שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 106

ובאופן וסגנון זה תרצנו קו' התוס' שהקשו על רש"י ז"ל שפירש במה דאמר (ראב"ש) [ראב"י] האוכל חמץ של נכרי במועד פטור לר"י דיליף שאור דאכילה משאור דראי' וכתבו התוס' (פסחים כ"ט ע"א) ד"ה בדין הוא וז"ל פרש"י מותר באכילה וקשה דא"א אם לא יהי' שלו בשעת אכילה דאם נתן לו הנכרי הרי הוא שלו ואם גזל מנכרי הרי חייב באחריותו ולא גרע מחמץ שחייב באחריותו דהוי כשלו ועוד לקמן דקאמר ואזדו לטעמייהו דפליגי בחמץ שעבר עליו הפסח ליפלגי בפסח גופי' עכ"ל ולפמ"ש א"ש דהנה ל"ק כלל שהישראל קנהו כשגזלה מן הנכרי או שנתן לו במתנה דהא קיי"ל כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ ולא קנהו כלל (וכבר נתעורר זה בהפלאה פ' א"נ) אך באמת כאן לא שייך לומר דעביד איסורא בקנייתו דהא עדיין באם משהה ע"מ לבערו וכ"ז שישנו בעולם לבערו לא עביד איסורא בין למ"ד קיימו ולא קיימו ובין למ"ד ביטלו ולא ביטלו כ"ז שבידו לקיים העשה לא עבר אהלאו ולכן שפיר קנהו בהגבהתו דלא עביד איסורא דיכול להשהותו ע"מ לבערו [וכבר נתעורר בזה המקנה בקידושין נ"ו ב'] אך אכתי משכחת לה באם נטלו ע"מ שלא לקנותו דאז אין קונה אותו בע"כ ורק דקו' התוס' דעכ"פ חייב באחריותו ועובר על ב"י אך באמת לפי מאי דקי"ל דגזלן נמי צריך קנין להתחייב באחריות כמבואר [בב"ק ע"ט א'] גבי מת ברשות בעלים פטור אם לא עשה קנין וכן מבואר בסנהדרין [ע"ב א'] דגזלן חייב באחריות דלא גרע משואל וצריך קנין עכ"פ וזה מבואר בכמה מקומות וא"כ לענין חיוב אחריות נמי [אית] לן למימר דכל מילתא דא"ר ל"ת ל"מ ולא קנהו אפילו לענין חיוב אחריות וכאן לא שייך שמשהה ע"מ לבערו דהא אינו ניתק לעשה דבשל אחרים לא שייך עשה דתשביתו כמבואר בשא"ר ז"ל [סי' ע"ה] וא"כ הוי כל מלתא דא"ר לא תעביד אך לכאורה קשה שיקנהו בלעיסה בשינוי כאשר מקשה בהפלאה אך זה ג"כ ליתא דהנה מבואר גם לענין שינוי צריך עכ"פ הגזלן לעשות בו איזה קנין והוא פשוט דבלא קנין כלל לא יקנה בשינוי לחוד וכ"כ בהדיא בנ"מ ז"ל בסוף כה"ג וא"כ הכא לא שייך שום קנין דלפי מה דכתבו התוס' בב"ק דבהגבהה ג"כ אם הוא שלא כדרך ההגבהה אינו קונה יעוין בדבריהם בב"ק [צ"ח א' ד"ה וה"מ] ומביאו הש"ך ז"ל גבי חטף סלע מחבירו כו' באדדי' אדדי' [בסי' קצ"ח סק"ג] וא"כ לכאורה לא שייך בלעיסה קנין דהוי ההגבהה בפיו שלא כדרך ההגבהה ובהגבהה ראשונה לא קנהו מחמת כל מלתא דא"ר ל"ת ובהגבהה שבפיו הגם דאז לא שייך כל מלתא דא"ר ל"ת דהקנין הוא מעצמו כמו בשוחט בשבת דלא שייך כל מלתא דא"ר ל"ת [נ"ל דכוונתו לדברי מהרי"ט הידוע] ה"נ הקנין והשינוי הוא מעצמו דהא אכלו ונהנה ממנו מ"מ (הא הגבהה שבפיו הוי שלא כדרך המגביהים. אך די"ל כיון דהגביהו לאוכלו הוי כדרך הגבהה וכמ"ש התוס' ז"ל גבי הוציאו בפיו בשבת דהוי הוצאה כדרכו כן ה"נ כיון דאוכלו הוי כדרך הגבהה לאכילה) [אך] קודם שבלענהו שפיר י"ל דלא קנהו בלעיסה דאם דעתו לבלוע א"כ הקנין באיסור דהא אין משהא לבערו ואכתי יכול למיהדר ועבר איסורא דרחמנא ולא קנהו אז ואם דעתו הי' למיהדרה לא קנהו בלעיסה דהא הוא שלא כדרך קנין דהא הלועס ופולט הוי רק מזיק ולא נהנה וכאשר כתב גם ההפלאה ז"ל שהבאתי לעיל ובשלא כדרכו אינו קונה ואם דעתו לבלוע א"כ עושה איסור ואז עליו המצוה למהדרה ולא לעבור אלאו דב"י משום חיוב אחריות עכ"פ והעשה לא שייך גבי' דהא לא משהא ע"מ לבערו ועובר עב"י ושייך שפיר כל מלתא דא"ר ל"ת ולכן לא קנהו ודו"ק. אך כ"ז נגד דברי תוס' והנ"ל יותר [לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל] בשנדקדק בדברי הגמ' פסחים שם (כ"ט ע"א) וז"ל רב יוסף אמר בפודין את הקדשים להאכילן לכלבים קמיפלגי מ"ד מעל קסבר פודין אה"ק להאכילן לכלבים ומ"ד לא מעל קסבר א"פ כו' עד רב אשי אמר דכ"ע אין פודין ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי והכא בפלוגתא דריה"ג ורבנן קמפלגי מ"ד מעל כר"י ומ"ד לא מעל כרבנן עכ"ל ומעולם תמהתי דהאיך קאמר מעיקרא דפליגי אם נפדים להאכילן לכלבים או לא וקשה הא ראוי' לאור וצ"ל דאם א"פ [לכלבים] גם להבעיר בהם אסור [לפדות] וא"כ כשמסיק ר"א אלא דכ"ע א"פ וכו' ופירש"י דראוי להסקה עכ"פ וקשה הלא עד הנה הוי ס"ד דמאן דס"ל א"פ [להאכילן לכלבים] גם לאור אינה ראוי' ועיקר חידושו של ר"א הוא זאת דאעפ"י שא"פ [לכלבים] מ"מ ראוי לאור וזה חסר מן העיקר והכחידה תחת לשונו ולמה לא פירש רב אשי לומר דהגם דכ"ע ס"ל דא"פ לל"כ מ"מ לאור ס"ל להך מ"ד דפודין ולכן לענ"ד נ"ל דהנה קשה למה פטור [ממעילה דלא ראוי] הוא משום שא"פ הא ראוים לפדות לעצים שבמקדש דהא קיי"ל [זבחים ע"ו ב'] אבל אתה מעלה לשם עצים אך לכאורה כיון שהקדיש לבדק הבית אינן רשאין להעלותן [לעצים] רק לפדותן [מקודם והמעות יהי'] לצורך בה"ב כמבואר כ"פ בש"ס ואין ראוי לפדותן במעות שהוקדש לעצים דהא אין פודין הקדש בהקדש [כמבואר ברש"י שבועות יו"ד ע"ב] אך לכאורה הא ראוי לפדותן לצורך מי שירצה להתנדב לעצים למערכה כמו שפודין לצרכי עולה כמבואר גבי המקדיש המימים לבה"ב [בשקלים פ"ד הנ"ל] וה"נ ראוי לפדות למי שירצה להתנדב לעצים אך הא מבואר דצריך העצים להיות של ציבור כמבואר ברמב"ם ז"ל [פ"ח מכלי המקדש ה"ז] ויחיד המתנדב עצים מוסרה לצבור כמבואר [שם ועי' מ"ל שם פ"ו] וא"כ הכא גבי חמץ א"א לעשות כן דהא התוס' ז"ל הקשו האיך יפדהו להסיקו הא עבר על לאו דב"י ותרצו דמשהה חמץ לבערו אינו עובר משום דניתק לעשה במה שמבערו והנה הכא שפודהו ע"מ למוסרו לצבור אינו מקיים העשה כמבואר בכל הפוסקים דבמה שמוציאו מרשותו לא מקיים העשה וא"כ עבר על לאו דלא יראה ועשה אינו מקיים כלל ולכן א"א לפדותו בזה האופן אך לפי מה דאמרי' בתמורה בהקדיש עולה לבה"ב שפודין אותו למי שירצה שיקריב [עולה] (להיות מהמצוה) [לעשות מצוה] הגם שהוא לא יצא כלל בזה דהא כבר עליו קדושת עולה מ"מ מצוה מקרי ויש שיפדהו בענין זה יעו"ש בדף [ל"ב ב'] וא"כ כאן נמי באמת יפדהו לשם צבור דאז מעולם לא יהי' שלו ולא יעבור על ב"י אך באמת י"ל דע"ז אין מועלין (במין) [כיון] דגוף ההקדש אינו שוה למוכרו רק שהי' גרם שהי' יכולין להרויח ממון שאחד יפדהו לשם הקדש בזה אינו מועל מדאורייתא כמבואר שם בתמורה כיון דהגוף אינו ראוי למכור ה"נ הגוף אינו ראוי למכור מש"ה אין בו מעילה מה"ת וי"ל דבכה"ג לא מקרי ממון הקדש שימעלו בו כיון דמעצמו אינו ראוי ולפדיון ג"כ אינו ראוי ורק במה שראוי שיפדהו לצורך הקדש זה לא מקרי הקדש לענין שימעלו בו כמו שאמרינן בתמורה הנ"ל אך לזה י"ל כיון דבאמת נתקשה הפ"י טובא במה דאמר הש"ס [לענין חמץ של הקדש דאף שמותר לאחה"פ אינו מועל] דזה הוי רק גורם לממון ולמ"ד לאו כממון דמי פטור והקשה הוא ז"ל וכי שייך בממון שלו גורם לממון הא הוא שלו ממש והכא הוא של הקדש ממש ובשביל שלא יוכל עתה להיות ממון נאמר שהוא אינו שלו וזה דבר קשה מאד יעו"ש אך באמת י"ל (דק') [דכוונת] הגמ' דמאי חיסר להקדש הא באותה שעה לא הי' ראוי לכלום ואי משום שהי' ראוי לאחה"פ [למ"ד גול"מ לאו כממון דמי] זה לא מקרי רק מניעת מה שהי' ראוי להיות אבל בשעת אכילתו לא חסרו כלום להקדש כנ"ל וא"כ לפ"ז י"ל כיון דקיי"ל [ב"ק כ' ע"ב] גבי זה נהנה וזה לא חסר אם אפי' אינו מחסרו רק כ"ש מגלגלין עליו הכל ומש"ה שפיר חייב בחמץ של הקדש כיון דראוי עכ"פ לפדותו ע"י אחר לצורך עצים להקדש שפיר חייב משום דבר דמים הוא לאחה"פ ובדבר שהוא של הקדש ל"ש לומר לאו כממ"ד וכסברת הפני יהושיע עכ"ה] ואי דלא הוי גופן ממון [כנ"ל] מ"מ הרי נהנה מקדש וחסרו עכ"פ באיזה צד שיהי' אפי' פחות מש"פ מגלגלין עליו את הכל [והכא חסרו עכ"פ להקדש עתה במה שהי' אחד פודה אותו לשם עצים להקדש עכ"ה] ומש"ה שפיר אמר ר"א דכ"ע א"פ ורק דס"ל כריה"ג (ומ"מ לא) [וממילא] יש בו ש"פ ששוה לחללו לצורך עצים כנ"ל [וע"כ מגלגלים עליו את הכל אפי' למ"ד לאו כממ"ד עכ"ה] משא"כ ר"י שס"ל בב"ק [שם דף כ"א דקאמר ר' יוסף סתמא דהדר בחצר חבירו שלא מדעת אין צריך להעלות שכר משום דביתא מיתבא יתיב ולא מחלק בין אם חסרו מעט שפיר י"ל דלא ס"ל הך דמגלגלין עליו הכל ועיין בש"ע שס"ג דיש שני דיעות בזה עכ"ה] דכה"ג פטור מש"ה א"א לפדותו [לצורך עצים דע"ז אין מעילה] רק לצורך עכו"ם שפיר אמר דא"פ ואז גם לאור א"פ ור"א ס"ל כפי דמסקינן שם בב"ק דזה נהנה וזה ל"ח חייב בחסרו כ"ש מוקי לה לענין לפדותו לצורך עצים להקדש [ושפיר נוכל לומר דאיירי בדבר שראוי לקה"ג וע"כ אמר דכ"ע אין פודין לכלבים ואפ"ה יוכל לפדותו לצורך עצים לציבור ועכ"פ שוה פרוטה וע"כ מעל ומשלם הכל מה ששוה לאחה"פ אבל מה שמתחלה ראוי רק לקדושת דמים שפיר פסק הרמב"ם דפודים לכלבים עכ"ה]:

סימן ל

הרמב"ם פ"ג מהל' מעשה הקרבנות הל' י"ד כתב וז"ל ועל העולה מתודה עון עשה ועון לא תעשה שניתק לעשה וקשה דידוע פלוגתא בש"ס יומא ריה"ג ור"ע וז"ל הגמ' יומא דף ל"ו אביי אמר כ"פ לאו דנבילה לאו מעלי' הוא והכא בתעזוב פליגי ר"ע סבר תעזוב מעיקרא משמע ולא הוי לאו דלקט ניתק לעשה ורמב"ם פסק בהל' זרעים [פ"א ממתנת עניים] דהוי ניתק לעשה תעזוב א"כ קשה למה פסק דעולה מכפר אניתק לעשה וכלישנא דר"ע ולמה לא תפס לישנא דר' יוסי לאשמעינן דתעזוב הוי ניתק לעשה [עיון בלח"מ בה' מעה"ק שהקשה כן] ונ"ל בדרך זה כיון דהרמב"ם פסק דאם עבר ולקט צריך לצאת וליתנה לעניים מחמת לאו הנל"ע דתעזוב ואם אבד הגורן לוקה כיון דלא קיים העשה וקשה הא כיון דצריך לשלם ה"ל לאו הניתן לתשלומין כמו במשכונו של גר דאפילו נשרף (אם) [ואח"כ] מת הגר פטור ממלקות דה"ל לאו הניתן לתשלומין [עיין מכות דף ט"ז וברמב"ם פי"ח מה' סנהדרין ה"ב] ה"נ כיון דכבר נתחייב בממון ה"ל לאו הניתן לתשלומין. ונ"ל לחלק דהתם כבר נתחייב ממון לגר שפיר ה"ל לאו הניתן לתשלומין דמה שמת הגר וזכה הוא בחובו מ"מ הוי כאלו שילם לו וזכה בחובו מטעם ירושת הגר שזכה בו אבל הכא גבי לקט אין מחוייב כלל לתת לעניים הלקט ורק לעזבה בשדה כמבואר ברמב"ם שם ובכ"מ ורק אם עבר בעה"ב ולקטה עבר על לאו לא תכלה וגו' ומחויב מלקות ורק שהוא ניתק לעשה דתעזוב אבל אינו מחויב ממון רק לקיים העשה או ללקות וא"כ אם נשרף הגורן ואינו יכול לקיים העשה לוקה דלא הוי כלל ניתן לתשלומין דהא מעולם לא נתחייב לעניים רק לקיים המצוה הניתק לעשה ואם אינו יכול לקיים העשה כגון שנשרף נתחייב במלקות דלא ניתן לתשלומין כלל ומש"ה חייב מלקות. ועפ"ז ל"ק קו' התוס' בר"ה [דף ד' רע"ב] שהקשו דאמר שם בגמ' מעמך זה לקט שכחה ופאה דחייב בבל תאחר והק' בתוס' הא קיימו עניים ועובר על בל תאחר (ברגל אחד) [לאלתר] והאיך מרבה הגמ' לג' רגלים לבל תאחר והאריכו בקו' זו. ולפמ"ש לק"מ (דהא באמת לכאורה קשה) מה שרצו התוס' לומר דעובר (ברגל א') [לאלתר] משום דקיימו עניים מה לנו לעניים דקיימו בשלמא גבי צדקה דחייב (ברגל א') [לאלתר] משום דקיימו עניים שהוא חייב לעניים מטעם נדר ועובר (ברגל א') [לאלתר] אבל גבי לקט לא מתחייב כלל לעולם רק לעזוב כמבואר בחולין [קל"א ב'] וברמב"ם הל' זרעים אבל אינו מחויב לתת להם דבר ולא מחייב בעבר ולקט מכל השדה רק שעבר על לאו דלא תלקט וצריך לקיים העשה של תעזוב לנתק הלאו דלא תלקט אבל אין עליו חיוב רק מה שעבר על לאו חיוב מלקות או לקיים העשה ומה לנו לחייבו בבל תאחר משום דקיימו עניים הא אין לעניים עליו חיוב כלל ובשלמא לג' רגלים עובר בב"ת מגזה"כ דמעמך לרבות לקט ש"פ אבל לחייבו משום דקיימו עניים ל"ש חיוב כלל ומה לו לעניים ומתורץ קו' התו' שפיר. אבל יצא לנו מכ"ז (דברגל א') [דבלקט שו"פ] אינו עובר על בל תאחר אפילו דקיימו עניים דאין לעניים חיוב עליו כלל אבל אם עבר ג' רגלים עובר בב"ת משום גזה"כ. והנה לכאורה קשה על הרמב"ם שכ' דאם נשרף הגדיש אם לא יוכל לקיים העשה חייב מלקות ואם הגורן קיים יוכל לקיים העשה ופטור ממלקות וקשה הא מבואר ברמב"ם ובתו' יומא דף ל"ז דחד עשה לא מנתק תרי לאוין וכ"מ במס' תמורה הא כאן תרי לאוין חד דלא תלקט וחד דבל תאחר וחד עשה לא עקר תרי לאוין. אולם לפמ"ש א"ש דאם לא עבר ג' רגלים אינו עובר כלל בב"ת ולפ"ז שפיר השמיענו הרמב"ם במה דכתב על לאו הניתק לעשה [ולא נקיט לישנא דר' יוסי הג' על לקט שו"פ דנהי דגם לקט הו"ל ניתק לעשה עכ"ה] דהיינו באם לא עבר ג' רגלים דאין כאן רק חד לאו והוי ניתק לעשה אבל באם הי' ג' רגלים והוי תרי לאוי ולא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי ולא הוי לאו הניתק לעשה ודו"ק [וא"כ אז אינו מתודה עליו ולכך נקיט סתם על לאו הנל"ע וריוה"ג נקיט על לקט שו"פ לאשמעינן זה גופא דתעזוב השתא משמע והו"ל ניתק לעשה ומיירי בלא עברו עליו ג' רגלים ע"כ אבל הרמב"ם דכבר השמיענו עיקר הדין דתעזוב הו"ל להנל"ע בה' מ"ע שפיר דלא נקיט לקט שו"פ משום דלאו בכל גוונא הו"ל ניתק לעשה ונקיט טפי סתם ניתק לעשה ודו"ק עכ"ה] ומ"ש דאינו חייב בלקט שו"פ במה דקיימי עניים דאינו חייב כלל לעניים זה הוא דבר ברור דהא אמרינן שם בר"ה [ד"ו] דצריכי תרי פסוקי חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ול"א ה"נ בודאי סברא הוא דלא חייב בבל תאחר על עשה דצריך לקיים להפטר מן המלקות על בל תאחר דאין בו חיוב לעניים כלל ולא אמר ולא אפריש כמו בצדקה אינו חייב כלל בבל תאחר רק משום גזה"כ דמעמך ולא מחמת דקיימו עניים ודו"ק:

סימן לא

קצת הערות בהל' עדות.

בב"ח סי' ל"ד כתב [דעדות שבשטר מועיל הזמה לפסול העדים דלא עדיף מהזמה שלא בפניהם וכו'] הובא בש"ך ס"ק י"ג ד"ה שאפשר ובסי' ל"ח סק"ב השיג עליו וז"ל ונ"ל כדברי הב"ח ולא מטעמי' כו' שכ' דהכחשה מיהו הוי כמו הזמה שלא בפניהם ליתא דמי לא עסקי' נמי שמזימין אותם בפניהם כו' יעי"ש ונ"ל דכוונת הב"ח ז"ל הוא דהנה בהזמה יש שני ענינים א' על גוף הדבר שמעידין וא' על המלוה או על הפקדון אם חייב הלוה או הנפקד וכתבו שם הפוסקים הטעם דהזמה שלא בפניהם הכחשה הוי דמה שמעידין על גוף הממון אם חייב הלוה או הנפקד הלוה והמלוה המה בפני הב"ד ומה איכפת להו מה שהעדים אינם כאן הא המה כאן ועליהם מעידים שאין חייב הלוה ובפניו ופסלות העדים הוא ענין אחר ועיין בנ"מ ל"ח וא"כ שפיר מדמה הב"ח הזמה בשטר להתם דהנה קיי"ל עדות שבכתב פסול ורק בשטר כשר הוא מטעם דהוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד דעדים החתומין על השטר הוי כנחקרה עדותן בב"ד והוי כהגידו אז בע"פ בשעת חתימתן או מטעם שנכתב בציווי הבע"ד וכ"ז אם אמרי' שהשטר אמת דמדאו' לא חיישינן לזיוף וא"צ קיום ורק עיקר העיכוב דגזה"כ מפיהם ולא מפ"כ ע"ז אמרי' דהשטר אמת אבל אם יש עד: (השאר חסר) [נ"ל דכוונתו דכיון דיש עדים המזימין להשטר נמצא אגמ"ל דלא הוי כנחקרה עדותן בב"ד וגם לא נכתב בצווי הבע"ד א"כ שוב לא הוי רק עדות בכתב דלא הוי עדות וא"כ שפיר נהי דלפסול השטר מהני ההזמה אבל לענין עונש אפי' כשהזימם בפניהם לא יוכל לחול העונש דהרי בלא"ה עדותן פסול משום מפי כתבם ושפיר הוי כהזמה שלא בפניהם ודו"ק עכ"ה]:

הש"ך ז"ל בסי' ל"ה ס"ק א' וז"ל ב' שערות אחר י"ג שנים גמורות כו' עכ"ל הסמ"ע משמע דר"ל כו' יעי"ש ולענ"ד לא נראה כלל לחשוב שעות בי"ג שנים ויום א' דהנה מבואר בש"ס [נדה מ"ד ב'] פלוגתא דתנאי גבי בת שלשה ויום א' אם סגי בב' שנים ויום א' או ב' שנים ושלשים יום וגם גבי עשרים והביא סימני סריס יש פלוגתא [שם מ"ז ב'] אי סגי בשלשים יום וגבי י"ג ויום א' אין חולק דבעי י"ג ויום אחד והסברא פשוט משום דפליגי אמוראי [שם מ"ה] אם תוך זמן כלפני הזמן או כלאחר זמן וא"כ ממ"נ למ"ד דתוך זמן כלאחר זמן בודאי מהני הסימנים כל שמביאין בתוך שנת הי"ג ואם למ"ד דת"ז כלפני הזמן בודאי דל"ש לומר דסגי בי"ב שנים ושלשים יום דנהי דשלשים יום לשנה יחשב מ"מ כל השנה הוי ת"ז ולא לאחר זמן וכיון דבעינן דיביא השערות לאחר הי"ו שנים ממילא לאחר שלשים דשנת י"ג הוי עדיין תוך י"ג אבל לא הוי לאחר הי"ג ולכן לכ"ע בעינן דוקא י"ג ויום א' אך כשעברו הי"ג שנים נהי דלא הוי שלם בשעות מ"מ סגי בי"ג שלימות דהוי אחר הי"ג שנים דאנן בתר שנות העולם אזלי' בזה כמו בבן כ' שהביא סימני סריס דסגי בי"ט שנים ולמ"ד יום או להרמב"ם ז"ל [בפ"ב מה"א] כ' פחות למ"ד יום אבל לא בעי שלימות ורק בי"ג שנים א"א לומר דסגי מחמת למ"ד בשנה דנהי דהוי כשנה הא עכ"פ תוך הפרק הוי אבל בעבור כל הי"ג שנים הוי בשנות העולם בתר י"ג אפי' לא נתמלא בשעות דהא פסקינן בזה דלא כרב דס"ל שלימות בסריס וה"ה בי"ג שנה:

הנה התוס' בסנהדרין [דף מ"א ע"ב ד"ה שזה יודע וז"ל וי"ל דאם איתא דלא אזלינן בתר רובא הוי לי' כחוזר ומגיד וכו' יע"ש]. וזה קשה חדא דהא קודם חקירת כולן יכולין להחזיר אפילו לאחר כ"ד [כמבואר בטור וב"י סי' כ"ט] וגם קשה מאי פסיקא להו דהוי אחר כ"ד ונ"ל ליישב בהקדם לתרץ דברי התוס' בריש דבריהם ובפסחים [דף י"א ע"ב] שכ' וז"ל [וי"ל דשפיר דייקינן כיון דשיילינן באיזה יום ומכווני ליום אחד וכו' ע"ש]. דקשה עדיין מה נפסיד אם נבדקם עוד הפעם. ותו הקשו המפרשים דהלא ר"מ לא אזיל בתר רוב וחייש למיעוטא א"כ מאי מהני לצטרף עדותן [לר"מ שם בפסחים י"א ב'] ולתרץ כ"ז נקדים דהנה קשה על הגמרא [סנהדרין ס"ט ע"א] דמאי מקשה מהא דא' אומר בב' בחדש וכו' ש"מ דאזלינן בתר רובא [מנ"ל דילמא לא אזלינן בתר רובא] רק דנאמנין לפרש דבריהם כדקי"ל בש"ע ובהדיא אמרינן בירושלמי דטעות שמצויין לטעות נאמנין ובש"ע סי' כ"ט מפורש כן לדינא [וא"כ בזה שמכוונ' ליום השבוע נתברר שטעו וכמש"כ התוס' הנ"ל] וא"כ מנ"ל מזה דאזלינן בתר רובא אך י"ל דקו' הגמ' דנהי דנאמנין לפרש דבריהם מ"מ לולא דאזלינן בתר רובא הוי כלא מעיד על יום החודש רק על יום השבוע [וא"כ בצרי לי' מז' חקירות] ומש"ה ש"מ דאזלינן בתר רובא דטעי והוי כאלו העיד בפירוש בג' בחודש וכ"כ התומים סי' [כ"ט ס"ק א'] לשיטתו שם ולקו' נמי שפיר מתורץ בזה נהי דעד נאמן לתרץ דבריו מ"מ כל כמה דלא מפרש הוי כלא אמר בכמה בחודש לולא דאזלינן בתר רובא. והנה לפ"ז דבאמת אם אומר יום השבוע במכוון עם העד השני נתגלה שטעה ורק דלא הוי כאומר יום החודש בפירוש [רק כיון דרובא טעי הוי כאומר יום החודש בפירוש] והנה לפ"ז אפי' אם לאחר שאומר יום השבוע יחזור ויאמר שלא טעה בעיבור החודש ג"כ לא יוכל לחזור ממה שאמר כבר ביום השבוע וא"כ ל"ק קו' [על] התוס' שמה נפסיד אם נשאלם הא מבואר (בב"י) בטו"ז סי' כ"ח סעי' ט"ו בשם מהרש"ל בתשו'] אם אמר שלא בפניו שוב א"י לחזור ולומר בפניו משום שצ"ל כאשר אמר קודם שלא בפניו וא"כ גם כאן כיון שאמר ביום השבוע מכוון עם העד הב' שוב לא יוכל לחזור ולומר שלא טעה בימי החודש שאזלינן בתר רובא א"כ ל"ק קו' [על] התוס' דמה נפסיד אם נשאלנו [ז"א דלאחר שכבר כוונו ליום השבוע] הא לא מהימן לחזור מזה שאמר בימי השבוע וכיון דצריך דוקא לומר שטעה שוב מה שאומר כיון שאין בידו לומר איפכא דיבור כי האי שמוכרת לו כאלו אינו ולזה שפיר הקשה התוס' דנהי דאזלינן בתר רובא מה נפסיד בשאלה ותירצו דשפיר דייקנו במה שכוונו ליום השבוע ואח"כ] כיון דכוון בימי השבוע שוב א"א לשאלו דלא יוכל לחזור וכו' ובזה לא קשה דלר"מ חיישינן למיעוטא דזה ליתא דנהי דחייש למיעוט אבל בתר רובא ודאי חייש וא"כ לא יוכל לחזור ממה שאמר בכוון בשבוע עם העד הב'. וא"כ לא אפשר לשאלו ובמקום דלא אפשר גם ר"מ לא חייש למיעוט ובצל"ח מתרץ כן דהוי לא אפשר אך לא מפרש דלמה לא אפשר ולפמ"ש א"ש אך לפ"ז יקשה על תוס' מה שהקשתי בריש [דברינו] דמאי כתבו דאלולי דאזלינן בתר רובא הוי חוזר ומגיד הא כ"ז שלא נחקרה עדותן יכול לחזור אפי' לאחר כ"ד דהנה זולת דברינו הנ"ל י"ל דהתוס' ס"ל כדברי הריב"ש [ע' בשער משפט סי' כ"ט סק"א וצ"ע] דלא יוכלו לחזור קודם חקירה מיום ליום אחר רק דיוכל לומר מזידים היינו ומש"ה כתבו דהוי חוזר ומגיד מיום ליום אחר אך לפ"ד הנ"ל אאל"כ דאכתי קשה מנ"ל דאזלינן בתר רובא דילמא משום יום השבוע שמכוונים ליום א' עם העד הב' ואי דלא אמר יום הח' הא יוכל לשאלו וכמ"ש הפ"י דבאמת שיילינן לי' אי טעה בעיבור ורק דכתבנו דלא יוכל לחזור וא"כ אפי' אם יאמר טעיתי בעיבור אין דבורו כלום כיון שלא יוכל לחזור זה ליתא כיון דע"כ טרם כלות הדו"ח יכול לומר מזידים היינו א"כ בידו לבטל כל העדות בודאי נאמן לומר ולחזור ולא הוי כמוכרח ועדותו הוי עדות אם יאמר באמת שטעו ול"ד לדברי הריב"ש דהתם לא יוכל לחזור מיום זה ליום אחר אבל הכא הוי שפיר הגדתו כבראשונה ורק שטעו בעיבורא ולא אמרי' הרי מוכרח לומר כן שלא יוכל לחזור ז"א דהא יכול לבטל כל העדות ומש"ה ודאי מהימנא אמה שאומר כדבריו שאמר באותו יום מימי השבוע אך נ"ל לתרץ זה בהקדם דברי התוס' פסחים [וי"ב ב' ד"ה באיזה יום שכתב וז"ל תימא כיון שכבר כוונו יום אחד לחודא למ"ל למשיילינהו באיזה יום וכו' ע"ש] וזה פלא דהרי בסנהדרין דף [מ' ע"ב] איתא בגמ' וז"ל לדבריך מי שבא ואמר עכשיו הרגו אומר לו באיזה יום וכו' אלא אע"ג דלא צריך רמינן עלי' כר' שמעון בן אליעזר [והיינו רשב"א דלעיל דל"ב מסיעין הי' את העדים ממקום למקום וכדי שתטרוף דעתם עליהם ויחזרו בהם] הרי דר"י פריך זה לרבנן והשיבו לו דשיילינן כדי שיחזרו בהם ותירוץ זה מספיק גם לקו' התוס' ז"ל והנ"ל לתרץ דהנה רש"י ז"ל פי' וז"ל.. [ונ"ל דכוונתו על רש"י בדף ל"ב ע"ב ד"ה היכי אמרינן לי' לאחר שחקרום ודרשום ובד"ה והא קא חסמינן לי' וכו' ויחזרו בהם תוכ"ד עכ"ה] והתוס' ז"ל כתבו וז"ל.. [נ"ל כוונתו לדברי התוס' שם ד"ה היכא שר"ל דזה דשאלו להו כדי לחסמן לא הוי הפסק והוי בכלל החקירות ואך כ"ז לרב יהודא אבל לתירוץ רבה ואביי ורבא דתני' כוותי' שפיר י"ל כסברא פשוטה של התוס' דמה דאינו שאלה רק לחוסמן אינו בכלל חקירה עכ"ה] והנה לפי תירוץ רבא אמרינן שפיר דכל דבר שא"צ לחקירה אינו בכלל חקירה (והנה הכא) ומבואר שם דדבר שאינו רק ויחזרו ויאמרו מזידין אינו בכלל חקירות יעו"ש בתוס' [הנ"ל] שכן הוא בפירוש שם והנה מקשו התוס' שפיר דכיון דא"ל איזה יום בשבוע וגם איזה שעה (היינו) [הו"ל] לשאלה אחר איזה יום בחודש א"כ איזה יום בשבוע הוא למותר ואינו רק לסייעם ולהחזירם שיאמרו מזידים היינו א"כ אינו בכלל החקירות ודרישות והוי שאלה זו הפסק והוי לאחר כ"ד ולא יוכלו לחזור ושפיר הקשו התוס' וע"ז מתרצים דנ"מ באם אמרו א' בב' וא' בג' בחדש [ושפיר הו"ל מן החקירות] וכיון דהוי מחקירות שוב (א"י לחזור לאחר כ"ד) [הוי תוך כדי דיבור דהוי מן החקירות] ולכן כתבו התוס' דאי לא אזלינן בתר רובא א"כ בכמה בשבוע אינו מהחקירות כיון דאינו (מהרוב) [נ"מ בשום פעם דהא לא אזלינן ב"ר והו"ל תיכף מוכחשים עכ"ה] וא"כ השאלה דאיזה יום בשבוע אינו מהחקירות וא"כ הוי השאלה למותר ואינו פועל רק לומר מזידים אנו זה לא הוי מהחקירות א"כ הוי הפסק לאחר כ"ד ולא יוכל לחזור והיכא דאמרו אמש הרגו כיון דעכ"פ לפעמים כשלא אמרו אמש א"כ שוב הוי מהחקירות ויכול לחזור ודו"ק עיין בח"ס אה"ע סי' כ"ו וסי' פ"ה עכ"ה] וזה ברור. והנה כתבנו ראי' לדברינו דלר"מ בלא אפשר אזלינן בתר רובא דלכאורה קשה לר"מ וכי כל עלמא טועים שתי שעות הלא רק קצת אנשים או רובא טועים ולא אזלינן בתר רובא א"ו כיון דא"א אזלינן בתר רובא ולזה א"ש מה שהרמב"ם ז"ל בה"ע כתב שאדם טועה שעה והא מוכח בגמרא [פסחים הנ"ל] לר"מ דפסק הרמב"ם ז"ל כוותי' אדם טועה שתי שעות אך לפ"ד א"ש דהנה לכאורה לא אמרינן שטועה כ"כ רק אם ההכרח ממשנה או מברייתא מוכח שטועה כ"כ והנה לכאורה י"ל דאין ראי' שטועה שתי שעות רק שעה אחת ויותר משעה הוי ספק ואפ"ה מצרפין עדות של שעה ב' וגו' משום דיש ספק אחד דילמא מעשה הוי או בתחלת שלש (ובסוף ארבע ואם כוונתו בסוף שלש) [או בסוף ב' ושניהם כוונתם על תחילת שעה או על סוף שעה ואף דלא תלינן הטעות בשניהם כמש"כ התוס' בד"ה אלא חד מני' טעה בשעה אחת ואי דלמא כוונת האחד מתחילת ב' וכוונת האחר בסוף ג' וכאן דלא תלינן הטעות בשניהם ע"כ עדותן מרוחק בב' שעות עכ"ה] דלמא אדם טועה שתי שעות אבל אינו מוכרח שיטעה אדם בוודאי שתי שעות ורק לר"מ דחייש למיעוט לא מהני ס"ס ולהכי צ"ל אליבי' דודאי אדם טועה שתי שעות ולא שייך לומר לא אפשר דהא יכולין לברר ולדייק אם [כוונתם] בתחלת שלש או בסוף ובשלמא לדידן דאזלינן בתר רובא וס"ס לא שייך לדייק ולשאלן כיון דאין שני הספיקות יכולין להתברר כמבואר בנ"ב מ"ק [יו"ד מ"ג ונ"ז] אבל לר"מ דלא אלים לי' רובא או ס"ס ורק במקום דלא אפשר אזלינן בתר רובא או ס"ס הכא הא יוכל להתברר ומש"ה מוכרח לר"מ דאדם טועה ב' שעות וא"כ הוי לא יכול לברר אבל להרמב"ם [לדידן דאזלינן ב"ר אף דלענין כמה אדם טועה פוסק כר"מ מ"מ] שפיר י"ל דאין אדם טועה בודאי יותר משעה ויתר משעה הוי רק ספק ורק דמצרפי עדות דשעה ב' וג' משום ס"ס וכנ"ל ולפ"ז לא קשה דבה' חו"מ פסק דטועה שתי שעות וכמ"ש בתשו' דהא הוי עכ"פ ספק ואזלינן לחומרא ורק בעדות נוסף [עוד ס'] דלמא כוונתו לתחילת שלישית וכנ"ל אבל בחמץ דליכא אלא חד ספק אזלינן לחומרא דטועה ב' שעות ואפי' לפ"ד הירושלמי דלר"מ חמץ קודם זמנו הוי דרבנן מ"מ אזלינן להחמיר דהוי קבוע ודו"ק: