שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 107

הטורי אבן מקשה על הגמ' ר"ה [דף כ"ו ע"א] למ"ל לרע"ק הטעם כיון דחזו לא מוצאים לו זכות ובקרא כתיב והצילו והלא בגמ' בסנהדרין [דף נ"ט ס'] אמרינן דצ"ל [השלישי] ואני כמוהו משום דלרע"ק נמצא א' קא"פ בטל העדות ולכן צריכים לחקור כל העדים דלמא יפסל אחד מהם בהזמה או בהכחשה ויבטל העדות וכתיב והצילו העדה ע"כ בסנהדרין שם ברש"י וא"כ לפ"ז כיון דלרע"ק צריכים כולם להעיד ממילא הוי עד המעיד דלכ"ע אינו נעשה דיין ולפע"ד לק"מ לפ"ד הרמב"ן במכות שמביא הריטב"א שם [ד"ו] דבהזמה לא שייך נמצא א' מהם קא"פ וצ"ל שם בסנהדרין דאין החשש משום שמא יוזם או יוכחש א' מהם דמ"מ השארי עדים יהי' כשרים ורק החשש שמא יש בהם קא"פ שכוונו להעיד והנה שם רע"ק איירי בסנהדרין שראו באחד שהרג והסנהדרין לא היו קרובים [זל"ז] כמבואר ברמב"ם ז"ל בה"ס [פי"א ה"ח וט'] וא"כ אין החשש רק שמא יהי' (יתר) [מן] הרואים קרובים לההורג וזה א"א דא"כ גם לדיינים יפסלו:

התוס' בב"ב [דף קי"ד ע"א] ובסנהדרין [דף ט' ע"א] הקשו על הרשב"ם ז"ל [שכתב גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה דאם נתכוונו להיות עדים שוב אין עושים דין דהא הטעם דאין עד נעשה דיין הוא או משום דבעינן עדות שאי"ל או משום ועמדו שני אנשים וגו' ומה"ט אין לפסול המתכוון להעיד] ונלע"ד דל"ק מידי דהנה לכאורה קשה מאי קאמר הגמ' לא תהא שמיעה גדולה מראי' הא בעינן ועמדו שני האנשים כמ"ש התוס' עצמם והרשב"ם ז"ל ובראי' ליכא עמידת עדים לפני ד' אך די"ל כיון דשמיעה [לא עדיף מראי'] הוי כמו שהגידו בפניהם והמה נעשו דיינים ואח"כ מצאתי לגדולי הראשונים שכתבו כן והנה לפי מה דמבואר בריב"ש דאם אפי' הי' שלשה וכתבו בשם אנחנו עדים דהקיום בטל והוי עד מפי עד דכיון דלא נתכוונו לדיינים ועיין בסי' מ"ו בח"מ [בש"ך ס"ק ע"ח ע"ט] דכן הוא לדינא וא"כ באם כוונו להעיד בשעת ראי' ואזה לא הוי [הראי' כמו] השמיעה כאלו עמדו שני אנשים לפני ד' אאלו הדיינים דהא לא נתכוונו להיות דיינים וצ"ל רק כיון דעכ"פ יודעים המה בעדות ע"י ראייתן יעשו דיינים ולזה אין עד נעשה דיין אך כ"ז בכוונו להעיד דלא הוי ראי' כקבלה אבל בראי' לחוד דרשות בידם להעשות דיינים או עדים לאח"כ כיון דלא כוונו מתחלה לשם עדים מש"ה שפיר הוי ראייתם כאלו שמעו (אך) [אז] שנעשו דיינים בשעת ראי' ודו"ק: בענין

נוגע בעדות:

ידוע שהר"י בן מג"ש ז"ל [ומובא בקצוה"ח ר"ס ל"ז] כתב דנוגע פסול מטעם קרוב אפילו בידוע שאינו משקר וכן החזיקו הרבה האחרונים הע"ש ומהרמ"ם ז"ל והש"ך ז"ל ן [שם] דחה זה ורק הטעם דמשקר. והתומים כתב שזה תלוי. בפלוגתת הראב"ד אי בע"ד פסול מטעם מקיימי דבר לא עושה דבר יעו"ש ובעניי לא ידעתי האיך תלוי זה בזה פלוגתתן הוא בבע"ד אבל נוגע י"ל דהוא רק כמו קרוב או שחיישינן למשקר [צ"ע עיי"ש בתומים] אולם לפע"ד תלי' במחלוקת המבואר בגדולי האחרונים בנוטל שכר להעיד דהריב"ל ז"ל [בתשו' מובא בקצוה"ח סי' ל"ד] דעתו נוטה דאינו מטעם משקר דלא הוחשדו ישראל להיות עדי שקר בשביל ממון ורק הטעם הוא דהוי נוטל שכר להעיד [ופסול מדרבנן מטעם קנס] אם [כן כמ"כ בנוגע אם] יש לו איזה הנאה בעדותו [לא גרע ונוטל שכר להעיד] ופסול מדרבנן ובאמת היא רחוק שחכמים יפסלו משום נוטל שכר באדם שלא מכוין לשכר כלל כמ"ש גבי מכר לו שדהו אינו מעיד לו עלי' מפני שמעמידו בפני ב"ח דהעד הזה מעיד לתומו וכי בשביל שאולי צמח לו טובה יהא נקרא נוטל שכר זה פלא וכבר תמהו בזה האחרונים עיין בתשו'.. גם לכאורה פ"ז קשה מהא דאמרינן בקדושין [מ"ג ב'] גבי הן הן שלוחיו ועדיו ופריך הגמ' הני נוגעין בעדות דצריך לפרוע בעדים וקשה לשיטת הסוברים דנוגע הוא מטעם נוטל שכר להעיד א"כ מאי שכר הכא לעדים מאי שכר נוטלים א"א דאמרינן דלא משקרי בודאי מה הנאה להם בעדותם הלא הלה שלח לקדש לו אשה ופשו לו טובה אבל מה הנאה הגיע להם ומאי שכר נוטלים וכי זה יקרא שכר מה שלא ישלמו להמשלח בחנם וע"כ צ"ל כמ"ש הפ"י ז"ל שם דנעשים ב"ד על המעות הזה כמו כן כל נוגע נעשה ב"ד ע"ז המעות שלו נגיעה וכן באמת העיר שם הפ"י שעיקר כדעת הע"ש וכן פשטא דשמעתתא דפסול נוטל שכר להעיד משום שחיישינן שמשקר או דהוי כב"ד או כקרוב והנה ראיתי בהרבה אחרונים וגם בנ"ב מה"ק נתקשה דהא אמרינן בגמ' אין אדם קרוב אצל ממונא וזה פלא גדול דע"כ לא אחר הגמ' אין אדם קרוב אצל ממונא רק לענין עדות בשורו להסקל אבל באמת לדידי' לענין מעותיו להרויח ודאי מקרי קרוב וכ"מ בחי' הר"ן ז"ל סנהדרין [דף יו"ד וז"ל דאע"ג דאמרי' אדם קרוב אצל עצמו אצל ממונו ל"א היינו לעשות דין בממונו כו' אבל אם יאמר אני מעיד שנכסים אלו שלי ודאי מעיד ע"ע ולא שייך בו עדות כלל יעו"ש] גם רש"י ז"ל במתק לשונו כיוון לזה [בסנהדרין] בדף י' ע"א בד"ה [מי אמרינן אדם קרוב] וז"ל או.. ולכן דבר פשוט שאדם קרוב אצל ממונו והנה ראיתי לרשב"א הובא בשיטה מקובצת ב"ב דף [מ"ג] וז"ל [וללשון ראשון קשה לי דלממונא עד הוא וכו' וכדמשמע פ"ק דסנהדרין וכו' ע"ש] וזה הוא לכאורה שיטת אחרונים הנ"ל דאין אדם קרוב אצל ממונו וכן ראיתי בגליון הש"מ כתב מו"ח הגאון להקשות כן על הרשב"א ז"ל אך באמת דברי הרשב"א נכונים דז"ל שם [ואינו דומה לעדות שבגופו לרוצח ולרובע כדמשמע בסנהדרין כו' בעי רבא פ' רבע שורי מהו כו' אלמא דלגבי ממונא נמי עד הוא] והנה כוונתו עפ"י דברי (הר"ן) [הרמב"ן] ז"ל הנ"ל שכתב להסביר דלמה אין אדם קרוב אצל ממונו משום דאין עדותו לעניני ממון רק לדבר אחר שצריך ב"ד לזה לא נתבטל העדות ולא הוי בע"ד כלל כן ג"כ באם הוא מסלק עתה מן חלקו ורק שמעיד על חלק חבירו ובאנו לפוסלו רק משום שהי' מתחלתו בפסול שהי' נוגע אז גם אליו חלק לזה אמר הרשב"א ז"ל דלאסור' הוי ממונא רק כקרוב ולא כבע"ד וזה יציב ונכון אבל מעולם לא עלה ע"ד הרשב"א ז"ל שלממונו לא יהי' קרוב כלל. ס"ד שאחרונים נטו לומר שעד אינו חשוד לשקר ורק שפסול משום נוטל שכר להעיד ועיין בנב"י אמנם הגם. שדבריהם נפלאו ממני מ"מ כן דעתם שנוגע אינו ב"ד ובודאי המה כדעת הש"ך ז"ל שפסול נוגע אינו מטעם ב"ד כלל אך הש"ך ז"ל כתב גם מטעם משקר ואותן השיטות ס"ל דפסול רק משום נוטל שכר להעיד ועיין בקצה"ח ז"ל [הנ"ל]. והנה לכאורה נ"מ בין ב' השיטות אם לפסול קרובי (הב"ח) [המוכר] להעיד ללוקח אם נימא שהטעם שמעמידה בפני ב"ח הוי ב"ד וכמ"ש הע"ש ז"ל א"כ אם העד הוא ג"כ קרוב [למוכר] פסול להעיד לו ללוקח אבל אם נימא שהמוכר אינו רק שחשוד לשקר כדי להעמידו בפני ב"ח בזה אין הקרוב פסול כיון שאינו נתחייב בעדותו ממון ורק שימנע ממנו הנאה שלא יקרי לוה רשע ולא ישלם וכעין זה כתב מהרי"ט ז"ל דבשביל הנאה כזה אין הקרוב פסול להעיד אבל להר"י בן מג"ש ז"ל הוי ב"ד ממש ופסול גם קרובו להעיד לו ועיין בנ"מ והנה לכאורה גם נוגע פסול להעיד לקרוביו בדבר שהוא נוגע לו כמ"ש התוס' בפ' מי שהי' נשוי בכתובות [דף צ"ב ע"ב בתוס' ד"ה דינא הוא כו' יעו"ש] אך י"ל דל"ד כלל דהתם אם העידו על השטר שהוא חת"י אזי מחויב הוא הלוה שעבוד הגוף וע"י שעבוד הגוף משועבדי' נכסיו ומה שלקח הלוקח הפסיד לעצמו שלא בדק בקול שיצא שהמוכר חב לאחרים אבל עדות העדים הוא לחייב קרוביהם בשעבוד הגוף ונכסים וא"כ הוי שפיר לא ימות בעדות בנים ואם שהלוקח שילם לו בעד השדה ואטו בשביל שאדם אחר ישלם להקרוב ההיזק שמעידים עליו קרוביו יהיו הקרובים כשרים להעיד בודאי ע"ז נאמר לא ימות בעדות בנים אבל מה שהעידו עדים ללוקח מקרוביהם שהטעם לשיטת הש"ך ז"ל משום חשש שקר כדי שלא ליקרי ל"ר ולא ישלם בכה"ג הקרובים כשרים להעיד:

בסמ"ע ז"ל [סי' ל"ז ס"ק ה' ד"ה ואפי' [וכו'] הטעם כו' אבל אם חלק עמו מעיד יע"ש והט"ז השיג עליו וז"ל משמע דאם חלקו והמערער בא להוציא חלק השותף שהוא גזילה אינו מעיד וק"ל אמאי פי' הרשב"ם וכו' יעו"ש] והנה נלפ"ד דאו"א דא"ח דהנה אפילו אם נימא כשיטת הט"ז ז"ל דלגבי לוקח [בשותפות וחלק עם השותף] אינו חוזר [על השותף] דהוי כלוקח שלא באחריות מ"מ אם הגזלן מכר להם להשותפים באחריות א"כ בודאי כל הב' חלקים של השותפים היו משועבדים לאחריות כמ"ד בפסחים [דף ל"א ע"א] וז"ל הש"ס שם [אי פיקח הוא וכו'] וא"כ נהי דהשותפים שחלקו לא קבלו עליהם אחריות מ"מ השעבוד שיש ע"ז מהגזלן מזה לא פטר לו וא"כ יגבה המעיד מחלק שותפו שלא הי' ערעור מכח אחריות שמשועבד מהגזלן המוכר ולכן לדינא י"ל דהסמ"ע ס"ל כדעת הט"ז ז"ל דבלקוחות אינו חוזר אך כ"ז כשמכרו הגזלן בלא אחריות דאם מכרו הגזלן באחריות יוכל לגבות מחמת אחריות הגזלן ולכן מה שנראה מוכח מדברי הסמ"ע ז"ל דכשמערער על חלק השני פסול להעיד אפי' חלקו משום שהראשון יחזור על המעיד כוונתו כשנמכר להשותפים באחריות מהגזלן אבל באם נמכר להם שלא באחריות מהשותף אינו יכול לחזור ולטרוף ממנו כדברי הט"ז ז"ל:

התומים ז"ל [בסי' ל"ז ס"ק ג'] הקשה דלמה יוכל השותף להעיד בחלקו [של חבירו כשכבר חלקו] הא הוי פסול בחלקו ואיך יוכל לפסול עידי המערער בגזלנותא הא הוי עדות אחת וקיי"ל בסי' נ"א דכשמעיד לקרוב ורחוק דעדותו פסול אפי' על הרחוק ונלפ"ד די"ל דאיירי שפוסל את העדים שהמה קרובים להשותף השני ואך כיון שבכה"ג עדות אחת פסולין גם להשותף השני גם שהוא רחוק משום שבטלה מקצתו וא"כ הוי הוא המעיד בעדות זה שמעיד שהמה קרובים לשותף הוי המעיד ב"ד כיון שגם נגדו יבטל העדות וא"כ לא אמרינן בכה"ג עדות שבטל מקצתו דמקיימי דבר כתוב ולכן העדות שהעיד השותף שעדות של המערער קרובים בטל [לגבי דידי'] משום שהוא בע"ד בזה אבל על חלק השותף השני עדותו לא בטל מטעם עדות שבטלה מקצתו דזה הוא במקיימי דבר ולכן נגד השותף שחלק עמו העדות כשר ולא אמרינן כיון שבטל נגד זה בטל נמי נגד השני כמו בכתב לשני ב"א דז"א דשם הטעם דיליף מנמצא א' מהם קא"פ שבטל העדות כמ"כ באם לאחד פסולים בטל גם לשני אבל הכא דזה המעיד על קרובתן הוא בע"ד לכן לנגדו הוי בע"ד וא"י להעיד שהמה קרובים ומש"ה נגדו עדותן של הקרובים שפיר דליכא עדות לדידי' שהמה קרובים ולכן חלקו נוטל המערער עם עדיו ומה שהעיד זה עליהם שהמה קרובים להשותף הוי עדות בטל לגבי דידי' דהוי בע"ד אבל לחבירו מהני עדותו ובטל עדותם להמערער משום קורבה וזה ברור:

בתומים כתב וז"ל [באורים ס"ק י"ד כתב דהשותפין נאמנים מטעם מיגו דהתובע לא ידע מהם ע"ש] ואתפלא מאד אם איירי הכא בגווני שהלוים אינם מחוייבים לשלם א' בעד חבירו א"כ פשיטא והוי כאנשים דעלמא וכמ"ש [בעצמו להקשות על הסמ"ע] ואם מיירי דא' ערב בעד חבירו אפי' אם שתקו ולא תבע להם פסולים דנהי דלא תבע המלוה מ"מ המה יודעים האמת שלוה ואם לא ישלם הכופר יצטרכו עדים המה לשלם מש"ה מעידים כדי שישלם הוא חלקו ולכן נשאר בצ"ע ודברי הנ"מ צ"ע:

הש"ך ז"ל [בסי' ל"ז ס"ק ו'] הביא דברי המישרים וז"ל [וכ' במשרים נ"ב ח"ה דאין בע"ד יכול להעיד על עדים הבאים לחייבו שהם פסולים אעפ"י שאין בע"ד נוגע בעדות כגון שיש עליו עוד כח אחרת אבל אין זה נכון דמשמע אעפ"י שהכח אחרת לפנינו כו' וז"א ע"ש] ונ"ל לתרץ עפ"י פשוטו דהנה כשהלוה בא לפסול אחד מכתות הראשונים א"כ אם באו כת השני כולם פסולים משום נמצא א' מהם קו"פ ובשלמא למ"ד צריך לברר א"כ אם לא העידו תכ"ד לא נפסלו משום נמצא קא"פ דהנה קיי"ל בקרובים לא בעינן שיעידו תכ"ד דהא נפסלו בצירופן בשעת ראי' אבל בעדים זוממין דלא ראוי כלל אין הצירוף רק בשעת הגדה דהגדה הוא צירופן [ע' תוס' מכות ו' א' ובש"ך סי' ל"ז] ולפ"ז י"ל דאם המלוה אומר שיש לו שתי כתות דאין הלוה צריך לשלם רק אחר אמירת השני כתות וא"כ עיקר החיוב בא בשעת עדותן ולא מהני מה שנצטרפו בשעת ראי' דהא לא מחייבי אראי' רק (על) עד שיגידו שניהם ואז בא החיוב וצריך אז הצירוף לפוסלן ואם לא העידו תכ"ד לא מצטרפי כלל ולא הוי נמצא א' קו"פ דמשכחת שהעידו לאחר כ"ד וא"כ לא נצטרפו בשעת הגדה בשעת החיוב כשבא [א"כ לא חשוב נוגע במה שפוסל לכת ראשונה כיון דנשאר כת שני'] אבל לדידן דפסקינן דא"צ לברר ואם נמצא א' קא"פ בשעת ראי' פסולין [כולם] וא"כ שפיר כתב המשרים דאפי' לאח"כ לאחר שהביא הכת אחרון א"נ הבע"ד הלוה להעיד לפסול א' מעידי הראי' דהוי נוגע דהא יבטל כל עדותן משום נמצא א' מהם קו"פ ואין להקשות דלמה סתם הדבר בש"ס [סנהדרין כ"ג ב'] ופשטא דגמ' משמע דאם צריך לברר הטעם הוא משום דלא יהא לו שני כתות באם יפסלו וללישנא קמא [של רש"י] דכשר הוי איפכא ולמה לא יאמרו כפשוטו דהוי נמצא א' משני הכתות קו"פ ומשמע מש"ס דאם כבר הגידו הכת הב' יכול לפוסלו להראשונים למ"ד א"צ לברר וכדברי הש"ך וכו' דבאמת בממון מצטרפים בא' אמר בפני לוה וא' אמר בפני הודה וכן בב' כתות כן וא"כ לא ראו מעולם ביחד [ול"ש נמצא קא"פ] משא"כ המשרים אשמעינן דבראו ביחד לא יוכל לפוסלן משום נמצא א' מהם קו"פ ודו"ק:

עוד קשה לי בסוגי' זו למ"ד דצריך לברר א"כ הוי הכת ראשונה עדות שאאי"ל דאם לא יברר בעדים המלוה או הלוקח לא יטול המלוה דצ"ל נגמר הדין על ידם ואם יבא כת שני' ויעידו כראשונים א"כ גם הראשונים שנמצאו זוממין פטורין דהא לא יזמו להפסיד ממון דבאמת חייב הוא לזה כאשר העידו הכת הב' וכמבואר במ' מכות בריש פ"א [דף ה' ע"א בתוס' ד"ה וכן] ובב"ק וא"כ הוי עדות שאאי"ל ואפשר לומר נהי דהוי עדות שאאי"ל מ"מ לענין בירור סגי לכ"ע כיון דכת א' כשרה וגם עוד כת מעידה כדברי' הוי בירור עכ"פ ואפי' רש"י ז"ל [בלשון שני שם] מודה בזה כיון דלא הוי פסול ולכאורה י"ל דשפיר הוי יכול להזימה דבלא עדותן לא הוי גובה מהלוה דהא צריך לברר ולא הוי שני כתות וא"כ ע"י עדותן נפסד וצריכים לשלם משום הזמה אך ז"א דהא מ"מ אם המעשה אמת כדברי כת הב' א"כ נתחייב בממון לא גרמו לו היזק ופטורים גבי מזיק ורק גבי קנס מחמת שיכול להודות מתחייבי הזוממים כמבואר במכות דף הנ"ל ולכאורה מכאן מוכח דלאחר דעקרו לדו"ח עדות שאאי"ל כשר דלא כש"ך ז"ל [סי' ל"ג סקט"ז] אך די"ל הא דצריך לברר לא הוי רק דרבנן דמה"ת כיון שיש עדות שחייב די וכי בשביל דיבורו שאמר שיש לו ב' כתות יפסיד מעותיו ובודאי דאינו רק דרבנן וא"כ י"ל שפיר כדברי הש"ך ז"ל ודכת א' ממ"נ כשר דמה"ת א"צ לברר ומדרבנן א"צ עדות שאי"ל:

הראשונים הקשו דלמה פסול הנוטל שכר להעיד [רק] מטעם קנס כמבואר בש"ס [בכורות כ"ט ובכ"מ] ויעוין ברש"י ז"ל והלא מה"ת פסול משום נוגע יעוין במהרי"ט ובמהריב"ל וכל האחרונים התעוררו בזה ולי נראה לכאורה דנ"מ לענין עידי גיטין וקדושין וחליצה דצריך גוף העדות להיות בפני עדים אבל אם מקדשה בינו לבין עצמו או בפני פסולים מותרת האשה להנשא לאחר אפילו שהודית וגם בעצמה יודעת שקידשה אחר ואפילו להעיד מותרת אם הוא פסול וא"כ משום נגיעה אינו פסול רק בשעת הגדה דאין מאמינים לו דדלמא משקר משום נגיעתו אבל בשעת ראי' הוי עד כשר ואמת דהא המעשה אמת ולא משקר א"כ נהי דהב"ד לא מהימנין לי' עכשיו משום נגיעה מ"מ האשה דיודעת שקידשה אסורה וכל שראה מעשה הקידושין אסורה לו דהא באמת הוא כשר דחזינן דלא משקר א"כ הי' קדושין בפני עדים אבל למה דפסלו חכמים משום קנס כל העדות בטל ומותרת האשה להנשא ואפילו דנימא דהוא מדרבנן הוי כמקדש לפני פסולי דרבנן דלרה"פ א"מ אפילו מה"ת [עי' ב"ש סי' מ"ב סקי"ט]. אך יש לדחות זה דבשעת קדושין דהראי' הוא ממילא כשר אפי' לפ"מ דאסרו וקנסו הנוטל שכר להעיד דלענין לבא לראות העדות לא הוי נוטל שכר להעיד [כמבואר בש"ע סי' ל"ד] ועל ראיית המעשה דהוי ממילא מה נוטל שכר ע"ז אך ז"א די"ל בגווני דיש קו"פ וצריך לייחד עדות שיכוונו להעיד והוא אינו רוצה לכוין עד שיתנו לו שכר וזה הוי שפיר נוטל שכר להעיד אך עדיין קשה לי דבלאו תקנת חז"ל נוטל שכר פסול משום נוגע ואי דבשעת ראי' ידעו דלא משקר או לפי שיטת מהרש"ך וקצות ז"ל דאפילו אם נוגע משום קרוב לא נפסל [רק] לאחר גמר הקדושין ואז בשעת הקדושין הוי עדות כשר ומקודשת עכ"פ אסור להנשא לדידה דידעה האמת שנתקדשה זה ליתא דלפי מה דמבואר ברשב"ם ב"ב גבי תחלתו וסופו בכשרות דמבואר שם הטעם דכתיב והוא עד וגו' דצריך שיהי' העד בשעת ראי' ראוי להעיד יעו"ש מטעם גזה"כ וא"כ כיון דלא יוכלו להעיד או מטעם דחיישינן משום נגיעה דמשקרי או מטעם קרוב ס"ס לא יכלו להעיד א"כ לא הוי כלל עד אפילו בשעת ראי' דהא א"א לו להעיד ומזה קשה גם על הקצה"ח ז"ל שכתב [אולי כוונתו לס' אבני מלואים סי' מ"ב סק"ו] דבשעת מעשה הוי כשר הא עכ"פ אינו ראוי להעיד ופסול אך די"ל כיון דראוי להגיד פ' נתקדשה סתם הוי ראוי להגיד וכן התם דאפשר לומר פ"ד כמבואר בקצות ולכן כיון דבשעת מעשה לא נפסלו שפיר מועיל עדותן עפ"י פ"ד:

בתומים [סי' ל"ז ס"ק כ"ב] הקשה על ר"ב והרא"ש דס"ל דבעדות ל"מ סילוק מהא דפריך הגמ' [ב"ב מ"ג ב'] וז"ל הגמ' (על שמואל דאמר שותף מעיד) [וכיון דאסהיד דלוי הוא היכי מצי מפיק מיני'] והקשה דלפי סברת ר"ב ואשר"י הרי עכ"פ פסול מטעם שתחלתו הי' בפיסול שהי' נוגע וסילוק לא מהני ובאמת לפע"ד לק"מ דהנה באמת כתבו הראשונים דלא שהביא ראובן עדות שהוא שלו רק דידעינן שאומר כן שדעתו לתובעו מש"ה הוי נוגע שרוצה לפסול עדי לוי משום שנראה לו שהעדים שלו טובים ויוציא בדין והוי נוגע אבל אם מסלק עצמו והודה ליהודה דהוא של יהודה ואינו נוגע עתה כלל גם תחלתו לא נפסל כלל דהא אנן לא ידעינן שהוא נוגע דדלמא אין לו כלל עדים ולא נפסל למפרע כלל וא"כ [לא שייך] כלל ע"ז שהי' נוגע כיון שעתה אין שום חשש שמשקר וד"ל: