שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 109

הנה בסנהדרין דף ט' ע"ב ברש"י ד"ה רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבורא דמהימן אחברי' אבל לא מהימן ע"ע ולקמן גבי פלוני בא על אשתי פירש"י והיינו פ"ד דהא חד דיבור' הוא ומהימן על זה ולא מהימן על זה עכ"ל רש"י ולכאורה לשון רש"י קשה להולמו במה שכתב דהא חד דיבורא היא. גם קשה אמאי לא פירש זאת לעיל גבי פלוני רבעני לרצוני. אמנם נראה לתרץ כל השיטות דהנה רש"י סובר דפ"ד היינו דמהימן כל דבריו לגבי חברי' אפילו הדברים שאמר על עצמו מהימן על אותן דברים לגבי חברי' ולגבי עצמו לא מהימן כלל ולא כהתוס' שפירש גבי רבעני לרצוני דאמרינן לא הוא הי' רק אחר ע"ש בתו' אבל רש"י לא פירש כן ולזה מדייק רש"י וכתב שם גבי פלוני בא על אשתי דהא חד דיבור הוא כלומר דהאי דיבור שמעיד מהימן כולה לגבי חברי' ולא מהימן כלל לגבי אשתו ודייק שפיר מהכא משום דאם נאמר דפ"ד דלא הי' אשתו רק אשה אחרת קשה לדעת הרמב"ם והראב"ן דבמאי הרגו בסייף או בארירין הוה כחקירות ואם אמר איני יודע עדותו בטילה א"כ כאן דהוא אמר דבא פלוני על אשתו ואנן אמרינן דלא הי' אשתו הוה עכ"פ כאומר איני יודע איזה אשה הי' ואפילו הכחשה הוה עם העד השני שמעיד שהי' אשתו ולזה מדייק רש"י דמהימן לי' גבי בועל שבא על אשתו והיינו כל העדות וזה שפירש רש"י חד דבורא הוא כו' דמהימן כל העדות לגבי חברי' אבל לעיל גבי פלוני רבעני לרצוני הוה נוכל לומר דפלגינן לומר שלא רבע לרצונו רק לאנסו ודו"ק ובזה מיושב דברי הרשב"ם בבבא בתרא דף קל"ד ע"ב גבי בעל שאמר גרשתי את אשתי זה שלשים יום ע"ש שפירש דלגבי הבועל מהימנא לי' כל העדות היינו כמו שפירשתי לעיל. ולפ"ז מיושב רש"י בסנהדרין דף יו"ד ע"א שפירש שם על מה דאמרינן בגמרא סד"א אין אדם קרוב אצל אשתו ופירש דהוה אמינא דגם האשה תהרג. והנה לכאורה היא תמי' מאוד דהאיך נוכל לומר שתתחייב ע"פ עדותו של בעל הא כתיב לא ימותו וכו' והגם שבתוס' נחית לתרץ אך גם מה שכתב התוס' אינו מובן אבל אמנם לפי הנ"ל י"ל דה"א משום דמהימן על כל העדות לגבי הבועל וא"כ אנן ידעינן באמת שאותה האשה מחויב מיתה ולאו מכח הבעל רק מעלמא קא אתי לה כיון דאנו הורגין את הבועל מטעם שבא על זה האשה א"כ גם האשה תהרג ולזה קמ"ל דאדם קרוב אצל עצמו ואין משים עצמו רשע וכו' ואפילו בכה"ג לא תהרג ודו"ק. ולפי זה מיושב תשו' [הרשב"א] מובא בנוב"י סי' ע"ב שמחלק בין היכי שאמר אני זניתי עם אשתך ובין היכי שאמר אשתך זינתה עמי דפ"ד שחולק עליו הנוב"י שם ע"ש ולפי הנ"ל ניחא דהנה הרשב"א בתשו' חלק שלישי חולק בפירוש על הרמב"ם דבסייף או בארירין לא הוה כחקירות א"כ לזה שפיר מחלק הרשב"א לשיטתו בין היכי שאמר אני זניתי עם אשתך דאז תיכף שאמר אני זניתי הוה הכחשה דאיזה אשה שיאמר לבסוף אנו מכריחין לומר דלא היא זנה א"כ תיכף מכחיש אותו כשיאמר אני זניתי והוה הכחשה בחקירות ואף הרשב"א מודה דעדותן בטילה אבל כשיאמר אשתך זינתה עמי א"כ כשיאמר אשתך זינתה הוה עדות מעליא ומה שיאמר לבסוף עמי לא צריך כלל והוה כאילו לא אמר כלל ולא הוה כלל הכחשה כיון דלא צריך לדיבור זה ממילא אינו נאמן כלל דלגבי הבועל שפיר צריכין למשאל איזה אשה היתה דדילמא היתה פנוי' וכה"ג אבל לגבי האשה כיון דזינתה אין חילוק עם מי ומחויב מיתה ודו"ק היטב כי נכון הוא למאוד:

בדברי הרמב"ם שם בפי"ד מה"ע שמחלק בין היכי שכתב כל נכסיו לב' ב"א והיו העדים קרובים לזה ורחוקים לזה דאמרינן מאחר שהם פסולים לזה פסולים אף לזה אבל אם כתב נתתי שדה פלוני לפלוני ושדה פלוני לפלוני פ"ד ומהימן לגבי הרחוק. והנה כל המפורשים נלאו למצוא תשובה לדבר זה ונראה לי הטעם משום דבין למ"ד אין ברירה ואפילו למ"ד יש ברירה אעפ"כ כל זמן שלא חלקו לא אמרינן ברירה א"כ כשכתב כל נכסיו לב' ב"א בכלל הוה כל נכסיו לזה כמו לזה כולה לזה וכולה לזה, וא"כ לא שייך פ"ד דלהימנא לזה ולא לזה דהא כל נכסיו הוה לקרוב כמו לרחוק ומשום זה בטלה כולה אבל כשכתב נתתי שדה פלוני לפלוני וכו' א"כ ידענו איזה שדה הוה לקרוב ואיזה לרחוק ושפיר אמרינן פ"ד. אבל אם נתן לשניהם בכלל כל מה שנאמין לו לגבי הרחוק הוי גם לקרוב חלק בו דאין ברירה ובזה מתורץ מה שפסק המחבר בסי' נ"א דאם סילק הקרוב א"ע מהני עדותו לרחוק והקשה עליו הש"ך מה מהני סילוק כיון דכבר נתבטל פעם אחד ולפי הנ"ל ניחא כיון דטעמא דלא מהימן לגבי הרחוק הוא משום דאי אפשר לומר פ"ד וכהנ"ל דהא כל הנכסים הוי של הקרוב כיון דאין ברירה וכהנ"ל והלכך כשמסלק א"כ שוב לית לי' לקרוב חלק בהך שדה. ושוב נכשר השטר דהא באמת פ"ד ולא נפסל לרחוק רק דלא אפשר למפלג וכהנ"ל דהא כל הנכסים הוה של הקרוב אבל כיון כשמסלק א"ע שוב מהימן דשוב לית לי' לקרוב חלק כלל ודו"ק היטב:

שם באות' הסוגיא במס' מכות דף ז' עיין בהרא"ש שהביא שם דברי הראב"ד דמחלק דבבעל דבר אמרינן פ"ד ובזה מיישב שם כמה קושיות ע"ש והנה לכאורה יפלא על הראב"ד האיך עבר על תלמוד ירושלמי פ"ק דגיטין ה"א דאיתא שם כתב כל נכסיו לעבדו מה את עביד לי כגט היא וערעורו בטל או כמתנה היא וערעורו קיים אתיא כהדא כתב כל נכסיו לשני ב"א והיו העדים קרובים לא' ורחוקים לא' ר' יוחנן אמר פסול ור"ל אמר כשר וכו' ע"ש והרי קמן דלא כסברת הראב"ד דהרי מדמה גט דהוא בעל דבר להי' העדים קרובים לא' ורחוקים לא' דהוא קרוב ואמרינן עדות שב"מ ב"כ לסברת הראב"ד א"כ האיך מדמה הירושלמי להדדי אמנם י"ל לכאורה דהגמרא דילן פליג על הירושלמי אך זה דוחק גדול דמנ"ל דפליגי בהאי סברא כל מה דלא מפרשא בהדיא אמנם יש לתרץ דהנה לכאורה האי דעבד שהביא גיטו וכתב בו כל נכסי קנוין לך דאיתא במסכת גיטין דף ט' ע"ב דעצמו קנה נכסי לא קנה דפ"ד ולכאורה לא תליא כלל בפ"ד כיון דהוא דיבור אחד רק דעל קיום הגט מהימן ועל נכסיו לא מהימן א"כ לא דמי לכל פ"ד שאיתא בש"ס והנה איתא בתוס' מכות דף ו' ע"א ד"ה אמר ר' יוסי דלר"י היכא שנמצא אחד מהן קאו"פ פכ"פ הכשר מחייב שבועה ולרבי אפילו שבועה לא מחייב כיון שנתבטל פעם. אחד ובזה פליגי ר' יוסי ורבי ע"ש וכו'. ולכאורה אמאי נאמר שבטל אפילו לשבועה מאי שייכות לנמצא אחד מהן קאו"פ דבטל אותו העדות שמעידין מאי שייכות לשבועה אך ע"כ צריך אתה לומר דהטעם דנתבטל פעם אחת לממון נפסל אפילו לשבועה מטעם כיון דפסול לזה פסול לזה וא"כ לפ"ז י"ל כאן דלא מדמה הירושלמי מטעם דשייך כאן עדות שב"מ ב"כ דזה לא שייך גבי גט כסברת הראב"ד ואפילו בלא זה מטעם דעל זה הימנא ועל זה לא הימנא אך דהירושלמי מפרש משום דפסול לענין מתנה פסול אף לענין קיום הגט כמו עד אחד לשבועה שהבאתי לעיל ולא מטעם עדות שב"מ ב"כ דלא שייך כאן וכהנ"ל אך לפי זה קשה על הרי"ף והרמב"ם דפסקו כר' יוחנן ופסקו דעצמו קנה נכסי לא קנה ע"ש במפורשים אמנם יש לתרץ דהרי"ף אזל לשיטתו דבעינן שיצטרף הכשר עם הפסול א"כ יוכל להיות דהא דלרבי לא מחייב העד אחד שנתבטל שבועה היינו מטעם כיון דבשעת המעשה נתכוין להעיד עם הפסול שוב נתבטל לכל מילי וא"כ אינו מטעם הנ"ל דבטל אצל ממון בטל נמי לשבועה וא"כ לא דמי להך דר' יוחנן ודו"ק אבל הירושלמי לא סבר דבעינן שיתכווין הכשר עם הפסול א"כ ע"כ צריך אתה לומר דמש"ה העד אחד אינו מחייב שבועה מטעם שכתבתי לעיל משום שבטל אצל ממון בטל נמי לשבועה וע"ז שפיר מדמה להדדי ודו"ק היטב כי עמוק הוא מאד:

סנהדרין דף יו"ד ע"א שם בגמרא מהו דתימא אצל אשתו לא אמרינן אדם קרוב פירש רש"י וז"ל והוה אמינא דמשום דמהימן אהאי ונקטל נקטל נמי לדידה קמ"ל וכו' עכ"ל רש"י והנה תמהו עליו כל המפורשים האיך ס"ד דמהימן אחברא ממילא קטלינן נמי אותה חדא דלישנא לא משמע הכי ותו אמאי בפלוני רבעני לרצוני לא קטלינן לי' נמי נימא משום דמהימן אחברא לקטול אותו ג"כ אמנם יש לתרץ דהנה ידוע דהרמב"ם פוסק דקרובי אם היא מדרבנן וקרובי אישות היא ג"כ דרבנן וא"כ יש לומר דרש"י הכי פירש סד"א אין אדם קרוב אצל אשתו יותר משאר קרובי אישות וא"כ לא הוי כ"א מדרבנן ורבנן לא גזרו לפסול קרובי אישות רק אם נאמר דפסולים הם לא הי' עדותן כלל אבל כאן כיון דלחברא נאמן לא גזרו רבנן פסול כלל דכיון דמהימן אחברא נאמן נמי לדידה קמ"ל דאדם קרוב אצל אשתו אפי' מדאורייתא דלא דמי לקרובי אישות כלל דקרובי אישות היינו בעל אמו או בעל אחותו אבל אשה כבעלה ממש ושוב לא מהימן עלי' ודו"ק:

בבבא בתרא דף קכ"ד ע"ב גרשתי את אשתי זה שלשים יום מאי להימנא להבא וכו' ע"ש ולכאורה קשה מאי פלוגתא דדבורא שייך כאן הלא מטעם עד ודאי לא הוי מהימן משום דהוי לה חזקת אשת איש רק מטעם מיגו מהימן דעד אחד נאמן היכי דהוי בידו באיסורין וא"כ מה שייך כאן פלגינן דבורא הלא על מה שבידו מהימן לא אתרע ע"י חזקה ועל מה שלא בידו לא מהימן לגבי חזקה ואפילו אי לא פלגינן דבורא. אמנם י"ל בהקדים דברי הגמרא דגיטין גבי גט שאין בו זמן דהקשו שם התוספ' אכתי תהי' מחויב מיתה משום דנוקמה אחזקת אשת איש ונימא השתא הוא דגירש ותירץ שם כיון דהיא גרושה לפנינו אתרע לה חזקה למפרע דשוב לית לה חזקה כיון דאנו רואים שהיא גרושה לפנינו עכ"ל. ולפ"ז ניחא דכאן אם לא נאמר פ"ד רק שיהי' נאמן על להבא מטעם דבידו א"כ תו אתרע לה חזקה אפילו על למפרע וכדברי הר"ן א"כ נמצא דממילא מהימן כיון דשוב לא מרעא החזקה דלית לה חזקה ומהימן עד אחד אפילו אין בידו. וא"כ יהי' בדין דלא להימן אפילו על להבא משום דאי יהי' מהימן על להבא מהימן ג"כ על לשעבר וכהנ"ל וא"כ נמצא השתא דיהי' מהימן אפילו נגד חזקה שהי' לה אפילו בדבר שאין בידו כיון דעד השתא הי' לה חזקה ונמצא דלא מהימן אפילו על להבא מטעם הנ"ל ודו"ק. וכ"ז אי לא אמרינן פ"ד אבל למ"ד פ"ד הוי כאילו לא אמר כלל על למפרע וממילא מהימן על להבא משום דבידו ועל לשעבר לא מהימן דפ"ד ולא מרעא החזקה כלל ודו"ק היטב:

עיין בקצות סי' נ"ב מה שהביא תשו' המרש"ך במעשה שנתנו חרם שלא להיות שום עד בקידושין אם לא יהי' שם עשרה וחכם העיר ורצה לבטל הקדושין מחמת שהי' בעדים פסולים שלא הי' שם חכם ועברו העדים על החרם ונפסלו אמנם כתוב שם דהי' קדושין כאילו בפני כמה גאוני קשישאי ולא הורה א' מהן איסור מטעם זה וכתב דאפשר ליתן טעם לדבר משום דבשעת ראיי' עדיין לא נפסלו רק לאחר גמר הקידושין וכו' ועיין עוד שם שמביא תשו' מהרי"ט שדחה תשו' המרש"ך הנ"ל חדא למה לא יפסול גם בשעת ראי' ותו הא בעינן תחלתו בכשרות ועל עיקרא דדינא הקשה אמאי לא נאמר פלגינן דיבורא דהא אם ראה הקידושין שלא במתכוון לא עבר על החרם רק אם הזמינו לכך וא"כ נימא פ"ד דראה הקדושין אבל לא הזמינו וכו' וע"ש בקצות החושן מ"ש על דברי המרש"ך דלהכי כשר בשעת הקדושין משום דעבירה שאינו של חמס לא מפסיל רק לאחר גמר העבירה ע"ש ועל מה שכתב המהרי"ט דנימא פלגינן דיבורא כתב דלא שייך פלגינן דיבורא כיון דקי"ל דקדושין בלא עדים הוה מילי דהשטאה ולא קדושין כלל א"כ כשבא העד ואומר שפ' גירש את פ' נמצא שלפי דבריו לא הוה קדושין כלל ושוב לא שייך לומר כלל פ"ד דמוסיפין על דבריו לא מוספינן כמו גבי אנוסים היינו מחמת ממון בכתובות ע"ש בתו' והנה יש לתרץ דברי המהרי"ט דהנה לכאורה קשה אמאי דקאמר המרש"ך דכשר הוא בשעת ראיי' הלא מפורש הוא ברשב"ם ב"ב דף קכ"ח ע"א דדרשינן מאו ראה דבעינן שיהי' בשעת העדות ראוי להעיד וע"ש היטב וכן הוא בש"מ ב"ב דף... וז"ל:

א"כ מה בכך דכשר הוא בשעת הקדושין עכ"פ אינו ראוי להעיד על הקידושין דהא תיכף כשנגמר הקדושין שיוכל להיות עליו עד כבר הוא מופסל משום שעבר על החרם א"כ שוב בשעת ראיי' לא הוי ראוי להעיד ודו"ק ומש"ה שפיר י"ל דברי המהרי"ט דלפי הנ"ל שייך שפיר דפלגינן דיבורי' דהא כשבא להעיד על הקדושין מעיד שפיר דהי' קדושין בפני עדים כשרים דהא בשעת הקידושין כשר הי' דא"ת דלא הי' ראוי להעיד ע"ז כתב דשפיר י"ל דפלגינן דיבורי' ושפיר ראוי להעיד דמפליג דבורי' דלא הזמינו רק ראה שלא במתכוין דהא אפי' אם הזמינו אותם ג"כ כשרים הם בשעת הקדושין ודו"ק. [ע"כ דברי המגיה בשם המחבר]:

סימן לג

בדין אותן שידוע שאינם [מאמינים] בדברי רז"ל אם הם פסולים לעדות:

הנה ברמב"ם מבואר בה"ת [פ"ג ה"ח] וז"ל אפיקורס וכו' הרי מי שאינו מאמין הוי אפיקורס ואפיקורס פסול לעדות והנה באותן שמקילין במצות התורה כגון פאת זקן או שעטנז אפילו שלא להכעיס רק שקל מצוה זו בעיניו נמי פסול לעדות. והנה צריך שנבאר דין מומר שמדברי הרשב"א בחי' ומשמרת הבית מבואר אפילו יש בידו היתר ואוכל דוקא האיסור אינו אפיקורס דפסק כמ"ד [בע"ז כ"ו ב'] מומר להכעיס הוי מומר לא אפיקורס וכן הרא"ה ז"ל פסק כמ"ד דלהכעיס היינו שאיסור והיתר לפניו ואוכל האיסור אבל כשמניח היתר ונוטל בידים האיסור הוי להכעיס ואפיקורס. והנה הרמב"ם ז"ל בה"ת כתב וז"ל [בפ"ג הלכה ט' מומר לעבירה אחת וכו' עד והוא שיעשה להכעיס] הרי דכתב והוא שעשהו להכעיס וקשה עליו דהא [בהלכות רוצח ושמירת הנפש פ"ד הלכה יו"ד] כתב דלהכעיס הוי אפיקורס והאיך כתב כאן דהוי רק מומר לד"א וצ"ל דבעושה להכעיס בורא כ"ע יתשו"י ודאי הוי אפיקורס ומורידין אותו ורק שאינו אוכל לתיאבון קורהו ג"כ להכעיס דהיינו שמבטל מצוה מהתורה לא לתיאבון וזה נקרא להכעיס אבל מ"מ אינו מומר לכה"ת והוי רק מומר עד"א ואעפ"כ אין לו חלק לעה"ב וכן נראה בהלכות רוצח ושמה"נ [בפ' הנ"ל הלכה י"ב] שכתב וז"ל [בד"א בישראל בעל עבירה כו'] הרי במבטל מצוה אחת בתמידות אפילו שלא להכעיס הוי מומר לד"א ואין מעלין אבל לא מורידין וכן נראה מהכ"מ ז"ל שם אבל באינו מאמין במצוה אפילו בדברי חז"ל הוא אפיקורס ומורידין והוי מומר לכה"ת כולה. ונראה מדברי הראשונים ז"ל שכה"ג לא נחלקו ר"א ורבינא [שם] ולא נחלקו רק ביש איסור והיתר לפניו אבל באינו מאמין או שעושה להכעיס הבית"ש זה אפיקורס לכ"ע והמבטל מצוה אחד בתמידות הוי מהאין מעלין ובודאי פסול לעדות דגרע מעכו"ם ולא גרע מרועה ויש לומר דאין צריך להכריז דלפע"ד זה פסול מה"ת ולא אחיך הוא ודו"ק ואותן שאינם מאמינים בדברי חז"ל פסול לעדות מה"ת דהוי אפיקורסין דהתורה הקדושה ציוה לנו לא תסור כנ"ל הנכון והתב"ש ז"ל כתב וז"ל ונראה דמיירי בד"ח רק שאינו מבין מה שאמרו ואם הוא רק חסידות דבר זה אבל מי שיודע ומכחיש דברי חז"ל הוי אפיקורס ימח"ש ופסול לעדות ולא אחיך הוא:

סימן לד

להרב המו"צ מ' מענדיל זילבער בק' קאלמייא:

בדין כתיבת שם אייזיק בודאי אין לספק רק לכתוב בחד יו"ד או בשתי יודין כפי שחותם עצמו או כפי שכותבין הסופרים באותו עיר הואיל דשם אייזיק מצוי מאוד ונהגו לכותבו בנקודה ולא לכתוב אזק בלא אות מורה על נקודה בודאי צריך לכותבו כן בגט. ועיין בדברי חיים בשער הניקוד בניקוד סגול כנלע"ד אך להלכה אינני סומך כעת על עצמי רק כאשר יסכימו ב"ד לפי דעתיכם:

סימן לה

להרב מ' קלמן אבד"ק אבויאר קאמיטאט:

הנה מה שעשה השו"ב הוא קלות אך מחמת שאין עדות ברורה וגם כי בעוה"ר נעשה כהיתר בין המוניים דברים כאלה לכן אין להעבירו ורק שיקבל דברי חבירות ולחתום לקיים התנאים דברי יראה אבל לא יזכיר שום איסור שחיטה או ח' ושבועה כי ח"ו יש [חשש] יותר שיכשל ח"ו כמבואר בס"ח [סי' ת"כ] ולא יקבל עליו רק בדרך ד"ח אבל לא שום איסור ואם ח"ו יעבור נעיין מה נדון בי':

סימן לו

להרב... הנה קבלתי מכתבו והנני להשיב תיכף כי הדבר ברור יותר מביעתא בכותחא דזה השו"ב וכו' אסור מדינא דהנה מבואר בחולין וז"ל. מוכח דאם [האיסור] הטעם של החכם האוסר הי' דנראה לו שאסור מצד נדר אסור לו לשו"ב לשחוט ואם עבר ושחט הוא עבריין דעובר על ד"ת ואפילו אם הוא גדול בתורה כי אין אדם נאמן לפסוק לעצמו להתיר מה שחכם אסר ובזה הוא נקרא חשוד על איסורי תורה. וגם עבר שנית לעבור נגד השו"ב שנתנו לו הפרס שקצבו עמו והוא שחט בעיר הזאת וגם הוא קל מאוד כי התריז נגד גאוני דורינו שהעבירוהו והוא חצוף נגדם ולכן בוודאי שחיטתו אסורה:

בענין השאלה אם שייך בפשר אסמכתא [א"י] מאי אסמכתא הא גופא טעם של פשר שאינו גומר הקנאה על דעת הדיין ומש"ה צריך קנין ובקנין מסמיך דעתו כפי שיגזור הדיין כן יקום הגם שבאסמכתא גמורה לא מהני קנין רק בבד"ח [כמבואר בחו"מ סי' ר"ז]. גבי פשר לאו אסמכתא גמורה [היא] מהני קנין אבל עכ"פ אם הוי בקנין הפשר מאי שייכות אסמכתא. הא הקנה כבר כפי שיאמרו הפשרנים ועל מי סמך שיהי' אסמכתא וא"כ בודאי שאין אסמכתא בפשר. ואופן השני ששאלו אם הכתבים שהשלישו וקיימו הפשר לא ידעתי מה הי' כתוב בהשטרות דהושלשו ולכן לא ידעתי מה להשיב:

סימן לז

להרה"ג החו"ב המפורסם מהר"י שמעלקעס אבד"ק פרעמישלה:

מכתבו הגיעני והנה כעת לחולשת כחי וימי הזקנה הגיעו אינני מחליט הלכה למעשה כי אין מרגוע לי לעיין בספר ומאור עיני לא יאורו כבימי נעורי לזה אחרתי מלהשיב. אולם עתה בבוא שנית מכתבו אמרתי להודיע מה שהחלטתי כביר באלו הענינים כי אין ללמוד שום תקנה הכתובה בספר מקהלות אחרות כי נהרא נהרא ופשטי' ועינינו רואות התקנות מתחלפות ואעפ"י שאמרינן ב"ד עושים תקנה על דרך אחד כי היכי דלא יכחשו תקנתא אחריתא. מ"מ באלו תקנות וחזקות לא כל המקומות שוות וכל קהלה תקנו לפי טבעי אנשים בין מישראל בין להבדיל לפי מנהגי זולתינו כאשר עינינו רואות תקנות מחולפות ולזה אין לנו רק אם התקנה ברורה בעיר להלוך אחרי' ומספק אין מוציאין ממון. אך בנידון חזקת האוראנדי ידוע תקנות ארצות הנפשטו בכל מדינותינו אשר תקנו קדושי עליונים בכללות התקנה כל התקנות שווים. ורק קביעת הזמנים בחזקה ובאבידות החזקה כל עיר ומקום לפי מנהגו. והנה בכללות מבואר בתשו' מהרי"ו ז"ל דאפי' אם הפריץ לא ישכירנו בוודאי אפ"ה צריך המחזיק עפ"י התקנה.... יע"ש ולזה אם כבר השווה השני כמה ליתן אין לו לחזור והבא לשכור מחדש יפשר עפ"י בית דינו הצדק: