפך דברי הש"ס בכמה דוכתי הזמה חידוש הוא מאי חזית דציית להני ציית להני ולפי דברי הטור ז"ל אין חידוש כלל ונלענ"ד לתרץ דהנה באמת ק' דל"ד כלל לעדים שהעידו שנים חיללו שבת דהתם בשבת המחללים המה בע"ד ועדים המעידים עליהם המה עדים ובודאי בע"ד א"נ והעדים נאמנים משא"כ בעדים שהעידו שפ' לוה מנה המה רק עדים ואין להם שום נגיעה כלל והעדים המעידים עליהם שעמנו הייתם ממילא אין חייב פ' מנה עפ"י והמה עדים דומה לראשונים ומה חזית לומר דהראשונים בע"ד והאחרונים עדים נימא דמכחישין זא"ז והוי כמכחישים שניהם אהדדי אך בגמ' [מכות דף ה' א'] דרשי' סרה שתסרה בגופן של עדים ומזה הוליד הרמב"ם ז"ל [פי"ח מעדות] שאם אמרו אתם הייתם עמנו וגם הלוה וראינו שלא לוה אינו נקרא ניזום שצריך דוקא שתסרה גופן של עדים ומחמת שאין כוונתם על ההלואה הוי רק עדותם על גופן של עדים ועל גופן הוי ראשונים בע"ד והמה עדים עליהם לחוד כמבואר בתשו' מהרי"ט ז"ל חלק ג' סי' ל"ד ואך זה גופא חידוש למה תפסה התורה שאין כוונתם רק על העדים ולמה לא נימא שהמה מכחישים שלא נחייב הלוה עפ"י ראשונים דהוי תרי נגד תרי ורק זה חידוש אבל לאחר שראינו שהתורה קורא לעידי הזמה לענות בו סרה שמוסרה גופן של העדות א"כ מה שמהימני האחרונים [אינו] חידוש והוי כמו שהעידו פ' ופ' חיללו שבת וזה מדוקדק בדברי הטור ז"ל ודו"ק:

[א"ה שמעתי מפי קדשו שבזה מתורץ קושית הר' חיים יונה שהקשה לדברי הרמב"ם הנ"ל האיך אמרינן פ' רבעני לרצוני פ"ד הא הוי עדות שא"א יכול להזימו דאם יזומו ממילא המעשה שקר ולדברי הנ"ל ניחא דהא בכאן אף על גוף המעשה הוא בעל דבר ושפיר אינו נאמן כלל להכחיש להאחרונים ודו"ק]:

בכנה"ג.. וז"ל מצוה ולהעיד כו' ולכאורה לרוב שיטות וכמה פוסקים דנגע פסול לעדות משום דאם יש לו הנאה בעדות הוי בע"ד דאם העדאת עדות הוא מצוה א"כ שייך פרוטה דרב יוסף בעת הליכתו וא"כ הו"ל הנאה בהעדאתו והוי כלוקח שכר להעיד וכמה פוסקים ס"ל דלוקח שכר להעיד פסול מדאו' ואם תשאלני אפי' נימא שהוי נוטל שכר ופסול לעדות דהוי בע"ד זה באמת אם יזדמן לו עני באותה שעה יהי' בע"ד ופסול לעדות ורק משכחת עדות אם לא יזדמן לו עני באותה שעה אבל כ"ז רחוק שיפסול עדות אם יזדמן לו עני באותה שעה ולא יהי' נזכר בשום פוסק ואולי בכה"ג שאינו נוטל דבר רק שמרויח פרוטה דר"י לא מיקרי נוטל שכר ורק שפטור ממצות צדקה ואולי כיון דאסור נטילת שכר ממצות א"כ בודאי נטילת שכר כזה לא מיקרי נטילת שכר דא"כ לא יעשה שום מצוה וד"ל:

ועוד נראה לומר שהוי כמו הנוטל שכר לילך לראות דזה הוי דבר שחוץ ממנו ואינו להעדות כלל עוד אני מסופק אם אונן מותר להעיד דהא פטור מן המצות ונ"ל אם אינו עוסק בקבורת מתו בודאי חייב להעיד דהוי כמו שהולך בתפילין שאינו פטור מכל המצות דיכול לעשות שתיהם כמבואר בתוס' ברכות ובשעה שעוסק בקבורה ודאי פטור:

בענין מחלוקת אי החרם חל אקרובים נלענ"ד דתלי' באביי ורבא בשבועות שתים (דף כ"ה ע"ב) דלאביי ישנו בכלל שבועות ביטוי ולרבא ליכא בשבועות עד צד ביטוי דהוי דבר שיצא לידון בדבר חדש ופרש"י בד"ה סבר דנ"מ היכא דאי' לביטוי וליתא דעדות כגון בפסולין לעדות או שלא בב"ד דליכא למיפטרי' מלאחת מחייב משום ביטוי לאביי ולרבא פטור ודו"ק:

אמר המגיה נכד מרן המחבר שליט"א מכאן ולהלאה אעתיק מה ששמעתי מפה קדשו עוד בענינים הללו אשר לא נמצאו בהכתבים:

סימן לב

במסכת מכות (דף ה' ע"ב) שם במתניתין אמר ר' שמעון מה שניהם אין נעשים זוממים עד שיזומו את שניהם אף שלשה כן וכו' ע"ש בכל הסוגיא. ולכאורה קשה למה צריך קרא על זה דאם נזומו שנים ולא הוזמו את כולם דאין נהרגין הלא בלאו קרא לא הוו נהרגין דיכולים לומר הנך שנים הנזומין אגברא קטילא קא מסהדי' דשנים אחרונים פשיטא דיכולין לומר כן דהא הם קא חזו דשנים הראשונים כבר העידו עליו ומחויב מיתה על פיהם ואף שנים הראשונים יכולין לומר כן דהא הוי תוך כדי דיבור כדמסיק רבא בדף ו' ע"א והוא שהעידו כולם בתוך כדי דיבור וא"כ יכולין לומר כיון שהם היו רואין דשנים האחרונים באים ג"כ להעיד ויהי' מחויב מיתה על פיהם ממילא הם העידו על גברא קטילא וכ"ת דשנים האחרונים יחזרו בהן גם הראשונים יכולין לחזור דהא הוי תכ"ד אמנם נוכל לתרץ דתכ"ד לאו כדיבור דמי ואם תאמר האיך הי' צירוף והאיך אמר רבא והוא שהעידו כולם תכ"ד הא לא הי' כ"ד אך יש לומר דשנים האחרונים הי' באים תוך החקירות והדרישות של הראשונים לענין צירוף הוי שפיר צירוף כיון דהעידו תוך החקירה של הראשונים וא"כ שוב לא יכלו לומר דגברא קטילא קטל דשמא יאמר אחד מן השני כיתות איני יודע בחקירות והוה עדותן מן זה הכת בטל ולא ישאר כ"א הכת הב' ונתחייב מיתה על פיהם וגברא דלאו בר קטלא קטל ולענין חזרה לא יוכלו לחזור דבחקירות לא שייך תכ"ד ובזה מתורץ דברי התוספות במסכת סנהדרין (מ"א ב') בפרק היו בודקין בגמרא אלא אמר רבא אפילו בחקירות שנים אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע עדותן קיימת כמאן דלא כר"ע ופרש"י דלא כר"ע דמקיש שלשה לשנים דאין נעשים זוממין עד שיזומו כולן ואע"ג דר' שמעון קאמר לה להאי מילתא התם מיהו ר"ע אית לי' נמי דר"ש ומוסיף איהו דנמצא אחד מהם קא"פ וכו' עכ"ל רש"י והקשו שם התוס' ד"ה כמאן כר"ע חדא דהוי לי' למימר דלא כר"ש ועוד דאם לא כר"ע אלא כמאן איתא ותירץ שם התוס' וז"ל דאינו יודע הוה כנמצא אחד מהם קאו"פ ואי כר"ע הוי לי' נמצא אחד מהן קאו"פ ועדותן בטילה ואתיא כר"ע דר' שמעון פליג על ר"ע עכ"ל תוספות. והנה לכאורה קשה וכי מצינו מאן דפליג על ר' עקיבא ועוד מנ"ל לתוספות לומר כן דר"ש לא ס"ל כר"ע לענין נמצא אחד מהן קאו"פ. אמנם בהנ"ל מתורץ הכל דהא ר' שמעון ע"כ לא סבר כר"ע דהא לכאורה קשה למה לי קרא על דברי ר"ש וכהנ"ל אלא לא מתוקמא אלא כשבאים תוך החקירות כהנ"ל ואי ר"ש כר"ע סבירא לי' דנמצא אחד מהן קאו"פ עדותן בטילה עדיין יכולין לומר גברא קטילא קטל מאי אמרת שמא תאמר כת אחת אינה יודע בחקירות גם עדותן של הכת הב' בטל לר' עקיבא מטעם דנמצא אחד מהן קאו"פ עדותן בטילה דאינו יודע הוה כמו קאו"פ וכהנ"ל וא"כ עדיין לא מחייב הכת אחת מיתה את הרוצח ממ"נ דאם הכת אחרת לא יאמרו איני יודע בחקירות הרי הם לא באו לחייבו דבלא הם הי' מחויב מיתה משום הכת הב' ואם יאמרו הכת האחרת איני יודע גם עדות שלהם יהי' בטילה מטעם דנמצא אחד מהן קאו"פ ואכתי לא צריך קרא אלא ודאי ר' שמעון לא סבירא לי' כר' עקיבא דנמצא אחד מהן קאו"פ עדותן בטילה מש"ה צריך קרא וכהנ"ל וא"כ לזה שפיר קאמר התוס' דלא כר"ע אלא כר"ש דהוא ע"כ פליג על ר"ע ודו"ק. ובזה מתורץ ג"כ דברי רש"י שפיר שהקשה עליו התוס' מאן תנא סובר דלא כר"ש ולפי הנ"ל ניחא דר' יוסי דמתניתין דכאן מתוקמא אליבי' ע"ש הוא סובר ע"כ דלא כר"ש דהא הוא סובר כר"ע דנמצא אחד מהן קאו"פ עדותן בטילה כדאיתא במסכת מכות דף ו' ע"א א"כ ע"כ לית לי' הך דר"ש דהק"ל למה לי קרא ודו"ק אך כ"ז לר' יוסי במכות שם דסובר דבראי' בעלמא נעשה עד ועדותן בטילה שפיר אבל רבי דמצריך כוון להעיד ואם לא כוון כדי להעיד לא מבטל העדות יוכל להיות סברת הרי"ף דמצריך שיכוון הכשר להעיד עם הפסול צריך לידע שהוא פסול ואם לאו הכי לא מיפסל הכשר כן הוא בתשו' הרי"ף ז"ל מובא (בנ"י) ע"ש בר"ן וא"כ שפיר יוכל להיות דר"ע סבירא לי' כר"ש ואין להקשות ל"ל קרא הא בלא"ה יכולין למימר גברא קטילא קטל ע"ז שפיר מיושב דשמא יאמר כת אחת איני יודע בחקירות. ושוב לא שייך מה שכתבתי לעיל דהוה כנמצא אחד מהן קאו"פ דלרבי לא נפסל הכשר דהא לא נצטרף עם הפסול דהא לא ידע שהם יאמרו אין אנו יודעין וא"כ גברא דלאו בר קטילא קטל דשמא יאמרו הכת האחת אין אנו יודעין ותקיים העדות בהכת הזאת ודו"ק וא"כ שפיר יוכל ר"ע לסבור כר"ש אבל לר' יוסי דבראי' בעלמא פוסל א"כ ממילא לא מצריך שיכיר הכשר בהפסול וממילא פליג על ר"ש ולפ"ז מתורץ שפיר דברי רש"י ז"ל שכתב דלא כר"ש אלא כר"י דפליג עליו ודו"ק. ובזה מיושב דברי הרמב"ם ז"ל דפסק כרבא. דאפילו שנים אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע עדותן קיימת ופוסק כר"ע דנמצא אחד מהן קאו"פ עדותן בטילה וכל המפורשים תמהו עליו דהא איתא בגמ' כמאן דלא כר"ע ולפי הנ"ל ניחא משום דכ"ע וכן הרמב"ם פוסק כרבי דמצריך כוון להעיד ויוכל להיות דהרמב"ם סובר כהרי"ף דמצריך שיכיר הכשר בהפסול וא"כ ממילא דברי שניהם קיימים ואם אחד אומר איני יודע בחקירות עדותן קיימת דלא שייך כאן הדין דנמצא אחד מהן קאו"פ משום דלא הי' מכיר בו. אבל הגמרא אזלי אליבא דר"י וכדאיתא שם בגמרא מקודם ממילא הוי דלא כר' עקיבא ודו"ק אבל לפי האמת דפסקינן כרבי ממילא שני הדינים כאחד טובים ולא סתרי אהדדי כלל ודו"ק היטב:

במסכת מכות דף ו' ע"א תוס' בד"ה אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר' יוסי הקשה וז"ל האיך מצאנו ידינו ורגלינו גיטין וקדושין כשרים שנעשה בפום בי' והי' שם קרובים והי' לנו לומר דעדות הכשרים בטל כו' ע"ש וכתב שם עוד גם לרבי נמי קשה דפעמים מתכוון אחד מן הקרובים להעיד עכ"ל והנה לשיטת הש"ך בחו"מ סי' ל"ו דאם גם הכשר לא כוון להעיד אף דגם הפסול לא כוון אפ"ה עדותן בטילה אפי' לרבי ע"ש א"כ אמאי הוצרך התוס' לומר שפעמים מתכוין אחד מן הקרובים להעיד אפי' לא נתכוין להעיד הלא גם הכשר לא כוון ויהי' ג"כ עדותן בטילה אפי' לרבי לשיטת הש"ך הנ"ל אמנם יש לתרץ דהנה התוס' בסנהדרין דף ל"א ע"א ד"ה שבית שמאי אומרים הקשו דנימא דנמצא אחד מהן קרוב או פסול ותירץ דהני מילי כי מסייעא אהדדי אבל כי מכחושי הדדי לא שייך נמצא אחד מהן קא"פ וכו' ע"ש ולפי"ז ניחא דהנה קידושין בלא עדים קי"ל דלאו כלום הוא אפי' אם המעשה היא אמת ולא הי' מעשה כלל ומה יהי' משפט המעות הנה בזה מחלוקת הפוסקים אם המעות הוא מתנה או פקדון ואם נמצא אחד מהם קאו"פ ג"כ הוי כאילו לא נעשה מעשה כלל א"כ כי באו הכשרים ומעידין שזה קידש את זו אומרים שהי' קדושין וכשיבואו הפסולים ואומרים שזה קידש את זו נמצא שהם אומרים שלא הי' קדושין כלל כי קדושין בלא עדים לא הי' מתחיל המעשה כלל א"כ תו לא שייך נמצא אחד מהן קאו"פ כיון דלא מסייעא הדדי שזה מעיד שהי' קדושין וזה מעיד שלא הי' קדושין כלל אע"ג דבאמת לא מכחשי אהדדי אפ"ה אמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי דבשלמא גבי רוצח הם והם מעידין שזה הרג את זה אלא דנמצא אחד מהן קאו"פ והמעשה נעשה לשניהם אבל הכא הפסול הוי כאילו מעיד שלא הי' קדושין כלל (אמנם כ"ז אם לא נצטרך כוון להעיד) ולפ"ז מיושב היטב קושית התוס' אליבא דר"י אמנם כ"ז אליבא דר' יוסי דלא מצריך כוון להעיד רק בראיה בלבד מבטל העדות א"כ מיד שהפסול הי' שם תיכף מבטל המעשה אבל לרבי דמצריך כוונה להעיד א"כ בשעת מעשה לא נתבטל עדיין המעשה דשמא לא נתכוין להעיד והכשר כוון והי' קדושין רק אחר כך שיאמר הפסול שנתכוין להעיד נתבטל העדות ולא המעשה דבשעת המעשה ראוי הי' עדיין ולזה כוון התוס' שכתבו דגם לרבי פעמים מתכוין אחד מן הקרובים להעיד מאי אמרת דאפי' לא נתכוון הפסול ג"כ נתבטל העדות וכשיטת הש"ך ז"א כדכתיבנא ולזה מדקדק התוס' שמא יתכוין אחד מן הקרובים וכו' דלרבי צריך שיתכוון הפסול להעיד אם גם הכשר נתכוין א"כ שייך ג"כ נמצא אחד מהן קאו"פ דבשעת מעשה עדיין לא הי' המעשה בטל וכהנ"ל ויש ראי' לדברי דהנה התוס' שם ד"ה למחזי אתיתו וז"ל ותירץ ר' חיים כהן דאמרינן לעדים כשרים לסהדי עם הפסולים אתיתו או למחזי אתיתו בלא הפסולין ולכאורה הלשון אינו מובן דאם אתא למחזי אפי' אתא עם הפסולין נמי לא בטלי אך י"ל דהתוס' ודאי סובר כשיטת הש"ך הנ"ל דהיכא דגם הכשרים לא כוונו אפי' גם הפסולים לא כוונו נמי עדותן בטילה ודו"ק היטב כי נכון הוא: